Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כיצד הרגל. היתה מבעטת. הקשה הרשב"א ז"ל תימא מאי קא הדר תני לה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ואמאי עירב ליה במילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתני צרורות ותרווייהו חצי נזק תנו להו בהדדי וכל זה איננו שוה דאמאי תני במילי דרגל ליתנה באפי נפשה בתר מילי דרגל גבי אכלה כסות שאף אלו תולדות הקרן ולמאן דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ אתי שפיר דמשום צרורות נקט לה ולמידק דצרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתא לאשמועינן דאפי' צרורות הבאות מחמת ביעוט ח"נ ואין שינוי וא"נ לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דרב אשי וכו' עכ"ל. ולי קשיא על ב' התירוצים. חדא דלא סתים לה התנא כסומכוס ובגמרא נסתפקו בפירושא דמתני' וכמאן אתיא. אבל למה נחליט ולומר דהתנא בה להשמיענו כסומכוס. וכן במה שכתב ושמא אי כרבנן וכו' א"כ אכתי הדבר נשאר בספק וכבעיא דרב אשי וכי שנה לנו התנא משנת חנם ופירושו עומד בספק. ולענ"ד נראה דהתנא בא להשמיענו בזה דין המוסכם בגמרא שם דף י"ט ע"א גבי בעיא דר' ירמיה בדין התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דמוכרח התם מכמה ברייתות ומוסכם דחייבת וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מנ"מ הל' ד' ולמדנו זה ג"כ מלישנא דמתני' דעריב תולדה דקרן במילי דרגל לומר דאע"ג דבתולדות הקרן אין חילוק בין רה"י לר"ה כקרן ובתולדות הרגל יש חילוק דבר"ה פטורה אפ"ה מצינו דבצרורות שהיא ג"כ תולדה דרגל צד חיוב בר"ה כגון שהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י ולפיכך נמי הקדים ושנה לנו היתה מבעטת או שהיו צרורות וכו' ללמדינו זה ולומר דלפעמים תמצא צד חיוב בצרורות כמו בביעוט ושנה לנו בזו התולד' דקרן לפי שהיא ג"כ תקלה שיצא מרגל והרשב"א בעצמו כתב כעין זה לעיל בסברא זו שהיא תקלה הבאה מרגל אבל לא תירץ בזה מ"מ הקדים (ומי) ועריב לה במילי דרגל ולמאי שכתבתי ניחא הכל ולמדנו ג"כ דין זה שאמרנו גם מהמתני' כמו שהוא מוסכם בהש"ס ולמאי דפרישית בפנים סוגית הש"ס דהכא בהא דפריך ואין דרכה להתיז צרורות נרמזת ג"כ קושיא דלעיל בקושית הש"ס בהא דעריב לדין ביעוט במילי דרגל ומשני ר' אמי דהכא מיירי שהכלי נתון בידי אדם ואע"פ שהוא עומד בר"ה מכיון שהכלי בידו כחצר הניזק הוי ובהכי נמי מיתרצא קושיא הנ"ל דשמעינן להאי דינא מדעריב תולדה דקרן במילי דרגל ללמדינו דמשכחת לה בצרורות צד חיוב בר"ה כעין תולדה דקרן. מיהו בעיקר הדין דמשמע מהכא דכשהכלי בידי אדם מיחשב כחצר הניזק לענין צרורות אפילו בשהאדם והבהמה שהתיזה ברשות הרבים הן לא מצאתי דין זה מבואר לא בגמרא ולא בפוסקים. ופשוט הוא דלא דמי הא לדין המוסכם הנזכר דהתם הזיקה ברשות הניזק ממש. ואם יש לדמות דין זה לאיזה דין המבואר במקום אחר היה נראה לע"ד דדמיא להא דאמרינן בבבלי דף כ' ע"א היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנה חייבת דמשמע דהקופה מיחשב כחצר הניזק ואעפ"י שהן בר"ה האדם והבהמה שאכלה הואיל והוא תופס הקופה עליו כרשותו מיחשבא וה"ה הכא נמי שהרי מבואר הוא דכל דמיחשב חצר הניזק לגבי שן ה"ה נמי לענין רגל דמקרא א' נלמדו ובער בשדה אחר וכ"כ הטור בהדיא סי' שצ"א דכל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל חייב בו על השן. ומהא דאוקי התם דבקופצת איירי אין לדחות דהש"ס לא קאמר הכי אלא דלא תסייע ליה לאילפא מהאי ברייתא ע"ש. והטור שם בהאי דינא דקופה ובאכלה מע"ג חברתה כתב בהדיא בשם הרמ"ה דחייבת אפילו בלא קפצה ולדעתו דמיחשב כחצר הניזק כמבואר שם היה נראה דגם לענין צרורות הדין כן וכשהכלי נתון ביד האדם כחצר ניזק הוי ולכאורה יש להביא ראיה מהאי דר' אמי דהכא לדעת הרמ"ה ז"ל. ויש בדין זה דעות מחולקות ושיטות רבות ועיין לקמן הלכה ד' ד"ה פינת ואכלה שם ביארתי בקצרה ומה שנלע"ד בזה בס"ד. ועיין עוד לקמן בד"ה אחר מי את מהלך:
רבי לעזר אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה וכו'. לא מצינו לו חבר לר' אלעזר בגמרא דילן. ור' אלעזר דקאמר התם דף י"ח ע"ב גבי הטילה גללים לעיסה ח"נ ופי' רש"י דר' אלעזר הוא אמורא ע"ש והתם ברה"י איירי כדין צרורות. ונראה דסבר דכי אתי הילכתא בצרורות להקל לחצי נזק לחוד הוא ודינו שוה בכל מקום ולא לפוטרו ברשות הרבים וקרי ליה לדידיה תולדה דרגל לענין לשלם מן העליה ויחידאה הוא ועיין בתוס' דף ג' ע"ב ד"ה לפוטרו בר"ה:
לחצי כופר. בהא יש לומר לגי' הספר דס"ל כר' יוסי. הגלילי בבבלי דתם משלם חצי כופר ואע"ג דלא שייך תמות בצרורות דהא אורחיה הוא אלא דהלכתא גמירא לה לחצי נזק מ"מ כסברת ר"י הגלילי היא דבכל מקום דאית ביה ח"נ אית ביה נמי חצי כופר ועיין בדיבור דלקמן:
מהו שתקבל העדאה וכו'. סתמא דהש"ס קמבעיא ליה. ובבבלי דף י"ח בעיא דרבא היא ולא איפשיטא. ומהכא משמע דאיפשיטא דיש העדאה דמסיק ליה בשהועדה להיות מפלת את הכתלים וכו' והיינו טעמא דפטור ממיתה וכן מפרש לה שמואל בבבלי דף מ"ד ע"א להאי מתני' דפטור ממיתה וחייב בכופר וכאוקימתא דהכא אלא דאנן חזינן דסוגיין דהכא לא אזלא לדינא כסוגיא דהתם דפריך עלה שם ואכתי צרורות נינהו. ופי' רש"י ז"ל ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש. ומשני רב מרי דקאזיל מיניה מיניה. ע"י גילגולו עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג. וא"כ משמע עכ"פ משם דלא שייך כופר בצרורות. ואפשר לפרש לולי דברי רש"י דהכי פריך ואכתי צרורות נינהו ואם כן תיפשוט מהכא דיש העדאה לצרורות ואמאי. לא פשטינן לה לעיל בפ"ב מהכא ומשני דלא תפשוט משום דאיכא למימר דקאזיל מיניה מיניה כנ"ל כדי להשוות הסוגיות דלא פליגי בעיקרא דדינא. ואם דאין נ"מ לדידן בהא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דמהאי טעמא לא הביא הרי"ף הך בעיא דרבא משום דאין העדאה בבבל דבעינן מומחין. וכן לענין כופר אי איכא בצרורות או לא אין לנו נ"מ השתא דהא בהמה שהזיקה את האדם אין גובין האידנא. ואע"ג דצרורות גובין בזמן הזה דממון הוא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל' ט'. היינו דוקא שהזיקה כלי או חבירתה בצרורות. וכן משמע מדבריו דלקמן שם שכתב בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דייני ח"ל מפני שהוא דבר שאינו מצוי אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נ"ש בכל מקום וכו' וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת להן מתחילתן ה"ז דבר מצוי וגובין אותו דייני ח"ל בין שהזיקה בהמה אחרת וכו' בין שהיא הזיקה אוכלין וכלים שהיא חייבת עליהן נ"ש הכל גובין דייני ח"ל ע"כ. הרי שלא כתב דבשן ורגל גובין אלא בשהזיקה בהמה ואוכלין וכלים ולא הזכיר מאדם ומשום דטעמא דבהמה שהזיקה אדם הוי דבר שאינו מנוי הואיל ואדם בר מזלא הוא ויכול לשמור את עצמו א"כ אין חילוק באדם אפי' הזיקה בשן ורגל או צרורות דמועדין מתחילתן הן דזיל בתר טעמא. וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שפי' בהחובל דף פ"ד ע"ב גבי הא דמסיק התם אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו. ופי' כי קאמר רבא דשור בשור גובין בבבל. ולא הזכיר אלא שור בשור ולא שור באדם ואף דרבא בדבריו מעיקרא הזכיר גם שור באדם וזה פשוט:
