Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הכונס צאן לדיר. ואית דאמרין דר"א בן יעקב היא. והתוס' ריש פרקין ד"ה מאן תנא כתבו דלא בעי למימר דמתני' בין בתם בין במועד וכדר"א בן יעקב לעיל דף מ"ה משום דמשמע ליה דבמתני' במועד לחודיה מיירי מדנקט צאן דאין רגילות להיות בהו קרן אלא שן ורגל שאין רגילות שיתכוונו להזיק וכו' ע"ש. וצ"ל להאי אית דאמרין דה"ט דניחא להו לאוקמי כר"א ב"י משום דס"ל דלא שייך למילף מועד דשן ורגל ממועד דקרן דשאני בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי כדקי"ל להאי מ"ד דפלגא נזקא קנסא וא"כ בדין הוא דסגי ליה בשמירה פחותה שהרי תם מצד הסברא אפילו שמירה כלל לא בעי דבחזקת שימור הוא אלא דהתורה החמורה עליו מחמת קנסא ובמועד דאזדא ליה חזקת שימור הילכך די בזה שנחמור דצריך שמירה ובשמירה פחותה סגי ליה כמו בתם. משא"כ בשן ורגל דדרכן להזיק ולאו בחזקת שימור הן כלל ולא דמי לקרן כלל והילכך מתני' דאע"ג דודאי במועד איירי לא אתיא שפיר אלא כר"א ב"י דס"ל דלעולם לא בעינן אלא שמירה פחותה ולאו דיליף לה ממועד דקרן דהא לא דמי כדאמרן אלא כיון דלא מצינו שמירה בתורה אלא בכה"ג מזה נלמד דבכל נזקין הדין כן:
עד כדון בשהיתה גדורה מד' רוחות. מיפשט פשיטא ליה להאי ש"ס דבכותל בריא מיירי המתני'. ודייק ליה מדקתני נפרצה ולא קתני נפל הכותל וכדפרישית בפנים והשתא ליכא למידק ממתני' אלא הכי נפרצה דוקא והיינו שחתרה הבהמה ויצאת שלא היה אפשר לה לצאת אלא כשחתרה שהכותל היה בריא אבל אם נפל הכותל שהיה רעוע ומחמת כן יצאת ודאי חייב דתחלתו וסופו בפשיעה הוי כי קא מיבעיא ליה בשהיה כותל א' רעוע ולא נפל אלא שחתרה ויצאת ממקום הפרצה מאי דמספקא ליה להש"ס בתחלתו בפשיעה וסופו באונס ופשיט ליה מהתוספתא דחייב. ובבבלי דף נ"ו אדברי רבה הוא דמקשה דמפרש לה לפטורא דוקא בשחתרה וא"כ משמע דבשלא חתרה אלא נפלה ויצאת חייב ה"ד וכו'. ולפי הסברא אשר הוצאתי ולדקדק מדלא תני נפל יש לדקדק מכח זה בהסוגיא שם ואין להאריך. ועיין לעיל בפ"ב הלכה ה' ד"ה כיני מתני' שקפצו בדין תחלתו בפשיעה מ"ש מזה בס"ד:
הכובש קמה. שכפה קמה של חבירו שתבער בה האור ומוקי לה התם דוקא דמטיא ברוח שאינה מצויה דאי ברוח מצויה אפי' בדיני אדם מיחייב ועיין בפ' ב' הלכה ה' ד"ה במניח את האור בביאור סוגיא דחררה מה שביארתי מזה בע"ה:
והפורץ גדר לפני בהמה. כבר מבואר הוא בדברי הפוסקים והמפרשים דמה דאיתמר בבבלי דף נ"ה ע"ב עלה ה"ד אלימא בכותל בריא בדיני אדם נמי מחייב אלא בכותל רעוע. שרוב המפרשים פירשו דעל הכותל קאי כמבואר בדברי התוס' שם וכן פי' הרשב"א ז"ל דאי על הבהמה אפילו בכותל בריא פטור דהא גרמא בעלמא הוא ועוד דהא תנן פרצוה ליסטין פטורין. והרא"ש ז"ל דמפרש אתרווייהו קאי לענין דינא דעתו כדעת התוס' ע"ש. אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דאבהמה קאי. וכבר הועתקה תשובתו לחכמי לוניל על זה במה שתירץ בזה מההיא דליסטין דהתם דעתן לגזול ולפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא עמדה ברשותן. ולפיכך נמי צריך לאוקמי בסיפא דמתני' הוציאוה ליסטין וכו' בשהכישה במקל דבזה קנאו אותה וברשותן היא. ובענין קושיא דגרמא בעלמא הוי ראיתי שהרב המאירי ז"ל חיזק דבריו דהכא גרמא הוי שעשה מעשה בידים. ומיהו בדין כותל רעוע לענין חיוב דבעל הצאן. דלדעת הרמב"ם ז"ל שהביא בריש פ"ד דהוי כנעל שלא כראוי וחייב. ולפיכך נמי כתב בדין הפורץ גדר בכותל רעוע שחייב בדיני שמים מפני שגרם לחבירו לשלם וכמו שמבואר בתשובתו שם הובא במ"ע. ולדעת האי תלמודא היה נראה מדקאמר לעיל היתה גדורה מג' רוחותיו ופרוצה וכו' דמיבעיא ליה אם יצאת ממקום שפרצה היא כמבואר משמע דעכ"פ כנעל בפניה דמי לפי ה"א אלא דלהמסקנא ניחא וכמו שמפורש לעיל:
כשהוציאוה לגוזלה. ומסיק לה התם דף נ"ו שהכישוה במקל וקמ"ל התם דבזה קנאוה ונעשית ברשותם. וזה מוסכם הוא. וכמבואר בדברי התוס' שם. וכבר כתבתי מזה לעיל פ"ד סוף הל' ד' ע"ש:
תני רועה וכו'. האי תוספתא כמסקנת הבבלי לרבא שם נמי אתיא בפירושא דמתני' דאפילו שומר שמסר לשומר חייב. מתניתא איירי דמסריה לברזיליה דאורחיה הוא וכדפרישית במתני' ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין וכו'. וכן ס"ל לר' יוחנן שם דף נ"ח אפי' מערוגה לערוגה וכו' אלא דהכא מוסיף הש"ס לקמיה דאפילו מגינה לגינה ס"ל הכי ופשוט הוא דכן נמי דינא למאי דאמר התם דהא עד שתצא לדעת קאמר דבעי' שידעו הבעלים ביציאתה וא"כ מערוגה לערוגה ומגנה לגנה חדא טעמא וחדא דינא אית להו דכל זמן שלא ידעו הבעלים מיציאתה משם אינו מועל עליו לשומרה והיינו דקאמר עד שתצא מתוכה לר"ה שאז בודאי נודע לו יציאתה. אלא דבענין חזרה לשם כבר מוסכם מכל הפוסקים כרב פפא דהתם דאפילו חזרה שלא לדעת הבעלים חייב שיהיה לו לשומרה שלא תחזור. ובענין אם שמרה אח"כ בנעילת דלת כראוי כבר כתב הה"מ בפ"ג מנ"מ הל' י"ב שדעת הרמב"ם ז"ל שפטור אם אח"כ חזרה ויצאת והזיקה ושהראב"ד ז"ל בעצמו חזר בו בפירושיו מביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו. ומה שכתב הכ"מ וכן בב"י שדברי רבינו סתומים הם וסובלים איזה פירוש משני הפירושים. לענ"ד נראה להדיא מסתימת דברי הרמב"ם כפי' הה"מ שהרי כתב מפני שהיה לו לשמרה שלא תחזור והדבר ידוע דסתם שמירה בנעילת דלת כראוי סגי כמו שביאר ריש פ"ד ואם היה דעתו ז"ל לחלק כאן משום שכבר יצאתה פעם אחת היה לו לבארו לומר שהיה לו לשומרה בשמירה מעולה:
אמר ר' יוסי בר חנינה היא מתניתא. מבואר להדיא מהכא דמפרש בפשיטות להמתני' דנפלה אפי' במקום שראויה לירד פטור ולא הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס שהרי יש לו רשות להעביר בהמתו בר"ה וכל שנפלה פטור. וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל. והתימא על התוס' בסוף דף נ"ז וכן הרא"ש ז"ל שכתבו דוקא שאינה יכולה לירד ומחמת זה הוצרכו לדחוק דמה דקתני בסיפא ירדה כדרכה אלא הה"ד נפלה. והוא נגד המסקנא דהכא. וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ם ז"ל והרמ"א בהגהה סי' שצ"ד הביא לדעת הרשב"א והראב"ד בשם יש מי שחולק. והוא תלמוד ערוך דהכא ועיין כדיבור דלקמן:
דא צריכא לדא וכו'. מבואר הוא לכל מי שמורגל בלשון הש"ס הזה דצריכה לשון בעיא היא בכל מקום בתלמוד הזה. וכבר פירשתי היטב בפנים מה הוא הספק להאי גיסא ולאידך גיסא. ולכאורה נראה להביא ראיה מדמספקא ליה הכא דהיכא דשכיחא נפילה טפי כגון במקום שראויה ליפול דאיכא למימר דמשלם מה שהזיקה ומטעמא דהיה לו להזהר ביותר וא"כ ש"מ להא דרב כהנא דבמה דנחלקו שם הוא ורבא דרב כהנא פי' שנפלה מחמת שהוחלקה וקאמר התם דלדידיה דחפה חבירתה הוי פשיעה דהוה ליה לעבורי חדא חדא וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם הל' י"א והרי זה דומה להאי דהכא דכל מקום דשכיחא ליפול טפי יש לו להזהר אלא דהכא בעיא דלא איפשיטא היא ומספקא ליה להאי גיסא ולהאי גיסא ומ"ש התיו"ט בזה לימא מסייע ליה להרא"ש וסייעתו דס"ל דחפו חברותיה לא הוי פשיעה מדקתני בסיפא ירדה כדרכה ולא קתני רבותא דאפי' הפילוה חברותיה משלם מה שהזיקה. ואי משום הא לא אריא דמי לא נוכל לפרש להרמב"ם וסייעתו דה"ק נפלה דוקא אבל הפילוה נעשה כמי שירדה כדרכה וכדאמרי' בעלמא. וכדפרישית במתני'. ועוד דבירדה כדרכה איכא רבותא טפי דאפי' ירדה למקום שראויה ליפול וכדקאמר הכא. והא לא הוה שמעינן אי הוי תני הפילוה חברותיה והשתא איכא סייעתא נמי להאי פירושא דהרשב"א והראב"ד בדיבור דלעיל דמפרשינן למתני' דבדוקא קתני נפלה ואפי' במקום שראויה לירד וירדה אפילו במקום שראויה ליפול דבתר השתא אזלינן בין ברישא ובין בסיפא:
תני אין שמין בית כור וכו'. מה שפירשתי בפנים הוא מרווח לפי' התוספתא ולסוגיא דהכא עד המתני' ועולה לפי פי' התוס' דף נ"ח ע"ב ד"ה שמין בית סאה וע"ש:
נטיעות שמין לו נטיעות. ובתוספתא פ"ו גריס ר' יהודה אומר משום ר"ע אכלה פירות נטיעות שמין להן נטיעות נטיעות עצמן שמין להן בית סאה. ולפי האי גי' היה צריך לחלק אליבא דר"ע בין פירות גמורין ובין פירות נטיעות ששמין להן אגב נטיעות. ולפי הגי' דהכא ולמאי דפירשתי עולה שפיר כפי המסקנא דהתם בכעין דין זה וכפי' הרמב"ם בסוף ס"ד מנ"מ דכתב שם לחלק בין דקל רומי שאין התמרות שלו יפות דשמין אגב קרקע ובין דקל פרסי שהתמרים שלו יפות ששמין הדקל בפני עצמו. ונכון הוא לפרש לנטיעות ג"כ בכיוצא בו:
גדישין בשדה וכו'. עיין לעיל פ' הפרה הלכה ד' ד"ה תיפתר מה שכתבתי בזה בסייעתא דשמיא:
חזקיה אמר בשמסר לו גחלת. פלוגתא דר"י ור"ל התם דף נ"ט ע"ב ופסקו הפוסקים כר"ל משמיה דחזקיה. וכבר ביארתי היטב בפנים סוגיא דהכא אחר העיון ומאוקמתא דהכא דמוקי בשל הפקר ניחא לי מה דקשיא מסוגיא דחרר' בפ"ב דמוקי התם כששימר גחלתו ואי לאו הכי בעל הגחלת חייב וה"נ מי גרע מהכלב שנטל את החבר' וכו' והדלי' הגדיש אם פשע בעל הגחלת חייב הוא ג"כ כדאמר התם וא"כ הכא אמאי לא אשכחן חיובא בבעל הגחלת לכל הפחות בשלהבת לכ"ע ולהא דקאמר הכא ניחא. ועיין לעיל בפ"ב הלכה ד' והני ה' שם נתבאר במרא' מסוגיו' ודברי המפרשים והפוסקים השייכים לזה ובמה שחדשתי בדינים אלו בס"ד:
מאן דאמר וניבה והיה בלבי כאש בוערת. נראה דאיכא נ"מ לדינא בהני דרשות דהני תנאי ובפירוש דהאי דרשא מקרא דירמיהו. וזה דלמ"ד וליבה וכדכתיב בלבת אש משמעות דרש זה שליבה ברוח שבפיו כדרך המלבה להבעיר האש שמוציא רוח קר מפיו ובזה מוסיף הלהב כעין שהרוח הקר כנושב ומנפח באש ומגדיל המדורה והיינו נמי דמייתי ראיה מקרא דהסנה דבלבת האש דהתם בהכי מישתעי שההבערה היתה מתחזקת והולכת כדכתיב והנה הסנה בער באש וגו'. ומאן דתני וניבה ומייתי לה מקרא דוהיה וגו' ואם דלא הוזכר משמעות זה הלשון הכוונה בזה למי שהוא מוציא חום ההבל שבפיו וטבע הבל הזה שהוא בא מקירות לבו ומוסיף חמימות באויר ואינו מצטרף עם אויר הקר. היינו דמייתי מקרא דירמיהו דבהכי מישתעי התם ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל. כטבע האדם שמוציא ברוח שפתיו התמימות הבאה מן הדאגה שבלבו לנוח לו. וה"נ בכעין זה. והשתא נ"מ לדינא איכא בדין ליבה ולבתו הרוח עמו דלחד מ"ד כל היכא שלא נשב ברוח שבפיו כ"א הוציא חום ההבל וכדאמר ר' זירא התם דצמר' צמורי וזה אינו מצטרף לפעולת הרוח המנשב וכדכתבו התוס' שם שהצימור חם והרוח קר ולא שכיח כ"כ שיסייעו זה לזה וא"כ בזה הוא פטור בכה"ג שלא עשה כלום כ"א בשליבה הוא לבדו ודאי חייב שעכ"פ מכחו בא. אבל אם היה מנשב ברוח פיו כדרך המנשבין מצטרף הוא בסיוע הרוח והוי כזורה ורוח מסייעתו להאי מ"ד. וא"כ בהא פליגי מאן דתני וליבה מפרש לבתה הרוח דסיפא הכי אם לבתה הרוח לבדו פטור אבל ליבה וליבתה הרוח עמו דמשכחת לה לפי האי מ"ד איכא למימר דמיחייב. ומאן דתני וליבה כוונתו בזה דס"ל דהתנא דמתניתין השמיענו בזה דלא משכחת לה שיסייע עם הרוח ואם עשה באופן שיצטרף עם הרוח ס"ל נמי דפטור וכהאי מ"ד דס"ל שם הכי וה"ק ובא אחר וליבה חייב לבת' הרוח לעול' פטור דסיועו לאו כלום היא כמו אם ליבה עם הרוח דודאי לא שכיח' שיסייע ויעשה איזה פעולה בהצטרפו וה"נ פטור הוא אפי' עשה באופן שיכול להצטרף והא קמ"ל ועיין בדיבור דלקמן:
תמן אמרין ברוח של אונסין הוא מתניתא. וכן מסקו התוס' שם ד"ה ליבתה הרוח וכו' מהאי דהכא דברוח שאינה מצויה מיירי ולא כמה שרצה הר"י לפרש מתחילה וברייתא דליבה וליבתו הרוח בין מצויה בין אין מצויה וכו' ע"ש. וכן פי' הרשב"א ז"ל להמתני'. ובגמרא שם לקמן ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור וכו' עד רב אשי אמר וכו' וגרמא בנזקין פטור והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ד הל' ז' א' הביא את האור כו' ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין ע"כ. וכבר עמדו על דבריו המפרשים ז"ל בענין קושית הראב"ד מ"מ לא חילק כדברי הברייתא והה"מ כתב דדעת רבינו לפרש כא' האוקימתא וכו' ופסק דלא כרב אשי דלדידיה פטור בכל גוונא וגרמא בנזקין הוא אלא שקשה מההיא דפי"א דנ"ש ותירץ הכ"מ וכן בב"י דהתם אין הנזק בא מכח מזיק עצמו וכו' ע"ש והש"ך בסי' תי"ח הקשה ע"ז דאכתי למה לא פסק הדין דהני אוקימתו' וכו' וכתב שכולן לא ירדו לסוף דעת הרמב"ם יע"ש שהאריך ותוכן דבריו סובב על מ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דאין חילוק בין גרמי לגרמא ולעולם חייב וא"כ לא קי"ל כהאי דרב אשי וכו' ולבסוף הביא ראיה משי' הראב"ן ז"ל לדעת הרמב"ם ע"ש. והנה כיון בדבריו שזה ברור לדעת הרמב"ם וירד לסוף דעתו וכאלו גנוב הוא אתו אבל לא נמצא בידו הגניבה. ומתחילה אני אומר שיסוד הבנין בדבריו לדעת הרמב"ם נופל ונהרס וממילא נסתרו כל דבריו. ונעלם ממנו דבני הרמב"ם בהלכות האלו שכתב בריש פ"ד הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וכו' אם היה הכותל בריא חייב ואם היה כותל רעוע פטור מדיני אדם וכו' ע"ש. וכבר כתבתי מזה בריש פרקין במה שנתן הוא ז"ל בעצמו טעם לדבריו בתשובתו לחכמי לוניל הובא במ"ע. ושם מפורש להדיא דס"ל גרמא בנזקין פטור והילכך בכותל רעוע פטור אלא שבדיני שמים חייב ובכותל בריא דחייב ע"כ מפני שהוא בידיה ממש והוא לבדו המזיק וה"ל דינא דגרמי. וכ"כ הרב המאירי ז"ל לחזק דבריו בטעם הזה וכתב שזה הוא החילוק לדעת הרמב"ם ז"ל בין גרמי לגרמא דבעינן כוונתו להזיק ושעל ידו לבדו יבא הנזק. הובא דבריו בשיטת מהר"ב אשכנזי ז"ל וע"ש שחיזק בראיות ואין כאן מקומו להאריך בזה ויתבאר אי"ה עוד במקומו פ' שבועת הדיינים מדינים האלו ועכ"פ די בזה עכשיו שברור הוא דהרמב"ם מחלק בין גרמי לגרמא כמה שטרחו המפרשים לחלק בזה ומטעם הנזכר וא"כ אמאי לא יפסוק הכא כדברי רב אשי במה שנתן טעם לסיפא דברייתא שאם אין בליבויו שלו לבד כדי ללבותה שהוא פטור מטעם דלא הוי אלא גרמא ולא הוא המזיק לבדו ואם בכותל רעוע פוטר מדיני אדם מטעם זה ואע"פ שבשעת מעשה נראה שהוא עושה הנזק לבדו מ"מ הואיל ואפילו לא היה הפורץ מאיליו היה נופל לא נקרא מזיק לבדו מכ"ש כאן שבשעת מעשה הנזק לא הוא הגורם לבדו. וזה אינו צריך לפנים יותר שאמת ונכון הוא כאן לדעת הרמב"ם ז"ל כן. אבל עיקרן של דברים כך הן דבאמת דעתו של הרמב"ם כאן ג"כ כמו דמוכרח משם ובאמת כרב אשי פסק וזה מלמדינו בדבריו המדוקדקים שהרי צריך לדקדק בדבריו הנראים לכאורה כשפת יתר והש"ך התחיל לדקדק אבל לא גמר. ואנתנו בע"ה נגמור עד נרד לכוין דעתו הרחבה. כתב שם שהרי הוא גרם וכל הגורם בכפילת דברים ולכאורה לא היה צריך יותר לסיים כן ועוד מה זה בא להשמיענו במה שכתב משלם נ"ש וכו' וכי דין אדם מועד לעולם בא להשמיענו כאן וכבר מבואר הוא במקומו בהלכות חובל אלא ודאי כך הצעתן של דבריו ז"ל. ובתחלה אביא במה שהקשה הרשב"א ז"ל ותירץ בענין זה להמתיק הדברים ביותר שהוא ז"ל פירש הברייתא והסוגיא בענין זה וז"ל בקיצור ליבה וליבתו הרוח כלומר שליבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בליבויו כדי ללבות חייב שהרי אפי' בלא סיוע הרוח היה בליבויו כדי להדליק ומתכוין הוא להדליק ולפיכך חייב ומדקתני חייב סתם משמע שחייב בכל וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בליבוי הרוח כדי ללבות להוו כשנים שהביאו האש והעצים ששניהם חייבין וכדאמרינן בפ"ק דמכלתין במרבה בחבילות וי"ל דאתיא כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי א"נ י"ל דכיון שבא הרוח בשעת ליבויו ויש בליבויו כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהוה ליה כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק ואם לאו שאין בו כדי ללבות פטור שאין במעשיו כלום ופריך ואמאי להו כזורה והרוח מסייעתו כיון שכבר בא הרוח ואוקמה אביי בשלבה מצד זה וכו' ורבא אמר לא כמו שהיינו סבורין שכבר בא הרוח שאינה מצויה בשעת ליבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואח"כ בא דלאו פושע הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה עכ"ל הרשב"א ז"ל. והשתא ממילא מרווח לן שמעתתא דרב אשי אוקי לעולם כדאמרינן מעיקרא שכבר בא רוח שאינה מצויה בשעת ליבויו וטעמא דחיובא דרישא מבואר ובסיפא דפטור מטעמא דהוי גרמא בנזקין ואין במעשיו כלום. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל ממש אות באות כפירושו בברייתא כפירוש הרשב"א ולא כפירוש התוס' בד"ה ליבה וליבתו הרוח וכו' ע"ש וכפי טעמו וסברתו ופסק כרב אשי בענין גרמא ואין לנו להוסיף בזה כ"א להראות רמז כוונתו בדבריו כדרכו ז"ל שלפעמים מבאר בפירוש ולפעמים מרמז לנו בסיבוב דברים ללמדינו כוונתו שבתחלה כתב ליבתו הרוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין ליבה וליבתו רוח רוח זה שאינו מצויה דאיירינן בה וכבר בא חייב שהרי הוא גרם כלומר ללמדינו שיש בליבויו כדי ללבות דאי לאו הכי לא קרינן ליה הוא גרם והשמיענו בזה שאע"פ שהרוח שאינה מצויה כבר בא הוא חייב דה"ל כמביא את האש ברוח מצויה וכדלעיל והיינו דסיים דלא תקשי מ"מ הוא מתחייב בכל הא גם בליבוי הרוח יש בו כדי ללבות לזה אמר מפני שכן הדין כל הגורם להזיק משלם נ"ש וכו' כדין שאר כל המזיקין ר"ל אע"פ שהיה לכאורה נראה שלא בלבדו הוא המזיק מ"מ אני אומר לך הטעם דהוא הגורם דמכיון שליבה ויש בליבויו כדי ללבות מתחייב בכל ומשלם נ"ש כשאר כל המזיקין לבדן שהוא ג"כ לבדו נקרא מזיק כמבואר לעיל. וא"כ ממילא נלמד שאם לא היה בליבויו כדי ללבות שהוא פטור שלא עשה הוא הנזק לבדו אלא גרמא בנזקין הוא ואינו כשאר כל המזיקין. ובסוף דבריו אלו הורה לנו כוונתו ודעתו המבואר במקום אחר כפי אשר הכרחנו מדין הפורץ גדר הנזכר. ויתבאר עוד במקומו אי"ה בדין דגרמי ודגרמא לכל השיטות. ועכ"פ נתבאר לנו עכשיו היטב דעת הרמב"ם בחילוק דין זה. ומה"ט פסק בהאי דפי"ג מנ"ש דפטור דאינו בא מכח עצמו. וזהו כדברי הכ"מ במקצת. אלא שצריך להוסיף דיש עוד טעם לזה לפי שאין כוונתו להזיק כדאיירי התם. ואלו שני התנאים צריך בדינא דגרמי לדעתו ז"ל כפי אשר נתבאר. ונקטינן השתא לפי מה שבארנו ואחר העיון היטב בדברי הרמב"ם ובמקומות השייכים למקור דינים אלו שפסק כאן כדינא דברייתא וכאוקימתא דרב אשי וכטעמיה בדינא דגרמי וחילוקי' בדינא דגרמא. ומבואר הכל בטוב טעם וברמז דבריו הנחמדים ובמתק שפתיו הנוטפות שושני' כפי אשר הורגלנו לדקדק וללמוד מרמזי דבריו והוא הדרך הישר והאמת לא תו וכל המעיין ומבין ומודה על האמת יודה בזה:
ועל דעתיה דרבנן וכו' לאיזה דבר וכו'. הכא לא איפרקא הקושיא. והתם דף ס' ע"א קאמר וליכתוב רחמנא שדה ולא ליבעי הנך צריכא דאי כתב שדה ה"א מה שבשדה אין מידי אחרינא לא קמ"ל ופי' רש"י ז"ל דה"א תבואה ולא קרקע ממש להכי כתב קמה בהדיא דהשתא אתרבי שדה לגופה של קרקע. ולפ"ז אכתי גדיש למה לי. והרשב"א ז"ל פי' דה"א מה שבשדה כגון נירו ואבנו עכ"ל ולפ"ז ניחא דאי משדה ה"א דוקא גופה של קרקע מגזירת הכתוב הוא להכי כתב קמה ואי מקמה ה"א דוקא מחובר לקרקע כדאמר הכא לעיל וכן ה"א איפכא מגזירת הכתיב להכי כתב גדיש:
בקודחת היא מתני'. כדפרישית וכדרב התם דף ס"א ופסק הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' כן דתניא כוותיה וכן בנהר ושלולית דלקמן:
היה גדי כפות לו. כבר נתבאר מזה בפ"ב הלכה ה'. ושם הכרחתי דבענין דמה דנקט כלל גדי במתני' י"ל כפי' רש"י דקמ"ל בגדי דחד ועבד דחד וזה צריך ג"כ לאוקמי אליבא דר' יוחנן דהתם כפי אשר נתבאר שם מכח הכרח הקושיא. וכן ביארתי דגם כן ע"כ לר' יוחנן נמי מיירי בהצית בגופו של עבדו מכח קושית האי ש"ס התם וע"ש בד"ה מתני' מסייע לר"ל ומבואר היטב. ובענין דנקט גדי כפות. רש"י ז"ל פי' דאיידי דנקט עכד כפות נקט נמי בגדי הכי. ורשב"ם ז"ל פי' שם בענין אחר הביאו התוס' דף כ"ב ע"ב וכן כתב הרשב"א שם בשם הראב"ד ז"ל אלא דלפירושם צריך לשנות הגיר' התם או לפרש בדוחק כדכתב הרשב"א ז"ל יע"ש. והיותר מתישב הוא פי' ר"ת מביאין התוס' שם דקמ"ל דאף דגדי אין דרכו להיות כפות וס"ד דלאו אורחיה הוא בגדיש קמ"ל ובזה מיישב שם ג"כ הא דאפסקיה בהאי דינא בתוך פלוגתייהו דר"י ורבנן בענין טמון וכו' ע"ש ומשום דשייך ג"כ להאי דאשמעינן דאורחיה הוא בגדיש וא"כ מחייב גם לרבנן וכדלקמן. וכן נוטים דברי הרמב"ם ז"ל להאי פירושא במתני'. ודע דהרמב"ם ז"ל כתב בפי"ד הל' י' בזה הלשון המדליק בתוך שדה חבירו וכו והיה גדי כפות לו וכו' שכן דרך בני אדם וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל זה איני יודע מהו דהכא לאו בממון איירי. או בטמון כפי הגהה שמה והיינו הך לענין הכוונה וכלומר דהאי דינא לאו משום עסקי ממון בענין זה הוא דאתינן שיכתוב כן. וכדלקמן. ומלת בטמון יותר מתיישב בלשון. וכתב הה"מ על השגתו ונעלם מעיני ולא ידעתי מה איני יודע שהפטור הוא בשעבד כפות משום דקים לב"מ וכו' ע"ש. ואני לא ידעתי מדוע נעלם ממנו כוונת הראב"ד דמבואר הוא שהוא ז"ל השיג על מה שכתב הרמב"ם בתוך שדה חבירו. וזה דהראב"ד הולך לשיטתו בפירוש גדי כפות דמתני' וכפי' הרשב"ם שם וא"כ אין דין זה שייך כלל לענין טמון או לענין ממון וכלומר שיהא חילוק זה בענין ממון לחייבו בתוך שדה חבירו ולא במדליק בתוך שלו שהרי אין דין חיוב ממון זה או פטורו תולה בעסק טמון ולומר דבכה"ג מודו רבנן וא"כ מאי שנא בהדליק בתוך שלו או בשל חבירו בדין זה. וזהו לשיטתו ופירושו. אבל לפי' הרמב"ם שהוא ז"ל דעתו היה לפרש כפי' ר"ת במתני' ושייכא שפיר דינא דטמון וא"כ ודאי במתני' צריך לפרש הרישא במדליק בתוך שלו וכאוקמתא דרבא דבתראי פליגי וכו' סיפא במדליק בתוך של חבירו וכו' כמבואר שם. והרמב"ם ז"ל סידר דבריו לפי מאי דקי"ל כרבנן וביאר למעלה שם דין דהדליק בתוך שלו ודין דהדליק בשל חבירו כל אחד כדינו וכשבא לבאר דין זה צריך לומר דוקא בתוך שדה חבירו דהא לשיטתו ופירושו טעמא דגדי כפות ועבד סמוך שכן דרך וכו' ור"ל דזה קאי על העבד וכן טעמא דגדי דאורחיה הוא ומה דאורחיה הוא בגדיש מודו רבנן וזה דוקא במדליק בתוך של חבירו דאלו מדליק בתוך שלו אינו חייב אפי' על הכלים שדרכן להטמין בגדיש כמבואר וכדכתב שם לעיל וא"כ גם בגדי כפות פטור דאינו מתחייב ב"א כמ"ש שם ורואין אותו כאלו הוא מלא וכו'. וזה נכון וברור לכל אחד ואחד כפי שיטתו ופירושו. ובענין רודף שציינתי לעיל שם בפ"ב וביארתי להשיטות בדין נפשות לזה וממון לזה ונסתפקתי בענין עבד שלו אם נותנין לו דין רודף לכה"ג וכן בעלמא לעניי להצילו בנפשו וטעמא דהספק זהו לפי מה שמבואר בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח בענין הרודף וכתב שם בהל' ט' ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכאה הממיתה אותו מצילין הנרדף וכו' אף בנפשו. וא"כ בעבדו שהות בדין יום ויומים ואפי' בהכהו הכאה שיש בו כדי להמית כמבואר בדבריו ז"ל שם פ"ב הל' י"ב יש לומר דאין לו דין רודף לענין להצילו בנפשו דמי יימר שימות העבד בתוך מעל"ע ואינו נהרג עליו ואמאי ניתן להצילו בנפשו. ולא מצאתי עדיין ביאור דין זה להיכן הוא נוטה ובמקום אחר יתבאר עוד מזה אי"ה:
כהדא חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צרור. הרי"ף ז"ל הביא כל זה בסוף פרקין וגריס התם אתא עובדא קמי רב ואמר ה"ז נשבע ונוטל וכבר עמדו אבות העולם על סוגיא זו ופירושה יש מראים פנים לכאן ויש מראים פנים לכאן. ומ"מ בעיקר פירוש האי עובדא הסכימו רוב הגאונים דבפקדון ובדיני' מיירי. וכן כתב הרא"ש ז"ל אחר שרצה לפרש דהאי עובדא ג"כ באונס אשו מיירי סיים בדבריו וז"ל ושמעתי שהגאונים פירשוהו בפקדון וכתבו דעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם עכ"ל. וא"כ אכן מה נעני אבתרייהו כ"א למנקט בשיפולי גלימייהו. ואומר אני דאחר שבארתי בפנים היטב הדק אחר העיון כל הסוגיא והראתי פנים דאף להסכמת הגאונים ז"ל דהאי גופא דעובדא ודאי בפקדון ודיני' מיירי ויתד היא שלא תמוט מ"מ צריך להמשיך במשיכה הנקנית לכל מעיין ומודה על האמת כל הדברים שנשנו בריש הסוגיא שיהא נוח לנו להבין האי סייעתא מהתוספתא ומהאי עובדא. ולפענ"ד מבואר כל הצורך בפנים על דרך פי' הגאונים בהאי עובדא והקשר קשר אמיץ במה שמקושר להא דלעיל. ולא נשאר לנו לבאר כ"א ראשי הדברים ולהיכן נוטה הפי' שפירשתי ומה שתירצתי בס"ד במה שראיתי לא' קדוש מדבר בענין זה והוקשה לו דבר מה וכן לפלפל במקצת על דברי הר"ן ז"ל שהעמיד דבריו דהאי עובדא באונס אשו מיירי ועיין בקונטרס האחרון בביאור הסוגיות והשיטות בסימן ח' שם נתבאר הכל בס"ד:
גמל שהיה טעון פשתן וכו'. בבבלי דף כ"ב ע"א מוקי לה אליבא דר"ל במסכסכת כל הבירה וכו' ובשעמדה להטיל מימיה. וא"כ למאי דקי"ל כוותיה דר"י באשו לא אתינן להני אוקימתות וברישא לעולם חיובא על בעל הגמל חייב ואין חילוק בין עמדה לבין לא עמדה ומפני שהרבה במשאוי הוא. וכך הם דברי הרמב"ם הל' י"ג שם. וכלומר וכן נמי בין מסכסכת או לא. אלא דלכאורה נראה לחלק אף אליבא דהלכתא בהא דאם אינה מסכסכת א"כ יש חילוק בין מקום שהדליק ובין שאר כל הבירה דומיא דגדיש בחררה דעל מקום הגחלת משלם נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ וה"נ הכא לכאורה כן. ודברי הטור בסימן תי"ח כך הם ויש מקום עיון בזה בדבריו שם. ואין להאריך כאן בשכבר מבואר היטב לעיל בפ"ב מדינים האלו ולהרמב"ם לשיטתו ולמאי שנתבאר שם ל"ק כלל דלא חילק כאן דלא שייכא כאן טעמא דצרורות ולא טעם אחר אלא דכחו ראשון הוא ולפיכך לעולם חייב וע"ש שנתבאר היטב הכל בהלכות השייכים לזה ובהלכה ה' ד"ה במצית את האור על כל שיבולת:
כגון אילו שהן עושין סוכות בפתחי חניותיהן. הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב על דברי ר' יהודה וז"ל בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות כלומר ברשות דמצוה ומיהו לא כל מוציא ברשות מצוה פטור שאלו עשה סוכתו סוכה דמצוה על פתח ביתו מבחוץ והוזקו בו חייב כדאיתא בירושלמי כגון אילו שעושין סוכות בפתחי חניותיהן בחג וכו' חייב אלא כי קאמר ר' יהודה בנר חנוכה שהוא מצוה להניחה על פתח ביתו משום פרסומי ניסא עכ"ל. כן הועתקו דבריו בהשיטה של מב"א ז"ל ובדפוס חידושי הרשב"א יש חסרון בהעתקה. ואני תמה על כבוד תורתו ותפארת גדולתו של הרשב"א ז"ל שפירש הא דהכא אליבא דר"י והיא תוספתא ערוכה בפ"ו אליבא דרבנן דהכי איתא התם ר' יהודה אמר בנר חנוכה פטור מפני שהניחה ברשות וחכ"א בין זה ובין זה חייב כגון אלו שמסככין וכו' אע"פ שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן ה"ז חייב. והיינו הך דהכא. ועוד מנא לן למימר דמודה ר"י בסוכה ואם בחנוכה פרסומי ניסא הוא בסוכה רשות דמצוה דאורייתא הוי. ודי לנו לומר לר"י דשניהן שוין לדינא האי אע"ג דרשות מצוה דרבנן פרסומי מצוה איכא והאי דליכא משום פרסומי ניסא רשות דמצוה דאורייתא היא. ולדברי התוספתא ולדהכא שפיר טפי מיתפרשא לפי משמעות הפשט דקאי אליבא דרבנן ולא זו אף זו קתני והרמב"ם ז"ל השמיע דין דסוכה ואפשר דלדעתו אי בנר חנוכה חייב דאיכא פרסומי ניסא ממילא שמעינן בסוכה דחייב:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא