Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Berakhot Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כיצד מברכין. עד שיתירו לו המצות. הכי איתא בתוספתא ריש פ"ד לא יטעום אדם כלום עד שיברך שנאמר לה' הארץ ומלואה הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות וכדפרישית בפנים שעד שיברך קאמר שאם לא בירך הרי הכל עליו כקדש הזה וכדברים האסורים עליו מחמת מצוה שלא ליהנות מהם והכי משמע נמי מדלקמן סלקין לבי חנותא וכו' שכל המצות טעונות ברכה וכי בשביל מצות ממש נכנסו לחנות אלא היינו דאמרן דקודם שיברך על הדבר הרי הוא כמצווה עליו שלא ליהנות ממנו וכדאמר נמי התם בריש פרקין אמר שמואל כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה וכו' כאן לאחר ברכה יצא מידי מעילה והרי היא שלו. א"נ עד שיתירו כמו עד שנעשה לו כהיתר ליהנות מדבר האסור ומצווה עלה והיינו הך:
תני ר' חייא קודש הלולים וכו'. התם בריש פרקין מייתי סתמא דברייתא דת"כ דדריש הכי מקדש הלולים ושקיל וטרי עד דמסיק לבסוף דסברא הוא שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה וקרא דנסיב אסמכתא בעלמא ומיהת למדנו משקלא וטריא דהתם וממה דאיתמר הכא איזה נפקותא לדינא דהתם פריך האי קדש הלולים מיבעי ליה חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה וחד לדבר הטעון שירה טעון חילול ושאינו טעון שירה אינו טעון חילול הניחא למאן דתני נטע רבעי אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר דאיתמר ר' חייא ור"ש ברבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי וכו'. ולא מסיימי התם מאן דתני נטע ומאן דתני כרם ומהכא איכא למיפשט ולהסתיים דרבי חייא איהו הוא דתני נטע רבעי דהא איהו מרה דברייתא הכא דדרש מקדש הלולים ונהי דלהמסקנא אסמכתא בעלמא הוא היינו שאין לנו מפורש מו התורה לברכה מכל מקום שמעינן מדאסמכיה ר' חייא אהאי קרא על כרחך איהו דאית ליה נטע רבעי ואייתר ליה חד הילול למיסמכיה אברכה ועוד דלא נחית התם לסברא אלא מכח האי קושיא דחד צד דמידי דלאו בר נטיעה מנלן וא"כ מידי דבר נטיעה הוא שפיר הוא דמצינו למילף מהאי קרא ואף דלאו דדייקא הוא מדגרסינן שם אלא סברא הוא וכו' וש"מ דאכל מילי קאי עם כל זה מוכחא מילתא דלר' חייא גופיה דדריש ליה מהאי קרא איהו הוא דס"ל נטע רבעי והשתא מכיון דאשכחן דבעלמא הלכה כר' חייא לגבי ר"ש ברבי כדמוכח מההיא דפ' אלו טריפות דף מ"ו גבי ניטול הכבד וכו' הא ר' חייא והא ר"ש ברבי כי הא דר' חייא זריק לה וכו' ולפי' הא' של רש"י שם לדינא הוא דפליגי וקי"ל כזית דוקא וכר' חייא וכן מוכח מהאי דגרסינן במנחות דף ע"ו גבי שמן זית שלא הביא שליש וכו' הא ר' חייא והא ר"ש ברבי כי הא דר"ח זריק לה וכו' ולפי גי' המשנה אשר לפנינו כר' חייא הוא דאתיא וא"כ הלכתא נמי כוותיה הכא בהא דתני נטע רבעי וזהו דעת הרמב"ם ז"ל והסוברים כוותיה ויש כמה וכמה מגדולי הפוסקים שכתבו להלכה כמ"ד כרם רבעי ובח"ל דוקא ומשום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ויתבאר עוד מזה. ועיקרה של הסוגי' בענין זה היא בפ"ה דמעשר שני והובאה ג"כ בפ"ז דפאה בהלכה ו' וע"ש ותמצא מבואר הכל ולכל שיטות המתחלקות בענין הזה והיוצא מזה בס"ד:
ומניין שכל המצות טעונות ברכה. מהאי היקישא דנקט הכא משמע דבמצות ממש קאמר. והאי דלעיל בריש פרקין אין לפרש במצות ממש כדמוכרח מהאי דסלקין לחנותא וכמו שהבאתי לעיל. ונראה דה"פ דקאמרת דלכל הדברים שבעולם טעון ברכה לכל הרוצה ליהנות מהן ומפני שהן כמו מצות האסורין עליו קודם שיברך ועלה קאמר ומנין שהמצות גופן טעונין ברכה בקיומן ולהא דריש מהיקישא:
מה עבד לה ר' יוחנן משום בריה. כבר עמדו הראשונים ופלפלו הרבה בזה אם הא דהכא פליגא על הש"ס דילן או לא. ואענה חלקי גם אני בס"ד במה שנשאר לנו עוד לדקדק בהאי עובדא ובהצעת הסוגיא דהבבלי בענין הזה ממה שלא דקדקו מפרשי הראשונים ז"ל ובהיוצא לנו מזה לכמה דינים המסתעפים מהאי דינא. התם בדף ל"ח ע"ב גרסינן עלה דשקיל וטרי אליבא דר' יוחנן בדינא דשלקות אי ס"ל במילתייהו קיימי לענין הברכה דחזי עלייהו מעיקרא או דברכינן עלייהו שהכל. אמר רב נחמן בר יצחק וכו' ועוד אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף א"א בשלמא שלקות במילתייהו קיימי וכו' א"ל ר' ירמיה לר' זירא ור' יוחנן היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיניה בצר ליה שיעורא א"ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא וההוא דאייתו לקמיה דר' יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא וכתבו שם התוס' בתחלה דמשמע מדלא משני בגמרא דילן כדמשני הכא משום בריה א"כ חולק הירושלמי על גמ' דילן ואין הלכה כהירושלמי ושוב כתבו בשם ה"ר יוסף שמפרש שהירושלמי אינו חולק אלא דבבבלי מיירי שהוסר הגרעין ונמלח וא"כ לא היה כברייתו אבל אם היה אוכלו שלם אפי' פרידה אחת מברך עליו תחילה וסוף וגמרא ירושלמי היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דאכל פרידה דבריה היה ואינן חולקין יחד. עכ"ד בזה. ומשמע מדבריהם דכאן דמפרשי דהא דהכא ודהתם עובדא אחת הוה ואפ"ה אינם חלוקים לדינא אלא בגופא דעובדא חלוקין הם היכי הוה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ובפ' הישן דף כ"ו ע"ב גבי ההיא דר' צדוק כתבו בד"ה ולא בירך אחריו וכו' דאי האי עובדא דהש"ס שלנו היינו ההיא דהירושלמי א"כ חולק על שלנו ולא סמכינן עליה אבל שמא שני מעשים היו וההיא דירושלמי היה זית שלם ואכלו עם הגרעין דהוי בריה אבל ההוא דהש"ס שלנו לא היה בו גרעין שכן סתם זית מליח בלא גרעין הוא ולא הוה בריה ולכך הוצרך לתרץ דגדול היה וזית דירושלמי קטן מזית בינוני הוה עכ"ד שם וכן כתבו עוד ביומא דף ע"ט וכ"כ הרא"ש ז"ל בפרקין ולא נחית כאן להאריך בענין פי' דבריהם וזה דאפשר לפרש לדבריהם דכאן לפי' ה"ר יוסף ג"כ בענין דפ' הישן דהא דכתבו כאן וגמרא ירושלמי היה סבור שהזית היה שלם וכו' לומר דלאו היינו עובדא שהוזכר בגמרא דילן אלא עובדא אחריתא היא ולכאורה מוכרח הוא לפרש כן לרהטת דבריהם דכאן. דהא ודאי אין לפרש להא דכתבו דהירושלמי סבר שהיה הזית שלם על האי עובדא גופה דהתם בזית מליח דלא שייך כלל לומר דבמציאות דמליח פליגי אם הוא שלם עם הגרעין או שהוסר הגרעין כשמולחין לכבשו בפשיטות כתבו שכן סתם זית מליח בלא גרעין הוא וכדאמר התם היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיניתיה וכו' אלא דנראה דגם כאן כוונתם כך הוא דהירושלמי היה סבר שלא הביאו לפניו מליח ועובדא אחרת הוה ושהביאו לפניו זית שלם. איך שיהיה איכא למידק מיהת על דבריהם שכתבו שם דשתי מעשים הוו חדא שהרי נראה להדיא דהיינו עובדא דהכא והיינו עובדא דהתם דר' חייא בר ווא דהכא הוא בעצמו ר' חייא בר אבא דהתם וכן העתיק הרא"ש והתוס' שם והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה וכו' וזה א"צ לפנים ואף אם נאמר דזה אפשר לדחות דאפילו כך בעובדא אחרת הוה ושראה אותו ר' חייא בר אבא בפעם אחר שאכל זית שלם ולא הוה מליח. נניח גם להאי דוחקא מ"מ קשה הא בהדיא קאמר הכא לקמן ר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ וכהאי דשלקות דהתם דלדידיה ס"ל לר' יוחנן דבמילתייהו קיימי והרי הכא כללא הוא דכייל כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו אלמא דמיהת שמעינן לר' יוחנן גופיה דס"ל דגם לזית כבוש והיינו מליח שהוסר גרעינתו ולאו בריה הוא לדבריהם דפרק הישן ולפי' ה"ר יוסף דכאן ומ"מ טעון ברכה אף לאחריו וזית שכבשו סתם קאמר ומשמע בין גדול ובין בינוני דליכא למימר ביה פש ליה שיעורא ואפ"ה מברכינן עליה ברכה הראויה לו תחילה ובסוף. וא"כ על כרחך דמ"מ בריה מיקרי אף שהוסר הגרעין וזהו כפי' הא' דתוס' דכאן וחולק הש"ס דהכא עם הש"ס דהתם. באופן דהיכי דנימא בהאי ענינא בסוגיא דהכא ודהתם לא פלטינן מקושיא ומן הדחק זו הלחץ בהשוות הסוגיות לדינא אשר על כן לבי אומר לי כי לולי דבריהם דהני אשלי רברבי ומטיבותייהו דמרי אמינא ביה מלתא דאי איכא חד צד להשוות להני תרי תלמודי בהאי דינא דבריה האי מילתא הוא דאיכא. מיהו הא מילתא תליא בפלוגתא דרברבתא ואביא בכאן ברמז ובדרך קצרה שלא להאריך כי אם במה שיצטרך בהכרח בענין ביאור דהאי ענינא וכדלקמן. ובתחלה נבאר מה שיש לדקדק עוד בענין שנשתנה נוסחא דהתם מנוסחא דהכי בהאי עובדא ממש כדנראה להדיא דעובדא חדא הוה וכמוזכר לעיל. וזה דהא התם אמרינן לעיל גבי האי פלוגתא דשלקות תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימן בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו' ועוד אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן וכו' ודחי לה הש"ס דילמא בורא נפשות רבות וכו' א"ל ר' ירמיה לר"ז ר' יוחנן היכי מברך וכו' כדהובא לעיל. ואיכא למידק דהא הכא קאמר ליה רבי יוחנן לר' חייא בר אבא בבלייא למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו אלמא דקרי ליה מין שבעה ואע"ג דמליח הוה לא הפסיד ברכתו בין לפניו בין לאחריו. וזה כבר הקדמנו שאין לנו לומר בענין אחר אלא דחדא עובדא הוה האי דהכא והאי דהתם והשתא מדאמר ליה הכי ש"מ דס"ל דכבוש ושלוק במילתיה קמייתא קאי וא"כ ה"ל לר' זירא למימר בהדיא שמיע לי מר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן דקאמר ליה בהאי עובדא דעביד בנפשיה דש"מ דשלקות במילתייהו קיימי ועוד הא ודאי ר' חייא בר אבא שמע הברכה שבירך ר' יוחנן דהא הוה מסתכל ביה קאמר וא"כ אמאי ספוקי מספקא ליה לר' זירא בהאי סהדותא דר' חייא בר אבא הי ברכה דבריך ר' יוחנן ולהכריח מהסברא אי אמרת בשלמא וכו' ואמאי שביק ליה למידחי מילתיה כדדחי ליה ודלמא בורא נפשות רבות ולימא אנא בפירוש שמענא מר' חייא בר אבא דר' יוחנן בריך ברכה הראוי' למין ז' מלפניו ומלאחריו. ועל כרחן לומר דמכל הנין שמעינן דר' חייא בר אבא לא אסיק לכולא דהאי עובדא קמיה דר' זירא כ"א סתמא הוא דקאמר ליה אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליה תחלה וסוף אבל כל האי דאסיק הכא מאי דקאמר ליה ומאי דאהדר ליה ר' יוחנן לא סיימיה ר' חייא בר אבא קמיה דר' זירא ולפיכך הוצרך ר' זירא להכריח מדנפשיה כדקאמר אא"ב וכו' ודחי לה הש"ס כדאיתא וזה פשוט. ומעתה נאמר דמכיון שכן הוא א"כ כל הא דאקשי ליה ר' ירמיה לר' זירא ור' יוחנן היכי מברך וכו' ור"ז אהדר ליה מי סברת וכו' והאי דר' יוחנן זית גדול הוה וכו' זה הכל מכת הכרח הסברא ודרך פלפול הוא דאמרי ואהאי דלעיל נמי קאי ולברורי דינא דשלקות מכח האי פלפולא היכי מברך וכו' ומהאי שינויא דשני ליה זית גדול הוה וכדלקמן. ובהיות כן לא הוה יכול ר' זירא לשנויי לר' ירמיה כדשני הכא משום בריה דאי הוה משני הכי הוה יכול ר' ירמיה לאקשויי טפי אמילתיה דר' זירא כאשר יתבאר. ובתחלה נבאר מכמה וכמה דינים המסתעפים וענפיהם תלוים על השרש דהסוגיא זו ושארי סוגיות ותליא ג"כ בפלוגתא דרברבתא:
הא' בדין ברכת בורא נפשות אי בעי שיעורא. דהתוס' בפרקין שם ד"ה בצר ליה שיעורא וכו' כתבו בשם הר"י שהיה אומר דכיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן לה והתוס' דחו לסברת הר"י וכתבו ולא נראה וכו' ולהרא"ש חזינן דספוקי מספקא ליה בהאי מילתא כדכתב בפרקין בדבור דר' חייא בר אבא וכו' ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור וכו' ולא הכריע. ובענין במה שנחלקו התוס' והרא"ש בזה בארתי בארוכה ואין כאן מקומו ויעדתי לזה בסוף מכילתין לבאר בס"ד. ובכאן לא נאמר אלא בקצרה דסוגית הש"ס דהתם בהאי ענינא דקיימינן כסברת הר"י הוא דאזלא כאשר יתבאר לפנינו:
הב' בדין כזית שאמרו לברכת המזון אי מדאורייתא היא אי מדרבנן. וכבר זכרתי מזה דפלוגתא דרבוותא היא כאשר נתבאר לעיל בפ"ג בהלכה ג' ד"ה וברכת המזון וכו' ע"ש ושיטתא דהאי ש"ס ס"ל דמדאורייתא היא וכן נשים חייבות בבה"מ מדאורייתא כמבואר שם דהא בהא תליא ויתבאר עוד בארוכה שם בעזרת האל. ועיין עוד לקמן בפ"ז בהלכה ב' מזה:
הג' בברכת מעין שלש אי מדאורייתא היא אי מדרבנן וזה ג"כ פלוגתא דרבוותא דדעת הסמ"ג במצות עשה כ"ז בסופה בהלכות שאר ברכות שמדברי סופרים היא וכך דקדק הוא ז"ל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ברכות בהלכה י"ב וכ"כ הכ"מ שם שכן דעת הרמב"ם ואני כתבתי דיש ללמוד מדבריו ריש פ"ד דס"ל כהני רבוותא דמדאורייתא היא וכן דעת בה"ג ורב אחי גאון בשאילתות פרשת יתרו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפרקין ובפ' דלקמן וכ"כ במרדכי סוף פ"ז ע"ש ובארתי גם מזה בארוכה שם ואין כאן מקומו:
הד' בדין דבריה ופשוט הוא דלכ"ע אינה אלא מדרבנן וכ"כ בתוס' ישנים בפ"ח דיומא ויתבאר עוד בארוכה בסוף מכילתין בס"ד:
הה' בדינא דשלקות דתליא בפלוגתא דהאי מילתא דר' יוחנן אי במילתייהו קיימי אי לא כדאיתא בסוגיא דהתם וכן הכא לקמן בהסוגיא ומסקנת הפוסקים כדרב חסדא משום רבינו וכו' ואני אומר כל שתחלתו בפה"א וכו' ומשום דלא קים לן שפיר במילתיה דר' יוחנן היכי ס"ל וכל חד וחד מתרץ אליביה כדאיתא בהסוגיא הדרינן השתא למאי דקיימינן בביאור הסוגיות בענין דינא דבריה דכבר נתבאר בדברינו למעלה במה שיש לדקדק לסברת התוס' והרא"ש בזה בענין שרצו להשוות הני סוגיות במה שכתבו לחלק בין זית מליח שחסר הגרעין ובין זית שלם שהקשיתי דהא מיהת משמע מהכא דלקמן לר' יוחנן דאף על זית שכבשו והיינו זית מליח מברכינן עליה בורא פרי העץ ואי קאי במילתיה לענין ברכה בתחילה ממילא שמעת מינה דגם לענין ברכה אחרונה במילתיה הוא דקאי וכהאי כללא דכייל ר' יוחנן הכא כל שהוא ממין שבעה וכו' וכל דבעית לשנויי להך קושיא יהי' בדוחק כמו שזכרנו למעלה אבל למאי שנתבאר במה שזכרנו מענין חמשה חלוקי דינים הללו נוכל להשוותן להני תרי תלמודי בהאי דינא דבריה וטעמא רבה נתבאר לנו במה דשני התם דהאי דר' יותנן זית גדול הוה ולא בעי לשנויי כדמשני הכא משום בריה שהרי נתבאר לנו דמה דשקיל וטרי התם אליבא דר' זירא דקאמר ועוד האמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן וכו' הכל מן הסברא הוא ומוכרח הוא דר' חייא בר אבא לא אסיק לכולא מילתא דר' יוחנן קמיה דר' זירא כ"א סתם א"ל אני ראיתי את ר' יוחנן וכו' כמו שהוכחתי לעיל דאל"כ קשה למה ליה לר"ז להכריח מכח האי א"א בשלמא וכו' וזה ברור ופשוט הוא כמבואר למעלה ובהיות כן מפרשינן נמי להא דפריך ליה. ר' ירמיה לר' זירא ולהא דשני ליה ר"ז ג"כ לפי ענין הזה ואדינא דשלקות דלעיל קאי דר' זירא הביא ראיה דס"ל לר' יוחנן דשלקות במילתייהו קיימי מדבירך על זית מליח תחלה וסוף והיה פשוט לו דברכה מעין ג' בירך וא"כ ס"ל לר' זירא אליביה דר' יוחנן דברירא ליה דשיעורא דכזית מדאורייתא הוא דאל"כ אלא כדעת הסוברים דשיעורא דכזית מדרבנן הוא הוי קשה מאי פסיקא ליה לר"ז דברכה מעין ג' בירך דילמא בורא נפשות בירך וכדבאמת דחי ליה הש"ס הכי ואיהו הא לא שמיע ליה מר' חייא בר אבא הי ברכה שבירך כדהוכחנו למעלה וא"כ מנא ליה דשלקות במילתייהו קיימי אלא ע"כ לומר דנר' זירא מיפשט פשיטא ליה מדקאמר ר' חייא בר אבא שבירך ר' יוחנן על זית מליח משמע דקפיד ר' יוחנן לאכלו לכל הזית וכדי שיברך עליו ברכה אחרונה א"כ הוה פשיט ליה ר"ז דהאי ברכה אחרונה מעין ג' הוה והלכך הקפיד ר' יוחנן לאכול לכל הזית כדי לקיים ברכה דאורייתא אשיעורא דאורייתא וכדעת הסוברים כן שזכרנו לעיל דאם תאמר שבירך בורא נפשות א"כ למה הקפיד על שיעורא דכוליה זית הא לבורא נפשות לא צריכא שיעורא ולא תיקשי הרי בשינוי השיעור לא תשתנה הברכה וזה מוסכם הוא וכדכתבו הרשב"א והרא"ש ז"ל בפרקין דהא ליתא דזה דוקא בברכה ראשונה אבל לברכה אחרונה אם היא בורא נפשות לא בעינן שיעורא וכסבר' הר"י שזכרנו ועיין מזה לקמן ד"ה התיבין הרי פחות מכזית מה שיתבאר בזה בס"ד. והכי הוה ס"ל לר"ז ודחה ליה הש"ס דהא גופא מנא לך דלמא לעולם בורא נפשות בירך דג"כ בעי שיעורא וכסברת התוס' דדחו להאי דהר"י. הרי לך ביאור במאי דמחולקין הן ר"ז וסתמא דהש"ס דדחי להוכחה דיליה בדינא דשלקות. ונתבאר טעמיה דר"ז מ"ט לא הוה ניחא ליה למימר כדדחי ליה הש"ס הא חדא ואידך דהכריח ר"ז לדעתיה דר' יוחנן ממה דקאמר איהו גופיה בעלמא והיינו האי דפרק שלשה שאכלו דאמר נמי ר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן וכהני רבוותא דדייקי מכאן דכזית דגן דוקא דאיכא ברכה דאורייתא אשיעורא דאורייתא. ויתבאר מזה בארוכה בשלהי מכילתין בס"ד. ואחרי שנתבאר הוכחה דר"ז וטעמיה דלא קיבלה להאי דחייה דדחי הש"ס דלמא בורא נפשות בירך ומטעמא דאמרן יתבאר לן נמי הא דלקמן מה דשקיל וטרי ר' ירמיה עם ר"ז ומאי דאהדר ליה דהכל על האי הוכחה דר"ז דלעיל בדינא דשלקות קאי. וזהו דפריך ליה ר' ירמיה לר"ז ר' יוחנן היכי בריך על זית מליח וכו' וכלומר וליטעמיך ולסברא גופא דידך על כרחן לומר דר' יוחנן בורא נפשות הוא דבירך ולא כדקאמרת דמעין ג' בירך דהא זית מליח מכיון דשקלית לגרעיניתא בצר ליה שיעורא ואי אמרת בשלמא דבורא נפשות בירך ולא שמעינן מיניה דשלקות במילתייהו קיימי ניחא הא דבירך ברכה בסוף משום דלבורא נפשות לא בעינן שיעורא ובסברא דידך בעצמך בהא אלא אי אמרת דמעין ג' בירך הא שיעורא בעינן וקשיא היכי בירך ועלה הוא דמשני ר"ז דלדידי נמי לא קשיא דמי סברת דכזית גדול בעינן וכו' וא"כ אימא לך דזית דר' יוחנן גדול הוה ולעולם פש ליה שיעורא ומדקפיד לאכול לכל הזית ע"כ ש"מ דברכה מעין ג' הוא דבריך ולקיים ברכה דאורייתא אשיעורא דאורייתא וכהאי דר' יוחנן בפ' שלשה שאכלו וכדלעיל ומדזכינו לידע תוכן השקלא והטריא דר"ז עם ר' ירמיה דהשתא מהדר ליה נמי אקושיא דידיה בדינא דשלקות דהדרינן ג"כ דמוכרח מברכתא דר' יוחנן דשלקות במילתייהו קיימי ממילא ניחא לן נמי בהא דלא מהדר ליה רבי זירא דטעמיה דר' יוחנן משום בריה והיינו דאף מסתמא הוסר הגרעין מ"מ הואיל ומבריה הוא אכתי שם בריה עליה ועל כרחן דהכי בעינן נמי לפרש אליבא הפי' הא' של התוס' שם ד"ה בצר לי' שיעורא וע"ש. וכדמשני הכא דאי הוה מהדר ליה הכי הוה מצי ליה לר' ירמיה למיהדר ליה דאי הכי דאתינן לשיעורא מדרבנן דהא ברכה על בריה דפחות מכשיעור לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן כמבואר לעיל ולפ"ז לא קפיד ר' יוחנן אשיעורא דאורייתא וליבריך ברכה דאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהא אזלא הוכחה דילך ומשום דלעולם אימא לך דבורא נפשות בירך דנמי לא הויא אלא מדרבנן ולא בעינן שיעורא ואכתי מנא לך דשלקות במילתייהו קיימי זהו טעם כעיקר על דלא שני ליה ר' זירא התם כהאי דמשני הכא ולעולם לדינא איכא למימר דגם ש"ס דילן מודה לש"ס דהכא דבריה מיהת מדרבנן צריכה ברכה ואע"ג דליכא שיעורא דכזית. זה מה שעלה במצודתי להשוות להני תרי תלמודי לדינא בדינא דבריה ובפירושא דהסוגיא דהתם ובענין קושיא דר' ירמיה ופירוקא דר' זירא ובאופן זה נתבאר לן דהאי סוגיא דהתם אזלא כהני רבוותא דסברי דכזית שיעורא דאורייתא וברכה מעין ג' מדאורייתא ולברכת בורא נפשות לא בעינן שיעורא כסברת הר"י ולהרא"ש ספוקי מספקא ליה ונתבאר לן ג"כ לטעמיה דהרמב"ם שלא זכר כלום מדינא דבריה דלמאי שנתבאר דגם סוגיות הש"ס דילן ס"ל כדהכא בהאי דינא א"כ אזלא הסוגי' דלא כהלכתא לשיטתו דתפס לשינויא דרבינא דפ"ג לעיקר וכמו שבארתי שם וא"כ כזית שיעורא מדרבנן הוא כדמוכח מהתם ומההיא דר' צדוק בפ' הישן ובענין ברכה מעין ג' לדעתו ז"ל זכרתי כאן אפס קצהו ויתבאר עוד בארוכה מזה והשייך לזה במקום אשר יעדתי בשלהי מכילתין בס"ד ולמאי דמפרשינן מדויק נמי לישנא דהש"ס דהכא דקאמר לטעמיה דר' חייא בר ווא מה דהוה צריכה ומספקא ליה מפני שגלעינתו ממעטתו מכשיעור שהרי אינו ראוי לאכילה וכשמולחין אותו לכבשו מסתמא מסירין הגרעין ממנו ופריך וכי לית ליה לר' יוחנן שגלעינתו ממעטתו ומה עבד ליה ר' יוחנן ומשני משום בריה וכלומר דס"ל לר' יוחנן דאף שהוסר הגרעין שם בריה עליו כדמעיקרא ומברכין ברכה הראויה לו בתחלה ובסוף:
שמן זית אומר עליו בורא פרי העץ התם בדף ל"ה ע"ב פריך עלה ה"ד אי דקא שתי ליה מישתי אזוקי מזיק ליה וכו' ומסיק לה דשתי ליה ע"י אניגרון ובמתכוין לרפואה כגון שחושש בגרונו דאז השמן הוי העיקר אבל אם אינו מתכוין לרפואה האניגרון הוא העיקר ומברך על האניגרון והרמב"ם ז"ל כתב בזה בפ"ח מהל' ברכות בהלכה ב' בד"א כשהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן והנה על החלוקה הראשונה דהסיפא ששתה השמן לבדו תמה עליו הטור בסימן ר"ב שהרי אמרו אזוקי מזיק ליה ומשמע דעל השמן לבדו אינו מברך כלל ומה שרצה הכ"מ לומר שרבינו מפרש שלא אמרו אלא לאפוקי מברכת העץ אבל כיון דאע"ג אזוקי מזיק ליה נהנה הוא מברך שהכל וזה קשה דהא הרמב"ם מסיים שהרי לא נהנה בטעם השמן ומשמע דעל שתי החלוקות דהסיפא קאי ואפילו אם נפרש דהאי לא נהנה אחלוקה שניה הוא דקאי ומטעמא דמכיון ששותהו ע"י אניגרון ואינו מתכוין לרפואה מסתמא אינו נותן לתוכו אלא דבר מיעוט מהשמן ואינו נהנה ממנו אבל בחלוקה הראשונה ששותהו לבד מיירי ששותה ממנו הרבה מ"מ קשיא הרי אמרו אזוקי מזיק ליה ומשמע שאינו מברך כלל וכדעת רוב הפוסקים ומנין לנו לחלק בין שותה מעט לבין שותה הרבה בענין הברכה שבתחלה. וסוף דבר דברי הרמב"ם קשין הן בענין החלוקה הראשונה דהסיפא ולקמן תמצא ישוב נכון לשיטתו ז"ל. והנה בענין החלוקה הב' או שלא היה חושש וכו' וכלומר שאכלו ע"י מי שלקות אלא שאינו צריך לרפואה ונתכוין לשתות מי השלקות הוו להו עיקר ומברך שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן ולא קשיא מהא דכתב שם לקמן בהל' ד' ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פה"א והכא קאמר שהכל דהא לאו דדייקא הוא שהרי סיים שם והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן. וא"כ דוקא ששלקן בתחלה על מנת לשתות מימיהן לבדן אבל הכא מכיון שנותן לתוכן שמן הרי לא שלקן לשתות מימיהן לבדן אלא שעל השמן אי אפשר לו לברך ברכתו מכיון שאינו מתכוין לרפואה ואינו נותן לתוכן אלא מעט מהשמן וכמה שזכרתי שבעל כרחך לומר לדעת הרמב"ם לחלק בכך וכאשר יתבאר מהיכן למד לומר כן וא"כ לא נהנה בטעם השמן והלכך אינו מברך אלא שהכל ובזה נסתלקה תמיהת המ"א בסי' הנזכר על חלוקה זו שהובא בש"ע שם ונבאר עכשיו מענין חלוקה הראשונה ונראה דודאי דעתו ז"ל בדין דשמן בששתה אותו לבדו דמברך עליו שהכל היינו בשותה הרבה ממנו דאע"ג דאזוקי מזיק מ"מ מכיון שדרך שתיה הוא שותה נהי דבורא פרי העץ לא מברך מיהת ברכה צריך ומברך שהכל ונלמד דין זה לדעתו מדין דחומץ וג"כ לשיטתו ז"ל שפסק בפ' הנזכר בהלכה ח' דעל החומץ מברך שהכל וכסתם מתני' ולא חילק כלום בין שותהו חי או מזוג וזהו דעת הרא"ש ז"ל הובא בטור וש"ע בסי' ר"ד שכתב לחלק כן מכח הקושיא וא"ת והיכי מברכינן על החומץ הא אמרינן בפרק בתרא דיומא השותה חומץ ביה"כ פטור ולעיל גבי פלפלי יבישתא משוינן ברכה ליה"כ י"ל דמיירי במזוג קצת דאז מיישב הדעת עכ"ל בתירוצו הא' וה"ר יונה ז"ל תירץ קושיא זו בענין אחר שכתב ויש לתרץ דגבי חומץ אע"פ שהוא פטור בשיעור רביעית כיון דקי"ל שאם שתה ממנו הרבה שהוא חייב מפני שנהנה ממנו בשתיה מרובה לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך עליו עכ"ל בזה והביא הב"י בסי' הנזכר לדברי הרא"ש וה"ר יונה ומה שקבע בש"ע שם כדברי הרא"ש נמשך אחר דעת הטור שכתב כדברי אביו ז"ל ומיהו קצת קשה לפרש דברי התנא במתני' שסתם דבריו ולאוקמי דבמזוג מיירי ויותר נוח לחלק כדעת ה"ר יונה דמסתמא בדרך שתיה מיירי ששותה ממנו לרוות צמאו ודעת הרמב"ם נראה גם כן לחלק כן ואם כן נלמד דין השמן מדין החומץ דג"כ החומץ כששותהו חי אזוקי מזיק מ"מ מכיון ששותה לרוות צמאו ברכה מיהת צריכה ודמיא להאי דפלפלי רטיבתא דמסקינן כרבא בדף ל"ו ע"ב דמברכין עליה בורא פרי האדמה דאע"פ שהוא עץ מ"מ מכיון דלא נטעי להו אינשי לאכלן כמה שהן ראוי לשנות הברכה קצת וכמה שהביא הכ"מ שם לטעם הזה בשם הרמ"ך והרשב"א ז"ל ה"נ נימא גבי שמן דהואיל ואין דרך בני אדם לשתותו כך ובלבדו אינו מברך עליו פרי העץ ופרי האדמה ג"כ לא מכיון שאין הפרי בעין וכששותה ממנו דרך שתיה ולרוות צמאו מיהת בעי לברוכי ולפיכך מברך עליו שהכל. ודע דאף למאי שכתבתי דנראה דדעת הרמב"ם לחלק בין שותה מעט ממנו לבין שותה הרבה כדרך השתיה וכדעת ה"ר יונה לחלק בחומץ כן מ"מ אין דעתו כדעת ה"ר יונה. אלא בענין החילוק הזה לענין הברכה אבל לענין חיובא ביה"כ אין דעתו כדעת ה"ר יונה שכתב כיון דקי"ל שאם שתה ממנו הרבה שהוא חייב ולא כן דעת הרמב"ם בזה שכתב בפ"ב מהל' שביתת העשור בהל' ה' אכל אוכלים שאינן ראוין למאכל וכו' או ששתה משקין שאינן ראוין לשתייה כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות שתה חומץ מזוג במים חייב ומחלוקת דבר זה תליא בפירושא דהך דרב גידל ביומא דף פ"א דגרסינן שם דרש רב גידל בר מנשי בבירי דנרש אין הלכה כרבי דאמר חומץ משיב את הנפש לשנה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא שמע רב גידל ואיקפד אמר אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחילה מי אמרי אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימור דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ונראה דה"ר יונה היה מפרש כל חדא וחדא כמילתא באנפי נפשה דה"ק אימור דאמרי אנא דאין הלכה כרבי לענין חיובא ובדיעבד אבל להיות מותר לכתחילה מי אמרי ועוד דאף בדיעבד ולחיובא אימור דאנא אמרי אין הלכה כרבי אלא בפורתא אבל טובא מי אמרי דבטובא הכל מודים דחיובא איכא וכן אימר דאמרי אנא בחי וכו' אבל לא כך היה דרכו של הרמב"ם לפרש להאי מילתא דהרי לפי' הזה קשה דאם אין הלכה כרבי ומטעמא דאזוקי מזיק א"כ טובא פשיטא דאזוקי מזיק ונהי דלכתחילה מיהת אסור ומשום דמרווה לצמאו לפי שעתו הוא וזה הטעם נמי לענין הברכה הוא וכדאמרן ומשום דמיהת לפי שעתו דעתו מתישבת מ"מ חיובא לא שייכא מכיון דאזוקי מזיק הרי הוא כשאר משקין שאינן ראוין לשתייה אלא דה"ק לכתחילה מי אמרי דמותר ועוד אפי' לדידכו דסבריתו אפי' לכתחילה היה לכם לחשוב אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי דאין זה עולה על הדעת להתיר לכתחילה לשתות הרבה ביה"כ ואף מידי דליכא ביה חיובא דכרת ועוד דאף לענין חיובא דכרת אימור דאמרי אין הלכה כרבי חי מזוג מי אמרי הרי דרך שתיה לכל היא ולכ"ע חיובי מיחייב. זהו דרך הנכון לדעת הרמב"ם ז"ל:
ומתניתא אמרה כן. כדפרישית דר' חייא בר פפא מקשה על הא דאמר שמן זית אומר עליו בורא פרי העץ אלמא דכמו הפרי בעין הוא דנחשב ומתמה על זה וכי שמענו ממתני' דאמרה כן הא קתני חוץ מן היין וכו' וכי יין לאו שחוק מענבים הוא ואפי' כן נשתנה ברכתו ומשני לא אמר אלא חוץ מן היין בדווקא שהוציאו אותו מפני חשיבותו הא שאר כל הדברים וכו' וכן נוח לפרש להא דר' יוסי דלקמן ואם דאפשר לפרש לכאורה דהכל דברי ר' חייא בעצמו הן אלא דלישנא דקאמר ויין לאו שחוק הוא משמע דסיום הקושיא היא ולענין הכוונה דא ודא אחת היא. ומיהת משמע מסוגיא דהכא דכל המשקין הנסחטין מן הפירות הרי הן כהפירות עצמן לענין הברכה דהא מסיק לדיוקא דהמתני' חוץ מן היין דיין בדוקא קתני הא שאר כל הדברים אע"פ ששחוקין כבעינן הן ולכאורה נראה דמכאן ראיה לדעת בה"ג שמביאין התוס' והרא"ש בדף ל"ח ע"א על הא דקאמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עילויה שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא ומפרש דוקא כשנתן לתוכו מים דאי לבדו הוא מברך עליו בפה"ע דאשתני לעילויא כמו שמן זית וא"כ לדעתו אפשר דבכל משקין היוצאין מן הפירות הוא כן וכדמשמע מסוגיא דהכא דמדמי שאר כל הדברים לשמן זית אלא דלא משמע כן מדהתם דהא קאמר עלה כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים וכו' ושאר מי פירות של תרומה וכו' ור' יהושע פוטר וא"כ למאי דקי"ל כר' יהושע כל מי פירות כזיעה בעלמא הן לבד היוצא מן הזתים והענבים וא"כ בה"ג גופיה לא קאמר אלא בדבש תמרים בלבד וכדכתב הרא"ש דאפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים ש"מ דקרא איירי בדבש הזב מאליו וזהו כפרי עצמו ולא דמי לשאר משקין הנסחטין מן הפירות דכזיעה בעלמא הן. וכן הוא דעת רב האי גאון ז"ל מביאו הרשב"א ז"ל ומיהו דעת רוב הפוסקים דלא כדעת בה"ג אפי' בדבש הזב מהתמרים וכן בכל מיני מי פירות מברכין שהכל חוץ מהיוצא מזתים וענבים כמוזכר בטור סי' ר"ב וכדמשמע מהסוגיא דהתם וכדלעיל והיא חולקת על סוגיא דהכא. וצ"ל דס"ל להש"ס דילן דהאי דיוקא דהש"ס דהכא מהמתני' לאו דדייקא היא ומשום דלא קאמר חוץ מן היין לאשמועינן דהא דשאר משקין כפירות בעין הן אלא לגופיה הוא דאיצטריך ולאשמועינן דמשום חשיבותיה קבעו לו ברכה לעצמו וכן דיוקא דחוץ מן הפת דהכא נמי לאו דיוקא היא מהאי טעמא. ועוד אפשר לומר דסוגיא דהכא לענין שאר מי פירות כר"א דתרומות היא דאזלא דתשיבא ליה מי פירות כפירות עצמן ואנן כר' יהושע הוא דקי"ל דכזיעה בעלמא הן מלבד מן היין והשמן ומשום דילפינן מערלה וכעין האי דאמרינן התם לעיל דף ל"ו ע"ב מדלגבי ערלה לאו פירי נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירי נינהו. וש"מ דילפינן ברכה מאיסורא. ועיין לקמן בסוף ההלכה ד"ה והאטד דנראה מהאי ש"ס דמסכת כלאים דלא ילפינן ברכה מאיסורא ובמה שיתבאר בדברי התוס' לפי' זה. ומ"מ לענין ברכת יין ושמן נראה דלכ"ע ילפינן מערלה וכדתנינן במתני' דתרומות אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא היוצא מן הזיתים והענבים בלבד. וכמו שהביא שם הרא"ש בשם ה"ר אליעזר ממיץ ליישב הקושיא שהקשה היאך אנו מברכין על היין בורא פרי הגפן הא לא מיקרי פרי לענין בכורים אי לאו דדרשינן מיתורא דקרא תביא כדאמרינן בפ' העור והרוטב דף ק"כ הא בלאו האי יתורא לא מיקרי פרי ותירץ משום די"ל דילפינן ברכה מערלה שנקרא יין פרי כדתנן במס' תרומות אין סופגין וכו' והתם יליף פרי פרי מבכורים שמשקין הבאים מהם כמותן הלכך לענין בורא פרי הגפן נמי נקרא פרי ובכורים נמי שמצריך פסוק דמשקה חשוב פרי היינו משום דהוה ילפינן מערלה דכתיב ביה אכילה עכ"ד וכלומר דהשתא דגלי לן קרא דתביא גבי בכורים דמשקה הענבים חשוב פרי הדר ילפינן ערלה פרי פרי מבכורים:
זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ. נתבאר מזה לעיל ד"ה מה עבד לה ר' יוחנן וכו' דמכאן קשה על פי' הב' בתוס' דף ל"ט ע"א ד"ה בצר ליה שיעורא שפירשו בשם ה"ר יוסף דהאי עובדא דלעיל הכא בזית שלם מיירי דהוי בריה ועובדא דר' יוחנן דהתם בזית מליח הוא דמסתמא הוסר הגרעין ותו לאו בריה הוא ובהכי רוצה לתרץ מה דלא משני התם משום בריה כדמשני הכא ע"ש והא הכא קאמר ר' יוחנן גופיה זית כבוש וכו' וא"כ במילתיה קמייתא קאי לענין ברכתו ובין בתחלה ובין בסוף וכהאי כללא דכל שתחלתו בפה"ע סופו ברכה מעיו שלש והרי היינו כבוש והיינו מליח ומן הסתם הוסר הגרעין כדכתבו התוס' וכן הרשב"א והרא"ש ז"ל ואפ"ה נשארה ברכה הראויה לו מעיקרא וכן ראיתי באיטלייא דכל הזיתים הכבושים הבאים מברבריא ומטורקיא הוסרו הגרעינין מהם כשמולחין אותם לכבשן ולא כאלו הבאים מאיספנייא וממקומות אחרים אלא ודאי העיקר בזה כפי' הא' דהתוס' שם דלעולם ענב א' ופרידה א' בריה מיקרי כל שלא נחסר מגוף הפרי והגרעין לא נחשב דלאו בר אכילה הוא והא דלא משני התם נמי דטעמא משום בריה הוא כבר תירצתי לעיל שם והסוגי' דהכא ודהתם לא פליגא לדינא כלל כמבואר שם בס"ד וכן בדינא דשלקות דהסוגיא דהכא אזלא כהאי דהתם למסקנא כהאי דרב חסדא כמו שהכריעו רוב הפוסקים בענין היכא דאישתני לעילוייא וכו' מלבד בענין השקלא והטריא דהכא בהאי דר' חייא בר ווא ור' בנימין בר יפת דפליגי אליבא דר' יוחנן נשתנית הסוגיא דהכא במקצת דהתם מותיב רב נחמן בר יצחק על הא דר"ז ור' חייא בר אבא מהמתני' דפ' כל שעה ולסיועי לר' בנימין בר יפת ודחי לה דשאני התם דבעינן טעם מרור וליכא והכא דחי לה נמי להאי סייעתא לר' בנימין בר יפת ועיקר הדחייה מהאי דתורמוסא דמברכין רבנן עלייהו בפה"א וכעין האי דר' זירא דהתם מהתורמוס אלא דהכא מוסיף הוא להאי סייעתא וכלומר דאפי' תימר לחלק ולומר דשאני תורמוס מהאי מתני' דפסחים שאמרה תורה מרורין והיינו דאף דתימר לסברא דידך דלעולם שלקות לאו במילתייהו קיימי ומהאי מתני' ליכא למיפשט מידי דבלאו הכי אין ראיה מהתם ומשום דבעינן טעם מרור וליכא ואדרבא דלפי הס"ד דידך בעית למימר דכד אתינן להאי טעמא משום דטעם מרור בעינן א"כ השתא נמי מהאי תורמוסא ליכא ראיה לר' חייא בר ווא משום דמר הוא מאד ואינו נשתנה מחמת שילוקו כדפרישית בפנים וכהאי דאמרינן בפ' אין צדין דף כ"ה ע"ב אפי' כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים וכו' ועלה אמינא לך דתורמוסין נמי כיון ששלקן הרבה בטלה מרירתן ואפ"ה מברכין עלייהו בפה"א ש"מ דשלקו' לעולם במלתייהו קיימי והשתא ראיה מוכרחת היא מהאי דתורמוסא. זהו תוכן כוונת הסוגיא ולדינא כבר נתבאר:
ולא פליגין זית על ידי שדרכו לאכול חי וכו' הרשב"א ז"ל בחידושיו אחר שהביא להא דלעיל ומהאי דתורמוסא לא הביא כלום כתב שם לפלפל בהא דהתם דקאמר רב נחמן בר יצחק קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין בר יפת והקשה על זה ולמה להו למיעבד פלוגתא ולשוויה לעולא למשתבש ולמדחייה להא דרב חסדא דאמר כל שתחלתו שהכל וכו' ולפיכך מסתבר לי דרב נחמן בר יצחק בלחוד הוא דס"ל דפליגי ותלי ליה לעולא בשיבושא אבל ר' זירא דתהי בה ה"ק היכי אפשר דעולא שביק סהדותיה ושמעתתיה דר' חייא בר אבא ונקיט דר' בנימין בר יפת אלא ודאי לא פליגי דר' חייא בשנשתנה לעילויא כתורמוסא וכזית כבוש מיירי ואי נמי דלא נשתנה לגריעותא וככולהו שלקות ודר' בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא כתומי וכרתי ובירושלמי איכא מאן דאמר הכין גבי הא דר' חייא ור' בנימין בר יפת דגריס התם א"ר יוסי בר' בון ולא פליגין וכו' ונראה דטעות יש בירושלמי בגי' זו והכין הוא צ"ל זית על ידי שאין דרכו לאכול חי אע"פ שכבוש בעינו הוא וכסבריה דרב חסדא ממש עכ"ל ולמאי דפירשתי בפנים כמדומה שאין צריך לשבש הגי' כלל וע"י שדרכו לאכול חי דקאמר היינו לאפוקי מבושל הוא אלא שאוכלין אותו ע"י כבישה וכלפי דקאמר בירק כיון ששלקו נשתנה קאמר גבי זית שאין דרכו לשלקו אלא לאכלו כבוש וא"כ אפי' הוא כבוש כמו בעינו הוא וכלומר שעיקר דרך אכילתו כך הוא לעילויא כתורמוסא וכזית כבוש מיירי ואי נמי דלא נשתנה לגריעותא וככולהו שלקות ודר' בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא כתומי וכרתי ובירושלמי איכא מאן דאמר הכין גבי הא דר' חייא ור' בנימין בר יפת דגריס התם א"ר יוסי בר' בון ולא פליגין וכו' ונראה דטעות יש בירושלמי בגי' זו והכין הוא צ"ל זית על ידי שאין דרכו לאכול חי אע"פ שכבוש בעינו הוא וכסבריה דרב חסדא ממש עכ"ל ולמאי דפירשתי בפנים כמדומה שאין צריך לשבש הגי' כלל וע"י שדרכו לאכול חי דקאמר היינו לאפוקי מבושל הוא אלא שאוכלין אותו ע"י כבישה וכלפי דקאמר בירק כיון ששלקו נשתנה קאמר גבי זית שאין דרכו לשלקו אלא לאכלו כבוש וא"כ אפי' הוא כבוש כמו בעינו הוא וכלומר שעיקר דרך אכילתו כך הוא והיינו הך לענין הכוונה וכדרב חסדא. נשלמא ענינא דשלקות ודזית. בעזרת האל העוזר ומושיע לכל החוסים בו בכל זמן ועת:
איתפלגון רב נחמן ורבנן היינו ר' נחמיה ורבנן כדלקמן וכן הוא בב"ר וכן בבבלי בפרקין דף ל"ח ע"א פלוגתא דר' נחמי' ורבנן אלא דמוחלפת השיטה היא כדרך הש"ס הזה בחליפין דהתם ר' נחמיה אומר מוציא ורבנן אמרי המוציא. וקאמר הש"ס דתליא פלוגתא זו בהאי פלוגתא דאגדה דלקמיה והיינו דכמו בברכה לישנא דלשעבר שייכא טפי דהרי כבר הוציא הלחם לנו כן מצינו להאי מ"ד באגדה שכך היה בבריאת העולם שהוציא לחם ממש והשתא לאידך מ"ד נמי לאו משום דס"ל דנכון הוא לברך על להבא דבהא ודאי לא פליגי דעיקר ברכה להודאה על שעבר תיקנו אלא דס"ל דמברכינן בלישנא דמשתמע לעבר ולהבא דהמוציא לפעמים משמע לשעבר כגון המוציא לך מים מצור החלמיש ושייכא נמי להבא כמו המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולהבא וכדאמר התם אליבא דר' נחמיה וא"כ נרמז ג"כ להאי דרשא דאגדה על העתיד לבא והלכך ס"ל דאומר המוציא והשתא לא פליגי הסוגיות במשמעות לישנא דקרא והתם מוסיף לפרש גם להאי קרא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים אליבא דרבנן דה"ק להו קודשא בריך הוא לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים וזהו שנאמר בפרשת המן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם וגו' ובהא דקאמר הכא בפשיטות דפליגי ג"כ בבורא או הבורא וכתב הרשב"א ז"ל דבגמרין לא משתמע הכין ופוק חזי מאי עמא דבר ובאמת לכאורה היה קשה דלפי הך טעמא דקאמר הכא שלא לערב ראשי האותיות וזה לא שייכא בברכת בורא ואמאי קאמר דפליגי נמי בהאי ברכה אלא דנראה דהאי קאי על הא דפריך אהאי טעמא מעתה יאמרו ג"כ המן הארץ ושלא לערב ראשי אותיות ועלה קאמר מכיון דמיפרך האי טעמא א"כ נאמר דעל דעתיה וכו' דפליגי גם בברכת בורא דשייכא פלוגתייהו כמו דפליגי במוציא והמוציא וגמרא דילן ס"ל דהאי לאו פירכא היא דקרא הכי כתיבא להוציא לחם מן הארץ ואין לשנות לישנא דקרא כדכתבו התוספת שם והשתא קיימא האי טעמא שלא לערב ראשי אותיות ולא פליגי אלא בהמוציא ומשום דיש בה עוד צירוף טעה מה שאין בברכת בורא. וזהו כוונתם בהא דציינו בד"ה והלכתא המוציא וכו' ובירושלמי מפרש טעמא וכו' כלומר דלהני ניחא נמי דלא פליגי התם בברכת בורא:
רבי זריקן אמר ר' זעירא בעי אהן דנסב תורמוסא וכו' התוס' בדף ל"ט ע"א ד"ה בצר ליה שיעורא וכו' הביאו לזה בפשיטות ולא בדרך בעיא והרא"ש ז"ל מביא כפי הגי' שלפנינו וכך הובא בפי' ה"ר יונה ז"ל וכן הובא בשבולי הלקט מביאו הב"י בסי' ר"ז במה שכתב בשם רב נסים גאון ז"ל וא"כ היה נראה דבעיא דלא איפשיטא היא ושלא להאריך אבא בקצרה ולבאר כוונת הרמב"ם לדינים שהביא מענין זה ומהו הנלמד מכאן לפי פירושו בהא דהכא דמה שכתוב בשבולי הלקט שהובא שם ומסתברא דלא איפשט בעיין ושמא סברת גאון ז"ל לשוויה כתיקו דאיסורא ולחומרא זו קשה בברכות דא"כ בטל הכלל דקי"ל כל ספק ברכות להקל והרמב"ם ז"ל הביא לדין זה ועוד כיוצא בו בפשיטות שכתב בפ"ד מהל' ברכות הל' י' איו מברכין על אוכל ולא על המשקה עד שיבא לפניו ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו צריך לחזור ולברך נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אע"פ שהוא מאותו המין וצריך לומר בשכמל"ו וכו' וכתב שם הכ"מ על הדין הראשון דהיינו מדאמרינן בירושלמי. וזהו הא דלקמן. אהן דנסב עיגולא והוא לא אתי בידיה צריך לברוכי עליה זמן תניינות כלומר והוא מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך. וכ"כ בב"י שם. והנה הפי' הזה אינו מכוון בדברי הש"ס דהא נסב עיגולא ומברך עילוי קאמר וכך הועתק בפי' ה"ר יונה והרא"ש וכן העתיק בעצמו בב"י שם אח"כ וא"כ משמעות דברי הש"ס שאחר שלקח בידו בירך עליו אלא שנפל מידו וזהו דין השני של הרמב"ם וזה הוא שנלמד מהאי דהכא בפשיטות והיא ממש דין דהתורמוס דאף דנראה לכאורה דהתורמוס בעיא דלא איפשיטא היא מיהו לכי דייקת איפשיטא היא מהא דקאמר על האי דתני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס א"ר חייא בר ווא הדא אמרה וכו' דאף בהאי טעמא דר' חייא לא אתייא כהאי דאמר שם גבי פת הצנומה בקערה וכו' ופליגא דר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת וכו' דמשמע דטעמא דר' חייא כדי לכלות הברכה עם שהוא פורס ומהכא משמע דטעמא הוי שלא יבצע קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו אחר שבירך ויאבדה ויהיה צריך לחזור ולברך על הפרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל אם הוא מברך קודם הבציעה על כל הפת אם תפול הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך וכן פירשו ה"ר יונה והרא"ש והתוס' שם ע"ב לזה. וסיימו ה"ר יונה והרא"ש אע"ג דגמרא דידן פליגא אירושלמי בהאי טעמא מ"מ למדים אנו מהירושלמי זה שאם היו פירות לפניו ודעתו לאכלם ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך ברכה אחרת על הפירות שיאכל עכ"ל. לפירושם זה יכולים היינו אנו לומר דשפיר נפשט דין דהתורמוס והן הן דברי הרמב"ם בדין השני אלא דאכתי לא מצינו טעם לדין הראשון בדבריו אין מברכין על האוכל וכו' ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך ואם דבחד צד יש לדון לזה מדיו דהתורמוס שהרי צריך לברך על התורמוס האחר אע"פ שהיה לפניו בשעה שבירך ומכ"ש בזה שלא היה לפניו כשבירך מיהו יש לדחות ולומר דשאני הכא דעכ"פ נתכוין הוא לזה הפרי בעצמו שהביאו לפניו והואיל ויש פנים לכאן ולכאן היה הדבר נשאר בספק מהיכן נלמד זה. והנראה לע"ד דהרמב"ם לא היה מפרש לההיא דר' חייא דהכא כפי' התוס' וה"ר יונה והרא"ש שלא יבצע קודם הברכה ומטעמא שמא תפול הפרוסה וכו' וכדלעיל לפי פירושם אלא שלא יברך קודם שיתחיל לבצוע הוא דקאמר ולישני' דייקא הכי דקאמר אלא בשעה שהוא פורס וכלומר לאפוקי בתחלה אלא בשעה שהוא פורס לאכול ממנו ומטעמא דחיישינן שמא תנטל כל ככר הלחם מידו ולא יכול לאכול מיד ממנו או לאיזה סיבה אחרת שיתיאש מלאכול הימנו ואז אף אם יבא אח"כ זה הככר בעצמו לידו אפ"ה יצטרך לחזור ולברך משום דהוי כמו שלא היה לפניו בשעת הברכה והיינו דקאמר עלה הדא אמרה אהן דנסב עיגולא ובירך עליו והכא (או והוא) לא אתי בידיה כלומר שהלך ליקח עיגול אחד או שנטלו לאכול הימנו ולא נזדמן לו לאכול מיד אחר שבירך עליו לאיזה סיבה שניטל מידו אע"פ שאח"כ נזדמן לו אותו הככר בעצמו צריך למברך עליה זמן תניינות לפי שכבר הסיח דעתו ממנו אחר שבירך עליו בתחלה והשתא שפיר נלמדו שני הדינים שהביא הרמב"ם מהא דהכא דין הא' שאם בירך קודם שהביאו לפניו שצריך לחזור ולברך ואע"פ שבשעה שבירך נתכוין לזה בעצמו שהביאו לו שהרי כאן אע"ג דזה בעצמו היה לפניו בתחלה ונתכוין עליו ואפ"ה מאחר שהסיח דעתו ממנו חוזר ומברך עליו ומכ"ש כשלא היה לפניו בתחלה כלל וכל הדין דהתורמוס נלמד במכ"ש בלי שום פקפוק שהרי כאן אפי' על זה בעצמו שהיה לפניו בתחלה חוזר ומברך וכ"ש שצריך לברך על התורמוס האחר וממילא נפשטא הבעיא דהתורמוס. וניחא נמי להא דקאמר אהן דנסב עיגולא ומברך עילוי ולא אתי בידיה וכו' ולא קאמר כלישנא דהבעיא דהתורמוס ונפל מיניה וכו' דאלו לפירושם שזהו דין דהתורמוס בעצמו הוה ליה למינקט כלישנא דהבעיא ומדויק ג"כ דהכא קאמר לא אתי בידיה ובתורמוס קאמר ונפל מיניה משום דבתורמוס כשנפל ודאי יקח אחר ממה שלפניו שזה כבר נמאס משא"כ בעיגול הלכך קאמר לא אתי בידיה ומזה תראה דניחא נמי מה שמדייק בפירושי תר"י וכתוב שם שאפשר שט"ס הוא ע"ש ולמאי שפירשתי א"צ להגיה כלום והשתא לישנא דר' חייא דהכא ודהתם צריך שתכלה ברכה עם הפת בחדא מחתא נינהו לפי טעמא דהכא אלא דהתם מפרש לה מטעמא אחרינא ור"ח ורבא פליגי התם לדינא ומפיק הש"ס והלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע. ודע דהתוס' שם כתבו בד"ה והלכתא כרבא וכו' ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע וכו' ופשוט הוא דאע"ג דר' חייא ורבא פליגי בגופא דדינא וכן טעמא דהכא בדר' חייא טעמא אחרינא היא מדהת'. לכל הפירושים מיהת למדין אנו לפי טעמא דהכא דאין מברכין קודם שיחתוך וזה היה ראיה למה שכתבו שם בתחלה ויש שנוהגין וכו' ומשום דהא איכא חששא דחייש בירושלמי זהו כוונתם בלי שום דוחק ולמאי דפרישית פשוט הוא דלדינא פליגי ר"ח ורבא לסי טעמא דהכא כמו שהוא לטעמא דהתם. ומיהת למדין דינים אלו שנתבארו לדעת הרמב"ם כדאמרן:
מאן דאמר כזית כהאי דתנינן תמן וכו' בבבלי פרקין דף ל"ז ע"ב מביא רב יוסף ראיה לסברא דידיה גבי חביצא דאית ביה פרורין כזית מברך המוציא מהאי מתני' ומברייתא דמייתי בענינא דמנחות ואין ענין חביצא כאן כ"א אפלוגתא דכמה יבצע קאי ומייתי האי מ"ד ראיה מהכא דדוקא בציעת כזית בעינן דדבר חשוב הוא גבי מנחות ודין דחביצא יתבאר לקמן בד"ה עד כמה יהו פרוסות בס"ד וכתב הב"י בסי' קס"ז בשם הרוקח ירושלמי שיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית. ונראה שזהו שכתב הרמב"ם בפ"ז מברכות. לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין וכו' והביאו הטור שם והיינו שלא יבצע פחות מכזית והכריע כמ"ד הכא כזית משום דסתמא דמתני' וכולן כזתים משמע כן:
התיבון הרי פחות מכזית וכו'. משמע מהכא להדיא דברכת המוציא על הפת הראוי לכך לעולם לא תשתנה שאפי' בפחות מכזית מברך המוציא וזהו שלא כדעת הראב"ד מביאו הרשב"א ז"ל שרצה לומר דעל פחות מכזית אין מברכין המוציא אלא במ"מ וכבר השיב עליו הרשב"א וכתב דכללא הוא שאין הברכה משתנית מכשיעור לפחות מכשיעור כ"א בשינוי המין דווקא וכ"כ הרא"ש ז"ל מיהו בענין ברכה אחרונה דעת הרשב"א ג"כ שלא תשתנה במעין ג' בדאיכא שיעורא לבורא נפשות בפחות מכשיעור וכבר זכרתי מזה לעיל ד"ה מה עבד לה ר' יוחנן שאין זה מוסכם שהרי לפי דעת הר"י בתוס' דלבורא נפשות לא בעינן שיעורא וא"כ כמו כן י"ל דאף למין ז' דבעי מעין ג' אפשר לפחות מכשיעור מברך בורא נפשות לדעתו דברכה אחרונה זו לא צריך שיעור ולהרא"ש ספוקי מספקא ליה בדעת הר"י וכו' כמו שנתבאר שם וכתבתי דהסוגיא דהתם בזית מליח מוכחת כדעת הר"י בענין שקלא וטריא דר' ירמיה עם ר' זירא ע"ש ומה שרצה הראב"ד בספרו תמים דעים לתרץ להאי דהכא דבאוכל הרבה מיירי אלא שלא לקט מן הפרורין כי אם בפחות פחות מכזית קשה חדא דסתמא דלישנא דהש"ס דקאמר בפשיטות הרי פתות מכזית וכו' לא משמע כפירושו אלא אפילו אם אינו אוכל אלא פחות מכזית לבד מברך עליו המוציא וכמוסכם מגדולי המפרשים ועוד דאם כפירושו דמיירי שאוכל פירורין פירורין הרבה וכל א' וא' פחות מכזית א"כ מאי האי דקאמר לקמן אם אין הפרוסות קיימות אומר עליהן בורא מיני מזונות וכו' ומפרש עד כמה יהו פרוסות קיימות ר' יוסי בי ר' אבון וכו' עד כזיתים וש"מ שאפי' אכל פירורין הרבה ואין בכל א' וא' כזית מברך בורא מיני מזונות ואם נפרש דהכא נמי באכל פירורין פחות פחות מכזית מיירי קשיין אהדדי אלא ודאי דהכא לא איירי כלל בפירורין ולא נחתינן להאי חילוקא אם אכל הרבה או לא ולקמן יתבאר מדינא דפירורין מה שנראה משיטתא דהאי תלמודא:
מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך. בבבלי פ' שלשה שאכלו דף מ"ז ע"א קאמר נמי הכי משמי' דרב אין המסובין רשאין וכו' והביאו התוס' והרא"ש להא דהכא והסכימו לחילוקא דמסיק הכא לחלק בין אם כל א' ככרו או כוסו בידו והביאו ראיה מההיא דע"פ דף ק"ו ע"א בעובדא דרב אשי דההוא סבא דהוה גחין ושתי וכו' ע"ש והרמב"ם דסתם בזה ולא כתב לחלק כן כ"א הביא לישנא דגמרין בפ"ז מהל' ברכות בהל' ה' אפשר דס"ל דמהתם אין כ"כ ראי' דמשום דההוא סבא אזייה לרב אשי דהוה אגיד טובא גחין ושתי ומיהו רוב הפוסקים הסכימו לחלק כן כמבואר בטור סי' קס"ז:
אהן דאמר סב בריך וכו'. פלוגתא דאמוראי בבלי פרקין דף מ' ע"א באומר גביל לתורי ופסקו הפוסקים כרב ששת דאמר אפי' גביל לתורי נמי א"צ לברך וטעמא דרב ששת מביא ראי' התם מהא דקאמר רב גופי' אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו וכו' אלמא דהכי קיבל מרב דס"ל כן ולא כדקאמר לעיל דרב לא אמר אלא בטול ובריך ומה שכתב הכ"מ בפ"א מהל' ברכות בהל' ת' דהא דפסק כרב ששת בגביל לתורי משום דבתרא הוא א"כ נחתינן לפלוגתא דהכללא אם הלכה כבתראי לגבי רבן או לא דהא רב ששת תלמיד דרב הוה ומאביי ורבא ואילך הוא דנקטינן כבתראי ובמקום אחר בארתי מזה דאף באביי ורבא גופייהו דעת רוב גדולי הפוסקים שאין הלכה כמותם נגד רבם:
הדא שתיתא והדא מורתא שתיקתא אומר שהכל. האי מורתא שחיקתא הוא כעין טרימא המוזכר התם בדף ל"ח ע"א ומסיק שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בפה"ע מ"ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא ובשתיתא קאמר רב התם שהכל ושמואל אמר במ"מ ומפרש רב חסדא דל"פ הא בעבה במ"מ הא ברכה דלרפואה קא עבדי לה וכלומר שעושין אותה לשתייה כדרך שעושין לרפואה וכך הם דברי הרמב"ם בשתיתא בפ"ג מברכות בהלכה ג' קמח מחמשת המינין ששלקוהו וכו' אם הי' עבה כדי שיהא ראוי לאכילה וללועסו במ"מ ואם הי' רך כדי שיהי' ראוי לשתיה שהכל ולא הזכיר לרפואה אלא כדרך שעושין לרפואה הוא כדמשמע שם מהסוגיא וא"כ ל"ק משמן ע"י אניגרון דקאמר לעיל דלרפואה מברכין בפה"ע ולכאורה אמאי לא נימא הכי נמי דהולכין אחר הקמח אלא דשאני התם דאין דרך לאכול שמן כ"א ע"י אניגרון ואם הוא לרפואה הוי לי' השמן עיקר אבל הכא עושין אותה לשתיה וכעין שעושין לרפואה הוא דקאמר והואיל ואין ראוי ללועסו דרך אכילה לאו במילתי' קאי ומברך שהכל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל ואין להאריך ומיהו הכא דקאמר על הני תרווייהו שהכל יש לומר דשתיהם ברכים מיירי הואיל ובחדא מחתא מחתינהו וא"כ כמו בשתיתא רכה לכ"ע שהכל יה"נ בטרימא דלא קאמר התם בפה"ע אלא אם היא כעין עיסה וראוי' לאכילה דבהא אמרינן במילתייהו קיימי וכן הם דברי הרמב"ם בפ"ח בהל' ד' דבש תמרים מברכין עליו תחלה שהכל אבל תמרים שמעכן ביד והוציא הגרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן בפה"ע ומשמע דווקא אם עשאן כעין עיסה אבל אם שחקן הרבה ועשאן כמו שתיתא רכה במים או במשקין בכדי שיהיה ראוי לשתי' ודאי דינן כמו שתיתא ומברך שהכל ובהכי מיתפרש שפיר הא דהכא ואתיא כדהתם. והטור בסי' ר"ב כתב תמרים שכתשן קצת ואינם מרוסקין לגמרי בפה"ע וזה עולה כפי' רש"י בטרימא ולכאורה הי' אפשר לפרש להא דמורתא שחיקתא דהכא על דעת הסוברים דכשהן משחקי' לגמרי שהכל אלא משום דקתני לה בהדי שתיתא נראה כדאמרן ועולה לדעת הרמב"ה וכשעשוי לדרך שתי' אז הוא שהכל:
הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך וכו'. ובבבלי פרק ג' שאכלו דף נ' ע"ב מחלק באוכלין בין מידי דממאיס כשיפלוט דבהו מסלקן לצד א' ומברך ובמידי דלא ממאיס פולטן ומטעמא דקאמר הכא משום שנא' ימלא פי תהלתך ואפשר דהכא נמי במידי דלא ממאיס קאמר. ובמשקין גרסי' התם תני חדא בולען ומוקי להא במשקין והכא דקתני בהדיא במשקין פולטן יש לפרש דלא פליגי דהכא מיירי שיש לו משקין זולתן והלכך כיון שלא יכול לברך על אלו פולטן שלא יהנה בלא ברכה ויברך על שישתה אח"כ והתם מיירי שאין לו מה לשתות זולתן וכיון שכבר נתנם לתוך פיו בולען ולא יברך שכבר נדחו מברכה וכדפירש"י ז"ל שם בולען בלא ברכה. ובטור סי' קע"ב הביא דעת החולקין בענין הברכה דרב חננאל ז"ל דעתו כדעת רש"י ופסק שלא יברך עליהן. ודעת הרא"ש ז"ל שיברך עליהן. והב"י הביא שם שהרשב"א כתב בשם הראב"ד ז"ל שיברך והביא ראיה מהירושלמי ובדעת הרמב"ם כתב בתחלה שנסתפק בדבריו במ"ש בפ"ח מברכות בהלכה י"ב ואם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף אם האי בסוף אברכה אחרונה קאמר אבל ברכה ראשונה לא וכדעת ר"ח או האי בסוף אחר שבלען הוא ויברך ברכה ראשונה כדעת הרא"ש (ואם שזה הפי' הב' דחוק הוא מאד לפרש דברי הרמב"ם כן ומאי שנא האי בסוף מהאי בסוף שכתב הרמב"ם בפ' י"ב מתפלה גבי היה קורא בתורה ונשתתק וכו' ומברך בסוף ואם דהתם איננו סובל פי' אחר מ"מ חזינן דלשונו ז"ל לומר בסוף על ברכה אחרונה ובכל מקום שאין כאן ברכה ראשונה ואם מחמת הדקדוק שאם על ברכה אחרונה קאמר קשה פשיטא כמ"ש שם זה הדקדוק בעצמו קשה ג"כ גבי היה קורא בתורה וכו' אלא ודאי שאין זה דקדוק וכך דרכו ז"ל לכתוב בלשון הזה במקום שאין כאן אלא ברכה אחרונה בלבד ולא תמצא בשום מקום בדבריו בגוונא שאין שם כ"א ברכה אחרונה שיאמר אינו מברך אלא בסוף אלא כך הוא אומר. ומברך בסוף. וממילא משתמע הא בתחילה לא ועיין בפ"ה בהלכה ג' מה שבארתי מזה בס"ד) ובסוף דבריו הכריע הפי' בדברי הרמב"ם כדעת ר"ח וכן הכריע להלכה וקבע כן בש"ע שם. ומפני שראיתי להרמ"א בהגה"ה שם שהכריע לעיקר כהי"א שמברך עליהם ומצוין שם הרשב"א בשם הראב"ד והרא"ש וכן דעת הרמב"ם בפ"ח לא יכולתי להתאפק ולומר דהכרעה זו כנגד כל הגאונים ז"ל ונגד הרמב"ם דמוכרח הוא דעתו כהכרעת הב"י כדלקמן וכך הוא דעת הרשב"א בעצמו שתמה על הראב"ד וכן הראיה מהכא אינה ראיה כלל כדלקמן והב"י קיצר בהעתקה ואביא דברי הרשב"א ומתוכן יתבאר דעל כרחין צריך לפרש דברי הרמב"ם כדעת ר"ח וכדעת כל הגאונים ז"ל. וז"ל הרשב"א על הא דלעיל. בולען במשקין. פי' ר"ח ז"ל דטעמן דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו מימאסן ואדחו משתי' לכל אדם והלכך אין להקפיד על ברכתן וכן דעת הגאונים ז"ל דאילו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה והואיל ואדחו ידחו וכדאמר כן בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואדחי אדחי ולא כרבינא אבל הראב"ד ז"ל פסק בההיא כרבינא והא דהכא בולען ומברך עליהן בשאין לו אלא הם ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה והביא ראיה דגרסינן בירושלמי רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתניא גבי גר טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו וכו' ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי אבל הכא מעיקרא גברא חזי והשתא הוא דאידחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי עכ"ל הרשב"א ז"ל. והשתא דחזינן דכל עיקר סברתו של הראב"ד בהאי ברכה דמשקין מההיא דרבינא הוא וכיון דאדחי ההיא דרבינא למסקנת הש"ס דהתם אדחי נמי פסקא דהראב"ד גם בהא וכדפריך עליה הרשב"א בתמיה מקוימת וממילא שמעינן נמי דע"כ אין דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש והראב"ד דהא הוא ז"ל פסק בהאי דינא מי שאכל ולא בירך כמסקנת הש"ס ודלא כרבינא כדכתב בפ"ד מהל' הנזכר בהלכה ב' וא"כ בהאי דינא נמי אין לו לברך ברכה ראשונה דכיון דאדחי אדחי וכדעת הגאונים ז"ל. והראיה שרצה הראב"ד להביא מהא דהכא מדלא גריס כאן בולען מה ראיה היא זו להברכה וזה כבר נכלל בדבריו למעלה דההיא דהכא בשיש לו זולתן מיירי והלכך פולטן שלא יהנה מאלו בלא ברכה ומברך על האחרים ולפיכך לא קתני בולען ומה שכתבו מסתברא דביש לו זולתן פשיטא דמסתברא הכי והשתא ל"ק נמי הני סוגיות להדדי וא"כ אין כאן ברכה על אלו וכן נמי אין ראיה להא דקאמר התם בולען דבברכה מיירי דהתם בשאין לו זולתן מיתוקמא כדכתב בעצמו והלכך כיון שהוא בתוך פיו בולען בלא ברכה שהרי כבר נדחו וא"א לו לפולטן שאין לו מה לשתות וכ"ע מודים בשיש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים. ומזה תדע דהב"י לא היה לו לקצר במקום שאמרו להאריך. ובסי' קס"ז גבי האי דינא מי שאכל וכו' רמז במקצת על דברי הכל בו שזהו כדעת הראב"ד ולא יותר ודבריו בעצמן שם צ"ע ואין כאן מקומו. והשתא מי יקל ראשו בספק ברכה נגד ר"ח ונגד דעת הגאונים ז"ל ונגד דעת רש"י והרמב"ם והרשב"א ז"ל:
הכוסס את החטים וכו'. התם בדף ל"ז ע"א מוקי להאי רישא דתוספתא כר' יהודה דקאמר לכל מין ומין מברכתו וברייתא אחריתא תני התם בפה"א ואתיא כרבנן. ובברכה אחרונה פלוגתא דרבוותא היא דלדעת הרמב"ם מברך בורא נפשות כמו שכתב בפשיטות בפ"ב בהלכה ב' אכל דגן שלוק כמו שהוא והיינו כוסס את החטה כמו שפי' הכ"מ שם מברך לפניו בפה"א ואחריו בנ"ד וכן דעת הראב"ד מביאו הרשב"א ז"ל והתוס' והרא"ש נסתפקו בזה ודימו אותו לההיא דסולת דר' ירמיה דלקמן וכתבו שנכון שלא לאכלו כ"א בתוך הסעודה וכ"כ בטור ובש"ע סי' ר"ח ועיין לקמן בד"ה והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מ"ש שם:
עד כמה יהו פרוסות וכו' עד כזיתים. מכאן מתבאר דין דחביצא דהתם בדף ל"ז ע"ב והובא מקצת מזה לעיל דרב יוסף ס"ל התם עד שיהו כזית ורב ששת קאמר האי חביצא אע"ג דלית ביה פרורין כזית מברך המוציא אמר רבא והוא דאיכא עלי' תוריתא דנהמא ופסקו כל הפוסקים ז"ל כדרב ששת וכרבא ומיהו בפירושא דחביצא יש מחלוקת דלדעת רש"י ז"ל הוא מעשה אילפס והוי כמבושל ולפ"ז לא אתיא לכאורה הא דרב ששת כהאי דהכא דהא קאמר הכא על הברייתא דקתני אפיין ובישלן בזמן שהפרוסות קיימות וכו' צריך שיהיו כזיתים והתוס' בד"ה אמר רבא וכו' כתבו ליישב להא דהכא אף לפי' רש"י דהא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל לפעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא ומיהו לעיל ד"ה חביצא הקשו על פי' רש"י ופירשו דחביצא לאו מבושל הוא אלא שהפרורין נדבקין יחד ע"י מרק או דבש או חלב וכן בפי' ה"ר יונה ז"ל הרבה לדקדק על פי' רש"י והעלה כפי' התוס' וכן פי' רב האי גאון ז"ל וכן בעל הערוך דחביצא לאו על ידי בישול הוא ובהכי אתיא שפיר האי הלכתא כרב ששת וכרבא דהתם כהאי פירושא דהש"ס דהכא דבמבושל דוקא הוא דבעינן שיהו כזיתים ואז לא איכפת לן אם אית בהו תוריתא דנהמא או לא ואי לית בהו כזית לא מהני תוריתא דנהמא ואין מברכין אלא במ"מ וזהו במבושל וזהו כדמוכח מהש"ס דהכא אבל אם אינו מבושל כ"א מחובר ע"י מרק או דבש וכיוצא בו אז מהני חדא מינייהו או דאית ביה כזית אע"ג דליכא תוריתא דנהמא או דאית ביה תוריתא דנהמא אע"ג דליכא כזית מברכין המוציא וזהו כדמוכח מרב ששת ורבא דהתם כך העלה הר"י והרא"ש ז"ל וכתבו עוד חילוק שלישי דאם אינו מבושל ולא מחובר ע"י איזה דבר אלא מפורר דק דק אז לעולם מברכין המוציא אע"ג דליכא כזית ולא תואר לחם וכך קבע הב"י בש"ע סי' קס"ח להלכה ודעת הרמב"ם ז"ל בדין דחביצא כמה שכתוב לפנינו בפ"ג בהלכה ח' הפת שפותת אותה פתים וכו' באמת קשה להולמו ולכל הפירושים שהביא הכ"מ שם וכן בב"י שם וכן מה שפי' הוא ז"ל יש דוחק בדבריו ז"ל ולדעתי הקלושה היותר נכון שיש ט"ס בהעתקת דבריו בהסיפא וכמ"ש שם בשם גדולי ספרד וכצ"ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול וכו' ובזה ל"ק דבריו אהדדי אלא שזה צריך להוסיף דמ"ש. ברישא אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת וכו' מברך המוציא ולכאורה זהו לא כדהכא דהא הוא ז"ל לא חילק בין מבושל או לשה במרק כדכתב שם והכא משמע דבמבושל בכזית דוקא תליא מילתא וצ"ל דדעתו לפרש חביצא כפי' רש"י ז"ל וכעין הישוב שמיישבין ליה התוס' דלא תיקשי מדהכא לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית וכו' וכמו שהובא למעלה:
הכוסס את האורז וכו' אפיו או בישלו אומר במ"מ ואינו צריך אחריו לברך. וכך היא המסקנא שם בהך ברייתא גבי אורז דבתחלה מברך במ"מ ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי"ף ז"ל דקי"ל דכל לבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות ודוקא כדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע"י תערובות לא. כלומר שאם נתערב בו מחמשת המינין הרי הוא כחמשת המינין כדסיים שם דבהא קי"ל כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ דלא איתותבו אלא מהא דאמרי כל שהוא מחמשת המינין וכו' דמשמע אבל אורז לא ומהא הוא דאיתותבו דקי"ל דגם על האורז במ"מ. ולפי זה הא דקאמר לקמן ר' יוסי בר' בון ול"פ מ"ד במ"מ בההוא דעביד בול שפיר הוא לפי המסקנא הדין בענין זה כדפרישית בפנים דאם יש בו תערובות מחמשת המינין הולכין אחריו מיהו מהא הוה משמע הא אורז בעיני' לא וזהו דלא כדמסיק התם וכדאמרן. לכך נראה דיש לפרש שנתערב בו ממינים אחרים ושלא מחמשת המינים אלא שהאורז הוא הרוב וכהאי דכתב הרא"ש ז"ל דמה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ"מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעיני' אבל על ידי תערובות לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכה"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ"מ. ומ"מ ההיא דר' יוסי בר' בון ע"כ דלא כמסקנא דהתם דהא קאמר מ"ד שהכל בההוא דשליק וזה דלא כהלכתא כדמשמע מהתם ועוד דהא בשלו קתני והיה צריך לחלק בין בשלו לשלוק שהוא הרבה ולפי מה שכתב הב"י בסי' ר"ח לדייק מדברי הרא"ש מדכתיב שבשלו ועשאו כעין דייסא דדוקא אם נתמעך מברך במ"מ א"כ איפכא הוא מהאי דר' יוסי בר' בון. וכן בהא דלקמיה לא אזלא לפי מסקנת הפוסקים למאי דמשמע מהתם דמסקינן כסתמא דהברייתא:
אתיא דר"ש חסידא כרבי וכו'. משמע דהש"ס מפרש להא דקאמרי חכמים ולא לאחריה שאינו מברך כלל לאחריה וכבר זכרנו בדבור דלעיל דדעת הרי"ף דמיהת בורא נ"ר מברכין על האורז שאינו ממין ז' ולא מין דגן דהא לא קי"ל כר' יוחנן בן נורי וכן דעת הרמב"ם ודעת כל הפוסקים דמברכין אחריו בנ"ר והרי"ף בפשיטות כתב להא וקי"ל דכל לבסוף ולא כלום וכו' וכן פירש"י ז"ל שם ולכאורה זהו דלא כחכמים לפי משמעות הש"ס דהכא והתם לא מתבאר להדיא האי פירושא מהש"ס דכל ולא כלום וכו' ונראה דמההיא דרבי גופיה למדו לומר כן דקאמר התם בסוף פרקין דף מ"ד ע"ב בהדיא כרבי על הביעא ועל מיני קופדא בתחלה מברך שהכל ולבסוף בנ"ר והשתא מדקאמר הכא אתיא דר"ש חסידא כר' וכר"ג שמע מינה דהלכתא כוותיה גבי אורז נמי ונהי דההיא דר"ש חסידא נוסחא אחריתא. מיהת שמעינן להדיא דאורז בעי ברכה אחרונה וכנוסחא דאשכחן התם על כל שהוא אינו מז' המינין. ודע דהאי כללא דכייל הרי"ף דוקא על כה"ג אבל לא על פחות משיעור מז' המינין דבהא אין מברכין כלל לאחריה כדכתב הרי"ף ז"ל בהדיא גבי זית מליח וכן הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ג וכבר זכרתי מזה לעיל כמה פעמים בשם הרשב"א ז"ל דלדעתו זה מוסכם הוא שאין הברכה משתנית בשינוי השיעור אלא בשינוי המין או במין אחד היכא שנשתנית צורתו דהוי ליה כמין אחר כגון שנשתנה מחטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת אבל שתהא הברכה משתנה מרבוי למיעוט הא לא אשכחן עכ"ד שם וזה מוכרח מהש"ס דהכא ולא כדעת הראב"ד כמוזכר לעיל ד"ה התיבון הרי פחות מכזית ע"ש:
והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי. כבר זכרתי לעיל דהתוס' והרא"ש פירשו בניחותא דמשום הכי לא אכל ר' ירמיה מימיו סולת וכדפרישית והיינו קליות וכתבו שנכון ליזהר שלא לאכול כ"א בתוך הסעודה מחמת ספק איזו ברכה אחרונה יברך כמו שנסתפק ר' ירמיה וכן בכוסס החטה דלעיל והרשב"א בשם ר"ח ז"ל הביא שהיה מברך אחריו מעין ג' ודעת הראב"ד ז"ל הביא בכוסס את החטה בורא נפשות ודעת הרמב"ם ז"ל הוא כן בכוסס את החטה דמברך אחריה בנ"ר כמו שכתב בפ"ג בהלכה ב' וזכרתי לעיל ובסולת דהיינו מעשה קדירה לדעתו כתב שם בהלכה ד' וז"ל קמח של אחד מחמשת המינין וכו' וכן הדגן שחלקו או כתשו לבשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן כל זה הוא הנקרא מעשה קדירה וכו' וא"כ דעתו שהגרש כרמל והוא קליות מחמשת המינין ועשוי כמעשה קדרה בתחלה בורא מ"מ ולאחריו מעין ג' וזהו כר' חנינא דהכא דקאמר בהדיא כן כל שהוא כעין סולת וכעין חליטה ומחמשת המינין וכו' וא"כ אלו הן מעשה קדירה ממש ומכאן הוא דלמד לרוב דברים שהוזכרו בדבריו שם משום דלא אשכחן שום אמורא דפליג עלי' דר"ח והא דר' ירמיה ודר' יוסי נראה לע"ד דהיה מפרש בענין אחר ממה שפירשו התוס' וזה דהא דלעיל מיני' קאמר להא דפסק ר' חנינא גבי סולת וחליטה של חמשת המינין וכל שאינו מחמשת המינין קאמר ר' יונה דשלחו לשאול וכו' ומסיק ר' יוסי דבתחלה מברך שהכל ועל זה קאמר הש"ס דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו למיברכה בסופה ודעתו היה למיבעי על ההיא סולת דאמרן שאינו מחמשת המינין דקאמרת בתחלה שהכל ומהו שצריך שיברך אחריה וטעמא דמספקא ליה כדלקמן ור' יוסי קס"ד דעל סולת סתם ואפי' מחמשת המינין קא מיבעיא ליה והלכך היה מתמה והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מיומוי בתמיה וכי להכי לא אכל מימיו קליות של ה' מינין שהן מצוין הרבה שאינו יודע מהו הברכה אחרונה והיאך היה נוהג בעצמו כל ימיו ומשני לית צורכה דאי לא כלומר לא כדקס"ד דהבעיא דיליה על סולת שהוא מחמשת המינין דההיא פשיטא ליה כדר' חנינא וכי קא מיבעיא וצריכא ליה דאי לא מחמשת המינין היא דאמרינן דבתחלה שהכל ומספקא ליה אם צריך ברכה אחרונה והיינו בנ"ר או דילמא א"צ ברכה לאחריה כלל וכחכמים דלעיל גבי אורז דסברי דהואיל דאינו מתמשת המינין א"צ כלל לברכה אחרונה והא גופה הוה מספקא ליה אם הלכה כחכמים דהתוספתא או כרבי וכר"ג כדלעיל אבל בסולת דחמשת המינין והוא עשוי כמעשה קדרה כר' חנינא הוא דס"ל זהו דעתו של הרמב"ם לענ"ד שעולה הפי' בהא דר' ירמיה וכדר' יוסי דקאמר והכן שהוא לשון תמיה ובשינויא לית צירכא וכו' הכל כהוגן דאלו לפי' התוספות דהאי והכן לא אכל בניחותא הוא א"כ מאי האי דקאמר לית צורכה דאי לא אם לפרש טעמיה דר' ירמיה על שלא אכל משום דמספקא ליה הא כבר קאמר להא ר' ירמיה בעי וכו' ואין במשמע שגי' אחרת היתה להם וכן הביא הרא"ש כמו שהיא לפנינו אלא דנראה כמו שפירשנו ונכון הוא:
עבדין לה כמטבע ברכה. כדפרישי' דלענין שחותמין בה על הארץ ואפילו בברכת היין וכמ"ש הטור בסי' ר"ח ולא כאותן שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן ויש לפרש נמי דאברכת פועלים קאי שהוזכרה ג"כ לעיל בפ"ג וקאמר דבית ר' ינאי היו עושין להן כמטבע ברכה שיכללו של ירושלם בשל ארץ ובהא דקאמר להזכיר במעין שלש ממעין המאורע כבר הסכימו רוב הפוסקים לזה מדהכא וכתבו וכן עמא דבר:
קלוסקין ושלימה של בעל הבית וכו'. האי תוספתא הלכתא היא וכר' יוחנן דהתם בפרקין דף ל"ט ע"ב דאמר שלימה מצוה מן המובחר היא והיינו אפילו הפרוסה נקיה וגלוסקא והשלימה של פת קיבר לעולם מברכין על השלימה כל זמן ששתיהן של מין אחד הן ואין צריך בזה לתת הפרוסה בתוך השלימה כן הוא דעת רוב הפוסקים כמוזכר בטור סי' קס"ח וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ז בהלכה ד' דלא קאמר התם רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי ושניהן מניח הפרוסה וכו' אלא דוקא בשני מינין כדקאמר התם לעיל אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים ועלה קאמר ירא שמים יוצא ידי שניהן וכלומר של שני המינין וכ"כ הרמב"ם שם ולא כפירש"י ז"ל שפי' שם דקאי על פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן דפליגי בפתיתין ושלימין והן של מין אחד. ולישנא דשניהן דייק ליה דאי על פרוסה של חטין ושלימה שעורין קאי שתיהן מיבעי ליה וכבר כתב הרא"ש ז"ל דבהרי"ף כתוב ידי שתיהן והיינו ידי שתי הלחמים. ולמאי דפרישית נוכל לקיים גי' הש"ס שניהן על שני המינין קאי והיינו הך. וכן למדו התוס' והרא"ש מהא דלקמן פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך דה"ה פת נקיה של עכו"ם ופת קיבר של ישראל ואינו נזהר מפת של עכו"ם על איזה מהן שירצה יברך וסיימו התוס' אבל ר"ש צוה לסלק הפת לבן של עכו"ם מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא. ומשמע מדבריהם דאפילו אינו נזהר מפת של עכו"ם ויאכל ממנו אח"כ אפ"ה בשעת הברכה יסלקנו. אבל בתרומת הדשן סי' ל"ב כתב אע"פ שנהגו רבותינו כמו שציוה השר מקוצי מ"מ בגוונא שהבעה"ב אינו נזהר מפת עכו"ם ואינו רוצה לאכול בכל הסעודה כ"א אותו פת נקיה של עכו"ם צריך לבצוע על הפת נקיה של עכו"ם דהא דאמרינן המוקדם בפסוק קודם וכן החשוב או החביב קודם היינו היכא דרוצה לאכול משניהם אז אזלינן בתר מוקדם או חשוב או חביב אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך לא מחויב לאכול מן המוקדם או חשיב או חביב כדי להקדימו אפי' שהוא לפניו כך נראה מתוך הסברא והדעת מכרעת ואין נראה דצריך ראיה ואע"ג דבני ביתו רצונם לאכול מן הפת הכשר והוא בוצע עליהם מ"מ איהו עיקר ואזלינן בתריה הואיל ופסק ירושלמי דעל איזה מהן שירצה יברך אפילו היכא דבעי למיכל מתרוייהו ואי קשיא לן אסברין דלעיל מהא דאמרינן בפ' כיצד מברכין רב חסדא ורב המנונא הוי יתבי אייתי לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא א"ל רב חסדא לא ס"ל למר הא דאמר רב יוסף כל המוקדם בפסוק קודם לברכה וכו' ומאי קשיא ליה דילמא לא הוי בעי למיכל מרמוני ולכך בירך אחמרי י"ל דלבתר דאכל מרימוני הקשה לו וכו' עכ"ל והשאר תמצא הועתק בב"י שם. ולפי דבריו ז"ל הא דאמר לקמן הכא פת שעורין ופת כוסמין וכו' הוה קשה אכלל זה דהא משמע אע"פ שהוא רוצה לאכול מן הכוסמין ולא מן השעורים אפ"ה מברך על של שעורים מפני שהוא ממין ז' שהרי אמר והלא של כוסמין יפה ממנה וצ"ל דלפי דעתו הוא דקאמר והלא של כוסמין יפה ממנה לאו דמשום דבודאי יאכל מן הכוסמין מפני שיפה הוא ולא יאכל מן השעורין אלא דטעמא דבציעה לחוד הוא דקאמר כלומר אע"ג דאמרינן לעיל דמברך על שם חטים אף שהיא פרוסה ולא על שלימה של שעורים ומפני שחטים יותר יפה שאני התם דשניהם מין ז' אבל הכא מין ז' עדיף ולעולם בשדעתו לאכול אח"כ משתיהן וא"כ הא דמסיק הכא ר' זעירא דההיא כרבי יהודה אתיא צ"ל נמי דר' יהודה דקאמר מין ז' עדיף היינו בשרוצה לאכול ממין ז' וממין אחר אז מקדים לברך על מין ז' אבל לא בשאין דעתו לאכול כ"א ממין אחר וכל זה הוא מוכרח לפי דעת בעל תרומת הדשן ומיהו יש לדקדק על זה ויתבאר אי"ה לקמן בהלכה ד' ע"ש בד"ה תמן אמרין:
קורא וכו' בשם שמואל וכו'. והתם גריס בדף ל"ו ע"א בשם שמואל דאומר שהכל דלא נטעי אינשי דקלא אדעתא דקורא ומסיק הלכתא כוותיה דשמואל:
והאטד. לקמן בסוף פ"ה דכלאים אמרינן בהאי ש"ס הקנים והאגין והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם והתני ר' הושעיא אלו הן מיני דשאים הקינדס והחלימה והדמוע והאטד תמן לברכה וכאן לכלאים. אלמא דסבירא ליה להאי ש"ס דלא ילפינן ברכה מכלאים דאע"ג דלענין איסורא כאילן מחשבינן להאטד מ"מ לענין ברכה כדשאים מחשבינן ליה ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה. אבל הש"ס דילן לפי הגי' שלפנינו בדף ל"ו ע"ב גבי צלף ופלוגתא דר"א ור"ע לענין מעשר וקאמר התם לעיל וכן לענין ערלה דר"א סבר דקפריסין הוו פירי ור"ע ס"ל דלאו פירי הן ומסיק התם והלכתא כמר בר רב אשי דזרק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירי נינהו לגבי ברכות נמי לאו פירי נינהו ולא מברכינן עליה ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה. מבואר להדיא דלשיט' דהש"ס דהת' ילפינן ברכה מאיסורא דכל דלגבי איסורא הוי פירא ה"נ לענין ברכה וכן איפכא וא"כ פליגי הני תרי תלמודי בהא כמבואר דמאי שנא ערלה ומאי שנא כלאים. והתוספות בפירקין דף מ' ע"א גבי הא דאמרי' היכא בפה"ע היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק. כתבו דמהכא נראה דתותים וכו' וכיוצא בהן צריכין לברך עליהם בפה"ע שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפירי בשנה זו הדר אתי פירי באותו העץ עצמו מיהו הר"ר מנחם הביא ראיה מירושלמי דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני דאטד ב"פ האדמה דקאמר התם ההגין והאטדין מין אילן הן וכו' אלמא לענין ברכה מיני דשאין ולכאורה קשיא על הר"ר מנחם והתוס' שנראה שהסכימו לזה הואיל ומוכחא מהאי תלמודא והא מש"ס דילן מוכחא דילפינן ברכה מערלה וה"ה מכלאים אלא דאנן חזינן דהתוס' לשיטתייהו הוא דאזלי דחולקין לעיל אהא דקאמר מדלגבי ערלה לאו פירא וכו' וכדכתבו שם והיה אומר הר"מ דלגבי ערלה לאו פירא משום דכל המיקל בארץ וכו' אבל בארץ ודאי הוי פירא ובברכה דליכא חילוק בין א"י לח"ל מברכין על הקפריסין ב"פ העץ ובדברי הרא"ש ז"ל מפורש זה ביותר וז"ל וכתב רב אלפס ז"ל וכן כתוב במקצת ספרי' נוסחא מבעל ה"ג והלכתא וכו' ומדלגבי ערלה וכו' ומברכין בפה"א ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר"ע אלא משום דהמיקל בארץ וכו' וכיון דבא"י פירא הוי לענין ברכה נמי פירא הוי וקי"ל כהאי ברייתא דעיקר היא דפרכינן מינה לרב לעיל ומשמע דרב ס"ל כוותיה אלא דמיקל כר"ע בח"ל עכ"ל וכלומר דלא תיקשי הא הלכה כר"ע מחבירו הלכך קאמר דסמכינן על האי ברייתא דקתני בהדיא דמברכין גם על הקפריסין בפה"ע אלמא דסבירא לה כר"א ומדפריך מינה לרב ש"מ הלכתא כר"א וכהאי ברייתא וכ"כ בפי' ה"ר יונה ז"ל. וא"כ לדעת התוס' והרא"ש והר"י לק"מ דלא גרסי כגי' בה"ג דבעינן למילף ברכה מאיסורא אלא דלעולם קפריסין פירא הוי וכר"א ולברכה נמי פירא הוי ולאו דילפינן האי מערלה אלא דסמכינן אהאי ברייתא דקתני בהדיא דפירא הוי לענין ברכה והשתא איכא למימר דבעלמא כל היכא דלא מצינו דקתני הכי לענין ברכה אי פירא אי לאו פירא לא ילפינן מאיסורא מידי וכהאי דכלאים דהאי תלמודא. אבל לדעת הרי"ף ז"ל דגריס כגי' בה"ג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מברכות בהל' ו' הקפרס של צלף מברך עליו בפה"א מפני שאינו פרי וא"כ ילפינן ברכה מאיסורא וכן בערלה גופה פסק כר"ע אפי' בא"י כדכתב בפ"י ממ"ש ונטע רבעי בהל' ג' סתם והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות וא"כ ע"כ משום דילפינן ברכה מאיסורא ודלא כהאי ברייתא וכ"כ הרשב"א ז"ל דלדידן דקי"ל כר"ע אף לענין ברכה לא מברכינן אקפריסין בפה"ע אלא בפה"א ומקצת ספרים גרסי הכין בהדיא בשלהי שמעתין מדלגבי ערלה וכו' עכ"ל א"כ לא אתיא כשיט' הירושלמי בהאי דכלאי' דע"כ שיטתא דש"ס דילן לא ס"ל הכי אלא דשפיר ילפינן ברכה מאיסורא וכן נראה מדעת הרמב"ם דלגבי ברכה לא כתב כלום מפירות דאטד אם חלוקין הן משאר האילנות או לא משמע דבכלל פירות האילן הן וגבי כלאים כתב בהדיא דמין אילן הן ואינן כלאים בכרם כמ"ש בפ"ה מכלאים בהל' י"ט. והשתא יש לתמוה הרבה על פסקי הש"ע דסתרן אהדדי דבסי' ר"ב פסק כהרי"ף והרמב"ם דעל הקפריסין מברכין בפה"א ובסי' ר"ג פסק כהאי דירושלמי דעל תותין הגדלין בסנה מברכין בפה"א אלמא לא ילפינן ברכה מאיסורא וזה סותר לפיסקא דקפריסין. והאחרונים פלפלו מתוך הסברא דהלבוש כתב מסברא כדעת הש"ע דאינן טובין כפירות הגינה והט"ז כתב איפכא דהעץ מתקיים הוא וכמו אגוזים קטנים דמברכין בפה"ע. והיורד לעומקן של הדברים יראה דבלאו הכי האי פיסקא דתותים סותר לפיסקא דקפריסין וצ"ע. ודעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דין דתותים נראה ברור דמברכין עליהן בפה"ע וכמו שהוכתנו לדעתם ז"ל:
אמר ר' יוסי דברי הכל היא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל כהאי אוקמתא דפסק בפ"ח מברכות כמתני' ובפ"ד מהל' ביכורים כת"ק דהתם משום דדינא דמתני' כרבנן דהתם נמי איתא ואע"ג דרב נחמן בר יצחק מוקי לה התם כר' יהודה כדבעי ר' חזקיה לאוקמי הכי מ"מ הואיל ואשכחן סברא לאוקמי מתני' כד"ה טפי עדיף ואין זה כחולק על ש"ס דילן:
כל שנשתנה מברכתו ושינה ברכתו לא יצא. כך הוא בתוספתא בדפוס ובתוספתא כ"י אשר לפני הגי' יצא ויותר נוחה הגי' בדפוס דהא עיקר פלוגתא היא על הפת ויין וכדפליגי התם בדף מ' ע"ב:
הלכה כר"מ. וכן פסקו כל הפוסקים דהכי ס"ל נמי ר' יוחנן התם דאפי' על הפת ויין יצא וכדמוכח מההיא עובדא דמנימין רעיא כריך ריפתא והיינו הך דחד פרסוי דהכא ומסיק התם דאמר בריך רחמנא מלכא מרי' דהאי פיתא וכך היה גי' הרמב"ם שם כמ"ש בפ"א מברכות בהלכה ו' והואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין ברכה אפי' בלשון חול יצא ומאי יצא ברכה ראשונה כדקאמר התם:
אפיק קומיהון פרגן ואחיניא וקפלוטין וכו'. עיין בקונטרס אחרון סי' א' ד"ה אפיק קומיהון פרגן מה שנתבאר בזה בס"ד:
על החומץ. עיין לעיל בהלכה א' ד"ה שמן זית שם בארתי לטעמא דהרמב"ם בדין החומץ לענין ברכה ומה שנלמד מזה וכן בדין דחיובא על החומץ ביה"כ לפי שיטות החולקין נתבאר הכל שם:
מה פליגי' ר' יודה ורבנן בשהיה בדעתו לאכול פת. עיין בקונטרס אחרון סי' ב' ד"ה מה פליגין וכו' שם נתבאר הכל:
תמן אמרין כל הקודם למקרא וכו'. עיין בקונטרס אחרון סי' ג' ד"ה תמן אמרין וכו':
אמר רב חסדא לא תנינן וכו' לא פטר וכו'. כרב ששת וכתלמידי דרב דהתם דף מ"ב ע"ב וכך היא מסקנת הפוסקים דיין שבתוך המזון אינו פוטר את היין שלאחר המזון. וכתבו התוס' שם ד"ה ורב ששת אמר אינו פוטר ונראה דהלכה כתלמידי דרב דרב ששת קאי כוותייהו והלכתא כרב ששת באיסורי ואע"ג דקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי שאני הכא דכל תלמידי דרב פליגי עליה מסתמא כך שמעו מרב. מזה נלמד דהאי כללא דהלכה כרב באיסורי לאו דוקא נגד שמואל הוא אלא אפי' נגד שאר אמוראי דהא לא נזכר שם שמואל ואפ"ה הוצרכו לטעמא שכתבו וכן כתב הרא"ש ז"ל זה בפשיטות ואע"ג דקי"ל הלכה כרב באיסורא וכו' ע"ש:
כהדין דשתי קונדיטין וכו'. והתוס' בדף מ"ב ע"ב גריס בהא דריב"ל לא שנו אלא בשבתות וי"ט ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת דם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין וכו'. וכתב הר"ש ז"ל דעל פי שיטת הגאונים ז"ל הוגה במקצת ספרים בשעת הקזה ובשעת יציאת המרחץ. ונראה דהגאונים מכאן הוא דלמדו דלא פליגי אמוראי אלא דמר מוסיף אדחבריה וכך העתיק הרמב"ם ז"ל לגי' זו בפ"ד מהל' ברכות בהל' י"ב. ובענין היוצא מדין זה יתבאר לקמן ועיין שלהי פרקין ד"ה שינוי מקום צריך לברך ובמקומות המצוינין שם בס"ד:
פת הבאה כיסנין אחר המזון טעונ' ברכה לפניה ולאחריה. יש לפרש אחר המזון אחר שמשכו ידיהם מן הפת כמו שהיו נוהגין בימיהם וקודם בה"מ הוא זה וא"כ אתיא הא דרב דהכא כהאי דרב פפא דהת' בדף מ"א בחלוק' הג' דדברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן (אלא שאין לנו דין זה האידנא כמוזכר לעיל ד"ה מה פליגין וכו') ורבי יוחנן דפליג אברכה דלאחריה הוא דפליג ואזלא מילתיה כרב ששת דקאמר התם הכי דפת הבאה בכיסנין טעון ברכה לפניו אבל לאחריו לא דאי ר' יוחנן אברכה שלפניה פליג א"כ דלא כמאן והיה צ"ל דדעת שלישית היא אלא דממשמעות הסוגיא נראה דר' יוחנן אשלפניה הוא דפליג כדפרישית בפנים דאל"כ מה שייך לחלק בין אכל באמצע המזון מאותו המין או לא לענין ברכה שלאחריה וצ"ל דסוגיא דהכא פליגא אדהתם וכן נראה ג"כ מדקאמר רב הכא למילתיה בשם ר"ח רובה והתם קאמר אמילתיה דרב ששת ופליגא דר' חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין ולענין מסקנא לדינא כבר בארתי בארוכה לעיל בד"ה מה פליגין וכו' ובד"ה תמן אמרין דמסקנא הסוגיא דלעיל כהלכתא היא ואזלא כרב הונא ור"נ ורב פפא דהתם וקי"ל כוותייהו והאי סוגיא דהלכה זו היא נוטה לרבנן דקיסרין לדעתם בחד צד דפליגי אדר' זעירא ואמוראי דכוותיה דלעיל ויתבאר עוד בענין ביאור הסוגיא דהכא בדבור דלקמן בס"ד:
אינון אינון עיקר נגיסתי. עיין בקונטרס אחרון סימן ד' ד"ה אינון עיקר נגיסתי וכו':
אמרי מכיון דהן יחידיי ורבנן פליגי עלוי נעביד כרבנן. לכאורה משמע שזהו דברי שאר חברים שהיו שם או דברי ר' חנינא ענתנייא שהשיב לר' יונה ור' יוסי על שרצו לפסוק כהאי ברייתא דר' יוסי הגלילי ואמר להן יחידאה היא ונעשה מעשה כהני דרבנן דפליגי וזהו כר' אמי דר' יוחנן פליג וס"ל שאין טעון ברכה לפניה וכדפרישית בפנים אלא דקשה וכי ר' יוסי הגלילי יחידאה בדבר זה והלא ר' חייא רובה ורב דתנאי הוו קאי כוותיה אם לא שהיה צ"ל דלא שמיע להו להא דרב הונא רב בשם ר' חייא רובה ולא אמרו ר' יונה ור' יוסי אלא מהאי ברייתא דר' יוסי הגלילי ולפיכך השיב להם כך וכל זה דוחק והיותר נראה דהאי אמרי מכיון דהן יחידיי וכו' נמי דברי ר' יונה ור' יוסי בעצמן הן ואסוקי מילתייהו הוא ומפני שהן תלמידי ר' יוחנן כמבואר בהרבה מקומות בש"ס הזה והן קיבלו אולפנא מר' יוחנן דפליג ארב ור' חייא וס"ל שאין טעון ברכה לפניה ולהכי אמרי נישבוק אולפנא דר' יוחנן וניתי לן למתניתא וכו' דר"י הגלילי נמי כרב ור"ח ס"ל וזהו דמסיימי בעצמן ואמרי מכיון דהן יחידיי וכו' וכלומר ר' יוחנן שקבלנו מיניה האי אולפנא דלעיל דפליג הוא והוא יחיד בדבר ורבנן פליגי עלוי והן ר"י הגלילי ורב ור"ח נעביד כרבנן והשתא אזלא מלתייהו כהלכתא וכמסקנת הש"ס דילן בהלכתא דרב פפא וכמו שנתבאר הכל לעיל ולמדנו עוד מהאי עובדא מדאפיק להו ר' חנינא לאחר המזון והא מסתמא לידע הלכה למעשה עשה ולראות היאך יתנהגו בברכה ולמה לא הביא להם מקודם ובאמצע הסעודה ולראות היאך יתנהגו במה שיאכלו אח"כ ואחר המזון אם יברכו עליה לפניה אלא ודאי דזה היה פשוט לו דכשאוכלין מזה באמצע הסעודה ואז לא צריך ברכה שהפת פוטרתה א"כ גם על שיאכלו אח"כ ממנה א"צ ברכה כלל אף אם אוכל בלא פת והרי מכאן נמי ראיה לדין המוזכר בסימן קע"ז סוף סעיף א' דהלכה למעשה כרוב הפוסקים שאם אכל פירות בתחלה עם הפת דשוב א"צ ברכה כלל אף אם יאכל מהן אח"כ בלא פת וא"צ שיאכל גם בסוף עם הפת וכמבואר בדבור דלעיל בס"ד:
מה כבית שמאי וכו' אמר ר' יוסי דברי הכל היא וכו'. עיין בקונטרס אחרון סי' ה' ד"ה מה כב"ש וכו':
רבנן דקיסרין פשטין לה צריך לברך בסוף. מה שפירשתי בפנים הוא לפי פי' הרשב"א ז"ל במה שפירש להדיא להא דר' זעירא בסוף הלכה דלעיל ולרבנן דקיסרין דהכא דפליגי בדברים הבאים לפני הסעודה אם טעונים ברכה לאחריהם או לא ועל זה כתב דהעיקר כרבנן דקיסרין וא"כ דברי ר' אבא בעל הבעיא דהכא מתפרשין ג"כ כעין זה אבל כבר הכרחתי שם דאין פירושו ז"ל מוכרח ועוד דמה לנו לומר דר' זעירא דקאי בשיטתיה דר' אבינא וכן בשיטתיה דריב"ל דלעיל דכולהו הני אמוראי יחזיקו לסברא דחויה זו ולומר שא"צ לברך ברכה אחרונה על מה שאוכל לפני הסעודה מטעם הואיל ובדעתו לאכול פת בתוך הסעודה ועוד הקשיתי שם על פי' הזה והעליתי שם דהעיקר דלא פליגי במדה הרביעית שהמציא הרשב"א ולא הוזכרה מדה זו בשום מקום בהש"ס והוא ז"ל רצה להשוות מחלוקת דידהו במדה רביעית שהמציא והוא נגד הסברא וכמבואר הכל למעלה אלא ודאי דאין לנו אלא אלו ג' מדות שהוזכרו בדברי רב פפא בש"ס דילן ופלוגתא דאמוראי דהכא היא ממש כפלוגתא דרב הונא ורב נחמן עם רב ששת דפליגי בש"ס דילן וא"כ סתם ר' אבא דהלכה דלעיל ורבנן דקיסרין דהלכה זו בשיטתיה דרב ששת קיימו ועדיפא מדרב ששת כמבואר הכל לעיל והשתא הלכתא כאמוראי דהלכה דלעיל דבשיטתייהו דרב הונא ור"נ ורב פפא הוא דקיימי ולא כרבנן דקיסרין דהכא וע"ש בד"ה מה פליגין וכו' ותמצא מבואר הכל ובענין ביאור הסוגיא והדינים השייכים לה ובדבור של אחריו תמן אמרין וכו' תמצא מדיני קדימה בברכות ועוד מדינים לדברים הבאים בתוך הסעודה וביאורי הסוגיות דהכא ודהתם בס"ד:
בשבוע הבן היא מתניתא. כדפרישי' בפנים לפי הגי' שלפנינו ולאו דוקא שבוע הבן אלא חדא מגווני נקט דהבעל הבית אין דרכו לישב עם האורחין כשעושה איזה משתה של שמחה כ"א עומד ומשמש עליהן ובאורחים דוקא קאמר במתני' דבעינן הסיבו לסברת ריב"ל וגי' הרשב"א ז"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחין הא בעל הבית בתוך ביתו לא וכך העתיק הרא"ש ובפי' ה"ר יונה ז"ל ואם היה כתוב כך בגרסתם ז"ל וכן תיבת אורחין דלא כתוב כך בגי' שלפנינו ניחא ואם הם ז"ל הוסיפו תיבת באורחין מפני שהיה כתוב לפניהם בשבועה כן וכו' הייתי אומר דאף שנמצא כתוב כך אין זה מוכרח דמצוי הרבה והרבה בהעתקת הש"ס הזה דהאותיות ננתקות מתיבה אל התיבה והה"א של בשבועה שייך לתיבה שלאחריה וצ"ל בשבוע הבן וכל כך למה מפני שאינו מצוי לשון הזה בהאי תלמודא שיאמר אמורא א' בשבועה כך וכך היא כמו שמצוי בש"ס דילן האלהים כך וכך הוא ומיהו לכוונת הענין ולפירושא דמילתא הכל הולך אל מקום אחד:
הביאו להן לידים כל א' ואחד נוטל ידו אחת. בתוספתא גריס להא קודם הביאו להן יין וכו' וכך הובאה התם בפרקין דף מ"ג ע"א וכתבו התוס' הטעם מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאינו נוטל שתי ידיו והרשב"א ז"ל הביא להאי דהכא דגריס להנטילה אחר שהביאו להם יין כל א' וא' נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרת וכו' וכתב על זה מכאן נלמד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכיסנין אלא די בידו אחת שלא תיקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד והב"י בסי' קנ"ח פלפל עליו והעלה דלדידן אין צריך ליטול אפי' לידו אחת לשום דבר וכ"כ עוד בסי' קס"ח ולולי דבריהם הייתי אומר דגם לדעת הש"ס הזה א"צ ליטול אפילו ידו אחת לשום דבר והכא משום דבר שטיבולו במשקה נגעו בה וכדאמרי' פ' ע"פ שצריך נעילת ידים והש"ס הזה סובר דסגי בנטילת ידו אחת והיינו דמהפך לגי' התוספתא דלאחר שהביאו להם יין וברכו עליו היו מביאין להם מים ליטול ידו אחת משום הפרפראות שיביאו אח"כ והיו טובלין הפרפרת בהיין והלכך הצריכו נטילה. והאחרונים פלפלו בדין שטיבולו במשקה ולמאי דפרישית יש ללמוד מכאן דמיהת כשאינו אוכל אלא בידו אחת סגי בנטילת ידו אחת לדבר שטיבולו במשקה ובהכי איירי כאן ובזה שוין לדינא סוגיא דהכא וסוגיא דהתם בפ' ע"פ דסתמא תאמר כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים דמשמע שתי ידיו וע"ש בדף קט"ו בהתוס' דמשמע גם כן מדבריהם לחלק כן שכתבו גבי יין סגי בידו אחת ובמרור נוגע בשתי ידיו וכו' זהו לשיטתם דסוברים דאף לשתיית יין בעי נטילה לפי גי' התוספתא והובאה התם הכי וה"ה למאי דפירשנו בדבר שטיבולו במשקה יש לחלק כן:
הביאו להן פרפרת כל אחד ואחד וכו'. משמע מהתוספתא דאפילו שארי דברים בעו הסיבה שיהא א' מברך לכולם והתם פליגי ביין וכו' ובתרי לישני מיתני הפלוגתא שם ולא הובאה שם חלוקה דפרפרת בהברייתא ומכולא סוגיא דהכא משמע דאף לשארי דברים בעי הסיבה וכדמוכח מהא דלקמן להא דקאמר ר' מנא אתיא דשמואל וכו' וכדפרישית בלשון הב' שהוא העיקר וקאמר ר' אמי זאת אומרת שנחלקין בפירות כמבואר היטב בפנים ודעת הרשב"א ז"ל ללמוד מסוגיא דהתם דאף ר' יוחנן ס"ל דלשאר דברים בעי הסיבה ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מברכות הל' י"ב דדוקא פת ויין בעו הסיבה ולא שארי דברים. ונראה דטעמא בזה מפני שלא הובאה בש"ס דילן להך חלוקה דהתוספתא ואין להאריך בזה מאחר דלא נהגינן האידנא בהסיבה ושלחן א' או מפה אחת הוא דבעינן כמבואר בטור ובש"ע סי' קס"ז:
קידש בבית זה וכו'. עיין בקונטרס אחרון ד"ה קידש בבית זה סי' ו':
ואת אומרת שנחלקין בפירות. מבואר היטב בפנים ועיין לעיל ד"ה הביאו להן פרפרת:
מפני שאין בית הבליעה פנוי. לענות אמן כדמסיים ר' מנא עלה הדא אמרה וכו' וכן הכריע הרא"ש ז"ל להאי פירושא מהא דהכא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מברכות. ולפי זה אפי' המברך אומר סברי לא מהני וצריך כל א' לברך לעצמו:
מה בין מוגמר ובין יין וכו'. מכאן סייעתא להאי פירושא שהבאתי במתני' דהוא אומר על המוגמר על המברך על היין לאחר המזון קאי וכך הוא פירש"י ז"ל והיינו דבעי מה בין וכו' וקאמר מוגמר כולן מריחין וכו' כדפרישית בפנים והוא הנקרא מוגמר שבתוך הסעודה לפי שהביאו עכשיו קודם בה"מ וזהו פירושו של בעל המאור ז"ל. וה"ר יונה ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל דבאמצע הסעודה ממש מיירי והוסיף לפרש בהא דקאמר מוגמר כולן מריחין. כלומר המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין ונהנין ממנו ולפי שאסור ליהנות בלא ברכה לפיכך יותר טוב שא' יברך ויפטור את כולם ואף שאין יכולין לענות אמן וכך נראה מפירוש הראב"ד בספרו תמים דעים ולאלו הפירושים דמיירי המתני' שהביאו המוגמר באמצע הסעודה א"כ והוא אומר וכו' על הרישא קאי המברך לכולם בתחילה ולפי פירש"י ז"ל מתפרשת המתני' יותר כפשטה דאלו לפירושים אחרים קשה הא דנקט התנא להאי והוא אומר וכו' בתר הבבא דבא להם יין וכו' ולא מקודם ואין להאריך:
כיצד הוא אומר על שמן ערב. היינו שמן אפרסמון ור' זירא השיבו כדעת ר' יוחנן דהתם בדף מ"ג דמברך בורא שמן ערב ולא על שם העץ ורבי ירמיה א"ל דלא היא אלא אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים כהאי ברייתא דמותיב מינה לרב חסדא דקאמר התם וכן הכא לקמן כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים חוץ ממושק וכו' וכלומר אפי' לאחר שנשרפו ואינם בעין והתנינן אין מברכין בורא יעצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי וכו' שהיו מביאין העץ בעצמו ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. שמעינן מיהת דעל אפרסמון בורא עצי בשמים ולר"ז יש לומר דשאני התם דעל העץ עצמו קאמר אבל על שמן אפרסמון בורא שמן ערב כר' יוחנן וכן פסקו כל הפוסקים ובענין דיניה דרב חסדא דפסקו ג"כ כוותיה דלא בעינן העץ ממש בעין ואפי' על המוגמר שנשרף מברכין וכפי מה שהוא אם היה של עץ בורא עצי בשמים ואם היה עשב עשבי בשמים וכו' וכמ"ש הרמב"ם וכן הטור סי' רי"ו וכן הרי"ף ז"ל הביא להא דרב חסדא ולא זכר מהברייתא כלום ולכאורה הא רב חסדא איתותב ליה מהברייתא. אלא שהתוס' בשם בה"ג כתבו דלא גריס תיובתא אלא דמשני תנא הדס וכל דדמי ליה. וכ"כ הרשב"א בשם רבינו האי גאון ז"ל שכתב בתחלה דמתוך גירסת תיובתא דיש ספרים היה נוהג מר שמואל ריש כלה רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על הדס בלבד ולבסוף כתב הגאון ז"ל והשתא לא קחזינן אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כלהו בגירסייהו מפרקי לה הדס וכל דדמי ליה:
שמן לזוהמא אינו צריך לברך. הכי מסיק לה בבבלי פ' אלו דברים דף נ"ג ע"א כדרב הונא דכל דלאו לריחא עבידא כגון של בית הכסא ושל זוהמא לא מברכין עילויה וכן על הריח של כלים המוגמרין אין מברכין עליו מפני שהוא ריח בלא עיקר וזהו טעמיה דרב הונא אמר רב דהכא לקמיה המרבץ אלינתית בתוך ביתו א"צ לברך:
אמר רב חסדא וכו'. נתבאר לעיל ד"ה כיצד הוא אומר:
עד שלא למדו סעודת מלכים וכו'. והתם דף מ"ד מפרש רב אשי למתני' באוכל פירות גינוסר שנו כדפרישית במתני'. ולענין דינא פשוט הוא לטעמיה דהכל הולך אחר העיקר ופוטר הוא את הטפל בכל גווני דנקט לה וכהאי פיתא ופריר דלקמן וכדכתבו התוס' דהא דקתני האי דינא במתני' אע"ג דכבר שנינו דפת פוטר אח הפרפרת הא קמ"ל דלפעמים הפת נעשה טפל. והיינו דנקטו אמוראי דלקמן למילתייהו לאשמועינן דהיינו נמי טעמא דמתני' דאיצטריך לאשמועינן דהפת לפעמים טפל הוא:
אכל במזרחה של תאינה וכו'. הרמב"ם ז"ל הביא לזה בפ"ד מברכות בהל' ה' וכתב הכ"מ בלשון הב' שלו שהוא העיקר דטעמא דהכא פוסק כהאי דהכא אע"ג דלעיל מיני' פסק דמפינה לפינה לא הוי שינוי מקום משום דשאני הכא דכיון שהתאינה מפסקת הוה לי' שני מקומו'. ועל מה שהוסיף הראב"ד בהשגות שם והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך כתב בב"י סי' קע"ח ונראה לי שדעת הראב"ד כדעת רבינו נסים שכתב רבינו בסי' רע"ג לענין קידוש עכ"ל ומשמע מדבריו דאלו להרמב"ם לא מהני תנאי דאפילו אם היה דעתו מתחלה לכך צריך לחזור ולברך וזה היה לכאורה מוכרח לדעת הרמב"ם אי איתא דדמיא שינוי מקום לגבי ברכה לדין דקידוש שהרי הרמב"ם גבי קידוש לא ס"ל כדעת רב נסים גאון דלדעתו מאגרא לארעא מהני תנאי גבי קידוש ואלו להרמב"ם לא מהני שום תנאי גבי קידוש כמו שהבאתי לעיל בהלכה ו' ד"ה קידש בבית זה וכו' דשם נתבאר לכל השיטות ובסוף בארתי דלדעת הרמב"ם שלא זכר כלום שם מאיגרא לארעא א"כ דעתו דלא מהני תנאי ומפינה לפינה כתב שם דא"צ לחזור ולקדש והיינו אפילו בלא תנאי וא"כ אם מדמינן דין דהכא לדין הקידוש מוכרח הוא דהרמב"ם אינו סובר כדעת הגאון ועוד דאם הכא הואיל והתאינה מפסקת לא מהני תנאי פשיטא דמאיגרא לארעא גבי קידוש לא מהני תנאי לדעת הב"י דשוין הן. ומיהו קשה לפי זה בקביעות דבריו בש"ע שם שהביא בסוף סעיף לדברי הרמב"ם בדין דהכא כפשטו ולדעתו בפי' דברי הרמב"ם לא מהני תנאי ובסעיף ג' כתב לדעת א"ח שהביא בספרו שאם היה בגן אם בירך על פירות אילן א' א"צ לברך על האחרים והוא שבשעה שבירך היה בדעתו לאכול מאותן האחרים והרי זה סותר לדברי הרמב"ם שהעתיק בסעיף ב' דלא מהני להרמב"ם אפילו אם היה בדעתו כן. ולענ"ד נראה דגם הרמב"ם מודה בזה בדין דהכא דמהני תנאי ולא היה צריך לבאר זה דפשוט הוא דמהיכי תיתי יחזור ויברך אם היה בדעתו לאכול גם ממערבה והא דקי"ל גבי קידוש דלא מהני תנאי שאני קידוש דהתם בקביעות סעודה תליא מילתא ואין אדם קובע לסעודה אלא במקום אחד אבל הכא אין אדם קובע לאכילת פירות במקום אחד וכעין סברת הר"ן לחלק בין קידוש לשתיית יין והביאו הב"י שם ולא דמי דין זה לדין דקידוש. ואפשר בש"ע חזר בו ממה שכתב בב"י לחלק בין דעת הרמב"ם לדעת הראב"ד בדין זה והלכך כתב בסעיף ג' לדין דא"ח בשם יש מי שאומר ולא כתב וי"א כידוע דלשון זה בדבריו ז"ל לאו לשון פלוגתא הוא כדכתב הסמ"ע בחה"מ בסי' י"ו ובכמה מקומות:
יין ישן יין חדש צריך לברך. התוס' בפ' הרואה דף נ"ט ע"ב העתיקו יין חדש יין ישן ולפי גירסתם כתבו דמוכח מהכא דדוקא כשהיין השני משובח מן הראשון כמו הישן נגד החדש והיינו דמסיים שינוי יין א"צ לברך כלומר בסתם דאינו יודע איזה מהן משובח והקשו מהא דרבי דלקמן דעל כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך ומשמע אע"פ שהיה גרוע מן הראשון וכתבו ומיהו יש לדחות דהא דרבי לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשר גרוע לא ובשם ר"ת כתבו דרבי חולק על זה ועוד כתבו בשם י"מ דההיא דחדש וישן בברכת בורא פרי הגפן מיירי דומיא דשינוי מקום דבתר הכי וכן הביא הרא"ש ז"ל בפ' הרואה אלא שהתוס' לא ניחא להו לפירוש הזה וסיימו דלא מצינו כן בגמרא שלנו ואומר אני דלפי מה שכתוב לפנינו יין ישן יין חדש ולא מוכחא דבידוע שהשני משובח מיירי יש לפרש דה"ק בישן וחדש צריך לברך הטוב והמטיב אע"ג דמסתמא אין השר החדש משובח כמו הראשון הישן אפ"ה הואיל ומין אחר מברך הטוב והמטיב שינוי יין א"צ לברך היינו אם מין אחד הוא עם הראשון ואינו משובח ממנו והואיל אין כאן שינוי המין ולא נשתנה זה לטובה כ"א שינוי יין בעלמא אין כאן ברכת הטוב והשתא הא דרבי שהיה מברך על כל חבית וחבית שהיה פותח אינו חולק כלל דמסתמא אצל רבי היו כמה וכמה מהמינים השונים מהיין ולפיכך היה אומר הטוב על כל חבית וחבית שכן דרך מהמינים להשימם כל א' וא' בפני עצמו ואף דבודאי שיש לפעמים כמה חבית ממין אחד מ"מ כששותין יין מאיזה חבית ופותחין לחבית אחרת לשתות הימנה מסתמא או מפני שהוא מין אחר או מפני שהוא משובח מן הראשון פותחין לאחרת להביא על השלחן והיינו דקאמר שהיה פותח דלכאורה מיותר הוא אלא דהא קמ"ל כדאמרן שהיה פותח להם חבית אחרת אע"פ שעדיין הי' להם לשתות מהראשונה כדי ללמדם הדין הזה וכך מתפרש למעשה דר"ע דלקמן ומזה תדע דדעת הרמב"ם ז"ל הוא ממש כמו שכתוב כאן לפנינו וכמו שפירשנו שכתב בפ"ד מברכות הלכה ט' היו מסובין לשתות יין ובא להן מין יין אחר כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור או ישן והביאו חדש אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שנייה אבל מברכין ברכת הטוב והמטיב וזה פשוט הוא דאם האחר משובח בודאי מן הראשון דמברכין הטוב לכ"ע ולפיכך לא היה צריך להזכיר זה כ"א כתב מה שנלמד מכאן וממעשה דרבי ור"ע כדפרישית ודעת הרשב"א ז"ל ללמוד מכאן דאפי' היין השני גרוע הוא מן הראשון מברך הטוב שכתב וז"ל והא דמברך על שינוי יין בין דבתרא עדיף מקמא ביו דקמא עדיף מבתרא דאינו מברך אלא על הרבוי יין כרבי דהוה מברך אכל חביתא וחביתא אבל רבינו שלמה ז"ל כתב שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון והראשון נראה עיקר ומיהת למדנו דדעת התוס' והרא"ש והוקבע בש"ע בסי' קע"ה דעל כל שינוי יין מן הסתם מברכין אפי' אינו יודע שהשני משובח רק שאינו ידוע שהוא גרוע ואפי' הראשון ישן והשני חדש זהו לכ"ע הוא מוסכם בין להרמב"ם בין להרשב"א דשייכא בו ברכת הטוב:
שינוי מקום צריך לברך. כבר זכרנו מדין הזה דמוסכם להלכה גם מסוגית הש"ס דילן בפ' ע"פ ומבית לבית דוקא הוא דנקרא שיטי מקום כמו שהבאתי לעיל בהלכה ו' ד"ה קידש בבית זה וכו' ובדבורי' שלאחריו כמה פעמים וזה שרציתי לרמז כאן דמדקאמר הכא הסיע דעתו כמי שהוא שיטי מקום וא"כ דהסיח הדעת דמיא לשינוי מקום שיטי מקום נמי מדמינן להסיח הדעת ומזה היה קצת ראי' לדעת הסוברים דהא דאמרינן שינוי מקום צריך לברך דוקא ברכה שלפניה על מה שהוא רוצה לאכול אבל א"צ ברכה אחרונה על מה שכבר אכל כדין היסח הדעת כמבואר בטור סי' קע"ח וכבר נתבאר לעיל מחילוק השיטות בזה:
מעשה בר"ע וכו'. בבבלי סוף פ' במה אשה הנוסחא היא על כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון והתם נקיט לה להשמיענו דאין בו משום דרכי האמורי כדלעיל מינה והכא שמעינן לענין דינא דברכת הטוב דסבירא לי' כרבי דלעיל דעל כל חבית וחבית בסתם מברכין ואם שאינו ידוע אם השני משובח מהראשון דכל חבית כמין אחר דיינינן לה כדלעיל ד"ה יין ישן וכו' והיינו דמסיים ואומר חמרא טבא וכו' כלומר דגם שאין אנו יודעין עדיין אם זה הוא יותר טוב ממה ששתינו עם כל זה יהיה כחמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון:
סליק פירקא בס"ד