הטילה גללים משלם נזק שלם. האי דר' לעזר דהכא הוא כרב יהודה בבבלי דף י"ח והתם גריס בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אומר נ"ש ור' אלעזר אומר ח"נ ומוקי פלוגתייהו בפלוגתא דסומכוס ורבנן דגללים היינו צרורות ופריך התם והא משונה הוא דדחיק לה עלמא ופי' רש"י ז"ל והא משונה הוא דאין דרכה להטיל גללים לעיסה ותולדה דקרן הוא. דדחיק לה עלמא בעומדת במקום צר ואין לה מקום לזוז משם ובשלא להנאתה עסקינן כגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא ונראה בעיני דכל גללים להנאתה היא ואפ"ה לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו והא דאמרינן בפ"ק דטנפה פירות להנאתה הוי תולדה דשן היינו כגון שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים שקורין בולטר וכן עיקר עכ"ל. משמע לדעתו ז"ל דאפילו במשלשלת דלאו אורחה היא אפ"ה צרורות הוו ופטור בר"ה משום דלאו הזיקא דגופה הוו. והתם דקאמר והא משונה הוא משום דהטילה לעיסה ואין דרכה בכך והילכך מוקמינן דדחיק לה. אבל בלא הטילה לעיסה לעולם כצרורות מיחשבא. ומהכא משמע דקאמר צריך שיהא המקלוט בידו לשמור ולקבל בתוכו וכשדרכה לכן וע"כ במשלשלת מיתפרשא וכדפרישית בפנים דהא בדבר פשוט שדרכה לכך אין מוטל עליו לשמור וזהו הטעם דשן ורגל פטורין בר"ה כדכתב הרי"ף ז"ל דאורחייהו הוא. ונ"מ לדינא בכה"ג אם תולדה דשן או צרורות הן לענין לפוטרה בר"ה אי דהויא תולדה דקרן. ולא ראיתי מי שכתב בזה כ"א מה שכתב הטור בסי' ש"ץ בדין הטילה לעיסה זהו כפי המוזכר בש"ס. אבל בלא הטילה לעיסה אלא שהזיקה וטנפה כלים בר"ה נראה מכאן דיש חילוק בין מה שהיא דרכה בכך לאין דרכה בכך. ומצאתי למהר"ר בצלאל שכתב בשם הר"י מיגאש ז"ל במה שכתב בתשובת שאלה. ולא העתיק מדבריו אלא הפירוש בזה וז"ל דהאי דאמרינן דטנפה פירות להנאתה תולדה דשן היא בגללים לחים נינהו כמו מי רגלים דנחתי לפירות ומטנפי להו והגללים מחוברים מגופה של בהמה ועד הפירות בלי שיהו נפרדים דהוה ליה כעין ניצוק דקי"ל חיבור הוא והאי דאמרינן בהמה שהטילה גללים צרורות הוו בגללים יבישים נינהו עכ"ל. ואם שזה אין שייכות למ"ש עכ"פ למדנו מדבריו דלא כל הגללים כצרורות נינהו וזה מבואר מש"ס דהכא וכמ"ש. ונ"מ דלפעמים הגללים תולדה דקרן נינהו. וכן ראיתי שם בריש מכילתין גבי תולדת השן שמביא בשם ר"ת דכל היכא שמצטערת כגון משלשלת תולדת השן הוי. ודע דמצינו דגללים תולדות דבור נינהו וכדאמר רבא בפ' הפרה דף מ"ח ע"א הכנים שורו וכו' והרביץ גללים ונטנפו כליו דפטור דהוו גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים וכן פסק הרמב"ם פי"ג הל' ד' וא"כ פטור ג"כ על העיסה שהרי נקטינן דכל מילי דלאו בעלי חיים הוו כמו כלים ונתמעטו מבור וכמ"ש התוס' בדף י' ע"א ד"ה שייר טמון ע"ש וכדאמר רבא שם דהוי שור בור ומים כלים וכו' ופסקה הרמב"ם בפ"ז מנ"מ וצריך לחלק דהתם מיירי דבתר דנייחי הזיקו דבכה"ג דוקא הוא דהוו תולדה דבור כדין כל תקלות שחייב עליהן משום בור והכא מיירי שהזיקה בהדי דהטילה לעיסה ולא הוו תולדה דבור כנ"ל ואם שהרמב"ם לא הביא זה הדין דהטילה לעיסה:
ומה פשיטא לן בנזק שלם. כדפרישית בפנים דבנזק שלם ליכא למיבעי דפשיטא דאינו משלם כי קא מיבעיא לן בחצי נזק אם צריך לשלם. ומבואר מהכא בהדיא דהבעיא לא איפשיטא. ופשוט הוא לכל המעיין ומבין בסוגית הש"ס הזה דמה דקרי הכא דרכה לכן ואין דרכה לכן לאו אפשיטות אורחה ולאו אורחה מיתפרשא אלא אשינוי דעבידה השתא מיתפרשא. ואין דרכה לכן ר"ל לעשות תמיד כשינוי הזה דאינה רגילה בכך בכישכוש יתירה אלא שהיא מתנהגת תמיד כי אורחה בכישכוש מעט כדרך כל הבהמות ובזה איכא למימר דאין מוטל עליו לשומרה אע"ג דעשתה עכשיו בשינוי ובכשכוש רב. ודרכה לכן. ר"ל תמיד מתנהגת בשינוי הרב כזה ובזה פשיטא ליה להש"ס דצריך שיהא תופש בזנבה דמכיון שרגילה בזה השינוי ודאי מוטל עליו לשומרה. והשתא מאי דמסיק ומה פשיטא לון וכו' אאין דרכה לכן קאי ור"ל דבזה איכא לספוקי אם תולדה דקרן הוי כיון דשינתה עכשיו ואע"ג דאינה רגילה בכך ולא עלתה על דעתו לשומרה מ"מ כיון דקרן ג"כ כל השוורים בחזקת שימור קיימי דהא קי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ומיחייב ה"נ כן או דילמא תולדה דרגל הוי כיון דהכשכוש הוא מצוי בבהמות והיא ג"כ אינה רגילה בכשכוש הרב לא היה מוטל עליו לשומרה. וכך מתפרשת הסוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל בבבלי דף י"ט ע"ב דגרסי' התם יתיב ר' יהודה נשיאה ור' אושעיא נפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה מהו א"ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך אי הכי קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחה וכי מאחר דאורחה מאי מיבעיא ליה כישכוש יתירה מיבעיא ליה דלדעת הרא"ש ז"ל ופירושו הכי מיתפרשא דהש"ס מתמה וכי מאחר דאורחיה הוא מאי מיבעיא ליה וכי לא ידע דאורחה דבהמה בכך ופטור הוא ומשני דכשכוש יתירה קמיבעיא ליה אם אורחיה הוא ועל זה השיב לו אידך ופשוט ליה וכי יאחזנה בזנבה וילך דודאי אפילו בכשכוש רב אורחה היא ולא דמי לקרן ופטור כרגל בר"ה וא"כ נפשטה הבעיא. אבל לדעת הרמב"ם שכתב בסוף פ"א מנ"מ שזה הדבר ספק אם תולדה דקרן או תולדה דרגל אם כשכשה כשכוש רב שאין דרכה לעשות תמיד. צ"ל דהכי מיתפרשא. דודאי בעל הבעיא ואידך שניהם לא היו מסופקים כלל בכישכוש מעט כדרך הבהמות דאורתה הוא ופטור וכי מיבעי' ליה בכישכוש יתירה ובזה הוא דשקלי וטרי כדפריש הש"ס אח"כ למילתייהו. דבעל הבעיא סובר דיש להסתפק בדבר שאין דרכה לעשותה תמיד ושינתה עכשיו אי נדמייה לקרן או לא וע"ז השיב לו אידך וא"כ מאי תקנתיה. וכי יאחזנה וכו' ואם אין תקנה לזה הסברא נותנת דפטור דמה יעשה והקשה לו בעל הבעיא דאם מטעם זה אתה פוטרו ומה תאמר בקרן וכי יאחזנה וכו' ואפ"ה חייבתה התורה והשיב לו האידך דמקרן אי אתה יכול לפשוט לחיוב דלא דמי לגמרי לקרן דהתם לאו אורחה הוי כלל ולא מטעם שמירה נחתינן לה ובדין הוא דליפטור אלא דהתורה חייבתו משום קנסא אבל הכא כיון דאורחה היא דכל הבהמות בכישכוש וזו דשינתה בכישכוש רב איכא למימר דאינו חייב מכיון דלא עלתה על דעתו שתעשה שינוי כזה וכל מידי דעיקרה אורחה היא איכא למימר תולדה דרגל הוי וכן נמי איכא למימר הואיל ומשונה הוא השתא הוי כתולדה דקרן ועכ"פ מקרן לא תפשוט לה לחיובא אלא הדבר בספק. והשתא מפרש לה סתמא דהש"ס למילתייהו וכי מאחר וכו' וכלומר דלא נטעו לומר דבסתם כישכוש האמרי דהא באמת אורחה הוא ומאי מיבעי ליה וקאמר כישכוש יתירה מיבעי' ליה ושקלי וטרי בהא כדאמרן וא"כ לא נפשטה הבעיא. זהו הפירוש הנכון בהסוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל. ומה שכתב הב"ח בזה שהרמב"ם מפרש דהאידך לא הבין דבכשכוש רב מיבעיא ליה וכו' ע"ש וכל זה שלא לצורך הוא. וכן מה שהעלה בסוף דבריו וכתב ומכל מקום איך שיהי' העיקר בסוגיא כמו שפסק הרא"ש ודלא כפירוש הרמב"ם. ולענ"ד נראה דפי' הרמב"ם בהסוגיא דבר נאה ומתקבל כפי מה שפירשתי. ויש לו לסמוך בסמיכה בכל כחו על סתמא דהש"ס הזה דמבואר בהדיא דלא נפשטה האי בעיא. והן הן אמוראי ותנאי דהכא ודהתם. ולמאי שכתבנו שתי הסוגיות עולות בקנה אחד והיו לאחדים בידינו. ונקטינן מהא דבכישכוש כי אורחה לכ"ע פטור וזה פשוט מבואר בסוגית גמ' דילן. ואם דרכה תמיד בכשכוש יתירה חייב וזה מבואר בסוגיא זו דהאי תלמודא דקאמר צריך שיאחז וכו' וכלומר דודאי חייב לשומרה הואיל ורגילה להזיק בכישכוש רב ומשונה ולאו אורחייהו דכל בהמות. ואם אין דרכה תמיד אלא בכשכוש פשוט ככל הבהמות וזאת הפעם שינתה דכשכוש רב והזיקה הדבר בספק. וזה מבואר משתי הסוגיות צדקו יחדיו. וכדברי הרמב"ם ז"ל. ומדויק בדבריו שכתב שאין דרכו לעשות תמיד. הא אם דרכה לעשות תמיד כך חייב כמבואר ממה שאמרנו. ותיתי לי דקמייתי להאי מילתא. ואיכא נ"מ לדידן דלדעת הרא"ש בחצר ניזק חייב דתולדה דרגל הוי ולדעת הרמב"ם גם בחצר נזק אכתי הוי ספיקא דדינא לדידן דילמא תולדה דקרן היא ואין גובין האידנא. ופשיטא לדעת הסוברים בענין ספיקא דדינא כדעת הרא"ש דלא מהני תפיסה ובההיא דינא סוברים כדעת הרמב"ם:
אחר מי אתה מהלך. ולא נפשטה הבעיא הכא. ולא דמיא האי דינא לדין המוסכם שנזכר לעיל בריש פרקין ד"ה היתה מבעטת בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברה"י דמסיק בבבלי דף י"ט ע"א דחייבת ור' זירא הסכים לר' ירמיה דקאמר התם הדרי בי וכן. הוא מסקנת הפוסקים. דשאני התם שהניזק או דבר הניזק מעולם היה ברה"י והילכך אם נעשה הנזק ברה"י חייב אבל הבעי' דהכא דהטבלא היתה בר"ה ומחמת שהתיזה נתגלגלה והלכה ונשתברה ברה"י איכא למימר דהולכין אנו אחר מקום דריסתה והתיזה דהוי צרורות בר"ה ופטורה. ולמדנו זה ממה דכתב הרא"ש ז"ל שם על הסוגיא וז"ל ומסקינן דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י חייב. ואע"ג דגבי דרסה ע"ג הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מסקינן לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל ופירוש דבריו ז"ל כך הם דלכאורה קשה הא בעיא דרבא דלעיל בדף י"ז ע"ב ג"כ ברשות הניזק איירי דאמרינן התם בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תיפשוט ליה מדרבה וכו' וזהו שמרמז הרא"ש. וע"כ בחצר הניזק איירי והבעיא היתה אי בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא ונ"ש משלם או בתר תבר מנא וח"נ משלם דצרורות הן וזה מבואר וא"כ גם התם הביעור היה בחצר הניזק (ואזלינן בתר מעיקרא לשי' הפוסקים דס"ל דפשטינן מדרבה ויתבאר לקמן מזה. אלא דכוונת דבריו זה הוא דמדמסקינן לעיל דבתר מעיקרא אזלינן ושם ודאי בחצר הניזק הוא דאיירי ולענין לחייבו נ"ש מכל מקום לאו ממילא שמעת מינה דאם דרסה על גבי כלי בר"ה ונתגלגלה לרה"י ונשבר דאם אזלינן בתר מעיקרא הוי רגל בר"ה ופטור וא"כ אמאי מיחייב כאן בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י ועל זה תירץ דהכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר מקום שנעשה בו הנזק משום דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק וכלומר שמעיקרא היה בחצר הניזק משא"כ בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה" ונשבר דלא היה הכלי הניזק ברה"י אלא ע"י גלגול מכח דריסתה אזלינן בתר מעיקרא והדריסה היתה בר"ה ופטור. זהו פי' דבריו ז"ל. ושמעינן מהא דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י הוא דחייב אבל דרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר פטור להני דסוברים דנפשטה הבעיא דבתר מעיקרא אזלינן וזה דעת רוב הפוסקים כאשר יתבאר. והשתא בעיא דהכא מבוארת דתליא בשיטותה בפשיטות בעיא הנזכרת. ולמדנו עוד מדברי הרא"ש ז"ל דדין התיזה בר"ה והזיקה ברה"י ודין עץ ארוך המונח מקצתו בר"ה ומקצתו ברה"י ודרסה עליו בר"ה ושברה כלים ברה"י שניהן שוין הן לחיובא וכמה שהביא הטור בסי' שפ"ט לשני דינים אלו בבבא חדא ומטעם הנזכר דדבר הניזק היה מקודם בחצר הניזק וגילה לנו הכתוב ברגל. ומה שכתב הב"ח שם אבל תימא דבתוס' שלנו לא הזכירו כלל עץ ארוך וכו'. דלא כרבינו וכך פסק מהרש"ל וכו' עכ"ל. לפי מה שכתבנו ניחא דאף דהתוס' בדף ו' ע"א ד"ה תאמר בהני וכו' לא דיברו מעץ ארוך מ"מ הדין דין אמת כמ"ש הטור והש"ע שם דטעם אחד לה וכפי המבואר מדברי הרא"ש. ומה שהקשה מהרש"ל דלדברי הרא"ש יהיו דברי הרי"ף סותרים זה את זה וכן מה שהביא ראיה לדבריו שם בפ"ק סי' ד' מההוא דקופצת יתבאר לקמן אי"ה ועיין בהלכה ג' ד"ה עמדה ואכלה:
אבל אם קשרו הוא משלם נזק שלם. בבבלי דף י"ט ע"ב גריס בדברי רב הונא אבל קשרו אדם חייב ולמסקנא דהתם לא מיתוקמא מילתיה דרב הונא אמתני' אלא בעלמא איתמר ואדליל הפקר ולשיטת רש"י ז"ל טעמא דלא מיתוקמא אמתני' משום דע"כ מתני' דקתני ח"נ לא מיתפרשא אלא בצרורות כדקאמר התם אלא באדייה אדויי וכלומר דהא בלאו הכי לא מצית לאוקמי למתני' אלא בהכי וא"כ חיוב דצרורות על בעל התרנגול ואפי' קשרו אדם פטור הקושר דהתקלה לא באה מחמת בורו כ"א בדליל הפקר שפיר מצינן למימר דהקושר חייב ומשום בורו המתגלגל ולא איירי בצרורות והתוס' שם הקשו על פירש"י ע"ש. ומיהו משיטת שניהם נלמד דהם מפרשים קשרו אדם חייב בנזק שלם קאמר ואין חילוק בין קשרו בעל התרנגול או אדם אחר ולפ"ז ע"כ לפרש אליבייהו דבין להס"ד ובין למסקנת מילתיה דרב הונא דאיירי דהוזק בתר דנח דאי בשעת גלגולו א"כ אכתי לא מצינן למימר דקשרו אדם אחר חייב בכולי' נזקא דהא שניהם שותפין בנזק הן הקושר ובעל התרנגול והאי משלם פלגא והאי פלגא כדכתבו התוס' לעיל בפ"ק דף ו' ע"א ד"ה לאתויי בור המתגלגל וכו' דבור המתגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל התקלה ובעל הבהמה וכמבואר בדברי הרא"ש ז"ל בריש פ"ק וכן בסוגיא דשמעתין. ומיהו קשיא לן בסוגיין דהא מתני' בנשברו כלים קתני ואי חיובא משום בור הוא פטור בו על הכלים וא"כ היאך ס"ד לפרושי מילתיה דרב הונא אמתני' דבקשרו אדם חייב משום בורו ואדמקשי הש"ס בנקשר מאליו מאן חייב וכו' ליקשי נמי אקשרו אדם הא ודאי למאי דס"ד משום בורו הוי חיוביה ואמאי חייב על הכלים וכן קשיא אמסקנא בפירוש מילתיה דרב הונא דקאמר בהדיא משום בורו המתגלגל ומשמע נמי דאכלים קאי. ומצאתי בשיטה למב"א ז"ל שכתב בשם תלמיד הר"ר פרץ ז"ל ותימא אמאי חייב על הכלים דהא קתני במתני' ושבר את הכלים ובבור פטור על הכלים וי"ל דמיירי דלא אפקריה בעל הדליל וכדרב דאמר לעיל דכל תקלה בר"ה ולא אפקריה משורו למדנו והכא היינו רב הונא תלמידיה דרב דאי כשמואל פטור במתני' אע"ג דלא אפקריה עכ"ל וכל זה דוחק להעמיד הסוגיא שלא אליבא דהלכתא דהא קי"ל כשמואל דאף דאפקרי' מבורו למדנו ונהי דאדינא דמתני' לפי המסקנא לא הוה קשה מידי דטעמא משום צרורות הוי ולא משום בור מ"מ דיניה דרב הונא דמיתוקמא בדליל הפקר קשיא דהא קאמר אם קשרו אדם חייב משום בור המתגלגל ומשמע נמי דכעין גוונא דמתני' איירי דשיבר את הכלים בגלגולו והא בור המתגלגל נלמד מצד השוה לעיל בפ"ק שם וא"כ בודאי פטור בו על הכלים וזה בין להיש גדולים שהביא הרא"ש ז"ל בריש פ"ק ובין לדעתו כמה שהבאתי לעיל בריש מכלתין ד"ה הצד השוה ע"ש ומשום קושיא זו היה צריך לדחוק ולומר דדיניה דרב הונא דמוסכם הוא מרוב הפוסקים לפי שיטתן ז"ל לא איירי בכלים כלל אלא שהוזק בגילגולו איזה בעל חי וכדכתבו התוספות דף י' ע"א ד"ה שייר טמון דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטינן מחמור דבור כמו כלים והבאתי זה לעיל. א"נ כשיטת הרמ"ה ז"ל הביאו הטור בסי' ש"ץ דמחלק שאם הזיק אחר שנת דאז חיובו משום בורו הוא ונפקא מינה לפטור בו הכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו ע"ש דה"ה בקשרו אדם ע"כ דמחלקינן בענין זה. ומיהו אכתי לא ברירא לן הך מילתא דהרי בורו דמתגלגל נלמד בפ"ק מהצד השוה מבור ומשור ובין לדעת יש מהגדולים ובין לדעת הרא"ש בפ"ק מיפטר פטור על הכלים וצ"ל דלא נלמד מהצד השוה הזה אלא בהזיק בתר דנח דאי בשעת גלגולו כחו הוא וכאשו דבעל תקלה הוי ועיין בתוספות בשמעתין ופ"ק שם ואכתי בקשרו אדם אחר קשיא דהא כאן שניהן שותפין ובשעת גלגולו לישלם האי פלגא והאי פלגא והרבה שיטות יש בשמועה זו. ושיטת הרמב"ם ז"ל הוא בדרך אחרת כמ"ש בפ"ב מנ"מ הל' ו' ע"ש והשיגו עליו ובביאורי להשיטות הארכתי בזה וכן בענין שלא הביא הרמב"ם ז"ל לדעת רבא בפ"ק בענין בור המתגלגל כלל לא בתולדת הבור ולא בתולדת האש כ"א כאן בדין הדליל רמז במקצת. וכתב שהרי הוא כבור המתגלגל ומיהו לא מצינן לפרש לדעתו ז"ל דבשעת גלגולו הוי כאשו דהא כתב חייב חצי נזק וכן לא מצינן לפרש דנתגלגל ונשבר דקאמר שנשבר בתר דנח דהא בנשבר הכלי מיירי ובור פטור על הכלים ואי משום צרורות קשה קושית הראב"ד ז"ל שם ואין כאן מקום להאריך יותר. ודברי דהאי תלמודא ע"כ צריך לפרש דטעמא משום אשו הוי וקשרו הוא לאו דוקא דה"ה קשרו אדם אחר ואורחא דמילתא נקט. וכפי שיטת הרמ"ה שהבאתי לעיל לחלק בין נשבר בגלגולו ובין נשבר לבתר דנח. א"נ דמפרשינן דהוא בדוקא קאמר. ולפיכך משלם נזק שלם אם נשבר בשעת גלגולו ומשום אשו וחייב על הכלים דאי קשרו אדם אחר א"כ שניהן שותפין והאי פלגא משלם והאי פלגא וכמו שדקדקתי לעיל לשיטת התוספות והרא"ש ז"ל:
מכיון שאין דרכו ליפול אלא באותו הבור וכו'. משמע מהכא דפשיטא לן דבתר מעיקרא אזלינן וכן דעת הרי"ף ז"ל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בריש פרקין משום דבסוף הפרק מייתי הרי"ף ז"ל דיניה דרבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דמנא תבירא תבר וכיון דלרבה פשיטא ליה ולרבא הוא דמיבעיא ליה בדרסה על כלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר ודאי דרבה מוציא מידי ספק דרבא ועוד דרבא תלמידו דרבה הוא והלכך בתר מעיקרא אזלינן ונזק שלם הוא דמשלם וכן דעת האחרונים ז"ל. ומיהו בהאי דינא דמחטטין בחבל מוקי לה רב ביבי בבבלי דף י"ח ע"א דקאזיל מיניה מיניה וכן הביא הרי"ף ז"ל ותמה עליו בעל המאור ז"ל דהא איהו פסק דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ לא צריך לאוקימתא דרב ביבי וע"ז כתב הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל משום דלאוקימתא דרב ביבי הדר ביה ממאי דבעי לאוקמי מעיקרא בחבל מאוס בלישא ואפי' לא מאוס בלישא משלם נזק שלם על הכלי וא"כ הדרן לקושין והא חבל משונה הוא והרי הכלי ע"י חטיטת החבל נשבר וע"כ בדאזיל מיניה והילכך משלם נזק שלם. והרשב"א ז"ל כתב דאפילו אי אמרינן דהחבל מאוס בלישא צריך לאוקימתא דאזיל מיניה ומשום דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות וכיון דע"י חטיטת החבל נשבר לא היה משלם על הדלי נזק שלם הילכך ע"כ שנגע בגופו של הדלי. ונראה דלסברת הראב"ד דמשמע דאם החבל מאוס בלישא לעולם הוא חייב גם על הדלי נזק שלם ואף על גב דלא נגע בגוף הכלי מכיון שבא על ידי חטיטה דאורחה כולה אורחה הוי יש עוד נ"מ לאיזה דין וזהו דאם לא נשבר הדלי אלא שנפסק החבל מחמת חטיטה דאורחה ונפל הדלי ונשפך מה שבתוכו וכגון שהיה מלא יין או שמן דלסברת הראב"ד חייב נזק שלם ולסברת הרשב"א כל אימת דלא נגע בגופו של הכלי כצרורות הוי. והפוסקים לא דברו מזה. ויש ראיה לסברת הראב"ד ולמה שאמרנו מהאי גירסא דהכא. ונפסק הדלי או שנשבר. דמשמע שהיה איזה היזק אחר מחמת שנפסק ונפל הדלי. אלא דהאי תלמודא לא נחית לדין דחטיטה אי בעי כאורחא או לא לענין חיוב הכלי. ואפשר דס"ל כסברת התוס' דבחבל גרוע ובלוי לעולם אורחה הוא. ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב הלכה י"ד מבואר שהוא כסברת הרשב"א שכתב לענין חיוב נזק שלם על הדלי והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר. אלא לענין חיוב גם על החבל הצריך שיהיה על החבל אוכל ומשמע נמי דאוכל שעל החבל לא מהני לחיוב הדלי. ונראה מדבריו דלא פסק כסברת התוס' בענין חבל בלוי ועיין בב"י בזה ובהה"מ. ולדעתי נראה דלגמרי פסק כהרשב"א שכתב במסקנת כמו שהבאתי לעיל. ומה שכתב הה"מ שם כשמו זהו לפרש קושית הש"ס ולתרץ הא דלא מקשי מעיקרא וכפי' התוס' אבל כד אתינן למסקנא דרב ביבי לא מהני חטיטת החבל אפילו הוה כאורחה יהיה באיזה אופן שיהיה לענין חיוב הדלי ואם שהרשב"א ז"ל כתב בזה בסוף דבריו לפי פי' הרי"ף ז"ל נראה שהוא עיקר והוא הנכון גם כן לפי מה שנראה בדברי הרמב"ם ז"ל. ומיהו בעיקרא דדינא בבעיא דרבא אי בתר מעיקרא אזלינן נראה דהרמב"ם לא פסק כפשיטותה דרבה שהרי לא הביא דינו כלל בענין בא אחר ושברו אלא בדינא דבתריה דרבה בענין זרק ע"ג כרים וכסתות וכו' הביא בפ"ז מחובל וזהו דינא דגרמי ואין להאריך בכאן ובמקום אחר יתבאר מזה אי"ה. וכן נמי לא הביא הרמב"ם דין דבעיא דרבא דרסה על הכלי וכו' ומשמע דפסק כמסקנת פשטת הסוגיא לפי אוקמתא דרב ביבי ואם כן בתר תבר מנא אזלינן וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דכתב מדמספקא להו לבתראי ש"מ דלא קבלוהו מקמאי ובמה שכתב הרי"ף ז"ל דיניה פירש שם פי' אחר דגם רבה ס"ל דבתר בסוף אזלינן ע"ש. ועיין לקמן פ' שנים אוחזין בענין שכתב הרא"ש ז"ל שם ג"כ כמו בכאן דהלכה כרב לגבי תלמיד אפי' בבתראי ומאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי וזה סותר למ"ש הוא בעצמו בפ' עושין פסין דהלכה כרבא לגבי דרבה וזהו העיקר לפי דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ועיין לקמן ד"ה רב אמר אכלה שעורים משלם תבן:
נפח בכלים ושברן משלם נזק שלם. ובבבלי דף י"ח ע"ב. תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיע ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש והאמר רב יוסף סוס שצנף וכו' משלם ח"נ מאי לאו ביש העדאה לצרורות קמיפלגי לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן והא משונה הוא דאית ביה בזרני. ומשמע דלסומכוס מוקי הכי דלא להוי משונה ותולדה דקרן הויא ומש"ה תמה בעל המאור על הרי"ף שהביא לזה דהא לית הלכתא כסומכוס והרא"ש והנ"י ז"ל תירצו לזה בסגנון אחד ע"ש והרשב"א ז"ל תירץ דהשתא דמוקי דאית ביה בזרני אורחיה הוא ולאו כצרורות אלא כשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו ואפי' כרבנן אתיא והביא ראיה מדגריס הכא להא בתר פלוגתא ומשמע דכ"ע הוא דאי סומכוס ליעבד בה פלוגתא כברישא ע"כ. ולכאורה אין ראיה מכאן דלא חילקו בין אית בה בזרני או לא אלא דטעמא דהאי תלמודא דס"ל רוחו כגופו הוא וכן הוא מבואר בהדיא הכא בפ' במה מדליקין דגריס שם הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים א"ר אבדימי אחוי דר' ייסה הדא אמרה נפח בכלים ושיברו משלם נזק שלם והנכון דגרסי' בסוגיא דבבלי אלא דאית ביה בזרני וכ"כ הרשב"א ז"ל דקשיא לו לפי פירושו לעיל בדברי הרי"ף היה צריך לגרוס אלא ומדברי הרמב"ם פ"ב מנ"מ הלכה ט' מוכח ג"כ שהיה גורס אלא דבאופן אחר א"א לתרץ דבריו והוא ז"ל היה מפרש כך אלא דאית בה בזרני ועל הבזרני משלם נ"ש דאורחיה הוא וככ"ע אתיא ועל הכלי ח"נ הוא דמשלם דצרורות הוא ואי לית ביה בזרני ח"נ על הכל הוא דמשלם דמשונה הוא ותולדה דקרן וכמ"ש שם ח"נ ככל הקנסות:
ריש לקיש אמר על הראשונה הושבה. ובבלי דף כ' ע"א מחליף הא דר"ל לר"י ודר"י לדר"ל וכן נמצא בהרבה מקומות. והא דאמר לקמן מילתיה דר"ל וכו' רגיל אני לפרש בכל מקום דאיכא כה"ג דמילתייהו נלמד מפלוגתייהו דלעיל וכן היא סוגיא הש"ס הזה בהרבה מקומות, והכא א"א לפרש כן אלא מימרא באנפי נפשה היא ואזלא מילתיה דר"י הכא כמסקנא דרבא שם דף כ"ד ע"ב וכדפרישית בפנים:
אין קרן ברשות הרבים. לפי גי' הספר נמי יש לפרש דה"ק דזה אין בכלל קרן שיהא חייב בר"ה וכדפרישנא טעמא:
אילפיי אמר עמדה ואכלה וכו'. עיין לקמן ד"ה שינת ואכלה שם מבואר מזה וכפי פירוש' אשר כתבתי שמה דנקט פירות צבורין בדוקא וא"כ בקופצת מיתוקמא:
תיפתר בשהיה החמור טעון גדיים. הא דמוקי לה בשינוייא דחיקה ולא בשינוייא רווחא טפי וכגון שהיה פתח החנות בולט כנגד הרחבה כמו אלו תריסי חנויות שהן בולטות לר"ה דבשעת העברתה יכולה לאכול משם בלא חזרה או כעין דמפרק לה בבבלי דף כ"א ע"א דקיימא בקרן זוית. נראה דבהאי אוקימתא דינא קמ"ל אליבא דרב וזה דהכל הולך אחר המקום שתוכל איזו בהמה לאכול שם בלתי חזרה דאז הוי אורחה אפי'. לבהמה שאינה יכולה לאכול כי אם בחזרה וטעמא דמילתא דכיון שלפעמים תמצא שאוכלת איזו בהמה בלי חיזור לא היה לו לזה להניח פירותיו שמה והכא נמי ה"ק תיפתר לטעמא דמתניתין דמשלם מה שנהנית בלבד בשהיה החמור טעון גדיים וכו' כלומר לאו דוקא דבכה"ג איירי המתני' אלא מכיון שאם היה החמור טעון גדיים שם היו יכולין הגדיים לאכול מפתח החנות בלי חיזור בכה"ג הוי המקום הזה כר"ה אפילו לגבי החמור שצריך לחזור ראשו ולאכול משם דהואיל ולפעמים שכיח הוא שהחמור טעון גדיים ויכולין לפשוט צואריהן ולאכול היה לו להניזק לשמור פירותיו וכמ"ש התוס' שם בד"ה דקיימא בקרן זוית לפי פי' הר"י דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב ר"ה אפילו לחמור וכו' וכלומר אפי' לחמור ההולך לבדו מבלי טעון גדיים דזה דוחק לומר דלגבי החמור כשהולך לבדו חשוב זה המקום חצר הניזק ואם הוא טעון גדיים חשוב ר"ה כדמסיימי כי זה דוחק לומר וכו' וא"כ ודאי נמי אין לחלק לגבי חמור גופיה בין טעון גדיים או לא דזיל בתר טעמא דהוי כמו מניח פירותיו ברה"ר הואיל ושכיח הוא לעבור שם חמור טעון גדיים וזה פשוט. ולפ"ז צריך לפרש ג"כ להא דצידי הרחבה אליבא דרב בענין זה ולפי פי' הר"י דמ"ש התוס' בדיבור דלעיל ונראה לר"י דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק וכו' ולרב אפילו במקום שיכול לאכול בחיזור חשיב חצר הניזק וכו' וכלומר אפילו באותו מקום הסמוך להרחבה שיכולה הבהמה לאכול משם כשהיא עוברת ברחבה רק שצריכה לאכול בחיזור כחצר הניזק חשיבא משום שיש לו רשות להניח פירותיו שם ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שהבהמה תחזיר ראשה ותאכל ולכאורה קשיא למאי דפרישית דמאי שנא צידי הרחבה מפתח החנות נימא הכא נמי דאע"ג שהבהמה צריכה שתחזור ראשה מכל מקום אם היתה טעונה גדיים וראשן היו כלפי המקום ההוא היו יכולין לאכול מבלי חיזור א"כ לגבי בהמה נמי תיחשב ר"ה דהא קאמרת דבהאי מודה רב אבל הא ליתא דבאמת להאי פירושא ולהאי טעמא אין ה"נ דדינא הכי גם בצידי הרחבה אליבא דרב והכי מפרשינן לפלוגתייהו דרב ושמואל דרב ס"ל במחזרת כלומר כל מקום שתוכל הבהמה לאכול משם בצידי הרחבה כשהיא עוברת ברחבה וצריכה היא לאכול בחיזור כחצר הניזק הוי וכן נמי בעינן שיהא דוקא לעולם בחיזור ולאפוקי אם משכחת לה שתאכל לפעמים בלי חיזור בין אותה הבהמה או אחרת בזה מודה רב דהוי כר"ה ואינו משלם אלא מה שנהנית ולפ"ז מדויק נמי גם לפי' הר"י הא דקאמר רב ובמחזרת בוי"ו לומר דגם המקום שבצידי הרחבה הסמוך להרחבה ויכולה לאכול משם בחיזור נחשב כחצר הניזק ובלבד שאי אפשר לה לאכול משם בשום פנים אא"כ בחיזור ולא לשום בהמה אחרת דבזה אמרינן דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה להניזק שתאכל איזו בהמה דלאו כאורחה ויש לו רשות להניח פירותיו שם ולשמואל כל מקום שתוכל לאכול משם אפי' בחזרה כר"ה הוי דמ"מ הוי ליה לאסוקי אדעתיה שמא תחזור הבהמה ראשה לשם מדי עברה ותאכל ובהך סברא פליגי והשתא לשמואל דקי"ל כוותיה נולד לנו דין חדש וזה דאותו מקום הסמוך להרחבה ויכולה שתאכל משם בחיזור מדי עוברת בתוך הרחבה לעולם כר"ה חשיב לה ואפי' הבהמה עומדת כלה בצידי הרחבה ואוכלת משם כאורחה דהא עיקר טעמא הוי אליביה דשמואל שאין לזה רשות להניח פירותיו שמה ועוד דכמו דאמרינן אליביה דרב דאין לחלק במקום אחד ולומר דלפעמים כחצר הניזק הוי ולפעמים כר"ה ה"נ האי סברא גופיה אליבא דשמואל דלא מסתברא דפליגי גם בהאי סברא אלא דפליגי אי אמרינן הוי ליה לאסוקי אדעתיה שלא להניח פירותיו במקום שתוכל לאכול אף שהוא בחיזור או לא וכדאמרן. ובהכי ניחא נמי הא דבעי הש"ס ולשמואל משלמת מה שהזיקה היכי משכחת לה וכו' דלכאורה קשה אטו המקשה לא ידע דמשכחת לה שעומדת כלה בצידי הרחבה אלא דקס"ד דהמקשה דהא דקאמר שמואל אפילו מחזרת נמי פטור היינו אם היא עומדת ברחבה ומחזרת לצידי הרחבה ואוכלת אבל אם עומדת כולה בצידי הרחבה ואוכלת מזה המקום שתוכל לאכול בחיזור אם היתה עומדת ברחבה משלם מה שהזיקה ומשום דזיל בתר השתא והרי כולה בצידי הרחבה היא ודייק ליה להמקשה לפרש כן מדכפל שמואל דבריו אפילו מחזרת נמי פטור ולא קאמר אפילו מחזרת פטור כדקאמר לקמן אפילו מקצה וכו' אלא ודאי דה"ק אפילו אוכלת בחיזור מצידי הרחבה נמי פטור כמו אם היתה אוכלת מתוך הרחבה ומשום שהיא עומדת כולה ברחבה ולאפוקי אם היא עומדת כולה בצידי הרחבה ואוכלת מזה המקום הסמוך לרחבה שתוכל לאכול משם בחיזור כשהוא ברחבה דחייבת והילכך מקשה ולשמואל היכי משכחת לה דמחייבה ור"ל על אותו מקום הסמוך לרחבה וכי בהא נמי פליג ארב וס"ל דלא אזלינן בתר המקום אלא בתר השתא בתמיה דהא לא מסתברא לן למימר דלפעמים מחשבת לי' למקום הסמוך לרחבה לר"ה ולפעמים מחשבת ליה לחצר הניזק ומשני כגון דשבקה לרחבה וכו' דשבקה דייקא כלומר דאין ה"נ דפטורה לעולם כשהיא אוכלת ממקום הסמוך לרחבה ואפילו היא עומדת בצדי הרחבה ולא משכחת לה אליבא דשמואל דחייבת. אא"כ שבקה לגמרי לרחבה ור"ל שלא היתה נראית במקום הסמוך לה אלא שהלכה ועמדה כולה בצידי הרחבה להלן מן המקום ההוא ואכלה משם דהתם לכ"ע חצר הניזק הוי והיינו דקאמר אפילו מחזרת ר"ל אפילו מקום הסמוך ואוכלת בחיזור כשהיא ברחבה נמי פטור לעולם ואפילו עומדת בצידי הרחבה ואוכלת משם דאותו מקום לעולם כר"ה מחשבינן ליה. ועוד נוכל לפרש דאשמועינן עוד דין חדש בהא דקאמר דשבקה לרחבה וכו' וזה דאפילו עומדת בצידי הרחבה ונטלה ממקום הסמוך לרחבה והלכה משם ועמדה כולה בצידי הרחבה ואכלה נמי פטורה ומטעמא דבעינן שיהא הלקיחה והאכילה בחצר הניזק וזהו כדעת רוב הפוסקים שלמדו דין זה משמעתתא דחררה כמו שיתבאר לקמן אי"ה והיינו דקאמר דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה ר"ל שהלכה לשם ונטלה ואכלה שם. נקטינן מיהת מהא דאמרן דהסוגיות דהכא ודהתם שוין הן אליבא דרב. ונקטינן פי' הסוגיא דהתם לפי שיטת הר"י בישוב הדקדוקים על אופנים. ונקטינן מכלל הדברים דבין לרב ובין לשמואל ס"ל דהמקום גורם למר כחצר הניזק הוי לעולם ולמר כר"ה הוי לעולם כל חד וחד לפי סבריה וטעמיה כאשר נתבאר ויהא הכלל הזה בידך ובו יתבאר בעז"ה הקושיא מסוגיא דמחזרת לסוגיא דמתגלגל ועיין לקמן ד"ה סוג שנתון שם תמצא מבואר הכל לפי חילוקי השיטות והדיעות וביאור הסוגיות:
רב אמר אכלה שעורים משלם תבן. זהו כפי' רש"י ז"ל בדף כ' ע"א ובגמרא שם רבה אמר דמי עמיר רבא אומר דמי שעורים בזול ת"כ דרבה ת"כ דרבא ופסק הרמב"ם ז"ל כדברי שניהם בפ"ג מנ"מ הלכה ב' ותמה הטור ע"ז בסי' שצ"א והכ"מ מפרש דלפי' האחר שמפרשין עמיר הוא אגודת שבלים סובר הרמב"ם דל"פ וכן כתב בכ"י. ומהכא משמע דפליגי וכפי פי' רש"י. ואפשר דגם הרמב"ם מודה דפליגי וכן משמעות סוגיא דהתם אלא דתפס דברי שניהן לקולא והיינו אם אכלה שעורים משלם עמיר ואם אכלה שארי דברים משלם דמי שעורים בזול. א"נ אפשר לומר דס"ל דבהא לא פליגי דאם אכלה שעורים דאינו משלם אלא דמי עמיר כי פליגי באם אכלה שארי דברים דלרבה לעולם אינו משלם אלא דמי עמיר בלבד ולרבא דמי שעורים בזול וזה מתיישב ביותר בדברי רמב"ם ונמצא דפסק כרבא דהוא בתרא וכפי' רש"י בעמיר וכמה שנראה מדהכא:
שינת ואכלה משלם נזק שלם. וכדמפרש לה שהשינוי הוא שפשטה את פיה לאכול מן הקופה וכיון דהקופה מופשלת לאחוריו כחצר ניזק הוי ומשלמת נזק שלם ודמיא להאי דינא שהוזכר לעיל בריש פרקין דכשהכלי נתון בידי האדם חייב על צרורות אפילו בר"ה וכמו דמיחשבא התם חצר הניזק לענין צרורות ח"נ הכא לענין שן כל חד כדיניה. ודין דהאי ברייתא הוא בבבלי דף כ' ע"א בסוגיא דקופצת. ודיני דאולפיי דהכא לעיל סוף הלכה ג' הוא דיניה דר' אושעיא דהתם. ועיין בקונטרס אחרון סי' ב' בביאור הסוגיות:
סוג שנתון בפתח החנות. עיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות סי' ג':
כיני מתניתא שקפצו. וכלומר דר' יוחנן מפרש להמתני' דלא איירי בגוונא שהחיוב שייך גם בנפלו וכגון דהכלים מרחקי מן הכותל דהוי תחילתו בפשיעה לגבי קפיצה אע"פ שהוא באונס לגבי נפילה דאין דרכן בכך חייב אף על הנפילה דקי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והיינו דקאמר נפלו לא בדא דלא בדא איירי מתני' שיתחייב ג"כ על נפלו אלא דמתני' איירי דמקרבי כלים לגבי כותל דלא הוי תחילתו בפשיעה לענין שיתחייב גם על הנפילה דהא אפילו קפצי מאבראי קפצי ולא נפלו על הכלים. ועיקר הפשיעה היא עלייתן לראש הגג שהיה לו לשומרן. ולפיכך אקפיצה חייב הוא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא יקפצו על הכלים ואפי' הן מקורבין לכותל עכ"פ דרכן לקפוץ הוא ויכולין לשבר הכלים בקפיצתן אבל על הנפילה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרי אין דרכן בכך ואפי' תחילתו בפשיעה בעלייתן לראש הגג ליכא. והשתא אזלא הא דר' יוחנן כהלכתא דמסקינן בגמרא דילן בפ' המפקיד דף מ"ב ע"א דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואזלא נמי כסוגיא דבבלי בפירקין דף כ"א ע"ב דהכי מיתפרשא כגון דמיקרבי וכו' דאמתני' קאי דבהכי איירי. והנ"י פי' דמתני' בדמרחקי איירי והא דלא קתני חיובא גם בנפלו משום דלפעמים נפלו פטורין וכגון דמיקרבי. וזה כדי לתרץ היכי משכחת וכו' וכקושית התוספות ד"ה הא נפלו וכו' ע"ש. ורהטת הסוגיא משמע דהאוקימתא אמתניתין קאי דקאמר כגון דמקרבי וכו' ולתרץ הקושיא על האי מ"ד ממתני'. ועוד דלפירושו גם בקפצו פטורין בדמקרבי וא"כ צריך לדחוק ולומר דמתני' אורחא דמילתא קתני. ומסוגיא דהכא משמע ג"כ להדיא דר' יוחנן לפרושי המתני' אתי וכדפרישית טעמא דחיובא דקפצו ופטורא דנפלו. ואי אפשר לאוקי מילתיה דר' יוחנן דלא כהלכתא. והרמב"ם בפ"ב מנ"מ הלכה ט"ו סתם וכתב הדין לפי דרכו בקפצו ונפלו חייב למאי דקי"ל תחילתו וכו' ולא נכנס כלל בחלוקי דינים בענין זה וכדלקמן. ודע דלפי המסקנא שם בהסוגיא מפרשינן שקפצו דמתני' שקפצו כדרכן והיינו כלבא בסריכא וגדיא בזקירא וזה מוכרח מדמקשי התם. אברייתא הכלב והגדי שדילגו וכו' מלמעלה למטה חייבין והתניא בין מלמעלה וכו' פטורין. והאי רומיא גם אמתני' שייכא וכדפי' התוספות דבאמת אתרווייהו פריך ומשני רב פפא דהא דקתני פטורין מנזק שלם הוא דפטורין אבל בח"נ חייבין וכגון דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא דמשונה הוא. וא"כ מתני' דקתני הכלב והגדי שקפצו חייבין בנ"ש האי שקפצו ע"כ לאו בחדא מחתא מיתפרשא אלא כל אחד ואחד כדרכו הכלב בסריכא והגדי בזקירא וכמה דמפרש רב פפא לדילגו דברייתא דלאו בחדא מחתא נינהו והתם בשינוי. ומתני' בכדרכן. וכן חייבין דברייתא קמייתא בהכי איירי דמסתמא נ"ש קאמר דומיא דאדם ותרנגול דקתני בסיפא. ורישא דהך ברייתא דקתני ממטה למעלה פטורין לאו לגמרי אלא פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ ובדשנוי מיירי כאוקימתא דרב פפא באידך ברייתא אלא דבברייתא קמייתא אשמעינן דלפעמים ח"נ ולפעמים נ"ש ובאמת אפי' מלמעלה למטה אם שינו דין אחד להם וח"נ הוא דמיחייב דלעולם כדרכן בעינן. ולפ"ז ה"ט דמתני' לא אשמועינן דין דנפלו דבדרכן איירי אבל קושטא הוא דלדינא גם בנפלו חייבין דתחילתו וכו'. ועיין במה שפירשו התוספות לברייתא לפי המסקנא בד"ה אדם ותרנגול וכבר כתב הרשב"א ז"ל פירוש זה וזה דחוק קצת וכו' ע"ש. והשתא למאי דפרישית דברי הרמב"ם ז"ל עולין כהוגן לפי המסקנא ולפי הגי' שלפנינו. הכלב והגדי שקפצו. ר"ל כל א' כדרכו כדמסיק לקמן. וכ"כ הטור כשקפצו כדרכן. וכן אם נפלו וכו' שעלייתן וכו' כמבואר והשתא מסיים החיליקי דינים בענין הקפיצה. קפצו ממטה וכו' והוא שנתלה הגדי ונסרך וכו'. וכלומר דגם מלמעלה למטה כדרכו בעינן כדמסיק אלא דלישנא דברייתא קמייתא נקט והה"ד נמי לאידך כדסיים בדבריו אבל נסרך הכלב וכו' בזה דוקא הוא דחייבין נ"ש לעולם. ולפ"ז דברי הרי"ף לפי הגי' שלפנינו כך הם מתפרשין. והמפרשים הביאו גי' אחרות ולפי הגי' מתחלפים בפנים אחרים מתפרשים ואין להאריך:
במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת. בבבלי דף כ"ב גבי פלוגתא דר"י ור"ל כדהכא פריך לר"ל דאית ליה אשו משום ממונו הוא אמאי חייב בעל הכלב אגדיש האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא ומוקי לה התם לר"ל בדאדייה אדויי דעל החררה משלם נ"ש ועל מקום גחלת משלם ח"נ ועל כל הגדיש פטור ולר"י דאנחה אנוחי ועל החררה ועל מקום גחלת נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ ובאמת דאין מן ההכרח לפרש להמתני' בהאי אוקימתא דאדייה אדויי אלא לר"ל דבהכי אשכחן ח"נ דמתני' על מקום גחלת משום צרורות ועל שאר הגדיש פטור משום דלאו ממונו הוא אבל לר"י לאו דוקא בדאנחי אנוחי דהא אפי' בדאדייה אדויי משלם על כל הגדיש ח"נ דאשו משום חציו הוא וכן פי' הרשב"א ז"ל וכתב ובהכי הוה מיתפרשא מתניתין טפי שפיר דלא איצטריכא לחלק בין מקום גחלת ובין שאר הגדיש אלא מסתברא משום דמוקמינן אליבא דר"ל בדאדייה אדויי בדוקא קאמר לר' יוחנן דאפשר לפרושי מתני' אפי' באנחי אנוחי וכ"ש בדאדייה אדויי עכ"ל. ולפ"ז יתבאר לנו הסוגיא דהכא בהני אוקימתא דהתם דר"ל מפרש במצית את האור וכו' וכלומר דבא להשמיענו עיקר דיניה דהאש אליביה דידיה דאי אתה מוצא החיוב בכאן אלא במצית בשיבולת דהא החיוב דאש משום ממונו הוא והכא לאו ממונו הוא. ואין ה"נ אי הוה מצית בזריקה על כל שיבולת ושיבולת היה חייב על כל הגדיש ח"נ ומתני' מיתרצא שפיר לענין דינא וכעין דמוקי התם במסכסכת כל הבירה דהוי כולה מקום גחלת אלא דמלישנא דמתני' דקתני והדליק הגדיש משמע דלא הדליק אלא במקום אחד והילכך מוקי לה התם בהני אוקימתא ולכל חד כדיניה אבל לקמן גבי גמל לא משמע ליה לחלק בהכי ע"ש. והכא נמי מפרשינן שהצית במקום שיבולת אחת וכשזרקו דהוי צרורות ועל מקום הגחלת הוא דמשלם ח"נ ולר"י מיחייב אכול' גדיש ח"נ דאפי' זרקו במקום א' נעשה כזורק חץ ממקום למקום והילך חציו בכל הגדיש. ואה"נ דאי אנחיה חייב על כל הגדיש אלא דבכי הא איצטריך לן לחלק בין מקום גחלת דמיחייב נ"ש ובין שאר הגדיש כדאמר התם והכא סתמא הוא דסתים לה. ועכ"פ אזלא האי סוגיא דהכא כסוגיא דהתם. והתוס' שם כתבו דלא מצי למימר לר"י בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור והקשו ותמהו רבים על דבריהם דהא הבעי' דכח כחו לעיל בדף י"ט ע"א אליבא דסומכוס היא ומשמע דרבנן ס"ל כח כחו ככחו דמי וכ"כ שם הרא"ש ז"ל להדיא אליבא דרבנן לדינא וב"ח בסי' שצ"ב הקשה קושיא זו על התוס' וכתב שם דרך אחרת בדברי התוס' שהם תלוים בסוגיא דלעיל דף י"ח וכו' והאריך שם ומחמת כן השיב על הב"י שרצה ליישב דברי הרמב"ם בדין זה בזה שהשיגו הראב"ד בפ"ב מנ"מ הל' י"ז במ"ש ואם היה מגרר את החלה וכו' ועל שאר הגדיש פטור וכתב הראב"ד ליתא דהא צרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר והב"י כתב שדברי הרמב"ם הם בדרך התוס' הנ"ל והעלה הב"ח שאין שום ישוב לדברי הרמב"ם בדברי התוס' מכח הא דלעיל. וכן ראיתי בשאר מפרשים וכן המהרש"ל בפרקין סימן כ"א האריך בזה ופי' דברי התוספות בדרך שדרך אחריו הב"ח ובסוף דבריו כתב על דברי הרמב"ם שהם תמוהין ומושגין וכו' ומה יפה כח המגיד משנה שהוא מודה לדברי הראב"ד וכתב איני מבין דבריו וכו' ע"ש שהעלה כן. ופליאה דעת ממנו נשגבה לא אוכל לה מדוע נעלם מעיני רבים וכן שלמים האלה דרך התוספות ודרך הרמב"ם ולא חפשו אחר העיקר הדין דכח כחו כמבואר בסנהדרין ובחולין ובדברי התוספות שם דמבואר להדיא כוונת דבריהם דהכא דגרסינן בפ' הנשרפין דף ע"ז ע"ב אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. הרי לפניך דין דכח כחו לאו ככחו הויא וכן אמרינן בשחיטה חולין דף י"ו ע"א לענין כח גברא בשחיטה והאי מימרא דרב פפא ופסק הרמב"ם ז"ל כן בסוף פ"ג מהלכות רוצח. ועכשיו אבאר לך כוונת התוספות דכאן דשם בדף הנ"ל ע"א ד"ה סוף חמה לבא וכו' כתבו לפלפל בדין אשו משום חציו או משום ממונו בענין זה ובסוף דבריהם כתבו עוד יש לפרש דבכל הני וכו' אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצוי' פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם וכו' אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו הוא עכ"ל. מדבריהם דהכא משמע דמסתפקין בדבר אם יש לחייב בממון כח כחו ולא ילפינן ממיתה או לא ע"ש במ"ש לעיל ותמצא כן. ועיין בחידושי הלכות. ובחולין משמע מדבריהם דיש ללמוד ממון ממיתה שכתבו שם בד"ה אבל בכח שני וכו' אבל סוף חום לבא וכו' אפי' כפתו במקום אחר והביאו שם פטור וכו' אע"ג וכו' דהא בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה חייב מ"מ הכא פטור שבשעה שהביאו שם לא היה סוף מים לבא וכו' עכ"ל ואם דאין סברא כלל להשוות ממון למיתה מה מפלפלין ומביאין ראיה לסוף מים לבא מההיא דכופף קמתו דהתם ממון הוא והכא בחיוב מיתה איירי. וכן בסנהדרין הביאו שם ג"כ לזה ובסוף כתבו עוד יש לפרש וכו' כדלעיל. הרי שלא החליטו בדבריהם אי ילפינן ממון ממיתה לענין כח כחו או לא דיש ראיות וסברות לכאן ולכאן. והשתא דבריהם דכאן מכוונים ומובנים שכתבו דאי כח כחו לאו ככחו דמי כמסתפקין בדבר אי גמרינן ממון ממיתה או לא. וזה הדרך האמת והנכון בדבריהם והרי הם נובעין מדבריהם בסנהדרין ובחולין כמבואר דאף דמדבריהם בחולין וכן בריש פ' הכונס נראה דס"ל דדין אחד למיתה ולנזקין ע"ש. מ"מ בסנהדרין סיימו עוד יש לפרש וכו' א"כ הם כמסתפקין בדבר זה והיינו כוונת דבריהם דכאן. והשתא צדקו דברי הרמב"ם ז"ל לפי שהוא ז"ל תפס סברת התוס' כמו שנראה מדבריהם בחולין דמיתה וממון כא' הן בדין זה. וכמו שאבאר לקמן מהיכן למד לומר כן. ולדעתו ז"ל פשיטא לי' דכח כחו לאו ככחו דמי לכל הדינים. וכן אמרינן באלו הן הגולין דף ח' ע"א לענין גלות דכח כחו לאו ככחו דמי. וא"כ טעמו של הרמב"ם בדין שלפנינו שדרך בדרך התוס' ולא כדרכם ממש דלדידהו מספקא להו והילכך מספיקא קאמרי דעל שאר הגדיש פטור. ולדעתו ז"ל פשיטא ליה ואם היה מגרר החלה ומחמת זה הולך ושורף דינו דעל מקום הגחלת משלם ח"נ דכחו הוא וצרורות הוי ועל שאר הגדיש פטור דכח כחו הוא ומפרש הוא ז"ל דלא מיבעיא ליה לרב אשי לעיל אלא לסומכוס אבל לרבנן פשיטא לן דכח כחו לאו ככחו דמי. ולדעת הרא"ש ז"ל י"ל דתפס סברת התוס' דסנהדרין במה שכתבו ועוד יש לפרש וכו' דלא מקשינן ממון למיתה והילכך פשיטא ליה אליבא דרבנן דככחו דמי. והנה מבואר מקור הדין הזה. והרי לפניך ג' דיעות ושיטות בדבר זה. לדעת התוס' ספוקי מספקא להו אם מקשינן ממון למיתה בדין זה. ולהרמב"ם ז"ל פשיטא ליה להאי גיסא דמקשינן דגם לענין ממון כח כחו לאו ככחו דמי וכדאמרינן בעלמא. ולדעת הרא"ש ז"ל פשיטא ליה לאידך גיסא דלא מקשינן ממון למיתה ולא לגלות וכח כחו ככחו דמי לענין נזיקין. וסייעתא לדעת הרמב"ם נראה לי דמהאי דינא גופיה דפ' הכונס ראיה נכונה לדבריו ונתגלה לנו טעמו בזה. שהרי כך כתב בפ' י"ד מנ"מ הלכה י"ד הכופף קמתו של חבירו לפני האש עד שתדלק וכו' דמשמע דוקא שהאש כבר דולקת וכופף עד שתדליק הקמה בהא הוא דאמרינן ברוח שאינה מצויה פטור אבל ברוח מצויה חייב משום דכחו הוא ודמיא להא דהתם בכפתו והניחו בחמה עד שמת דחייב כדרבא בפרק הנשרפין וכך הם דבריו ז"ל בפ"ג מהלכות רוצח אבל בכופף קמה ועדיין אין כאן דליקה אלא שסופה לבא ואפי' קירב איזה דבר במקום שסוף הדליקה לבא פטור דדמיא לכח כחו ודמיא ממש לההיא דהתם כפתו והניחו במקום שסוף החמה לבא דפטור ואפילו הביאוהו לשם וכמ"ש הוא ז"ל לזה הדין שם ולא חילק בין הביאוהו לשם או לא כדרצו התוספות בתחילה לחלק בזה. וטעמו דבגמרא אמר בפני הדליקה דמשמע דוקא שיש כאן דליקה אבל בסופה לבא פטור הוא לעולם ואפי' קירב לאיזה דבר לשם דדמיא לכח כחו הרי דדין מיתה ונזקין שוין הן בזה. וזהו כלל גדול בהרבה מקומות בהש"ס לענין גלות ולענין שחיטה ובכל מקום כח כחו לאו ככחו דמיא. והיינו נמי טעמיה דהוא ז"ל לא פסק בדין דמעצרתא זיירא המוזכר במסכת ע"א דף ס' ע"א לענין כח כחו משום דלשיטתיה אזיל דקי"ל בכל הדינים דכח כחו לאו ככחו הוי בין במיתה וגלות בין באיסורא ובין בממונא והתוספות והרא"ש הביאו שם פסק דר"ת משום דמעשה רב אבל דעת הרמב"ם להחליט הדין כאיכא דאמרי דהתם כדרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא. נקטינן מיהת בדינא דקמן דדברי הרמב"ם ז"ל שרירין וקיימין מיוסדים על אדני אמת מעולפים כספירים חזקים וכראי מוצקים:
מתניתא מסייע לריש לקיש ממה שפירשתי בפנים ליישב גי' הספר יתבאר היטב פירושו דר"ל בהאי מתני' דמדנקט גדי דינא קמ"ל. ומיושב ג"כ מה דהקשה שם לר"ל מהאי מתני' גופה מסיפא דלדידיה דס"ל משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תוריה עבדא לא יתחייב הוא ממון במה שהזיק בשביל הריגת העבד וממונו בתמיה הא בדבר שממונו עושה לא שייך קים ליה בדרבה מינה וכדפי' התוס' ומשני שהצית בגופו של עבד ולא צריכא אלא בגדי דחד ועבד דחד וקמ"ל דאפילו ממון לזה ונפשות לזה פטור. ולשיטתא דהאי תלמודא צריך ג"כ לתרץ הכי אליבא דר"ל לסיפא דמתני'. ודע דהאי קמ"ל בגדי דחד ועבד דחד ע"כ לר' יוחנן ג"כ צריך לתרץ כן דאל"כ אמאי נקט גדי במתני' וכדפי' רש"י ז"ל והוא מוכרח ועיין לקמן פ"ו הלכה ז' שם ביארתי במקומו. ובדין ממון לזה ונפשות לזה כבר ביארתי בחיבורי על סדר נשים בפ' אלו נערות מהתוס' שם וכן מכאן דיש ב' שיטות בזה. לדעת ריב"א בכל מקום ממון לזה ונפשות לזה חייב לבד מרודף אחר חבירו להרגו ושיבר כלים אפילו של כל אדם פטור מממון משום דניתן להצילו בנפשו ומתחייב מיתה לכל אדם והוי כממון ונפשות לאחד. ולדעת ר"ת בכל מקום פטור והא דאמרינן בסנהדרין דף ט' ממון לזה ונפשות לזה חייב שאני התם גבי עדים זוממין דבעינן לקיים כאשר זמם לכל אחד. עוד הביא הרשב"א לתרץ בשם ר"ת דעדים זוממין קנס הוא וכרבה אליבא דר"מ בפ' אלו נערות דאית ליה בקנס מת ומשלם וחידוש שחדשה תורה בקנס. ונ"מ בין ב' התירוצים בעדים זוממין כשהוא מיתה ותשלומין לאחד דלפי זה התירוץ היו חייבין ורב יוסף בסנהדרין שם לא מחייב אלא בשממון לזה ונפשות לזה. ועוד דבעינן לאוקמי לההיא דסנהדרין אליבא דר' עקיבא דאיהו דס"ל עדים זוממין קנסא. ומזה מוכרח כתירוץ הא' דר"ת שהובא בתוס' וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"א מהל' עדות כרב יוסף. ובפ' ד' מכתובות דף ט"ז בחיבורי כתבתי בחידושי מראה שנראה דדעת הרמב"ם בכל מקום כדעת ר"ת דנפשות לזה וממון לזה פטור לבד בעדים זוממין כנזכר. וכן היה נראה מסוגיא דכאן שהרי כבר נתבאר דגם לרבי יוחנן דקי"ל כוותיה צריכין לאוקימתא דגדי דחד ועבד דחד. ולדעת הריב"א צריך לומר דגם כאן שייך טעמא דרודף וניתן להצילו בנפשו הוא בשביל הריגת העבד. ואם דבכל מקום אנו אומרים רודף אחר חבירו. וכך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל לדעת הריב"א ז"ל וכ"כ התוס' בכתובות. ומכל מקום הרודף עבד שלו יש להסתפק בזה ועיין לקמן פ"ו שם:
אם אומר את שאינו כזורק את החץ וכו'. כדפרישית בפנים. דהש"ס מה"ר אדרבה מהכא סייעתא לר"י ותיובתא לר"ל. ובבבלי לא הביא אלו הסייעתות מהני מתני'. והרשב"א ז"ל הקשה מעצמו קושיא זו ופילפל אליבא דריש לקיש אם אפשר לתרץ אליבא דאוקימתיה בהצית בגופו של עבד וכתב דגם לר' יוחנן דקי"ל כוותיה קשה הקושיא דהא אין מיתה ותשלומין באין כאחד שנתחייב בהגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד ותירץ בדוחק וז"ל ואפשר דלר' יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית ואפי' בגדיש והעבד אי אפשר לו לברוח הוה ליה משעת הצתת הגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר את הכלים ואפילו של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן עכ"ל. ומדבריו ז"ל נשמע דדעתו גם כן כדעת ריב"א דלעיל בענין דהורג העבד דנותנין לו דין רודף וניתן להצילו בנפשו. ומכל מקום גם הוא ז"ל בעצמו בדרך אפשר כתב כן. אבל נפלאתי למאן דנהירין ליה שבילי דרקיע ושבילי הש"ס הזה בכ"מ כהרשב"א ז"ל ובכאן לא הביא ולא זכר כלום דהש"ס מקשה זה לר"ל וסייעתא לר"י וכדמשמע להדיא הכי. ולר' יוחנן אתיא שפיר והכי מיתוקמא שהצית בגופו של העבד ואשו משום חציו ואם כן חיוב נפשו של העבד וחיוב של הגדיש באין כאחד. ומכאן קשה על מה שכתבו התוספות דף כ"ג ע"א ד"ה מאי בינייהו דלר"י אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מינה והא ע"כ גם לר"י צ"ל להאי טעמא דוקא בגופו של עבד. ולר"י ל"ק הא שהקשה הרשב"א ז"ל אטו המתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חבירו מי לא מיחייב דהא אשו משום חציו וכאחד הן חלין כדאמרן. כי אם לר"ל הוא דקשיא הכי כדמסיק הכא מיכן ואילך היא חייב בתשלומין ותו לא מידי:
ולא עוד אלא שאם ניזוק חייב בנזקו. דהוא צריך לשמור שלא יזיק אחרים ואם שא"א לו לשמור שלא ייזק ועיין בתוספות דף כ"ג ד"ה וליחייב בעל הגחלת:
מה טעמא דר' יודן מתמול שלשום. מה דפרישית הוא כאביי בבבלי דף כ"ג ע"ב וכפירוש התוספות דליכא בינייהו לאביי ורבא אלא משמעות דורשין ולכ"ע בנגיחה רביעי' הוא דמשלם נ"ש ולא קודם לכן וכדמוכח מריש חזקת הבתים וכ"כ הרשב"א ז"ל וכך מטים דברי הרמב"ם ז"ל. וההיא ברייתא דלקמן דקתני ומה תלמוד לומר מתמול שלשים ואתיא כר' יודא ומ"ס דמתמול דריש כדפרישית בפנים ושלשום משמע ליה תרי וזהו כרבא ולפ"ז איכא בינייהו לדינא לענין תם דליכא למידרש הכי לאביי אלא דהך ברייתא כולה כר' יודא היא וכבר איפסיקא הלכתא הכא והתם הלכה כרבי מאיר בתם והלכה כרבי יהודה במועד ולא נ"מ מידי:
על ידי שלשה מינין וכו'. ובבבלי דף ל"ז האי דינא בפשיטות איתמר ואת"ל איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פ"ק ד"ה מועד מנין:
ייבא בתפלוגתא. מבואר היטב ממה דפרישית בפנים והרמב"ם ז"ל פסק בפ"י מהלכו' א"ב הלכה ו' כרב דהתם דקאמר זבה ודאי וכרב אדא דהכא אליביה ומשום סייעתא דרב הונא דהכא מהאי ברייתא אליבא דר"י בתם היא והלכתא כר"מ בהא. ומיהו למאי דמדמי הכא דיניה דמועד לדין דזבה א"כ למ"ד התם זבה ודאי במועד נמי דינא הכי אלא דמדחזינן דבגמרא דילן לא נחית להא ואע"ג דבדין הדילוג מדמי לה לדין דוסת התם בפ"ד מ"מ לענין האי דינא הרי הוא בכלל למה שאמרו אין נעשה מועד עד שיעידו בו ג' ימים זה אחר זה ולפיכך לא פסק הרמב"ם בהך דמשמע מדהכא:
בין שוגג. בבבלי דף כ"ו ע"ב דריש לה מפצע תחת פצע דקרא יתירה הוא לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון והכי דריש לה בפ"ק הלכה א' מנזקי אש דקאמר התם והאש מלמדת על כולהון שהוא חייב על האונסין ועל נזקי אדם ע"כ קאי כדפרישית התם דלא מצינו בשאר נזקין חיוב באונס. וכר' יוחנן דאמר אשו משום חציו והוי כנזקי גופו. ולכאורה יש לומר לנ"מ בין הני דרשות דלדרשת הבבלי לא איתרבי נזקי שוגג ואונס אלא לנזק בלבד דהתם כתיבא ולא בד' דברים. ולדרשא דהכא וכר"י דקי"ל כוותיה דמחייב באש אד' דברים איכא למימר דגם בשאר דברים בנזק אדם בשוגג ואונס כן. ועיין לקמן פ' החובל:
מתניתא בשהיו שניהם ישינים וכו' דין זה מוסכם. והביאו הרי"ף ז"ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א מחובל הלכה י"א וכן הדין בכלים במה שהניח שם אחר שישן זה ושברן פטור:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא