Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Metzia Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המפקיד מנן תיתי ליה וכו'. מסוגיא דהכא דדריש לה דמקני ליה כפילא לשומר מקראי יתירי וטעמיה דלשיטתיה אזיל האי ש"ס דס"ל דהני קראי דכתיבי בפ' ש"ח אם ימצא הגנב. ואם לא ימצא הגנב תרווייהו בטוען טענת גנב מישתעו וחד מינייהו למעוטי טוען טענת אבד בפקדון דאינו משלם תשלומי כפל וכמ"ד דס"ל בבבלי הכי בריש פ' מרובה וא"כ קרא דהמצא תמצא לגנב עצמו אתא וכדרשא דתנא דבי חזקיה כמבואר התם וכבר ביארתי שם מהסוגיות להני תנאי דפליגי בהא והיוצא מזה ע"ש. ולא נבא כאן אלא מה דשייך לדינא דהכא בהנ"מ מדרשי דקראי לכל חד כדאית ליה. דלכאורה קשה הא להאי מ"ד שנים ישלם דכתיב בהאי קרא לגנב גופיה איצטריך ומק"ו מטוען טענת גנב לא נפקא לן דא"כ נימא דיו ובשבועה דוקא כדאמר התם וא"כ מאי אם אינו ענין לו דקאמר. ומבואר הוא דאין לפרש בע"א כ"א מוכרח היא. דהאי קרא דחיים שנים ישלם דריש ליה לענין קניית הכפל להשומר ובחילוק דינו בין רישא לסיפא דמתני' כדקאמר בהדיא. וכן אין לומר דהאי ש"ס ס"ל כמ"ד התם דהני קראי דש"ח חד לגנב וחד לטוען טענת גנב דהא מוכרח הוא מסוגיא דריש מרובה דהאי סתמא דש"ס ס"ל כמ"ד דתרווייהו לטוען טענת גנב אתו כמו שביררתי והוכחתי שם וכן נראה מסוגיא דהכא. ונראה דבזה ס"ל להאי ש"ס דמיפרך ק"ו הוא דאי לשבועה מי גרע גנב עצמו מטוען טענת גנב והא כתיבא דמשלם כפל בשבועה והילכך לית ליה דיו וסוגיא דהתם דמרובה כרבנן דר' טרפון דפ' כיצד הרגל אתיא דס"ל אפי' היכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו וכן מוכח בפ"ה דסוטה הלכה ב' דהאי תלמודא כר' טרפון ס"ל בהא וע"ש מ"ש בזה בשם הליכות עולם דכל היכא דהק"ו אינו אלא לגלויי מילתא בעלמא לא אמרינן דיו ובזה ודאי ניחא הכא דלענין מיפרך הק"ו יש לפקפק דלא דמי להא דאמרי' בעלמא מיפרך הק"ו ועיין בדיבור דלקמן:
חיים שנים ישלם למקום שהקרן מהלך וכו'. מכולא סוגיא דהכא משמע דכל האי דינא דמתניתין מדרשי דקראי נפקא לן. ולא נמצא כן בסוגית הבבלי ואדרבא שיטתא דהתם מוכחא דלאו מן התורה הוא אלא דחכמים אמרו כן דאי מגזרת הכתוב הוי לא הוי מקשי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' וכן הא דאמר רבא לקמן נעשה כאומר לו וכו' וכדפרש"י ז"ל דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים וכו'. וכן לא הוה מחלקינן בדינא דשבתא כדאמר התם סתמא דמלתא וכו' מכל הלין נראה דסוגיא דהש"ס דהתם לא ס"ל דהאי דינא דקניית הכפל בשומרין מד"ת הוא אלא מדרבנן. ונראה דה"ט דסוגיית הש"ס דהתם ס"ל כדרשא דרב במרובה דדריש לה חיים וגנבה אתייה לקרן כעין שגנב כדמוכח התם בדף ס"ה ע"א דנקטיה לדרשא דרב למסקנא וכדמוקי התם לענין יוקרא וזולא וכו'. וא"כ לא מצינן למדרש לדינא דהכא מקרא דא"כ קשיא סיפא דמתני' ולא מצי לשנויי כדמשני הכא דחיים איצטריך לכדרב ועוד דלרב ע"כ לא מצינן למדרש האי דרשא למקום שהקרן מהלך וכו' ולומר תרתי ש"מ דאי הכי גם לענין דיניה דרב נמי נימא כן דכי היכי דמשלם קרן כעין שגנב ה"נ כפל דמאי שנא אי להא מלתא איתקיש ה"נ לענין התשלומין ורב לא ס"ל הכי כמבואר התם דאמר כפל כשעת העמדה בדין. ויצא לנו מזה דגם מסקנת סתמא דהש"ס דהתם דשקיל וטרי אליביה דדיניה דרב וכן מסקנת הפוסקים בדינו שם א"כ נמי ס"ל כהאי מ"ד דתרווייהו בטוען טענת גנב מישתעו וגנב עצמו מאם המצא תמצא וכדתנא דבי חזקיה דהא להאי מ"ד דוקא הוא דדרשינן התם לחיים וגנבה לדרב אתייה לקרן וכו' וכבר נתבאר לעיל דטעמא דהש"ס דהתם דלא דריש לדינא דמתני' מקרא כדדריש הכא הוי משום דאית ליה לדרשא דרב לעיקר. ולסוגיא דהאי ש"ס ע"כ צריך לתרץ לענין זה דס"ל תרתי ש"מ מחיים שהרי מבואר הוא דבענין זה הושוו הסוגיות דהני קראי בפ' ש"ח בטוען טענת גנב מישתעו. ובמה שהקשיתי