ביצה שנולדה בי"ט. מה טעמון דבית שמאי וכו'. מדקא מפרש טעמייהו משום דמוכנת היא על גב אמה ע"כ אק לפרש זה כפי אוקימתא דרב נחמן דהבבלי דאוקי להמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וב"ש לית להו מוקצה ולא נולד אלא במוקצה דבעלי חיים דחמיר טפי ומוקצה ביותר הוא דאית להו מוקצה וכדכתבו התוס' ד"ה דילמא וכו' מדקאמרי ב"ש לקמן לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום וכו'. וע"כ דהך סברא קיימא גם לפי מסקנת אוקימתא דרב נחמן דב"ש כר"ש ולית להו מוקצה וכי היכי דלא תיקשי ב"ש אדב"ש ודר"ש אדר"ש צריכין אנו לחלק בין מוקצה למוקצה דבמוקצה דבעלי חיים דחמיר אית להו מוקצה וכמו דאשכחן לר"ש דאית ליה מוקצה גבי גרוגרות וצמוקים משום דאתקצאי טפי וב"ה כר' יהודה דאית ליה מוקצה בי"ט כדאסיק רב נחמן לפי אוקימתא דידיה (ומה שכתבו התוס' דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי היינו דווקא בעלי חיים שהן עצמן מוקצה כי הך דב"ש דלקמן לא יטול וכו' אבל דבר הנולד מבעלי חיים כגון עגל שנולד בי"ט דלקמן לית ביה לא משום מוקצה ולא משום נולד כדכתבו התוס' לקמן דף ס' ע"ב ד"ה עגל וכו' אלא שצריך שיהא מוכן אגב אמו ולאפוקי אפרוח שנולד בי"ט דאינו מוכן אגב אמו וטעם אחר ליכא להיתרא לרב כדלקמן) וכל זה לא שייך לפרש לשיטתא דהאי ש"ס דאי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מיירי מאי מוכנת היא על גב אמה דקאמר הרי התרנגולת ודאי מוקצית היא. וכן נמי לא סבירא ליה לשיטתא דהאי ש"ס לטעמיה דרבה לב"ה משום הכנה משבת לי"ט חדא שלא הוזכר כלל כאן מענין טעמא דהכנה משבת לי"ט או מי"ט לשבת ועוד דהרי לטעמא דרבה על כרחן לומר דקסבר ביצה דאיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ובהדיא קאמר הכא בפשיטות לקמן גבי עגל שנולד בי"ט וכו' חזר ר' זעירא ואמר עגל מאתמול הוא גומר ברם הכא בו ביום נגמרה בו ביום נולדה שמעינן מיהת דלא אמרינן בביצה מאתמול גמרה לה ולא ס"ל להאי ש"ס לטעמא דרבה. ועוד דאף דמייתי הכא לקמן להתוספתא דפליגי חכמים ור' יהודה בי"ט ושבת הסמוכין אליבא דב"ה אם נולדה בזה מותרת בזה מ"מ לא אסיק אלא כחכמים דלא אסרי משבת לי"ט או מי"ט לשבת כדקאמר בסוף הלכה בפשיטות לא דייך שהחמרת עליה שאם נולדה בי"ט לא תאכל בי"ט וכו'. אלמא משום חומרא בעלמא אסרי ב"ה בו ביום ולא מדינא וכן לא מדמה האי ש"ס לביצה עם פירות הנושרין כדקאמר לקמן בהדיא מה בין נשרין מה בין ביצים וכו' אלו ביצים באמותיהן שמא אין מותרות. מכל הלין שמעינן דאין לפרש לשיטתא דהאי ש"ס לענין אוקמתא דמתני' אלא כרבה אבל לא כטעמיה. וזהו כדפרישית בפנים דבתרנגולת העומדת לאכילה עסקינן ובהא פליגי דב"ש סברי מותרת משום דמוכנת היא אגב אמה וב"ה אסרי בו ביום משום חומרא די"ט וכדקא מפרש לטעמייהו דנעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו (ולסברא דהאי ש"ס אפשר לומר דגם ר"ש מודה בכה"ג כדאמרינן דאע"ג דלית ליה לר"ש מוקצה בגרוגרות וצימוקין מודה הוא וכן נמי בכה"ג ועיין בדבור דלקמן) וזהו כסבריה דרב נחמן לענין דינא בענין דמחמיר במוקצה בי"ט ומוקי לב"ה כר' יהודה בעלמא דאית ליה מוקצה ובשבת כר' שמעון בעלמא דלית ליה מוקצה דנהי דאוקמתיה במתני' אידחי לה ומכח קושיין דניפלוג בתרווייהו וכו' מ"מ עיקר סברא דידיה קושטא הוא ואליבא דהלכתא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכמ"ש בהדיא בפ"א מהל' י"ט בהל' י"ז ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור בי"ט ומותר בשבת מפני שי"ט קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבא לזלזל בו. ובהכי מיתרצא נמי שפיר קושיית בעל המאור ז"ל שכתב מיהו איכא לאקשויי עלה מההיא דאמר רבא לקמן בפ"ב דף י"ח מי איכא מידי דבשבת שרי וביה"כ אסור וה"נ מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור והיכי קיי"ל הלכתא בשבת כר"ש ובי"ט כר' יהודה והאריך לתרץ בענין זה וכתב הריני מוסר לך כלל גדול בתורת המוקצה כדי שתסתלק קושיא זו מעליך וע"ש שמחלק בין מוקצה הבא על דבר שהנאתו ע"י מלאכה או מעשה המותר בי"ט ואסור בשבת וכו'. והרמב"ן טען עליו ועל הכלל שמסר בזה ע"ש שהאריך בזה ובסוף כתב והקושיא שניטלה עליה בזה תירץ אותה רב נתמן דגבי שבת דחמיר לא אתו לזלזולי בה וי"ט דקיל אתי לזלזולי ביה ולפיכך התמירו בו יותר דכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכו מעי"ט ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבוא בו לעשות מלאכה או טילטול האסורין לו לסמכו על המקרא והכינו והרי י"ט ראוי לגזרה זו ואין שבת ראוי לכך דלא אתי בשבת למיעבד מלאכות באוכל נפש. והיינו טעמיה דרב נחמן ודבר ברור הוא ומה שאמרו מי איכא מידי דבשבת שרי וביה"כ אסור מפני ששבת ויה"כ קדושה אחת להן ולא אתו לזלזולי ביה"כ יותר משבת לפיכך השוו חכמים מדותיהן זהו תוכן דבריו ז"ל בזה. הרי דעיקר סברת רב נחמן מוסכמים בזה לדעת גדולי הפוסקים ואף שיש מהגאונים ז"ל שחולקין על זה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' י"ט שם לא הכל שוין בזה וכן הרא"ש ז"ל בשלהי מסכת שבת כתב דמוכח מהסוגיא שם דאין חילוק במוקצה בין שבת לי"ט וכ"כ רש"י ז"ל לקמן דף ל"ג גבי אין סומכין הקדירה בבקעת ושם נבאר בזה בס"ד. ומיהו בענין אוקימתא וטעמא דב"ה במתני' הסכימו כל גדולי הפוסקים להמסקנא כדרבה משום הכנה וכדפי' במתני'. ונ"מ בי"ט ושבת הסמוכין דלטעמא דהכנה מה שנולד בזה אסור בזה דאע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ופליגי בזה בבבלי דף ד' ולר' יוחנן נולדה בזה מותרת בזה וכדמוקי לה לפלוגתייהו דפליגי בהכנה דרבה ולר' יוחנן לית ליה הכנה דרבה. וכן הכא לקמן בהסוגיא דר' יוחנן מתיר בביצה וכן בשירי פתילה ומדורה ופליג על רב מ"מ הלכתא הכא כרבא דאמר התם דף ה' הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. ומה שהארכנו קצת בזה לפי שיצטרך לנו ביאור זה בהא דלקמן בס"ד:

נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור. הכא קאמר בפשיטות שאסור מאחר שלא ידע בו שכבר נתייבש וראוי לאכילה ואיהו אסחי דעתיה מעיקרא מינייהו דהני גרוגרות וצמוקין ששטחן כדי ליבשן וכל זמן שלא ידע מבעוד יום דחזו לאכילה מוקצה נינהו והלכך מדמה לה ביצה שנולדה היום וכדפרישית בפנים. אבל בבבלי מכלתין לקמן פ"ג דף כו גבי בעי מיניה הילל מרבא יש מוקצה לחצי שבת וכו' פריך התם בפשיטות וקאמר וכי תימא דלא ידע אי חזי אי לא חזי והאמר רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר. והביא זה הב"י בהל' שבת סי' ש"י וסיים שם ואע"ג דבירושלמי ריש ביצה קאמר בפשיטות דמוקצה שיבש ואין בעלים מכירין בו אסור נקטינן כתלמודא דידן עכ"ל וכן קבע בש"ע שם. ואומר אני דודאי אם אנו מפרשים להא דהכא דגם בשבת ס"ל להאי ש"ס דאסור א"כ נקטינן כתלמודא דידן אבל מכיון דלא הוזכר הך דינא בתלמודא דידן אלא בשבת א"כ נימא דהאי דהכא בי"ט הוא דאיירי וחמירא לן מוקצה בי"ט מבשבת וכהני רבוותא שהבאתי בדבור דלעיל דפסקי כרב נחמן בהא דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש וגבי י"ט כר' יהודה. וראיה לזה מהא דאמר רב נחמן גופיה בפ"ק דשבת דף יט עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה וכו' רב אסר ושמואל שרי וקמיפלגי בפלוגתא דר' יהודה ור"ש. והרי אלו בשבת מותרין הן לרב נחמן ובי"ט אסורין למאי דקיי"ל כר"ש בשבת וכר' יהודה בי"ט וכ"כ הרי"ף ז"ל בהדיא בשלהי מכלתין דכל אלו עז לחלבה וכו' אסורין הן בי"ט וכרב נחמן וכן החליט הרמב"ם ז"ל וכמ"ש שם בפ"א מהל' י"ט כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו' ופירות העומדים לסחורה כל אלו וכיוצא בהם מוקצה הן ואסור לאכול מהן בי"ט עד שיכין אותן מבערב ויחשוב עליהן לאכול אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה ור"ל אלו שהן ראוין בלא מלאכה כמו הפירות והדומה להן מותרין הן בשבת אעפ"י שלא חשב עליהן מבערב לאכלן. וא"כ הוא הדין והוא הטעם ג"כ במוקצה שיבש ולא ידע בו שבשבת מותר לאכלו אעפ"י שלא ידע בו ולא חישב עליו לאכלו ובי"ט אסור שהרי לא חישב עליו לאכילה שלא ידע שיבש וראוי לאכילה והשתא נוכל לומר דלא פליג האי ש"ס אתלמודא דידן דהתם מיירי בשבת ואין הכי נמי דמודה דבי"ט אסור מוקצה שיבש ולא ידע בו והכא בי"ט היא דקיימינן ואין הכי נמי דבשבת מודה האי ש"ס דמותר והכל מטעמא דאמרן:

והא תני השוחט את התרנגולת וכו' חד אמר לא דומה טעם אכילתה מבפנים וכו'. כעין קושיא זו דמקשי האי ש"ס למאי דמפרש טעמייהו דב"ה משום מוקצה כדאיתא כן הקשו התוס' התם בד"ה מלתא דלא שכיחא הוא וזהו למאי דמפרש רבה שם לטעמייהו דב"ה משום הכנה הוא ופריך אביי אלא מעתה י"ט דעלמא תשתרי גזירה משום י"ט אחר השבת שבת דעלמא תשתרי גזרה משום שבת אחר י"ט ומי גזרינן והא תניא השוחט את התרנגולת וכו' וכלומר דהא סתמא קתני מותרות לאכלן בי"ט וי"ט אחר השבת נמי בכלל וא"כ לא הוי גזרה לגזרה וכדפירש רש"י ז"ל וכ"כ התוס' והוסיפו בזה דלא צריך להאי שפירש רש"י תריץ הא מצי לאוקמי בי"ט אחר השבת וכו' אלא מדקתני סתמא מותר לאכלה בי"ט משמע אפי' בי"ט דלאחר השבת ומשני ביצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. והקשו התוס' דילמא אם לא שחטה היתה נולדת היום וא"כ מאתמול גמרה לה ותאסר בלא גזירה מספק ותירצו דמאחר דלא נולדה ע"י כך לא חשיב גמר. וסיימו ובירושלמי פליגי בהאי. כלומר דפליגי הני אמוראי בטעמא דביצים במעי אמן לא חשיבי כביצה שנולדה למר לפי שאינו דומה טעם אכילתה וכו' ולמר לפי שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ וא"כ למאי דקאמר התם דבעינן למימר ביצה דמיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה לא חשוב גמר לכ"ע אם לא נולדה היום. מיהו למאי דס"ל האי ש"ס דטעמייהו דב"ה דכשנולדה הויא לה כמוקצה שיבש וכו' א"כ הקושיא כך הוא והא תני וכו' ואמאי מותרות הרי לא ידע שיהיו בה ביצים גמורות וליאסרו משום מוקצה כמוקצה שיבש ולא ידע בו ומשני לא דומה טעם אכילתה מבפנים וכו' ובין למר ובין למר לא חשיבי כביצה שנולדה אלא כתרנגולת גופה חשיבי ואם התרנגולת עומדת לאכילה היא שאז דווקא היא מותרת בי"ט וכדעת הרי"ף והרמב"ם שזכרנו למעלה או גם הביצים גמורות שנמצאו בה מותרות בי"ט ונ"מ שאם התרנגולת עומדת לגדל ביצים שאז אסורה היא בי"ט עד שיכין אותה מבערב ויחשוב עליה לאכילה ואם לא חישב עליה מאתמול ועבר ושחטה ומצא בה ביצים גמורות א"כ בדין הוא דגם הביצים אסורות הן משום מוקצה וזה בין לאוקמתא דהאי ש"ס דמוקי להמתני' בתרנגולת העומדת לאכילה כמו שהוכחנו למעלה דב"ש מתירין מפני שהיא מוכנת ע"ג אמה ואפ"ה אוסרין ב"ה משום דהויא הביצה כמוקצה שיבש ולא ידע בו ובין לאוקמתא דרבה דהתם דמוקי להמתני' דאפי' בתרנגולת העומדת לאכילה אסרי ב"ה הביצה ומטעמא דהכנה וכן בכל י"ט משום גזירה והשתא למאי דקי"ל במוקצה בי"ט כרב נחמן וכדלעיל וזכינו מזה דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים דודאי היא והביצה אסורה וזה מבואר הוא למאי דקיי"ל. אלא דמ"מ בכה"ג אם עבר ושחטה ומצא בה ביצים גמורות יש לדון להאי מ"ד דקאמר הכא לפי שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ. וה"נ אמרינן בהבבלי בפשיטות בדף ו' ע"ב במעי אמן אינה מגדלת אפרוחין. וזהו לפי סברת בעל המאור ז"ל שפירש לרב נחמן דאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים שכתב ודווקא בעומדת לגדל ביצים להוציא מהן אפרוחים אבל בעומדת להטיל ביצים לאכילה אע"פ שהתרנגולת מוקצית אין הביצה מוקצית דהא דעתה עלה מאתמול והכריח לזה דהא אשכחן ליה לרב נחמן דאמר בפ"ק דשבת עז לחלבה וכו' כמו שהבאתי בדבור דלעיל ואמרינן בפ' חבית דף קמ"ד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה הרי שאע"פ שהעז מוקצית היא בעצמה אין חלבה מוקצה דדעתיה עלה מאתמול וכשם שאתה אומר בעז לחלבה כך בתרנגולת לביצתה אע"פ שהתרנגולת מוקצית אליבא דר' יהודה אין הביצה מוקצית ומותרת היא אליבא דרב נחמן זהו תוכן דבריו בענין זה. והשתא לפי דבריו ז"ל א"כ הני ביצים גמורות שנמצאו במעי אמן והן אינן ראויות להוציא אפרוחין היה מן הסברא לומר דאינן מוקצות שאע"פ שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים לא אסחי דעתיה גם מן הביצים אלא אם נולדות שהן ראוין להוציא אפרוחין ובהא דוקא אסר רב נחמן כפירושו של בעל המאור ז"ל וזהו פשוט לפי דעתו שהרי אפי' ביצה שנולדה מותרת אם הביצים אינן עומדות להוציא אפרוחין שאע"פ שהתרנגולת מוקצית הביצה אינם מוקצית ומכ"ש כשהביצה אינה ראויה כלל להוציא אפרוחין דהא לא אקצי דעתיה מן הביצים אלא דוקא בעומדת להוציא אפרוחין וא"ת וכי ידע דימצאו ביצים גמורות בתוכה היום דנימא דדעתיה עלייהו הוה מאחר שאינן ראויות להוציא אפרוחין דא"כ כד אתינן להא הרי זה דומה ממש למוקצה שיבש ולא ידע בו ותליא בפלוגתא דהאי ש"ס ודהש"ס דילן אם נאמר דפליגי בהא וכדעת הב"י אבל אני כתבתי למעלה דיש לומר דלא פליגי כמו שנתבאר בדבור דלעיל. ולפ"ז הדרן לסברא קמייתא דהכא בי"ט איירינן ואפשר דכ"ע מודו דמוקצה שיבש ולא ידע בו שאסור בי"ט וא"כ ה"נ ביצים גמורות שנמצאו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסורות משום מוקצה אף לפי סברת בעל המאור שזכרנו ודע דמהא דמשני הכא לא דומה טעם אכילתה וכו' וכמו שהבאתי בריש הדבור שתירצו התוס' הקושיא שהקשו בזה כ"כ הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות לסתור דברי הר"ר אפרים ז"ל שרצה לפסוק לדינא וכקושיא דהכא וכקושית התוס' וכתב היכא דשחט התרנגולת בי"ט שאחר השבת ומצא בה ביצים גמורות שהן אסורות דאיכא למימר דילמא מאתמול גמרי ואין שבת מכינה לי"ט וכשם שאסרו ספק י"ט ספק חול כך בספק בשבת גמרי ספק בו ביום גמרו ועל זה כתב הרמב"ן שאין לנו לאסור מטעם הכנה אלא בשנולדה בי"ט שאלמלא גמר של אתמול לא יצאת היום והרי על ידי הכנת שבת בא לידינו מה שאין כן בביצה במעי תרנגולת שאנו זכינו בה בי"ט ולא הביאה לידינו הכנת שבת ועוד אמרו בירושלמי לא דמי טעם אכילתה מבפנים וכו' וכמו שנתבאר לעיל ודחה שם למה שרצה בעל המאור לסתור דברי הר"ר אפרים מטעמא אחרינא ומשום שביצה במעי תרנגולת כאחד מאיבריה הם וכתב שאין טעם זה נכון שהרי אמרו מותרות לאכלן בחלב וכו' ע"ש ומשום הא ל"ק דלא אמר שהם כאחד מאיבריה אלא לענין הכנה ולא שיהא נחשב כאחד מאבריה ממש לענין שיחשבו כבשרה. ומיהו איכא נ"מ וזה בתרנגולת העומדת לגדל בצים דהא לדידן דאית לן מוקצה בי"ט כרב נחמן וכדלעיל א"כ ביצה שנולדה לעולם מדרבנן מיהת אסורה והרי זה כמו ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה בי"ט דעלמא דליכא טעמא דהכנה אלא דמדרבנן אסירא משום גזירה בי"ט אחר השבת והשתא בנמצאות במעי אמן אם חשיבי כאחד מאבריה אסורין אם התרנגולת עומדת לגדל בצים דמוקצות הן כתרנגולת עצמה והדרינן למאי שפלפלנו לעיל בזה ואין להאריך יותר:

מה הן בחלב נאמר אם היו מעורות לגידים אסורות. הרי זה כר' יעקב בברייתא הובאה בבבלי מכלתין דף ז. והרי"ף ז"ל פסק כן בפשיטות שכתב והשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב והוא שאינן מעורות בגידין אבל מעורות בגידין אסור לאכלן בחלב. ולא נתברר הטעם מדוע לא פסק כהת"ק דברייתא דלא מחלק בהכי. וכן הרמב"ם ז"ל סתם וכתב בפ"ט מה' מ"א בהל' ה' והשוחט עוף ונמצא בו ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ומשמע דפסק כהת"ק דאפי' מעורות בגידין שרי וכ"כ הה"מ ובשם הרשב"א ז"ל הביא שכתב אי זו היא ביצה גמורה כל שיש לה חלבון וחלמון אעפ"י שמעורות בגידין אין לה אלא חלמון עדיין היא בשר וכגוף העוף ואסור לאכלה בחלב. וכן קבע הב"י בש"ע יו"ד סי' פ"ז. וזה דלא כדעת הרי"ף ודלא כדברי רש"י שפי' ביצים גמורות אפי' בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו גמור ואעפ"י שמעורה בגידין שריא כדלקמן מדפליג ר' יעקב עלה ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות. ולא כהגמ"י שפירש גמורות כשיש להן קליפה. וכתבו המפרשים הואיל ובשר עוף בחלב מדרבנן יש לנו להקל וכדעת הרשב"א הנזכר:

נתערבה אחת במאה וכו' באלף כולן אסורות. משמע מהכא כדעת המפרשים דדוקא בודאי שנתערבה אפי' באלף כולן אסורות דהא קאמר לחלק בין פירות הנושרין ספק מאתמול או מהיום נשרו דאפי' למ"ד ספק מוכן מותר מודה הוא בביצה שנתערבה באחרות שאסורין ומשום שיש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן א"כ בביצה ודאי שנולדה בי"ט מיירי וכן דעת בעל המאור ז"ל שכתב ודאמרינן נתערבה באלף כולן אסורות פירשוה המפרשים בודאי אבל לא בספיקה ודאמרינן עלה אי אמרת בשלמא ספק י"ט ספק חול הו"ל דבר שיש לו מתירין כלומר הוה לה ודאי דבר שיש לו מתירין אלא אי אמרת ספק טרפה אפי' ודאי דבר שאין לו מתירין הוא וליבטול ברובא אבל ספיקה שנתערבה באחרות אינה אוסרת שאין לנו איסור ספק ספקא כה"ג. ולדברי הה"מ גם דעת הרמב"ם ז"ל כן שכתב בפ"א מהל' י"ט בהל' ב' וספקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערבה באלף כולן אסורות אודאי קאי ויש מי שאסר ולדעת המתירין הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי רבינו עכ"ל וצ"ל דדעת המתירין לפרש להמסקנא דקאמר רב אשי לעולם ספק י"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכו' ואפי' בדרבנן לא בטל. היינו נמי אודאה קאי וכלומר דאפי' למ"ד משום גזרה ודרבנן היא אפ"ה מחמרינן בספקה בספק י"ט ספק חול משום דודאה הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן לא בטל ולפיכך אפי' נתערבה באלף כולן אסורות. אבל בספיקה שנתערבה מותרות דהו"ל ספק ספיק'. ודעת הטור יו"ד בסי' ק"ב כדעת המחמירין אף בספיקא שנתערבה וכן קבע הב"י בש"ע שם ואף שבא"ח סי' תקי"ג העתיק לדברי הה"מ ולא כתב כלום בזה. ובאמת נראה מדברי הרמב"ם שם כדעת המתירין שלא כתב ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות אלא בודאי דאיירי בה שם אלא שדעת הטור והש"ע נוטין להחמיר וכדעת המחמירין בדבר שיש לו מתירין אפי' בס"ס וכמ"ש הב"י בי"ד בסי' ק"י והביא שם בשם הרשב"א דעת הר"י להחמיר ודעת ר"ת להקל וכתב ובירושלמי פ"ק דביצה משמע כדבריו:

עגל שנולד בי"ט מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה. לפי הך טעמא אפרוח שנולד בי"ט ג"כ מותר וכשמואל ואיתימא ר' יוחנן בבבלי דף ו' ע"א וכדקאמר הכא לקמן גוזל שנולד בי"ט מותר וכו' וכן בעגל שנולד מן הטריפה בי"ט דמותר דאע"ג דלא שייך בהו טעמא דהואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה מיהת מהאי טעמא שמתיר עצמו לשחיטה הוא דשרי וזהו כדקאמרי שם רב כהנא ורב אסי לרב דאסר באפרוח ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דג"כ לא שייכא ביה הואיל ומוכן אגב אמו ואפ"ה שרי מטעמא שהוא מתיר עצמו לשחיטה ופסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ב מהל' י"ט כרב אפרוח שנולד בי"ט אסור מפני שהוא מוקצה (וטעמא שמתיר עצמו בשחיטה לית לן אליבא דרב כדלקמן) ועגל שנולד בי"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו ואלו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר בי"ט אע"פ שלא נולד. ואע"ג דשתיק רב לרב כהנא ורב אסי להא דאהדרי ליה מה בין זה לעגל הנולד מן הטריפה מ"מ אין ראיה מזה שהודה רב להם וכבר זכרתי מהכלל הוה שאין ללמוד מהא דאמרינן במקומות בהש"ס שתיק רב ולומר שלא היה לו להשיב להם כלום שאפשר דלא הוה איכפת ליה לדבריהם ושהיה לו טעם אחר לחלק ביניהן ועיין לעיל פ"ק דסוכה בהלכה א' ד"ה אותו של טפח וכו' מה שהבאתי בשם הרמב"ן ז"ל בענין זה וגם כאן אפשר לומר דשאני הנולד מן הטריפה כדקאמר הכא לקמן שנעשה כדבר המוכן טמון בדבר שאינו מוכן וכלומר שאינו אלא כמונח בדבר שאינו מוכן לאדם ומיהת ראוי הוא לאיזה דבר כגון למכור לנכרי או להשליך לכלבים וכדאמרי התם רבה ורב יוסף ולימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים משא"כ אפרוח בקליפתו שאינו ראוי כלל. ולפיכך הלכתא כרב דאית ביה איסור מוקצה ולר' יוחנן היה צ"ל דלית ליה מוקצה אף בי"ט אבל אנן קיי"ל כרב נחמן בהא וכמו שנתבאר לעיל בריש ההלכה אלא דלדעת הרמב"ן נראה דאף ר' יוחנן ס"ל מוקצה בי"ט ואפרוח דמתיר משום טעמא אחרינא הוא כדלקמן. ובעל המאור ז"ל פסק באפרוח כשמואל ואיתימא ר' יוחנן דהואיל מדרבנן הוא נקיט לקולא והרמב"ן ז"ל טען עליו והביא בשם גדולי הפוסקים לאסור וכדעת הרמב"ם ועל מה שכתב עוד בעל המאור ועגל שנולד בי"ט אפי' רב מודה דשרי כיון דאית ביה תרתי דמוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה השיג עליו הרמב"ן וכתב דברי הבאי הם ושלא לצורך הוא דרב לית ליה מתיר עצמו בשחיטה כלל אלא טעמא דשמעתא דביצה לרב משום הכנה דרבה היא אסורה והכא ליכא משום הכנה אלא משום מוקצה בלחוד הוא דאסור והיכא דמוכן אגב אמו ליכא מוקצה ולשמואל ואיתימא ר' יוחנן דמוקצה לית להו משום גזירת משקין שזבו ראוי ליאסר ואפי' במוכן אגב אמו ומטעמא דמתיר עצמו בשחיטה הותרו כולן ודבר ברור הוא זה אבל קרוב הדבר לאומרו דבבעלי חיים לית בהו משום גזרה ולא דמו למשקין שזבו ולא לפירות הנושרין וטעמא דאיסורא משום מוקצה הוא דשמואל נמי בי"ט אית ליה מוקצה ולמאן דתני ר' יוחנן איהו נמי אית ליה מוקצה בי"ט ואע"ג דבשבת לית ליה תרווייהו כסברא דרב נחמן אמר עכ"ד ולפ"ד היה צריך טעם להא דמתיר ר' יוחנן באפרוח דהא בעלי חיים הוא אלא דהא ל"ק כמו שבארתי בריש הלכה לפי סברת התוס' וע"ש ומ"ש הוא ז"ל ומטעמא דמתיר עצמו בשחיטה הותרו כולן היינו דווקא לשמואל ולר' יוחנן ור"ל דאף דקרוב הדבר לאומרו וכו' מ"מ לר' יוחנן איכא טעמא להתירא באפרוח שמתיר עצמו בשחיטה אבל לרב לית ליה האי טעמא כלל כדכתב בריש דבריו. וממה שבארתי בריש ההלכה תבין זה וכן תבין לדברי התוס' דף ו' ע"ב ד"ה עגל וכו' לקושיתם ולתירוצם. ודע דאיכא נ"מ גדולה בין סברת בעל המאור ובין סברת הרמב"ן וזהו בעגל שנולדה מהבהמה שאינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות או לחרישה דלסברת הרמב"ן דרב לית ליה מתיר עצמו בשחיטה כלל א"כ אסור הוא דהכא ליכא מוכן אגב אמו וכדברי הרמב"ם דלעיל דדוקא בעומדת לאכילה הוא דהולד שרי ואי לא אסור דלית לן טעמא להיתרא וכ"כ הרא"ש ז"ל אבל לסברת בעל המאור אית לן מיהת טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכדמשמע מהש"ס דהכא. ועוד אשכחן נ"מ טובא אליבא דר"מ דפ' בהמה המקשה שהרי צריך שתדע דהא דאמרינן עגל שנולד בי"ט מותר דוקא בדקים לן שכלו חדשיו כדכתב הרי"ף ז"ל וכן הביאו הרא"ש ז"ל דאי לאו הכי אסור עד ליל שמיני וזהו דלא כדכתבו התוס' סוף דף ו' ע"ש והשתא לר"מ דבהמה המקשה דקסבר השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו א"כ לא שייך כאן מוכן אגב אמו שהרי אם היה שוחט אמו ומצא זה במעיה היה אסור שאי אפשר לשחטו היום משום אותו ואח בנו ואכתי מוקצה הוא ולר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור כדמוכח בפ"ק דחולין בשמעתתא דהשוחט בשבת וכדכתבו התוס' שם ובכמה מקומות ולרב ליכא טעמא אחרינא להיתרא כדלעיל אבל אי אמרינן כסברת בה"מ וכטעמא דמתיר עצמו בשחיטה עדיין יש לדון בנולד בי"ט דנהי דמוכן אגב אמו ליכא מתיר עצמו בשחיטה מיהת איכא שיכול לשחטו אף היום ולאכלו דהא כלו לו חדשיו. ויש לנו עוד כמה וכמה מילי מעלייתא בזה ואין להאריך כאן:

אתיא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין וכו'. בש"ס הבבלי לא הוזכר חדשים מקוטעין גבי בהמה וסתמא אמרו בפ"ק דבכורות דף ח' בהמה גסה טהורה יולדת לחשעה חדשים ובהאי תלמודא הוזכר זה ביבמות כאשר ציינתי בפנים וצ"ל דהא דקאמר דלמ"ד בהמה יולדת לחדשים מסויימין והיינו שלמין לא אתיא כוותיה משום דאפשר שתשהה עוד יום או יומים ואח"כ תלד וא"כ אסחי דעתיה מינה בי"ט:

גוזל שנולד בי"ט וכן הא דלקמן עגל שנולד מן הטריפה נתבאר הכל לעיל ד"ה עגל שנולד בי"ט בס"ד:

כמשנה ראשונה וכו'. וכדמתרץ נמי בבבלי פ' כל הבשר דף קי"ו כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה:

דאיתפלגון שירי פתילה שירי מדורה וכו'. כתב הרא"ש ז"ל אהא דאמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא וא"ת הא דאמרינן בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליק בי"ט רב ור' חנינא אוסרין ור' יוחנ מתיר ומי טעמא אין אנו נוהגין איסור מאחר דפסקינן הילכתא כרב וי"ל משום דבירושלמי לא אסיר ליה מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכה"ג אלא מטעם קדושה אחת אסיר ליה דמסיק עלה בירושלמי רב הונא בשם רב הלכה כארבעה זקנים רב חסדא בעי מיחלפא שיטתיה דרב תמן הוא עביד לה שתי קדושות והכא הוא עביד לה קדושה אחת אלמא בהדיא מטעם קדושה אחת אסיר ליה ולא מטעם הכנה והא דפסקינן כרב היינו באיסורי הכנה ומהאי טעמא נמי כי מיקלע שמחת תורה באחד בשבת שרי אתרוג באכילה אע"ג דבשבת אסור דשתי קדושות הן ובשם ה"ר ברוך בעל התרומה ז"ל הביא לאסור דרב חסדא דהכא לטעמיה דלית ליה הכנה בפ' בכל מערבין דף ל"ח אבל לדידן דאית לן הכנה אין מחלפה שיטתיה דרב וטעמא משום הכנה שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבה. וכבר כתב הב"י שאין דעת רוב הפוסקים כדעת בעל התרומה ושירי הפתילה והמדורה שכבו בשבת מותרין בי"ט שלאחריו וכדעת הרא"ש ז"ל כמבואר בא"ח סי' תק"א ותקי"ד. ומיהו עדיין צריכין אנו לתרץ קושיא דרב אדרב דודאי כל שיטתא דהאי ש"ס לא סבירא ליה טעמא דהכנה כלל אלא משום מוקצה כמבואר בכל הלכה זו וא"כ למ"ד שבת וי"ט קדושה אחת הן האסור בזה אסור בזה והרי רב פסק הלכה כד' זקנים ואפשר לומר כמו דמשני בעירובין לחכמים דפליגי אדר"א ואפ"ה סבירא להו נאכל עירובו בראשון אין עירובו בשני דזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא וה"נ לרב בביצה ושירי פתילה לשיטתא דהאי ש"ס כן אלא דלדידן דפסקינן כרב בביצה מטעמא דהכנה הלכך לא דמי שירי פתילה ומדורה דאין זה הכנה הואיל והיא בעצמה שהודלקה אלא שכבתה ונשתיירה:

הכל מודין בנשרין שהן אסורין וכו' אלו נשרין באמותיהן שמא אינן אסורין וכו'. לפי האי סברא פירות הנושרין חמירי מביצה והתם דקאמר ור' יצחק מ"ט לא אמר כרב יוסף אמר לך ביצה בלועה ומשקין בלועין לאפוקי פירות דמיגלו וקיימי לאו דפליג אהאי דקאמר הכא אלא דאיכא למימר להאי גיסא ולהאי גיסא ולא קאמר התם אלא דלא דמו נושרין לגמרי לביצה ואין נשירת הביצה בכלל נשירת הפירות וכדפרש"י ז"ל:

מה אתא מישאול י"ט שחל להיות ע"ש וכו'. כדפרישית די"ט האחרון של חג שחל להיות בע"ש והא תליא אם הן שתי קדושות או קדושה אחת. ואל תתמה היאך י"ט האחרון חל להיות ע"ש שכבר כתבתי בריש פ"ד דר"ה דשיטתא דהאי ש"ס ס"ל דכל זמן שהיו מקדשין על פי הראייה לא היו משגיחין על הדחיות וכדקאמר בהדיא בפ"ק דע"ז וכאשר ציינתי שם ומסייעא לפירש"י ריש תמיד נשחט ע"ש. ולא תיקשי על הא דקאמר מכאן והילך קדושת י"ט עליהן וזהו מטעם מוקצה בין השמשות וכדפרישית בפנים הא לא אמרינן מיגו דאיתקצאי בין השמשות משום מוקצה לשעבר שכבר כתבו התוס' בכמה מקומות ולקמן פ' המביא דבמוקצה מחמת מצוה אמרינן מיגו דאיתקצאי אפי' לשעבר כגון גבי נויי סוכה דאסור להסתפק עד מוצאי י"ט האחרון והובא זה בהגהת הרא"ש ריש מכלתין:

ואתיא כהיא דאמר ר' שמי וכו' הכינו למצוה מכסין בו מצוה. זהו כדאמר רבא בבבלי דף ח' ע"ב הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה ולפ"ז בכוי נמי היינו טעמא שאין מכסין אותו בי"ט אפי' יש לו אפר מוכן דאינו מוכן אלא לודאי ואינו מוכן לספק וכלומר שאין דעתו לספק וכוי וצואה תרווייהו חדא דינא אית להו כדאמר התם לרבא דאיהו ס"ל כוי הרי הוא כצואה ומשום ששתיהן ספק הן ואין דעתו לספק ונ"מ שאם הכין בפירוש ויחד לו קרן זוית לכך שאז מותר לכסות בו צואה וכל דבר כדאמר התם לעיל א"כ לרבא היה מותר ג"כ לכסות בו את הכוי דחדא דינא אית להו לדידיה אלא למאי דקאמר רמי בר ייבא התם דכוי טעמא אחרינא אית ביה שאין מכסין את דמו בי"ט שלא יבואו לטעות בהתרת חלבו וכדקאמר נמי הכא לקמן ולפי האי טעמא אפי' הכין בפירוש מערב י"ט לכך אסור לכסות בו את הכוי. והאי טעמא כתבו הרי"ף וכן הרמב"ם ז"ל בריש פ"ג מהל' י"ט וכן הביאו כל הפוסקים. ולכאורה טעמא בעי מה שהכריעו דלא כרבא דבתראה הוא והא לדידיה מותר כשייחד לו מערב י"ט לכך ולמאי דגריס בתוספתא ומייתי הכא לקמן אפשר לומר דטעמייהו דגדולי הפוסקים דעל כרחך הוא דאתינן לטעמא דרמי בר ייבא משום דלא לייתו למיטעי בהתרת חלבו דהא טעמא דר' יוסי והתוספתא דקאמר כוי אין מכסין את דמו מפני שהוא ספק וק"ו ממילה וכו' מיפרך הוא כמו שהשיב ר"א בנו של ר"א הקפר עליו מה למילה שאין ודאה דוחה את לילי י"ט תאמר בכסוי הדם שודאה דוחה את לילי י"ט וא"כ דין הוא שידחה ספיקו את י"ט והשתא לית לן טעמא אחרינא להמתני' דפ' כסוי הדם אלא האי טעמא דלא ליתו למיטעי בהתרת חלבו ואפי' אם הכינו בפירוש לכך אסור. והאי שקלא וטריא בענין הק"ו ממילה והפירכא שהשיב ר"א הקפר מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים וכו' גרסינן נמי בבבלי פ' כיסוי הדם דף פ"ד ובאמת לתשובת ר"א הקפר דהק"ו מיפרך הוא א"כ הוה קשה לידחי כיסוי הדם דכוי לי"ט כדאמרינן הכא וקמת וכו' וקשת בידיהון אלא דכד אתינן לטעמן משום התרת חלבו תו ל"ק מידי ועיין בתוס' שם ד"ה כיסוי שאין ודאי דוחה שבת וכו' ואין כאן מקומו להאריך:

במה דברים אמורים בשלא שחט וכו'. מפשטא דלישנא דהש"ס משמע דהאי ואל יחפור בדקר ויכסה דקאמר היינו בשאין לו דקר נעוץ מבעוד יום ולפיכך מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט דאין כאן איסור דאורייתא אלא מדרבנן בעלמא דהוי כנולד ואל יחפור בדקר ויכסה דאיכא איסורא דאורייתא והשתא שייכא שפיר הא דאבתרה חברייא אמרין שמצות עשה דוחה וכו' דחברייא פליגין וס"ל דלא איכפת לן ומה שירצה יעשה דהואיל ועשה דוחה ל"ת אפי' יחפור בדקר אין כאן איסור דאורייתא דאי מפרשינן דמיירי בשיש לו דקר נעוץ א"כ בלאו הכי אין כאן איסור ל"ת. והאי דהכא הביא התוס' שם ד"ה אמר רב יהודה וכו' וכן הרא"ש ז"ל ולא העתיק בלישנא דהכא ממש אלא כך בד"א בלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מן האפר שהוסק בי"ט ממה שיניח הדם בלא כיסוי וסיים שם הרא"ש ואע"ג דבשחט בעו ב"ה דקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ לא משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקעביד גומא אע"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא עכ"ל. ומשמע מדבריו דביש לו דקר נעוץ עדיף הוא מאפר שהוסק בי"ט וכן מדייק הב"י בסי' תצ"ח מדבריו ז"ל. והכי מסתברא שהרי דקר נעוץ לית ביה אלא חדא איסורא משום גומא אבל מוכן הוא. והרמב"ם ז"ל בריש פ"ג שם כתב ואם אין לו עפר מוכן הראוי לטלטולו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד הערב. נראה מדבריו ז"ל דאין דעתו כדעת הרא"ש שיכסה באפר שהוסק היום שהרי אין זה ראוי לטלטלו אלא שאם שחט ויש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח בזה גם להרמב"ם מכסה בדקר נעוץ כדכתב שם בסוף פ"ב:

על דעתיה דר' יונה וכו'. הך פלוגתא דר' יונה ור' יוסי מוזכר לעיל בפ"ב דחלה בהל' א' והתוס' בקדושין דף לח גבי עניינא דחדש כתבו שם הירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. וכבר כתבתי שם דאין לנו מענין זה בהאי תלמודא כוליה כ"א שם בחלה ובסוף פ"ג דנדרים ועלה גריס כמו שהובא כאן על דעתיה דר' יונה וכו' וכך העתיקו התוס' בעצמן מלה במלה בפ"ק דר"ה דף י"ג וא"כ לא היה לפניהם שום גירסא אחרת ועל כרחך שפירשו להא דקאמר לחד מ"ד דאין מצות עשה דוחה בל"ת אא"כ היתה כתובה בצידה היינו ששניהם יהיו לאחר הדבור או לפני הדיבור ואם דבלאו הכי פירושם דוחק גדול הוא דבצידה משמע בצידה ממש או בענין הפרשה וכמו בכלאים בציצית כדפרישית בפנים אלא דקשה הרבה לפירושם להא דקאמר הכא דעשה דכיסוי הדם אם דוחה ל"ת די"ט תליא נמי בפלוגתא דהני אמוראי וכי עשה דכסוי הדם לפני הדבור היא והנה הראיתי זה לפני רב וחכם אחד (ובל אזכור את שמו מפני הכבוד) אשר פירושם להאי דעשה דמצות המוזכר בפ"ב דחלה גבי עניינא דחדש מוקשה היא מכח האי דהכא ואין מקום לפירושם כלל וכלל ולית נגר ובר נגר דיפרקינה ורצה החכם הנזכר לקיים פירושם באמרו לי והלא הל"ת די"ט לפני הדבור הוא בפרשת החודש הזה לכם ומאשר ראיתי כי צהבו פניו לנגדי בדברו אתי בענין זה. השבתי לו כי בוודאי בעלי התוס' בעצמן יאמרו לו שקילא טיבותך ושריא אחיזרא כי כ"ש וכ"ש הוא אם הל"ת שלפני הדבור הוא ולמה לא ידחה אותו עשה דכיסוי הדם שהיא לאחר הדיבור הלא לדבריהם זה אלים טפי העשה שלאחר הדיבור מהעשה שלפני הדבור וא"כ למה לא ידחה הל"ת די"ט שאינו אלא לפני הדבור ולית דין צריך בשש ומבלתי ראוי הוא להאריך בו והמעיין בסוף פ"ג דנדרים בהאי ש"ס דמייתי נמי להאי פלוגתא דר' יונה ור' יוסה עין בעין יראה ג"כ שם שא"א לפרש להאי בצידה בענין אחר אלא כדפרישית דבצידה ממש קאמר. ומיהו דברי האי מ"ד דהכא לא קאי לפי מסקנת הבבלי דלא אשכחן חד דוכתא בש"ס דילן דמחלק בין כתוב בצידה או לא לענין דחיית העשה להל"ת. ויתר הדברים ומה דשייך לפסק דחדש והיוצא מזה מבואר הכל בחלה שם בס"ד. ודע דהא דחברייא דהכא אתיא כרבא התם בשמעתין דלא חשיב לי"ט אלא ל"ת בלחוד וכדכתבו התוס' כאן דרבא לית ליה האי סברא דרב אשי פ' במה מדליקין דשבתון עשה הוא והוה ליה י"ט עשה ול"ת ושם בתוס' ד"ה ולא מילה שלא בזמנה וכו' לא כתבו כן אלא כתבו ודוחק לומר דהש"ס ניחא ליה למיפרך די"ט עשה ול"ת הוא דקיי"ל כרב אשי אבל רבא אע"ג דלית ליה י"ט עשה ול"ת מ"מ אין כיסוי דוחה י"ט מלבדו וע"ש:

קערה שחקקה קוף מהו וכו'. להאי מ"ד דאוסר מטעמא דנעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו א"כ תליא האי דינא אם נאמר דהש"ס דילן פליג על האי ש"ס במוקצה שיבש ולא ידע בו או דאפשר דלא פליגי כ"א הש"ס דילן בשבת הוא דאיירי והכא בי"ט איירי ותמור מוקצה גבי י"ט וכמבואר בדברי לעיל בהלכה א' בד"ה נעשה כמוקצה שיבש וכו' ע"ש:

מה מעשה בא לידיך אמר התרתי להן סולם של עליה. זהו כלישנא קמא דהתם דף ט' ע"ב גבי בני ר' חייא נפיק לקרייתא דסולם של עלייה התירו ואמר להן צאו ואסרו מה שהתרתם דר' יהודה בא לפרש לדברי ת"ק וקאמר בד"א וכו'. ובפירוש פלוגתייהו דב"ש וב"ה במתני' איכא תרי לישנא דרב חנן התם ע"א וכמו שהבאתי בפנים במתני' ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' י"ט בהל' ה' כלישנא בתרא ולחומרא והראב"ד וסייעתו פסקו כלישנא קמא לקולא וכבר המה בכתובים ואין לנו להאריך בזה כ"א זאת אומרת דהכלל הוא לדעת הרמב"ם דבכל מקום שאינו מוכרע ממקומו דרכו לפסוק כלישנא בתרא ולהחמיר:

מחלפה שיטתין דב"ש וכו'. התוס' בריש מכלתין ד"ה דילמא ב"ש לית להו מוקצה הקשו ותירצו שם בקושיא ותירוצא דהכא. מיהו הכא מסיק הש"ס דלכ"ע מוקצה דבעלי חיים חמיר טפי והיינו אם המוקצה גופה מבעלי חיים היא ולאפוקי הנולד מבעלי חיים כמו עגל הנולד בי"ט דלכ"ע מותר. וכמבואר בהלכה א' בס"ד ע"ש:

הורי ר' בא בר זבדא במעשר שני כהדא דרבי. כבר ביארתי בסוף פ"ד דמעשר שני דמה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה ממעשר שני כחכמים דהתוספתא דהכל חולין הוא משום דסמיך אמה דאיתמר בבבלי פ"ק דפסחים גבי פסקי הלכות ותפס זה לעיקר ודלא כפי' התוס' שם דמיירי שכל הככרות קשורים זה בזה וכו' דהא משמע דבכולא שמעתא דהתם טעמא משום דתלינן בעכברים הוא וע"ש. לא סוף דבר שצורך לרבים בו וכו'. מכל הלין דאיתמר בסוגיא זו למדין אנו שיש להקל אם הוא איסטניס או שיש איזה צורך לרבים וכיוצא בזה. והכא קאמר דטעמא דשמואל דמיטען מערס לערס משום דאיסטניס הוה ובבבלי פ"ג דף כ"ה קאמר גבי שמואל דטעמא משום דרבי' צריכי' לו וגבי ילתא דשרא לה רב נחמן למיפק אאלונקי קאמר משום דבעיתא שמעינן מיהת דדין איסטניס וכן רבים צריכין לו תרווייהו שווין הן להיתירא:

אין מוליכין חלה ומתנות לכהן וכו'. התוס' בדף י"ב ד"ה אין מוליכין וכו' פירשו דלאו דוקא מוליכין דה"ה אם יבא הכהן לביתו לא יתנם לו וכן משמע בירושלמי דדמאי פ"ד וכו'. והביאו הנוסחא שהיה לפניהם להא דהתם ילפינן הוא מההיא וההיא ילפינן מהוא וכו' ואותה של ירושלמי קרי היא וכו'. ובנוסחא שלפנינו כתיב שם הדא ילפינן מההיא. וההיא ילפינן מן הדא הדא ילפינן מההיא היא י"ט היא שבת וההיא ילפינן מן הדא בלמודין אבל בשאינן למודין לא. ופשוט הוא כאשר פירשתי שם דהדא מתני' דדמאי דאיירי בשבת ילפינן מההיא דביצה דה"ה בי"ט לא יטלם כדי ליתנם וההיא דביצה ילפינן מן הדא דדמאי דבלמודין לאכול אצלו אז הוא שמותרין לבא ולאכול כדקתני התם בהדיא אבל בשאינן למודים לא דאפי' אם יבא לאכול אצלו אסור וכדמפרש התם טעמא לא סלק על בר נש מיכול פיסחיה בביתיה דחבריה כלומר לא תעלה על דעתיה דבר נש לאכול חתיכת מאכלו שיש לו בביתא דחברא ויאמרו הרואין שזה תרם אותה בי"ט או בשבת ולפיכך אוכל את חלקו בביתו הלכך לא התירו אלא בלמודין לאכול אצלו ומיהו כל זה דוקא לנוסחא דמתני' דהכא דבחלה ומתנות הוא דפליגי ובתרומה לכ"ע אסור אבל למסקנת הבבלי הכא דפסק הלכתא כר' יוסי וכדפרישית במתני' א"כ לב"ה מותר אף בתרומה להוליכה וליתנה לכהן ואידחא לה מתני' דדמאי מהלכה וכאשר כתבתי שם דמהאי טעמא לא זכר הרמב"ם בחבורו מהאי מתני' דדמאי ולא מחילוקי הדינים שנשנו בה דהא לר' יוסי לא אזלא אלא כב"ש דהכא ולאו כהלכתא היא:

לא אמר אלא לש אבל עירס לא וכו' התוס' והרא"ש מביאין לזה וכפסק הלכתא פירשו בה. ואני הכרחתי דקושיא היא ואדלעיל קאי והיינו דקאמר ר' שמואל עלה תיפתר בעיסה טמאה וכו'. ולהבין זה עיין לעיל פ"ג דפסחים בהלכה ג' ובמקום המצויין שם במסכת חלה ותראה ההכרח לפירושו ובכל היוצא מזה כמבואר שמה הכל דהעיקר כדעת הרמב"ם ז"ל וכך פי' ג"כ הראב"ד לדבריו ודלא כרצו לפרש ולהסיע דעתו וכוונתו למקום אחר ותירצתי שמה בעיקר הדין להשגת הראב"ד ועי"ש מבואר ומבורר הכל בס"ד:

חבריא בשם ר' יוחנן שטעמן מר וכו'. נראה דהנ"מ בין הני תרי לישני דר' יוחנן דבר שאינו נעשה טעמו מר ביותר אף כשנדוך אתמול אבל פג הוא וכגון פלפלין שמפיגין טעמן וכדכתבו התוס' והרא"ש ז"ל מדלא קאמר התם דף י"ד אהא דרב הונא ורב חסדא דאיכא בינייהו פלפלין ש"מ דפלפלין נמי מפיג טעמן. והשתא נימא נמי דבהא פליגי רב ור' יוחנן דלקמיה דרב קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ופלפלין ג"כ בכלל איהו ס"ל כדר' זעירא בשם ר' יוחנן דטעמא שאין נידוכין מאתמול מפני שטעמן פג ורב הונא דהכא דקאמר בשם ר' יוחנן השום והשחליין והחרדל נידוכין כדרכן דמשמע הני אין מידי אחרינא לא וכדדייק הרא"ש בשם בעל המאור ז"ל איהו ס"ל כדחברייא בשם ר' יוחנן דטעמא שאין נידוכין מאתמול מפני שטעמן מר הוא וזה לא שייך בפלפלין וא"כ אין הפלפלין נידוכין כדרכן. והאי מילתא תליא באשלי רברבי כדכתבו התוס' ומסיימי והמחמיר לדוכן מערב י"ט הרבה ביחד יתברך באלהים ובשם המיוחד:

שחק הוא מר קונדוטין וכו'. כצ"ל וכן הביא הר"ן ז"ל:

תני חזקיה ופליג וכו'. עיין לעיל פ' כלל גדול שם ביארתי דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט הלכה ז' כיצד אין קוצרין וכו' דפיסקיה אזיל כחזקיה דהכא ושם נתבאר הכל בטוב טעם בס"ד:

אתיא דר' שמעון בשיטת ר"ע רבו וכו'. הך ברייתא דר"ש הובאה כמו כן בבבלי שלהי פרקין. והרי"ף ז"ל הביאה וכתב הרא"ש ז"ל מדהביא רב אלפס ברייתא זו משמע דפסק הלכה כר' שמעון ולא ידענא טעמא מאי ובעל העיטור ז"ל כתב דטעמא דת"ק כדגרסינן בירושלמי אתיא דר"ש בשיטת ר"ע כמה דדריש ר"ע לכל נפש וכו' ות"ק דאסר ס"ל כר' יוסי הגלילי. ונראה לי דגמרא דידן פליגא אירושלמי דטעמא דר"ש מפרש בגמרא משום דחזו למיעבד מינייהו מאכל אדם וגם לישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לפי שאינן ראוין למאכל אדם כקטניות והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהל' י"ט כת"ק וכן עיקר עכ"ל הרא"ש. הנה הוא ז"ל כתב על הרי"ף ולא ידענא טעמא מאי ואני אומר ולא ידענא טעמא מאי כתב דגמרא דידן פליגא אירושלמי הלא דברי הגמרא דידן כדברי הירושלמי ממש הן אליבא דרבנן ואליבא דר"ש דדברי ר"ש דתוספתא דמייתי הכא תני משלחין חטין וכו' הן הן ממש כדברי ר"ש דברייתא דמייתי התם וא"כ טעמא דרבנן בחטין ובפול או בעדשים מפני שהן ראויין לעשות מהן מאכלי אדם והיינו רבנן דהכא ורבנן דהתם וטעמא דר"ש דקאמר הכא משום דדריש כר"ע לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אשעורים קאי שאינן אלא למאכל בהמה וכהאי דאמרינן בפ"ק דפסחים צא ובשר לחמורים דמשמע שלא היו רגילין לעשות שום מאכל אדם משעורים ומוסיף הכא בטעמא דר"ש בהא דמתיר אף בשעורים וא"כ צריכין להאי דרשא דר"ע אלא דדין תיקון מאכל לנפש בהמה תליא בפלוגתא כדלקמן. ומה שהביא בשם בעל העיטור שכתב דת"ק דאסר כר' יוסי הגלילי ס"ל פלוגתא זו מבוארת בבבלי בפ"ב דף כא אבל במכילתא פרשה בא בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש גי' אחרת בפלוגתייהו והכי גריס שם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' שומע אני אף נפשות בהמה ונפשות אחרי' במשמע ת"ל לכם לכם ולא לבהמ' לכם ולא לאחרים דברי ר' ישמעאל ר' יוסי הגלילי אומר אך אשר יאכל לכל נפש אף נפשות בהמה במשמע משמע מביא נפשות בהמה ומביא נפשות אחרים ת"ל אך חלק ר"ע אומר אך אשר יאכל לכל נפש אף נפש בהמה במשמע משמע מביא נפש בהמה ומביא נפשות אחרים ת"ל לכם לכם ולא לאחרים מה ראית לחלוק שאתה מוזהר על הבהמה ואי אתה מוזהר על הגוי. ע"כ. והנה לפי גירסא זו ר"ע ור' יוסי הגלילי בחדא שיטתא קיימי בנפש בהמה. והרי"ף פסק כר' יוסי הגלילי בגמרא דידן וכן דעת הרמב"ם בפ"א מהל' י"ט בהל' י"ג ובעל המאור פוסק כר"ע דאפי' נפש בהמה במשמע ויתבאר מזה לקמן בפ"ב בס"ד וע"ש בד"ה הורי ר' אבהו:

תני מטלטלין את השופר וכו'. עיין לעיל ריש במה אשה מה שמבואר מזה בס"ד:

הדרן עלך פרק ביצה שנולדה