בריש מרובה לדברי התוס' דף ס"ז ע"ב ד"ה אין הגנב וכו' דהא האי דרשא בדף ס"ט ע"ב אליבא דר' יוחנן אמרינן שם וא"כ הניחא בהא דקאמרי דלמאן דדריש חד לגנב וחד לטוען טענת גנב א"ש ומשום דלר' יוחנן אית לן לומר דס"ל כהאי מ"ד דאיהו הוא דס"ל בריש הפרק שם דטוען טענת גנב משלם ג"כ ד' וה' ולהאי מ"ד דרשינן מהיקישא וכדאמר התם בסוגיא לקמן בדף ס"ג ע"ב ואין משיבין על ההיקש מיהו הא קשיא דהא להאי מ"ד אמרינן בסוף הסוגיא דף ס"ד ע"ב דאליביה דרשינן מאם המצא תמצא לאידך דרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ור' יוחנן ג"כ ס"ל כוותיה כדאמר התם דף ע"ה ע"א ואי דרשינן מאם המצא תמצא למודה בקנס ע"כ צ"ל דלא ס"ל להאי מ"ד כדמסיק שם אליביה דתנא דבי חזקיה לענין דרשא דהמצא תמצא וא"כ צ"ל דדריש לרבות כל דבר מגנבה וחיים כדאמר התם מעיקרא וא"כ השתא דרשה דרב דאתייה לקרן מנא לן דהא לא אמרו התם הך דרשיה דרב אתייה לקרן אלא אליבא דמ"ד דס"ל תרווייהו בטענת גנב ודריש לגנב עצמו מהמצא תמצא כדמסיק אליבא דתני דבי חזקיה ודריש ליה בריבה ומיעט וכל הני פרטי חד למעוטי קרקע וכו' וחיים וגנבה לכדרב. ונהי דלר' יוחנן מצינן לתרוצי דאף דאיהו נמי ס"ל אתייה לקרן וכו' דמוסכם הוא וס"ל מודה בקנס וכו' מ"מ לא שמעינן מיניה דדריש לה כדרב דהא מלתיה דידיה כרב המנונא אזלא התם בענין מודה בקנס ואח"כ באו עדים דלא פטור אלא כשחייב עצמו בקרן כדאמר מסתברא מלתיה דרב בהא ולא דריש לה כוותיה דליפטור בכל גווני מיהו לרב גופיה קשיא דאי דריש ליה למודה בקנס וכו' מאם המצא תמצא תו לית לן למידרש להך דרשא דאתייה לקרן מגנבה וחיים דלא מייתרי דהא מבעי לן למדרש לרבות כל דבר אליביה דהאי מ"ד וכשיטתיה דרב וכמבואר שם להמעיין בהסוגיות מריש הפרק עד סוף דף ס"ד וזה צ"ע:
לא סוף דבר וכו'. וכן המסקנא התם. וכן בהא דאמר חוששין שמא שלח בו יד וכדפרישית בפנים דעל שליחות יד ממש א"א לאמרו שהרי משלם הוא אלא משביעין אותו שאינו ברשותו אע"פ שמשלם כדאמר רב הונא התם וכמסקנת הפוסקים וכן מצאתי שפי' הרא"ש ז"ל ועיין דיבור דלקמן:
אמר ר' יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה וכו' בפירש מילתא דהכא ובפלוגתא דת"ק ודר' יוסי נחלקו הפוסקים דהרי"ף בפ' כל הנשבעין מפרש דלענין דין גלגול דשבועה דלעיל פליג בהא דקאמר ת"ק דאם בא לגלגל עליו ורוצה לשלם חוששין ואומרין לו או תשבע על הכל או תשלם הכל ואהא פליג ר' יוסי ואמר לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר וכו' והרשות בידו לחזור בו ופסק שם כת"ק וכר' זעירא דהכא בפ' הנזכר ודין זה מוסכם הוא וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מטוען הלכה י"ג והטור וש"ע סי' צ"ד ומה שכתב שם הראב"ד דאם אמר הנתבע על הגלגולים אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו גם הרמב"ם מודה בזה וזה מבואר הוא בדברי הה"מ שם וכמו דקבע זה להלכה בש"ע שם סעיף ו'. מיהו בפירושא דמלתא חולק הרא"ש ז"ל בסוף פרק הנזכר וכתב דלא פליג אלא לענין מיקני כפילא ולא איירי הכא בענין שבועה כלל וז"ל שם אחר שהביא הא דלעיל אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד פירוש ומשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו אמר נשבע אני וראה שמגלגל עליו שבועות אחרות וחזר ואמר משלם אני חוששין פי' שמא ליפטר מן השבועות אמר הריני משלם ולא לעשות נחת רוח להמפקיד ולא מקני ליה כפילא וקאמר ר' יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו וכיון דאמר הריני משלם הוי כאלו אמר מתחלה איני נשבע ומקני ליה כפילא וניחא להאי פירוש דאלו לרב אלפס צ"ל שהירושלמי פליג אגמרא דידן דסבר דאין מגלגלין בדרבנן דכי אמר נמי הריני משלם אכתי מחויב שבועה דרבנן שאין ברשותו כדאיתא בירושלמי אהך מלתא גופיה עכ"ל העתקתי זה מפני שראיתי להש"כ בסי' רצ"ה סעיף ב' ס"ק ד' כתב בשם הרא"ש סוף שבועות מי שאמר אני נשבע ורצה לגלגל עליו טענות אחרות ואמר הריני משלם אעפ"כ מקני ליה כפילא. והוא תמוה דמאין הוציא זה מדברי הרא"ש דר' יוסי הוא דס"ל הכי והלכה כת"ק דבהא ודאי לא פליג הרא"ש על הרי"ף דשמר הכלל הלכה כת"ק אלא בענין פירושא הוא דפליג ובאיזה ענין דפליגי ודאי לא יחלוק דאין הלכה כר' יוסי וזה מבואר. ובענין עיקר הדין במה שכתב הרא"ש בגילגול יתבאר אי"ה בפ' כל הנשבעין בסייעתא דשמיא:
היו לו עדים שנגנבה באונס וכו'. לאו דוקא באונס שהרי בש"ת משתעו אלא שלא בפשיעה. א"נ לאשמועינן גם בש"ש דהא דינא דמתני' גם בש"ש שייכא כדאמר רב פפא התם דף ל"ד ע"א ש"ש שאמר נגנבה מקני ליה כפילה כיון דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה וכו' ואשמועינן הכא דכיון שיש עדים בכך לא מקני ליה כפילא וטעמא דמשום דמעיקרא לא אסיק המפקיד אדעתיה שיתרצה לשלם בדבר שהוא פטור מן הדין. כללא דמילתא בהאי דינא דבעינן שלא יטריחוהו לבא עמו בדין אלא כשיתרצה מאליו לשלם משום נחת רוח זה מקני ליה כפילא וגם בענין שיהיה באופן שיעלה על דעת המפקיד בתחלה בשעה שהפקידו אצלו שאם יאבד ממנו באופן שיתחייב ויתרצה לשלם בהא הוא דמקנה ליה מעכשיו להכפל ולכל שבת דאתי ממילא כגון שנתייקר וכדאמר רבא בלי' קמא התם וכן הסכימו הפוסקים. ואי לאו הכי הוה מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר התם והיינו נמי דקאמר ר' לעזר הכא בהאי דינא דכיון דבשעה שהפקידו לא אסיק אדעתיה שישלם לו בכה"ג והוה כמוכר עכשיו לאחר שנגנב מה שיבא לו מהקנס באם שימצא הגנב ולא כלום הוא דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם. ולזה הדין דר' לעזר הסכים הרמב"ן ז"ל מביאו הה"מ בריש פ"ח משאלה ופקדון וכמבואר ממה שכתבתי לעיל הטעם. ודוקא לענין שאמר הריני משלם שייכא הך סברא דאסיק אדעתיה וכו' אבל אם שילם בזה ודאי אפי' בהאי דינא דיש עדים וכו' קני ליה כפילא דהא קי"ל כרבא פ' הגוזל דאפי' אם נשבע ושילם אח"כ קני הכפל ומכ"ש הכא דלא אטרחיה לב"ד וזה מבואר. והנ"י בשם הרשב"א ז"ל כתב דפסק גם בדין דלקמיה הכי דהיכא דיש עדים שנגנבה בפשיעה דג"כ מקני ליה כפילא והטעם דגם בהא איכא למימר האי סברא דמעיקרא אסיק אדעתיה שאם יגנב ממנו בפשיעה ויתרצה לשלם לו מיד. וזהו סברא מה שי"ל לדעת הרשב"א. ועיין בנ"י במ"ש דאי בעי פטר נפשיה וכו' ור"ל דאסיק אדעתיה שאם היה רוצה ישבע לשקר וכו' ומ"מ הדברים דחוקים וכן מ"ש שם בשמו דהכי משמע בירושלמי תמוה הוא דהיכי משמע הכא וג"כ הא בעיא דלא איפשיטא היא. ובודאי א"א לפרש הכא בענין אחר. ועוד דבדין זה ודאי כבר הטריחו לב"ד שהרי אין דרך להביא עדים שנגנבה בפשיעה אלא המפקיד לאחר שיטעון הנפקד נגדו ואם נתרצה מיד בתחלה קודם שהטריחו לדין מה לנו ולעדים והלשון היו לו עדים לא משמע כן ואפילו נדחק לפרש דכיון שידע שיש להמפקיד עדים בכך נתרצה לשלם מיד עכ"פ מבואר הוא דהש"ס נסתפק בזה. למי משלם לראשון דלא אמרי' אסיק אדעתיה כל כך ושמחמת כן ירצה לשלם לו או לשני דנימא דאפ"ה אסיק אדעתיה דכל כה"ג דמתחייב לשלם לו מן הדין ואם לא יטריחוהו ויתרצה לשלם לו מקני ליה כפילא. או לשניהן כלומר דכיון דיש סברא לכאן ולכאן הדבר בספק ויחלוקו בכפל. וזה מבואר ומוכרח הוא. וכן מוכח מדיוקא דהש"ס דהתם דאמר רב פפא ש"ח שאמר פשעתי וכו' משמע דטעמא הוי משום דאי בעי פטר נפשיה בטענת גניבה הוא ולאפוקי ביש עדים שהגניבה בפשיעה הוה וכבר מבואר הוא בשיטא למב"א ז"ל בהעתקת דברי רמב"ן וכן דיקדק התם מהמתני' מדקתני שהרי אמרו ש"ח וכו' ולכאורה מיותר הוא אלא לאשמעינו דוקא בכה"ג שיכול לפטור עצמו בשבועה ולאפוקי ביש עדים בפשיעה. וא"כ בעיקרא דדינא נוכל לומר דמתני' אתא למעוטי דבכה"ג דלא אמרי' דודאי מקני לי' כפילא אלא הדבר בספק הוא ויחלוקו כדאמר הכא. ודעת הרמב"ם ז"ל סתום באלו הדינין. ובמה שפילפלו המפרשים בדבריו במ"ש בפ"ח מאלו החילוקי דינים דמתני' כבר המה בכתובים ואין לי לבאר אלא מה שנלע"ד דמה שכתב הש"כ שם דגם הרמב"ם יודה להראב"ד בענין שבח היוקר שבא אחר הפקדון עד שעת הגניבה שהוא של המפקיד ע"ש ס"ק ז'. ובודאי דעתו היה לדקדק מדכתב הרמב"ם שם הלכה ג' והרי הן שוין סלע ונגנבו או אבדו ואמר וכו' והרי הן שוין ארבע וכו' דלכאורה משמע מדבריו דמיירי בשעת הגניבה עדיין סלע היו שוין ואח"כ הוקרו. ואין זה מוכרח כ"כ. ולענ"ד יש לדייק מדבריו איפכא והוא במ"ש שם בריש הפרק דאיירי בדין הכפל וכתב ונגנבו או אבדו וכו' ולא בחנם כתב שם ואבדו דלא שייך כפל כלל ולא בטוען טענת אבד כמבואר למאי דקי"ל. ובמתני' כבר מבואר מה שדחקו התוס' בזה לקיים הגי' שלפנינו. ובודאי משום זה לא היה הרמב"ם מעתיק ואבדו שם אלא הפי' דהמתני' למדנו ממה שכתבו בתוס' שאנ"ץ הובא בשיטה וזה לאשמעינן דאי אייקר הוה השבח שלו וקמ"ל דלא הוי כשבח דאתי מגופה כעין ולדות אלא דאתי מעלמא הוא דככפל דמו ואי לא אטרחיה לב"ד ברשותי' אייקר ודינו ככפל ע"כ. ובודאי זהו דעת הרמב"ם במה שהעתיק ואבדו בדין הכפל לדמות שבח היוקר דנלמד מן ואבדו לדין הכפל והרי הוא כדינו ממש אפילו במה שנתייקר אחר הפקדון דכל כה"ג אמרי' אסיק אדעתי' מעיקרא באם שירצה לשלם להקנות לו מעכשיו. וזהו סייעתא להה"מ ולהסמ"ע בדעת הרמב"ם ז"ל. וכן במ"ש הרמב"ם שם הל' א' מדין גיזות וולדות. חזרו הבהמה עצמה וכו' וכבר ביארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות אלא לפני יאוש. הצעת הדברים כך הן לפי שהדין מתחלק בענין גיזות וולדות למי הן לפעמים להמפקיד ולפעמים להגנב ולעולם לא יהיו של הנפקד וכמה שכתב הפרישה ע"ש וזהו לדעת הטור והפוסקים דכוותיה דבשינוי תליא מילתא. ולדעת הרמב"ם כן הוא דהגיזות וולדות שהיו בשעת הגניבה שהיתה טעונה ומעוברת ועדיין עליה דחזרה בעינה הכל להמפקיד חוץ מן הכפל שהוא של הנפקד ואם ילדה או גזזה בבית הגנב והוא אחר היאוש הרי הן של הגנב והכפל להנפקד. וכבר בארתי מהדעות לכל השיטות ומההכרח מהסוגיות לעיל בהגוזל ועיין בסוף מסכת בבא קמא תמצא הכל מבואר ומה שיצא לנו שם בס"ד. וזהו מה שרציתי לבאר כאן בהלכה זו:
אין השואל רשאי להשאיל. כבר כתבתי בחיבורי מסדר נשים בפ' הכותב שם ד"ה תריי כל קבל ארבעה דמסוגיא דהאי ש"ס משמע דהאי מלתא דר' חייא כמ"ד שומר שמסר לשומר חייב וכן משמע בקידושין פ"ק הלכה ד' אשר ציינתי שם דמסיים התם וכולן ששינו שלא מדעת הבעלים חייבין וכתבתי שם דמדעת התוס' משמע דלא ס"ל הכי כדכתבו כאן דף ל"ו ע"א ד"ה רב אמר פטור וכו' ע"ש ומבואר יותר בדבריהם דגיטין דף כ"ט ע"א ד"ה כאן שנה ר' אין השואל וכו' שכתבו אפילו למ"ד שומר שמסרו לשומר פטור נהי דלא מחייב מ"מ לכתחלה אין לו לעשות. וטעמא דהתוס' דלא לוקמי למלתיה דרב דאמר פטור במימרא הכא ע"ש דלא ליפלוג אמתני' דגיטין ולפ"ז הא דמוקי התם בהסוגיא ג"כ כאוקמתא דהכא דמיירי שנתנו לו הבעלים רשות כי היכי דלא תקשי אלכתחלה ואם דלא משמע הכי לכאורה בהסוגיא. מ"מ הדין דין אמת דאף דקי"ל דשומר שמסר לשומר חייב מ"מ דינא דמתני' לכ"ע שייכא לענין זה שאין צריך בדוקא שיתן לו המשכיר רשות אלא אפילו עבר והשאיל לאחר למאי דקי"ל כר' יוסי דהיאך הלה עושה סחורה וכו' וסברא זו בכל גווני שייכי ואפילו היכא שלא נתן לו רשות וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א משכירות הלכה ו' שכתב שומר שמסר לשומר והוסיף בשמירתו ומתה הנאה לבעלים כיצד השוכר פרה מחבירו וכו' הואיל והשואל חייב בכל וכו' שאין זה השוכר עושה סחורה וכו'. הרי שלא הצריך רשות אלא אפילו עבר ומסר לשומר אחר שאפילו הוסיף בשמירתו אסור וחייב כדקי"ל לענין דין זה לא נ"מ מידי דאפילו עבר לעולם אין עושה סחורה בפרתו של חבירו ובש"ס דאוקמא הכי היינו לשנויי הקושיא אפי' לת"ק להאי מ"ד. ומה שכתב הש"ס בסי' ש"ז סעיף ה' על הסמ"ע שפי' השאלה לאחר שעבר והשאיל וכתב ובחנם דחק אלא בשנתן לו רשות מיירי ומבואר הוא שדברי הסמ"ע הן כדברי הרמב"ם ז"ל וכל דברי הרמב"ם שם בעבר מיירי כדכתב שם לעיל בהלכה ד' עבר השומר וכו' וכן בדין זה. ועכ"פ לא שייך כאן רשות לדינא דר' יוסי. וכן מוכח מדברי הרא"ש ז"ל שפירש לטעמא דר' יוסי משום דחשיב שוכר כאלו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל. הרי שנתן טעם וכתב דחשיב כאלו השאילו וכו' ולא בשנתן לו רשות דוקא מיירי:
כאן בעוררין כאן בשותקין. כבר מוזכר הוא בפ' ט"ו דיבמות. ופירושא דהכא עיקר ושם פירשתי לפי הנראה מהסוגיא דמאן דשני כאן בשותקין כאן במדברים שינויא אחרינא הוא ממאי דשני התם ר' יעקב לעיל דד"ה היא באומר יצא ידי שמים וע"ש. ויש לומר נמי התם דר' הילא דמשני הכי סובר כמו ר' יעקב. וכן קאי האי תירוצא בבבלי פירקין דף ל"ז ע"א. וכבר מבואר הוא מדעות החולקין בהאי דינא אם הלכה כר"ט או כר"ע כמובא בטור סימן שס"ה והסכמת רוב גדולי הפוסקים תכריע דפסקו כר"ע דהתם:
היא גזילה היא בעילה היא מלוה. משמע מהכא דדין מלוה שוה לדין גזל. והכי איתא בתוספתא פ"ג האומר מנה אני חייב ואיני יודע אם לפלוני ואם לפלוני נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפני עצמו אמר לשנים גזלתי את א' מכם מנה ואת אחד מכם מאתים ואיני יודע איזה מכם נותן לזה ר' ולזה ר' ואם לאו היה לו לשתוק זה אומר ר' שלי וזה אומר ר' שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר לא יתן להם עד שיעשו ביניהן פשרה. ע"כ מבואר בהדיא דרישא דהתוספתא בבא לצאת י"ש צריך ליתן לכל א' מנה. ובטור סי' ע"ו מביא חלוקי דעות בשם בעה"ת בדינים אלו וע"ש. ועיינתי בספר התרומות ולא מצאתי שהביאו וזכרו מהתוספתא. וחילוק בין כרך א' לב' כריכות בדין לזה ק' ולזה ר' מבואר הוא שם ונלמד מדין פקדון. ומ"מ בדין לזה מנה ולזה מנה ולא תבעי ליה מביא שם ב' דעות וכן הובא בטור וש"ע והש"כ רצה להכריע שם כסברא הראשונה דאף לצאת ידי שמים פטור ובתוספתא מבואר להדיא כסברא שניה דלצאת ידי שמים צריך לתת לכל אחד ואחד מנה. וכן משמע מסוגיא דהאי ש"ס דמדמי לה לגזל וכדעת המפרשים לדעת התוס' דלצאת י"ש צריך ואין להאריך:
רבי אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג וכן פסק ר' יוחנן התם דף ל"ח ע"ב כרשב"ג ורבא א"ר נחמן הלכה כדברי חכמים. והרא"ש ז"ל כתב לכאורה נראה דהלכה כר' יוחנן וכשמואל ע"ש ונראה דלא החליט כן ובענין מה שדקדק שם על הרב אלפס ז"ל שפסק כרבא דבתראה היא וכתב דרבא לאו משמיה דנפשיה קאמר. ובתשו' מהרי"ק שורש קל"ז כתב דהאי כללא דהלכתא כרבא לגבי' דאביי אפילו היכא דפליגי לאו משמי' דנפשייהו ומשמע שם מדבריו שכתב בשם הסמ"ג דכללא כבתראה נמי הכין הוא וע"ש. ועיין לקמן ריש פ' השואל שהבאתי דברי התוס' שקיימו לכלל זה וכן הרמב"ם ריש פ"ז משאלה ופקדון פסק כדברי חכמים וכרבא אמר רב נחמן וכן דעת רוב הפוסקים. ונראה דסתמא דהאי ש"ס נמי ס"ל הכי דהא מייתי עלה כהדא דר' יוחנן חקוקה וכו' וכלומר בכי הא הורה רבי דמוכרן בב"ד ובכה"ג כ"ע מודים בזה דהא אפילו חסרו יתר מכדי חסרונן קאמר התם דדברי הכל מוכרן בב"ד ומכ"ש הכא דאזלו לאיבוד לגמרי. וזה מוסכם הוא כדפסק הרמב"ם שם:
מפני שהן מותירות. דיני' דר' יהודה מוסכם מן הפוסקים הוא בענין שאם הפקיד אצלו בימות הגורן והחזירו בימות הגשמים שאינו מוציא לו חסרונות וכדמוכח מהסוגיא דהתם דמפרש להאי ברייתא בד"א שמדד לו מתוך גרנו וכו' שמדד לו בימות הגורן וכו' והך ברייתא ר' יהודה בתוספתא קתני לה וכן הביא הה"מ בשם הרשב"א ז"ל בפ"ה משאלה ופקדון הל' ח' דפסק הרמב"ם שם כן וכ"כ הנ"י וע"ש ומזה תבין דברי הרמב"ם בפי' המשנה לפי התוספתא שלפנינו אבל בחיבורו חזר בו. מיהו משמע דלא מחלקינן בין מדה מרובה או לא כדסתם שם הרמב"ם דבריו וכן הרא"ש בשם הרי"ף העתיק הברייתא כסתמה וזהו הספק שנסתפק הרשב"א ז"ל בענין חילוק במדה מרובה. והר"ב כתב ואין הלכה כר' יהודה ולא דקדק התי"ט כלום. ועיקר דיני' דר' יהודה וסברא דיליה הלכה היא:
תמן אמרין אלין עכברייא רשיעיא. והתם מייתי טעמיה דר' יוחנן דהכא אמרו לו לר"י בן נורי הרבה אובדות מהן וכו' וכתבו התוס' שם דלדבריו דר"י בן נורי קאמרי אפילו לית לך טעמא דמפרש בירושלמי וכו' ור"ל דלהכי לא הביאו שם טעמייהו דאמרין תמן. ועיקר כוונתם בזה דהך גי' דברייתא עיקר דאמרו לו לר"י בן נורי תשובה זו ולא כמו שהוא בתוספתא דהשיבו כן לדברי ר' יהודה ולכאורה היה נראה כן דהא לדברי ר"י בן נורי תשובה אחרינא איכא וכהאי טעמא קמייתא לזה אמרו דה"ק אפילו לית לך האי טעמא וכו' וכמו שנתבאר לעיל דבעיקר סברא דר' יהודה מודו ליה רבנן:
בשלא אמר לו שמן מזוקק וכו'. כדפרישית בפנים ועל מלתייהו דרבנן קאי דה"ק לר' יהודה מודים אנו לדבריך בשלא אמר לו שמן מזוקק אבל אמר לו שמן מזוקק חייב להעמיד לו כן וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' מכירה הל' ט'. והה"מ הביא שם בשם יש מי שפירש שאפי' ר' יהודה מודה באומר לו שמן מזוקק ולא נחלק אלא באומר שמן סתם ונתן לו בסתם מזוקק ונשארו בידו השמרים ואומר ר' יהודה שנותן השמרים עכ"ל. לפ"ז דברי רב אושעיה אדר' יהודה קאי. וכן מצאתי בשיטה בשם הרשב"א ז"ל שהביא סיוע לפי' הראב"ד ז"ל שפי' כן אבל לישנא דמתני' בדר' יהודה לכאורה לא משמע כן:
לא כן אמר ר' לעזר למה הדבר דומה וכו' סוגיא זו קשה היא ופירשתיה לפי משמעות הש"ס ולפי גי' הספרים אשר לפנינו מהו לצורכה וכו' וע"כ לפרש שיש רשות לשומר קמייתא במלתיה דר' אלעזר היינו לענין שעומד ברשותו לאחר שטלטלה והאי שאין רשות לשומר בתרייתא במלתא דאית אמרין היינו לענין שאין לו רשות לטלטלה דמוכרח הוא דמחלק בין גנב לשומר ולפ"ז מבואר הכל. אבל לא משמע הכי מסוגית הש"ס דהתם וכמו שיתבאר וכשנתבונן על איזה יסוד ועיקר סוגיא דחבית דהתם מיתפרשא נבין ההפרש בין הסוגיות בענין הביאר והסברות המתחלקות היוצאים מהן. העיקר שצריך לידע בסוגיא דהתם דפריך מני ר' ישמעאל היא וכו' אימא סיפא וכו' והא ודאי מסתברא ליה להש"ס דאין חילוק בין יחדו ללא יחדיו אי לא בעינן דעת בעלים או לר"ע דס"ל בעינן כדדייקי התוס' ד"ה אי ר' ישמעאל וכו' מדקתני טלה וסלע דסתם עלה לא מייחדי ליה מקום והתם סלע מייחדי ליה מקום בכיס. והאי דיוקא מצינן נמי למידק מהתוספתא שהבאתי דהסוגיא דהכא בנוייה עליה. מדנקט טלה וחבית וסתם חבית מייחדי לה מקום במרתף. והתם לא גרסינן בברייתא פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע. והיינו דקאמר הכא לא כן אמר ר' לעזר וכו' דהא מהאי ברייתא שמעינן דבעינן דעת בעלים ואין חילוק בין לא יחדו ובין יחדו. אלא דאכתי מיבעי לן לפרושי לפי סוגיא דהתם דפריך לה מהאי ברייתא דגונב טלה וסלע דפליגי בה ובו'. ומנא ליה דהאי ברייתא בגונב מבית השומר איירי והא ודאי איכא לפלוגי בין גונב מבית הבעלים לגונב בבית השומר והוא הנפקד בעצמו כשמשתמש בה שלא לדעת דנקרא גזלן להאי מ"ד דס"ל הכי. ויש סברא לכאן ולכאן בענין החילוק מבית הבעלים או בבית השומר כדבעינן למימר לקמן. וע"כ דסוגיא דהש"ס דהתם לשיטתיה אזיל דמפרש להאי ברייתא בפרק הגוזל בתרא דף קי"ח ע"ב דבשומר שגנב מרשותיה מיירי ובהא פליגי דר"ע סבר כיון שנעשה גנב כלתה לו שמירתו וצריך דעת בעלים בחזרה ור' ישמעאל סבר לא כלתה לו שמירתו ולא בעי דעת בעלים וכן פי' הרי"ף ז"ל להסוגיא דאזלא לשיטתא דהתם. ובגונב מבית הבעלים כבר שמעינן מהתם וכפי אשר נתבאר בפ' הגוזל שם לפי המסקנא דבדבר שיש בו רוח חיים כגון עלה אם לא ידעו הבעלים בגניבה צריך להודיע להם בשעת החזרה וטעמא דאנקטיה ניגרי ברייתא. ואם ידעו הבעלים בגניבה א"צ להודיע להם בחזרה אלא מנין פוטר. ובדבר שאין בו רוח חיים כגון סלע וחבית אם לא ידעו הבעלים בגניבה א"צ להודיע להם בחזרה ואם ידעו ג"כ מנין פוטר. זהו אליבא דמסקנא דפ' הגוזל. ואפי' לר' יוחנן דאמר התם בפירושא דמתני' דהגונב טלה ובדינה דאם לא ידעו הבעלים בגניבה א"צ דעת בחזרה ואפי' מנין לא צריך. מ"מ בפירושא דברייתא מפרש לה כרבא התם דבשומר שגנב מרשותיה הוא והיינו דרבא לטעמיה אזיל דס"ל דשומר שגנב מרשותיה גרע מגונב מבית הבעלים כדמפרש התם וכן ס"ל בדינא דמתני' היכא דהשתמש בה לצורכי דגזלן הוי וכלתה שמירתו כדקאמר רבא בסוף פירקין דשואל שלא מדעת גזלן הוי וצריך דעת בעלים כר"ע דהלכתא כוותיה וא"כ לר' יוחנן דהכא דאיהו מוקי למתני' בתרי תנאי מטעמיה דהניחה במקומה משמע עכ"פ ס"ל נמי לדיניה דרב ששת דשואל שלא מדעת גזלן הוי וזה מוכרח לר' יוחנן דס"ל הכי דהא לדידיה ממה דס"ל בהגוזל דאם לא ידעו הבעלים בגניבה א"צ שידעו בחזרה א"כ ע"כ דס"ל דשומר מרשותו גרע מגונב מבית הבעלים למאי דמוקי סיפא כר"ע והלכתא כוותיה כדקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולעולם צריך דעת בעלים משום דהשתמש בו וכלתה שמירתו. וזהו סייעתא והוכחה למאי דפסקו הפוסקים כאוקמתי' דר' יוחנן וכר"ע ואפ"ה דין דרב ששת דשואל שלא מדעת גזלן הוי כרבא וכר' יוחנן גופיה כמבואר. והשתא סוגיא דהכא ולפי הגי' אשר לפנינו ע"כ לומר ג"כ דלשיטתי' אזיל האי ש"ס דקאמר התם בהגוזל דלעולם צריך לידע הבעלים בחזרה כר"ל דס"ל הכי שם ועלה קאמר ר' אלעזר התם אין הוה כגון ההין ברחא וכו' דמשמע דס"ל להא דר"ל להמסקנא וע"ש מה שבארתי בזה. ועכ"פ מסתמא דהתוספתא משמע דלעולם צריך דעת הבעלים בחזרה וקס"ד הכא דכן נמי בגנב השומר מרשותיה והיינו דשקיל וטרי הכא ומהדר לפרוכי למילתיה דר' אלעזר דשאני מבית השומר דעדיין כמו שהיא ברשות הבעלים הוי. וכדפרישית לר' לעזר דמדחי לה. וכן במילתא דהני תרי לישני על כרחך לפרש דכ"ע ס"ל דשואל שלא מדעת גזלן הוי אלא דבהא פליגי דללישנא קמא דאתיא כר' לעזר דמדמי דין משנתינו לדין גונב חבית ממרתף וכדאמר בהדיא אמר ר' לעזר אית אמר וכו' משמע דהכי סבירא ליה לדידיה א"כ לעולם בעינן דעת בעלים ואפי' ברישא ולא מיתוקמא רישא דר"ע אלא כר' ישמעאל דאיהו דסבר דלא בעינן דעת בעלים וסיפא דמתניתין אליבא דר' לעזר כר"ע היא דמיתוקמא ולא מיבעיא לא יחדו אלא אפילו יחדו כדמוקי בבבלי וכדפרישית במתני'. וללישנא בתרייתא דאית אינון אמרין ס"ל נמי דשואל שלא מדעת גזלן הוי אלא דבזה פליגי דס"ל דגונב מבית שומר לא דמיא ממש לגונב מבית הבעלים והלכך פליגי אלצורכה וסבירא להו דלעולם פטור כ"א דוקא בלצורכו ס"ל דאין רשות לשומר עליה ומכיון שטלטלה לצורכו נעשה כגזלן ועומדת ברשותו להתחייב עליה ומיהו אפילו בלצורכו מחלקינן בין יחדו לבין לא יחדו והלכך ברישא דמתני' דלא יחדו כשהחזירה למקום המשתמר בכל מקום מקומה הוי ואע"ג דאין לו רשות להשתמש מ"מ לא הוי כגונב מבית הבעלים וא"צ דעת בעלים ובסיפא כיון דיחדו והוא השתמש בה לצורכו אז כגונב מבית הבעלים הוי וצריך דעת בעלים בחזרה. ולפי אוקמתא זו לא יחדו ויחדו דנקט במתני' לדוקא נקט דזהו עיקר החילוק בהאי דינא. אבל בענין חזרה למקומה או לשאינה מקומה בזה לא מחלקינן מידי להאי לישנא בתרייתא דעיקרא דמילתא בחילוק דבין גונב בבית שומר לבין גונב מבית הבעלים תליא ובחד צד והיינו בטלטלה לצורכו ולא יחדו כגונב בבית השומר דמי ויחדו כגונב מבית הבעלים דמי. זהו המבואר לנו להני תרי לישני. ומיהו לסתמא דהאי ש"ס נתבאר לן דדעת שלישית היא. וזה דס"ל דגונב בבית שומר עדיפא בכל צדדין מגונב מבית בעלים וזהו דמקשי על מילתיה דר' לעזר שנייא היא הכא דבבית השומר הוא ועדיין כמו שהיא ברשות הבעלים הויא ומטעמא דס"ל דאפילו השתמש בה לצורכו לא הוי כגזלן אלא דס"ל כמ"ד בפרק הספינה דף פ"ח ע"א דשואל שלא מדעת שואל הוי ולהאי מ"ד ודאי עדיף בית השומר מגונב מבית הבעלים בכל צדדין אלא דאנן בעינן ביחדו שיחזירנה למקומה לעולם ואפילו בלצורכה ומהאי טעמא גופיה דאי אמרינן דבבית שומר עדיפא מבית בעלים א"כ ביחדו לה הבעלים מקום לעולם צריך שיחזיר למקום שיחדו דאל"כ הוי כגונב מבית הבעלים כיון דיחדו לה מקום. והיינו דמפרש להך אוקמתא וטעמא מהו לצורכם בשיחדו וכו' כמבואר בפנים. ויצא לנו מסוגיא דהכא דג' שיטות יש בדין זה בענין בית השומר כמבואר ובענין אוקמתא דמתני'. זהו מה שיצא לנו בסוגיא דהכא לשיטתא דהאי ש"ס. ונתבאר לנו מזה ג"כ מתוך חלוקי הסברות שזכרנו דלר' יוחנן דס"ל בהגוזל דכשלא ידעו הבעלים בגניבה א"צ דעת בעלים בחזרה א"כ אפילו למאי דדייק הניחה במקומה משמע שפיר הוה מצי למתרגמה לחבית אליבא דחד תנא ובהאי דהכא אי לאו דס"ל באוקמתא דברייתא דהגונב טלה כאוקמתא דרבא דהתם דבשומר שגנב מרשותיה מיירי וס"ל נמי כדיניה דרבא דשואל שלא מדעת גזלן הוי והלכך מבית השומר גרע מבית בעלים דכלתה שמירתו כשהשתמש בה ואע"פ שהחזירה למקומה לעולם צריך דעת בעלים והלכך דחיק לאוקמי מתני' כתרי תנאי ורישא ר' ישמעאל היא. זהו מה שרציתי לבאר בהלכה זו. ובענין פירושא לשיטתא דסתמא דהש"ס לפי הגי' אשר לפנינו מהו לצורכה וכו'. וכבר בארתי בפנים דהיה צריך להגיה מהו לצורכו ולהפוך כל גי' הספר ובהא הוי אתיא האי אוקמתא אליבא דר' לעזר וכולא מתני' ר' ישמעאל היא והיינו אוקמתא דרב ששת התם וסיפא בשהחזירה למקום שאין מקומה ולפ"'ז לישנא בתרא אינון אמרין ג"כ מתפרשא כפשטה דס"ל דאין רשות וכו' כלומר דלאו עומדת ברשותו הויא אפי' אם טלטל כל צורכו ופליגי בחילוק דיחדו או לא והשאר מבואר:
מתי אמרו ש"ח נשבע ויוצא וכו'. לכאורה משמע דהאי ברייתא פליגא אדיוקה דר' יוסי דאמר ותשמע מינה וכו'. אלא דלעולם שמר כדרך השומרים בעינן ונעל כראוי. ומיהו איכא למימר דדמיא הא דר' יוסי דהכא למאי דאמר רבא התם דף מ"ב ע"א ומודה שמואל בע"ש בין השמשות דלא אטרחיה רבנן וה"נ לא על דעת דליטרחיה לטעון פליטורין בשוקא. וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל הובא בשיטה שכתב על הא דר' יוסי ודוקא בש"ח אבל בש"ש חייב דלהכי יהיב ליה אגרי' דליטעון בשוקא או דלינטרינהו שפיר עכ"ל וא"כ נראה דהא דר' יוסי מוסכם הוא אפי' למאי דקי"ל כשמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. והא דקאמר אם נתן במקום שנהג ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור משמע דבכה"ג לא בעי שמירה בקרקע אלא במקום הראוי לשמירה וכמו שהוא משמר את שלו וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביא להאי דהכא וכ"כ שם הנ"י. וכן נראה מדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד משאלה ופקדון הל' ג' שסתם וכתב ואע"פ שהניח הפקדון עם שלו אם ראוי לשמירה פטור וכו' א"כ בראוי לשמירה כפי שהוא נוהג בשלו פטור הוא. אלא שהרא"ש ז"ל כתב והא דירושלמי דנתנו במקום שנוהג ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור מיירי בכיפת אבנים דמינטר מנורא ומגנבי כמו שמירה בקרקע עכ"ל ולדבריו ז"ל איכא למידק לכאורה דא"כ למה ליה למנקט כלל במקום שנוהג ליתן את שלו דאי בהכי מיירי פשיטא דפטור ומאי הוה ליה למעבד טפי וכן הסכימו רוב המפרשים הובאו בשיטה למב"א ז"ל דהירושלמי לא פליג אדשמואל ואגמרא דילן ויתבאר עוד מזה בפ' ארבעה שומרין בס"ד:
מה צרורין וכו'. זהו כלישנא בתרא התם דף מ"ג ע"א דמיבעי ליה לרב מרי קשר משונה מאי ופסקו הפוסקים כלישנא קמא דהתם דקשר משונה הוי כחותם ולא ישתמש בהן:
הלכה כר"ע. זהו כרב יהודה אמר שמואל דהתם. ובענין איכא עדים גריס שם איפכא דלרב הושעיא אין חילוק וכר' יוחנו שם. ומסקנת הפוסקים כרבא התם דבתראה הוא ואמר הלכה כבית הלל:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא