Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Berakhot Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלשה שאכלו כאחת. הכא איתמר אין רשאין לחלק וכו' פירשתי בפנים לפי פירוש התוס' בריש פרקין ולפי' הגי' הכתובה כאן לפנינו וכך היא גי' הרשב"א והר' יונה והרא"ש ז"ל אלא דלפי מה שפירשו הם ז"ל אינו עולה כלל כפי' התוס' לא באוקמתא דהני תרתי מתני' ולא בעיקר הפי' וכן מה שנמצא בהתוס' שלפנינו וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף ולא ביארו להאי מ"ד כלום אלא דזה נראה שהוא ט"ס בדבריהם וצ"ל כמו שהוא כתוב כאן להאי מ"ד גמרו אכילתן זהו בסוף וכמו שהעתיקו כל הגדולים הנזכרים כאן ואין כאן מקום לומר דגי' אחרת היתה לבעלי התוס' ולא כפי כל הגי' האלו שהביאו הגדולים ז"ל לפי פירושם דהרי מבואר הוא דלפי' התוס' וכפי מה שבארתי דבריהם בפנים דדעתם לפרש דמתני' דהכא דייקא שחייבין לזמן לעולם ואין רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ומתני' דלקמן דייקא שאינן רשאין ליחלק היינו דוקא אם כבר גמרו סעודתן יחד אבל קודם שגמרו רשאי האחד לגמור סעודתו ולברך קודם חביריו ואינו מחויב להמתין עליהן. וזהו הפך מדעת הגדולים ז"ל לפי פירושם וכמו שיתבאר לפנינו. והשתא לפי' התוס' מאי האי דסיימו לאידך מ"ד אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף הא לפי דבריהם מתני' דהכא איירי בתחלה וכמו שביארו לזה בהדיא דלמ"ד קמא נתנו דעתם לאכול ביחד זהו בתחלה ואז ודאי חובת זימון עליהם. והיינו מתני' דהכא לפי פירושם בהקושי' דהש"ס פריך דהני מתני' סתרן אהדדי ולא כדפריך בש"ס דילן תנינא חדא זימנא:
ואכלו כזית זהו בסוף וכו'. והיינו מתני' דלקמן. והשתא לאידך מ"ד על כרחך א"א לפרש דסבירא לי' בהפוך דאכלו כזית זהו בתחלה ונתנו דעתם לאכול מעיקרא ביחד זהו בסוף א"כ פליגי בסברות הפוכות וכבר כתבו התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב ד"ה מברך על הפתיתין ובכמה מקומות דאין סברא לומר דפלוגתא דאמוראי בסברות הפוכות היא ועוד דלישנא דבסוף בלאו הכי לא שייכא לפרש על נתנו דעתם בתחלה וא"צ להאריך בזה דטעות דמוכח הוא בדבריהם ועל כרחך דצריך לגרוס גם בדבריהם כמו שכתוב לפניו ובכל הגירסות שהובאו בגדולי המפרשים ז"ל ובזה דבריהם מבוארים הם בענין פירושא דפלוגתא דאמוראי דהכא כמבואר בפנים לפי שיטת'. ועייו בקונטרס אחרון סי' ז' ד"ה הכא איתמר אין רשאין לחלק ושם תמצא מבואר הכל בס"ד:
אני אין לי אלא משנה. והתם בריש פרקין דחי לה להאי מ"ד דאינו מוכרח מהמשנה דלאו רשות הוא בשנים משום דשלשה דקתני לחובה הוא ולעולם לשנים רשות. ומיהו המסקנא התם כר' יוחנן דאין ברכת הזימון לשנים וכדאמר שם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אין מזמנין. וכדאמר נמי הכא דרבנן דהכא כדעתין דר' יוחנן ור"ל דאמרי תרויהון דשנים שדנו אין דיניהם דין וא"כ שלשה דמתני' דהתם דוקא הוא וה"נ שלשה דמתני' דוקא:
רב הונא אמר שלשה שאכלו וכו'. מילתיה דרב הונא ורב חסדא גריס לה התם דף נ' ע"א אמתני' דג' שאכלו אין רשאין ליחלק והא דקאמר על דעתיה דר"ז וחבורתיה והן שאכלו ג' כאחת לכאורה היה נראה לפרש דלאו אדלעיל קאי כדפרישית בפנים אלא דר"ז וחברותיה מוסיפין על דיניה דרב הונא ורב חסדא דקאמרי שאותן ג' שבאו מן ג' חבורות שחייבין הן לזמן עלה קאמרי והן שאכלו שלשתן כאחת כלומר אחר שנצטרפו לחבורה אחרת של ג' צריכין הן שיאכלו שם במקום שבאו ומזמנין ולפ"ז הויא דלא כדפירש"י ז"ל שם שאפילו לא אכלו אלו הג' משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים וכ"כ הטור סוף סי' קצ"ג ואפי' לא אכלו אלו הג' ביחד משנתחברו והב"י שם דקדק על זה דא"כ היאך מצטרפין שהרי ברכת זימון ליתא אלא על הפת והוא טעון ברכה לאחריו במקומו ודחק שם לתרץ דמיירי בבית אחת ומפינה לפינה דלא הוי שינוי מקום א"נ דה"ק דצריכין לאכול עכשיו ביחד דחל זימון עלייהו ושוב אין רשאין לחלק ואם היינו יכולין לפרש להא דר"ז וחבורתיה הכי היה קצת ראיה לסברת הב"י ואף שאין פירושו לב' התירוצים שלו סובל לפרש כן לא לדעת רש"י ולא לדעת הטור אלא דעל כרחך א"א לפרש כן להא דר"ז וחבורתיה דהא עלה קאמר ר' יונה דאף בדין טבילת אזוב כן כדרב הונא ורב חסדא וכו' ואם כן לדעת ר"ז וחבורתיה והוא שהטביל שלשתן כאחת נמי היה צריך לפרש כן והוא שהטביל לאלו שלשתן משנצטרפו והא ודאי ליתא דא"כ מאי קמ"ל פשיטא אם טובלין לאגוד' אזוב דמזה בהן יהיו מאיזה מקום שבאו אלא ודאי דעיקר הרבותא דא"צ להטבילן פעם שניה הואיל ובאו מג' ג' אגודות שכבר הוטבלו במי חטאת וכמו דבזימון שכבר חל עליהם חובת זימון בחבורות הראשונות והלכך חייבין לזמן ואע"פ שלא אכלו ביחד משנצטרפו ועל דעתיה דר"ז וחבורתיה דקאמר על ר"ז ור' ייסא דלעיל קאי כדפרישית בפנים ומשום דרב חסדא דהכא לא קאמר בהדיא משלש חבורות של ג' ג' בני אדם כדגריס התם בלישניה מסיים הכא משמיה דר"ז וחבורתיה הכי דצריך שיהא מג' ג' שאכלו כאחת. ובעיקר דקדוקו של הב"י לדעת רש"י והטור נראה דלק"מ כלל וכלל דלא נחית הכא לדין מה שהפת צריך ברכה לאחריה במקומה דודאי לכתחילה הדין כך והכא דלענין חובת ברכת הזימון הוא דאיירי א"כ בודאי הדין הוא אפי' לא אכלו כלום עכשיו משנצטרפו חייבין הן לזמן לפי שכבר חלה עליהם חובה זו מעיקרא ולא איירינן כאן כלל מדין שצריכים לאכול עוד במקום ששינו וזה פשוט וברור הוא לדכת רש"י והטור דה"ק דאף ע"פ שלא אכלו עכשיו כלל ולא קיימו דין זה הנזכר בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. לזמן מיהת חייבין הן דבהאי דינא השתא הוא דקיימינן ולא בדין אחר דאינו שייך לעיכוב דין הזימון:
הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו. וה"ק בבבלי סוכה דף י"ט ע"ב טיט הנרוק יוכיח שמצטרף למ' סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה. ומהכא משמע כדפירש"י ז"ל שם וכפי גירסתו דאויר מצטרף ואין ישינים תחתיו וכדהביאו התוס' שם להאי דהכא דמסייע לפירש"י ואין כאן מקומו בביאור זה וכשאגיע ברחמי הש"י ובחסדו למס' סוכה ולבאר גם כל סדר מועד אז נבאר מדין הזה במקומו בס"ד:
שלשה שאכלו כאחת וביקש אחד מהן לילך לו. הרי"ף ז"ל הביא לזה עד אמר רב הונא תיפתר כרבי ישמעאל וכו' וביאר הוא ז"ל לפי פירושו וכמו שהעתקתי בפנים גם לסוגיא דהתם בענין זה דפליגי רב נחמן ורב ששת בדף מ"ו ע"א עד היכן ברכת הזימון וכו' דג"כ בענין זה מתפרש כדאמר הכא שאם אכלו שלשה והוצרך אחד מהן לצאת שיושב עד שיגמרו אותה ברכה ופליגי בה כדפליגי נמי הכא וכן בפי' הברייתות דמייתי התם תני חדא ברכת המזון שנים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה ג"כ מתפרש על בני אדם לענין שישלימו לברכת המזון כולה וכבר הודו והסכימו לפי' הרי"ף בהא דהכא ובהא דהתם כל גדולי המפרשים ה"ר יונה והרשב"א והרא"ש ז"ל ובענין שרצו התוס' לפרש להא דעד היכן ברכת הזימון דקאי אדין אחד מפסיק לשנים דלעיל ולדעתם גם האי דהכא דקאמר וביקש א' מהן לילך לו מתפרש כמו כן כמו שסיימו שם וכפי' זה איתמר בירושלמי אבל הרא"ש הקשה על פירושם זה והעיקר דהכל מתבאר כפי' הרי"ף כמבואר בפנים. והרשב"א ז"ל אחר שהביא כל דברי הרי"ף סיים וכתב ולפי פי' זה הא דתני שלשה וארבעה הכין נמי מיתפרשא פעמים שברכת המזון עולה מג' מהן. ופעמים מארבעתן. והפירוש מחוור ועולה כהוגן אלא דקשה לי קצת למה לא תנינן שנים ושלשה וארבעה דבשלמא בברייתא קמייתא לא תני אחד ושנים ושלשה משום דאחד לאו חדושא הוא ולא תני אלא מאי דאית ביה חדושא דהיינו שנחלקת לשנים ושלשה אלא לאידך ברייתא מאי טעמא לא תני שנים ואי נימא דחדושא דרביעי אתא לאשמועינן דפליג אאידך ברייתא לא ליתני אלא ארבעה מברכין ברכת המזון עכ"ל הרשב"א. ויש לתרץ דקדוקו ז"ל דאי לא הוה תני אלא ארבעה ה"א דאתיא כהך תנא דס"ל הטוב ומטיב נמי דאורייתא היא כדבעי למידחי הכא תיפתר כר' ישמעאל וכו' וכן התם נמי כה"ג לסברת רב ששת והשתא למאי דקי"ל כהך מ"ד דברכת הזימון עד נברך וברכת הזן ברכה שניה וכו' וכדפסק שם הרי"ף הלכתא כרב נחמן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה הלכ' ב' והטוב ומטיב לאו דאורייתא שפיר נוכל לומר דמהאי דיוקא גופיה דהרשב"א מוכרח כן דלענין מאי נקט בברייתא בתרייתא שלשה אלא דה"ק כמו אלו השלשה שמברכין ברכת המזון ומדאורייתא כך לפעמים ארבעה מברכין וג"כ הכל מדאורייתא וא"כ ברכת הזימון ממנין הברכות הן וכרב נחמן ולאפוקי ממ"ד הטוב והמטיב דאורייתא דא"כ ה' הוו ואי לא תני אלא ארבעה אתינן למטעי ולומר כמ"ד דס"ל דהטוב ומטיב נמי ממניינא הויא ולא ברכת הזימון ומיתורא דשלשה למדנו כדאמרן ודע דהרי"ף ז"ל לא העתיק הא דכתוב לפנינו אין תימר זו הזן את הכל קשיא אבל אין הכרח לזה ולמאי דנתבאר בפנים הכל ניחא ומ"ש הב"י בסוף סי' קצ"ד דהירושלמי כחולק בזה עם תלמודא דידן דהתם מתרץ האי ברייתא דשנים ושלשה אליבא דרב נחמן בפועלים עסקינן וכתב ואע"פ וכו' ע"ש ולאו דדייקא הוא דלא קאמר התם אלא דיכילנא לשנוייא לך הכי אבל לקושטא דמילתא פירוש הברייתות דהתם כדהכא ולפי פי' הרי"ף ז"ל:
כתוב בתורה ברכה לפניה. הכי אמר רב יהודה בבבלי פ"ג דף כ"א ע"א מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא וגו' ור' יוחנן בעי נמי למילף התם מק"ו לברכה לאחרי' ממזון וכן לפניו למזון מק"ו מתורה כדיליף הכא בשם ר' ישמעאל אבל הש"ס מפריך פריך להק"ו מה למזון שכן נהנה וכן לאיפכא מה לתורה שכן חיי עולם מיהת שמעינן מדברי ר' יהודה ור' יוחנן דברכה לפניה על התורה היא מדאורייתא כמו ברכה שלאחריו על המזון וזה דעת הרמב"ן ז"ל בהשגות על מנין המצות שהרמב"ם ז"ל לא מנה ברכת התורה שלפניה אבל דעת הרמב"ן ז"ל למנות הברכה שלפני' למ"ע בפני עצמה כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחד עם הבאתו והביא ראיה מדהתם כנזכר וכן מדהכא כתוב בתורה וכו'. כמו שתמצא במצוה הט"ו של הרמב"ן שהגיה במנין העשין ובעל מגלת אסתר שרצה להליץ בעד הרמב"ם דרכו בכל מקום להקדים ולומר נ"ל הנכון כדברי הרב ואח"כ כותב להמליץ בעדו ואם שאינו כ"כ ברור ונכון. נלאה במקום הזה וכתב נ"ל כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאה הרב אם לא חשב שמדרשם בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראיה. ולענ"ד יש להביא ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דהא בריש פרקין אמרי' התם מנא הני מילי. לברכת הזימון בג'. אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ר' אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. והשתא איך שתאמר אי דמשמעות הש"ס למילף מהכא לברכת הזימון מן התורה וכדעת הרמב"ן גם בזה דבכל מקום דקאמר הש"ס מנה"מ ויליף מקרא ולא אסיק מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הויא מדאורייתא כדכתב הוא ז"ל בהשגות בשרש השני על דעת הרמב"ם דרוצה לומר דכל שאינו מפורש בהדיא בתורה לא מנינן אותו בכלל מנין המצות וכמו שהאריך שם בזה ואף אם נניח כן מיהת חזינן דפלוגתא דאמוראי היא אי ילפינן לברכת התורה מהכתוב כי שם ה' אקרא או דקרא לברכת הזימון הוא דאתא. ואשכחן דנמי פלוגתא דתנאי היא בברייתא בפרקין דף מ"ח ע"ב מנין לברכת המזון מן התורה וכו' רבי אומר אינו צריך וכו' אבל ברכת הזימון מגדלו לה' אתי נפקא וא"כ לרבי דתופס כדרשת רב אסי בריש פרקין איכא למימר דלדידיה ס"ל כרבי יהודא דלעיל בפ"ג דיליף מהכתוב כי שם ה' אקרא לברכת התורה ואיכא נמי למימר דס"ל כר' ישמעאל דלקמן התם דדריש לברכת התורה מק"ו ממזון וקרא דכי שם ה' אקרא לא אפיק ליה לדרשא כלל אי נמי אפשר דדריש ליה ג"כ לברכת הזימון ולא תיקשי תרתי למה לי משום דמביא הדרשא מן התורה ומן הכתובים וכה"ג אשכחן במכילתא פ' בא בפרשה י"ו דדריש התם ר' חנניא בן אחי רבי יהושע לברכת התורה מכי שם ה' אקרא וכן מקרא דגדלו לה' אתי ולרבי נימא אפשר דדריש לתרווייהו לברכת הזימון ואיך שיהיה אינו מן המוכרע לסברת רבי מן הבבלי בזה ומעתה נאמר דאם הדבר הזה אינו מוכרע מהש"ס דילן דיש פנים לכאן ולכאן אליבא דרבי למאי דדריש התם לברכת הזימון. מיהו שפיר מוכרע הוא מהאי ש"ס דאשכחן לרבי לקמן בהדיא דדריש מק"ו ממזון לברכת התורה ולא מדרשה דקרא הרי לך מבואר בהדיא דרבי לא ס"ל למידרש לברכת התורה מקרא אלא מק"ו בעלמא והאי ק"ו אית ליה פירכא כדלעיל ועוד דהרי מבואר הוא דבכה"ג לא מחשבינן לק"ו דליהוי כמדאורייתא לכל השיטות ופשיטא לדעת הרמב"ם כמוזכר ממ"ש בשרש השני וראיה לדבר מהאי ק"ו לברכת המזון לפניו דלכ"ע לא הוי אלא מדרבנן וכדכתבו התוס' בריש כיצד מברכין וזה א"צ לפנים. וא"כ לרבי ברכת התורה לפניה ולאחריה אינה אלא מדרבנן והשתא גם כי אשכחן חד תנא דס"ל ברכת התורה מדאורייתא וכדאמר התם תלמידו של רבי ישמעאל משום רבי ישמעאל מיהו לענין הלכתא הלכה כרבי מחבירו ולא עוד אלא דאפי' לר' ישמעאל גופיה ע"כ דתרי תנאי אליביה כדאיתא בסוגיא דהתם וכן הכא דמשמע דס"ל לרבי ישמעאל דברכת התורה מן הכתוב כדאמר ר' יוחנן משמיה והתם קאמר דמק"ו ילפינן מה אם מזון שהוא חיי שעה וכו' וכדרבי הכא וא"כ ברירא לן מילתא דהלכתא כרבי היא. ותו דאף לר' יוחנן דפ"ב דהתם והבאתי לעיל דמשמע דה"ל דברכת התורה לפניה מן התורה הוא כולה מילתיה דר' יוחנן דהתם כר' ישמעאל דהכא היא אזלא וכדקאמר הכא בהדיא כן משום ר' ישמעאל והיינו הך דהתם בפ"ג והרי לר' ישמעאל גופיה מצינו דאיכא חד תנא אליביה בסוגיא דפרקין דס"ל דלא אתי כל הברכות דתורה אלא מק"ו ממזון ולא הויא אלא מדרבנן. הרי לך ראיה מבוררת וחזקה וכמדומה שאין להשיב עליה דהעיקר הוא כדעת הרמב"ם דאין למנות ברכת התורה למנין מ"ע דמן התורה. ואדרבה על גודל דעתו של הרמב"ן ז"ל יש לתמוה איך מנה לה בפשיטות למ"ע וסמיך אריש סוגיא דהכא כתוב בתורה וכו' הא פלוגתא דתנאי היא הכא וכן התם והוא ז"ל זכר לסוגיא דלעיל בפ"ג ולא זכר מהסוגיא דפרקין דהתם דקאמר דפליגי אליבא דר' ישמעאל אי מן התורה אי מן הק"ו והאי ק"ו כ"ע מודיה ביה דלא הוי ק"ו גמור דליחשביה כמדאורייתא כדכתב הוא ז"ל בעצמו שם דמיפרך הק"ו דסוגיא דפ"ג והיינו בברכה של אחריה להתורה וא"כ ה"ה דשייך הך פירכא לר' ישמעאל דסוגיא דפרקין דיליף לכל ברכות התורה גם לשלפניה מק"ו ממזון. ולרבי מבואר הוא מהכא ומהתם דסבירא ליה דאף לפניה מדרבנן היא כמו דמוכרח ומבואר הוא להדיא והשתא אמאן סמיך הרמב"ן ז"ל להחליט בפשיטות דהויא מדאורייתא דודאי אין לומר דסמיך על אמוראי דסוגיא דפ"ג דהתם רב יהודה ור' יוחנן דמשמע דס"ל הכי נגד הני תנאי דפרקין דהתם ודהכא וכי הלכה כר' יוחנן נגד תנאי כ"א כללו הלכתא כוותיה לגבי רב או שמואל ואפי' לגבי ריב"ל לית הלכתא כר' יוחנן וזה ידוע הוא ור' יוחנן גופיה משום ר' ישמעאל הוא דאמר כן ואיכא תנא אחרינא אליבא דר' ישמעאל ורבי דהלכתא כוותיה בכל מקום נגד חבירו ס"ל בהדיא דלא הויא אלא מדרבנן והייתי רוצה לחפש וליישב דעת הרמב"ן לשיטתו אבל לא מצאתי:
רבי זעירא בעי אילין שלשה קרויות מה את עביד לון וכו'. פשוט הוא דהך בעיא אליבא דהמנהג בימי חכמי המשנה היא שייכא כמבואר בפנים דלא היו מברכין אלא הפותח והחותם בתורה בלבד כדתנן בפ' הקורא עומד ועלה הוה מספקא ליה אי משום דילפינן מג' דברכת הזימון הוא דאמרו כן או לא והאי דנקט שלשה קרויות לאו דוקא הוא דהא תנינן התם דגם בר"ח ובשבת ובי"ט היו נוהגין כן אלא משום דשלשה קרויות מתני התם בתחלה בריש הפרק ועוד דבהו שייכא טפי הדמיון לג' דברכת הזימון וזה מבואר ומיהת שמעינן מהכא דבימי ר"ז אכתי לא פשטה התקנה דכל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה ובבבלי מגילה דף כ"ב הוה משמע דבימי רב דקדים כבר פשטה תקנה זו דקאמר התם ה"נ מסתברא דרב קרא בכהני וכו' שאני היכא דיתיב רב דמיעל עיילי וכו' ואפשר דלדחויא בעלמא קאמר לה דמצינו למימר הכי דלאחר תקנה הוי והא דלא בירך לאחריה שאני היכא דיתיב רב וכו' וכלומר דמיהת לא תידוק מהכא דרב בכהני קרא:
היו מכניסין לבתיהן. ולקמן בריש פ"ב דערלה גריס בשעה שגזרו על דמאי רוב העם מפרישין אותו לתוך בתיהן והיינו הך וכדפרישית שהיו מפרישין המעשרות ומפני שרוב ע"ה מעשרין הן הקלו בדמאי ועיין לקמן בפ"ק דדמאי:
כותי כגוי וכו'. הך פלוגתא נשנית בכמה מקומות בהאי ש"ס וכן בגמרין אי גירי אריות הן או גירי אמת הן ובריש פ"ג דכתובות בארתי בענין זה ע"ש:
עד כזית. בהאי דינא אי כזית מדאוריותא או מדרבנן פלוגתא דרבוותא היא וכבר בארתי מזה בארוכה בביאור לכל השיטות ומהיכן יצאו הני שיטות המתחלקות ותליא בהאי דינא אי נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או לא ותמצא הכל מבואר לעיל בפרק ו' הלכה א' בדבור הארוך המתחיל מה עביד לה ר' יוחנן ע"ש בדין הב' ובמקומות המצוינים שם למקור דהני דינים ועוד מסתעף דין א' מאלו הדינים אם א' שלא אכל כלל יכול לברך ברכת המזון להוציא אחרים שאכלו ומבואר קצתו שם ועיין לקמן ד"ה לעולם אין מזמנין עליו וכו' תמצא מבואר לפי שיטות המתחלקות גם בזה:
לשני קטנים נצרכה. כדפרישית לשני קטנות (ובב"ר פ' מקץ ראיתי הגי' לשני קטנים נצרכה אחד ספק ואחד קטן עושין את הספק עיקר ואת הקטן לסניף והמ" כתב בשם רש"י שפי' להקושיא והתני אין מדקדקין בקטן אם בא לכלל י"ג שנה אין מדקדקין אם הביא ב' שערות אם לא וא"כ אינו סניף אלא עיקר כאחד מהם ומשני שהיו שנים א' ספק וא' קטן ודאי והספק עושין אותו עיקר כאחד מן הגדולים וזהו ששנה אין מדקדקין ע"כ ועד שלא אראה דרש"י ז"ל חתים על פי' הזה לא אאמין כי מפיו יצאו הדברים ואין מן הצורך להאריך בסתירת פי' הזה דלא משמע הכי לא מהתוספתא ואף לא מגי' המדרש ומי יודע מי עשה ופעל גי' זו דאין לה הבנה לא בהקושיא לפי פי' הנזכר ומכ"ש לשינויא דמשני דאין לו שחר לפי' הזה. ודי לנו דלפי הגי' שלפנינו כאן פירשנו). והיינו ממש כדקאמר התם בפרקין דף מ"ז ע"ב לאתויי קטן פורח וכפי' ר"ח שהביאו התוס' שם שהוא בתוך י"ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן וע"ש במה שהקשו לפירש"י ז"ל שפי' קטן פורח שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו ומכאן ג"כ מוכרח כפי' ר"ח דקאמר שאם היה קטן עושין אותו ספק וכו' וכמבואר בפנים ואלו לפירש"י מאי ספיקא הוא דשייכא בענין השנים אלא ע"כ דאסימנים קאי וספק הוא אם הן סימנים גמורים או לא ולכל מילי כספק קטן דיינינן ליה מלבד בזימון להך שיטתא דהכא אליבא דריב"ל ולשיטתא דהתם אליבא דר' יוחנן ולענין כוונת הסוגיות אזלא האי סוגיא ממש כהאי סוגיא דהתם לפי' ר"ת שהביאו התוס' שם ד"ה ולית הילכתא ככל הני שמעתתא דלא קאי אדריב"ל דלעיל התם ומחלקין שם התוס' בין עשרה דעושין אותו סניף אפי' לקטן המוטל בעריסה כריב"ל ולבין שלשה דבהא בעינן פורח ויודע למי מברכין כדכתבו שם בריש הדבור וכ"כ הרא"ש ז"ל בזה וא"כ האי רישא דסוגיא דהכא אליבא דריב"ל וכדמשני אליביה לברייתא דאין מדקדקין בקטן דבזימון שלשה מיירי כמבואר בפנים הוי ממש כדהתם. מיהו לענין דינא לדעת הר"י בתוס' לא סמכינן ארישא דסוגיא דהכא ודהתם אלא אהאי עובדא דהכא דלקמן כדכתבו שם בסוף ומיהו קאמר בירושלמי א"ר יוסי זימנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סיסיי חביבי וכו' ומתוך ירושלמי זה פר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וכו' ולא לשלשה עד שיביא שתי שערות וכן פסק הרא"ש ז"ל וכן הרשב"א ז"ל אחר שהביא דעת הרב אלפס ז"ל שכתב ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דקרי ליה קטן אפי' בן עשרה ובן תשעה כשיודע למי מברכין מזמנין עליו. סיים וכתב וכדמפורש בירושלמי טפי עדיף למיעבד. וטעמם להני רבוותא ז"ל משום דמעשה רב וכמ"ש הסמ"ג והביאו הב"י בסי' קצ"ט וע"ש שהאריך לפרש להסוגיא דהתם ולעובדא דלקמן דלא יהיו כסותרין זא"ז לדעת אלו הפוסקים ז"ל ודעתו אליבייהו דהא דפסקו עד שיביאו ב' שערות כהאי דהכא היינו אם לא הגיע לכלל שנים. אבל לא משמע הכי לאלו רבוותא אלא כמ"ש המהרי"ק בשורש מ"ט שצריך שיהיה בן י"ג שנים כמו שהביאו ג"כ שם. וכן נראה מדברי המרדכי שאחר שהביא דעות החולקות סיים וכתב על האי עובדא דהכא וכן השיב רב נתן בעל הערוך בתשובותיו וגם ראבי"ה כתב כיון שנחלקו גאוני עולם בדבר ראוי להחמיר לכל יראי השם שלא להצטרף קטן לא לזימון ולא לתפלה עד שיביא ב' שערות. ומשמע דעל כל סתם קטן שלא הגיע לכלל שנותיו אמרו כן. ומדבריו ז"ל מתורץ ממילא לתמיהת הב"י היאך דתו מסקנת הגמרא דידן מפני הירושלמי. דהא כל עיקר דבריהם מטעם חומרא הוא ולמדו לחומרא זו מעובדא דרב חלפתא או ר' תחליפא ור"ח דהכא שהן החמירו ג"כ על עצמן ולא רצו לסמוך על הא דקאמר הכא לעיל בריש הסוגיא דאזלא כמסקנת הגמ' דילן לפי פי' ר"ת כמבואר. ודעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרי"ף ז"ל וכתב בפ"ה מברכות בהל' ו' קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואע"פ שהוא כבן ז' או כבן ח' וכו' דלאו דוקא כתב הרי"ף בן י' או בן ט' אלא כעונת הפעוטות דבעלמא שהוא מבן שש ולמעלה:
כיני מתניתא קטן לס"ת עושין אותו סניף. וכפי' הר"י בתוס' שם שהביאו לזה:
רבי אבינא בעי מחצה למחצה מהו. הא דלא הזכיר ששה שאכלו פת וארבעה ירק כדאמר התם דר"ז היה קובל על דלא שאל ששה וכו' יש לומר דלמאי דמסקינן התם דרובא דמינכר בעינן א"כ ששה היינו כמחצה על מחצה דכל זמן דליכא רובא דמינכר לאו רובא קרי ליה:
תני ג' מאות נזירין וכו'. האי עובדא דשמעון בן שטח נשנית התם קצת בנוסחא אחרת ומה דלמדנו מדהכא ומדהתם עיין בדיבור דלקמן:
לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן. סוגיא זו פירשתי בנזיר במה דמשני לר' ירמיה הן דצריכה ליה כרבנן וכו' דהאי ברייתא עלה והסב וכו' דברי חכמים הן אבל כעת ראיתי בתוספתא בהדיא דהן הן דברי רשב"ג כדמייתי התם חזרתי בו והעיקר כדפרישית בפנים כאן. ומה דפרישית דלר' ירמיה ספוקי מספקא ליה בדברי חכמים למאי דקאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן דסבירא להו אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן והספק הוא אם בלהוציא בלבד הוא דפליגי אדרשב"ג או דאפי' באיצטרופי הוא דפליגי עליה דלדידהו אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן איברא דלא היינו צריכין לכל זה דהא הבעיא דר' ירמיה היא אם אותו שאכל ירק יכול לברך ולהוציאן להאוכלין פת וכד שנינן דאליבא דרבנן הוא דקמיבעיא ליה א"כ על כרחין לומר דלא קמיבעיא ליה אלא אי הלכה כרשב"ג הואיל וסתמא דברייתא כוותיה היא או הלכה כרבנן דאלת"ה קשיא מאי קא מיבעי ליה הא לרבנן מיהת לברך להוציא אחרים אינו יכול להוציא עד שיאכל כזית דגן אלא ודאי הלכתא כמאן הוא דקמיבעיא ליה והא דקאמר הן דצריכה ליה כרבנן ה"ק למאי דשמיע ליה דרבנן פליגי על רשב"ג דתוספתא הלכך קמיבעיא ליה הכא ובנזיר דמשמע דפשיטא ליה דיכול להוציא אחרים אליבא דרשב"ג קאמר התם וזה מוכרח הוא לשיט' הש"ס בהסוגיא והשתא לא היינו צריכין כ"א לומר דלרשב"ג יכול הוא להוציא אחרים ולרבנן אינו יכול להוציא אבל לאצטרופי מצטרף אותו שאכל ירק לדברי הכל והבעיא דר' ירמיה שפיר מתפרשא כדאמרן וכך היה נראה לפי פשטות הסוגיא בהך בעיא דר' ירמיה אלא דאנן חזינן דלא הוה ניחא להו להראשונים לפרש כן בהא דר' יעקב בשם ר' יוחנן דלענין להוציא בלבד הוא דקאמר דהתוס' שם בדף מ"ח ד"ה תשעה שאכלו דגן וכו' מביאין בשם השר מקוצי דדעתו לחלק לענין צירוף בין עשרה לשלשה דלית הלכתא כהך ברייתא דהכא שנים פת ואחד ירק מזמנין דהא מסיק דכרשב"ג אתיא ורבנן פליגי עליה ועוד דאם נאמר דגם לג' יכול להצטרף אותו שאכל ירק א"כ קשיא דר' יוחנן דהכא אדר' יוחנן דהתם דהכא קאמר לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן ומשמע אפילו להצטרף והתם קאמר להוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר מצטרף הוא אלא ודאי דמחלקינן בין עשרה דבהכי מיירי ר' יוחנן דהתם ובין שלשה דבהכי מיירי רבי יוחנן דהכא. כך הוא דעת השר מקוצי בענין זה. ולקמן נדקדק בהאי פירושא. ולשיטתו דלישנא דמזמנין משמע לענין צירוף הלכך פירשתי בזה לפי ענין הבעיא דר' ירמיה דהא גופה נמי הוה מספקא ליה אליבא דרבנן דשמא רבנן מחמירין דאפי' לענין צירוף אינו מצטרף אותו שאכל ירק כדמשמע האי לישנא אין מזמנין עליו וכו' וא"כ מכ"ש דאינו יכול הוא להוציא אחרים ומיהו אליבא דרשב"ג ע"כ דהיה ר' ירמיה מפרש דהאי מזמנין דקאמר אפילו להוציא אחרים הוא מוציא אותו שאכל ירק דהא קאמר מה דפשיטא ליה כרשב"ג הוא. ונמצאנו למדין דמיהת הסוגיא מבוררת בפירושה לענין כוונת הבעיא דר' ירמיה ולענין שינויא דמשני הש"ס אליביה דלא תיקשי מחלפא שיטתיה דר' ירמיה וכמבואר הכל בזה ועיין בקונטרס אחרון סי' ח' שם תמצא מבואר הכל בס"ד:
בין שאמר נברך בין שאמר ברכו. האי תוספתא הובאה גם התם על הא דשמואל ופירש"י ז"ל הנקדנין דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל, משמע דהנקדנין לשבחא הוא דכך הוא הנכון וכדפסקו הפוסקים כדשמואל. והכא דבאיש לר' זעירא שקרא לר' חייא בר אבא נוקדנא ואיהו למה לא אמרת ברכו קאמר ליה וא"כ מפרש להתוספתא שהנקדנין תופסין אותו אם לא אמר ברכו דס"ל דברכו עדיף כדתנן במתני'. והתם מייתי ראיה מהנקדנין להא דשמואל דאמר נברך עדיף ומתני' אף ברכו קתני. ואפשר דלהכי הורע בעיני ר' זעירא שמתשובת ר' יעקב שהשיב לו ולא כן תני אין מדקדקין וכו' ש"מ שהוא סובר דהנקדנין תופסין על שלא אמר ברכו ואינו כן אלא איפכא הוי דהנקדנין תופסין אותו אם לא אמר נברך וכדשמואל ועל פירושו דר' יעקב דפי' בהפך הוא שהורע בעיני ר"ז אף דלענין דינא שפיר הוא דקעביד דהא אמר נברך. ודע דהתם בתוספתא גרס אחר זה. בעשרים נחלקו ובלבד שלא יהא בהן אחד שמפטירין אותו מן הזימון. והביא להא הב"י בסי' קצ"ג וכתב ונראה לי דה"פ הא דעשרים נחלקים דוקא כששום אחד מהן לא זימן כלל אבל אם אחד מהן קדם וזימן בג' או בירך ברכת המזון לעצמו אינם נחלקין דאותן שעמו אינם יכולין לזמן בשם כיון שהוא קדם וזימן פרח זימון מיניה ואינו מצטרף עמהן עכ"ל. ולא ניחא לן האי פירושא דא"כ מאי קמ"ל ולא שייך ג"כ כאן כעין האי דתירץ הרא"ש ז"ל על קושית ה"ר יהודה על פירש"י גבי הא דרבא לא אמרן אלא דלא זימן עלייהו בדוכתייהו וכו' דהתם עדיין לא ברכו כלל ואין מן הצורך להאריך בזה. ולדעתי נראה דפירוש התוספתא כך הוא דלעיל מינה קתני שם אין מדקדקין בקטן וכמו שהובא לעיל בריש הלכה ב' דפריך מינה להא דריב"ל קטן עושין אותו סניף לעשרה ומשני וכמה שבארתי שם ומיהו הא דריב"ל לא נדחה משום הך ברייתא כמבואר הכל שם. ועל הדין הזה הוא דקאי התוספתא דקתני ובלבד שלא יהא בהן אחד וכו' כלומר הא דעשרים נחלקין דוקא אם כולן בני חיובא לזימון הוו אבל אם היה אחד מהן קטן דלאו בר חיובא בזימון הוא אלא שע"י הדחק עושין אותו סניף לעשרה כדי שיזמנו בהזכרת השם הלכך הכא דחלה חובת ברכת הזימון בשם על כל הי"ט שאכלו כאחת אינן נחלקין לשתי חבורות ושיצרפו הקטן לחבורה אחת לזמן בשם דמכיון דאיכא הכא הזכרת השם לא התירו לעשות להקטן לסניף לעשרה בכה"ג לכ"ע. וזהו הנכון אליבא דכל השיטות גם לשיטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל דביודע למי מברכין תליא מילתא היינו נמי דוקא במקום שלא חלה עליהם ברכת הזימון בהזכרת השם בלא צירוף הקטן אבל הכא אין ספק דלכ"ע אינן נחלקים על מנת לצרף הקטן:
התיבון הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו. התוס' פירשו בדף מ"ט ע"ב דכשתי קושיות הן מן הקורא בתורה ומן החזן שאומר ברכו וגי' הרא"ש ז"ל התיבון הרי זה הקורא בתורה אומר ברכו:
דתני השמש מברך על כל כוס וכוס וכו' מימרא היא בחולין פ' כל הבשר דף ק"ז ע"ב ופליגי התם רב ור' יוחנן דר"י קאמר דמברך גם על כל פרוסה ופרוסה ומפרש רב פפא דבדאיכא אדם חשוב בסעודה שבטוח השמש שיתנו לו מכל פרוסה ופרוסה מודה ר' יוחנן דא"צ לברך על כולם והרמב"ם ז"ל מביא לזה בפ"ו מברכות בהלכה ז' שבתחלה כתב ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו ואם נתנו לו יין מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו וכו' וא"כ נכלל הכל בדבריו שאם יש שם אדם חשוב ודאי בטוח הוא שלא יעברו על דרך הרחמנות והכ"מ כתב שם שהוא דוחק לפרש כן בדבריו ובב"י סוף סי' קס"ט כתב ויש לתמוה על הרמב"ם שלא כתב דין פרוסה ופרוסה וכמדומה שהטעם שלא הביא זה פשוט הוא שהרי זה שנותנין לו מכל פרוסה ופרוסה אינו מצד הדין כדמשמע מהאי דאמר בכתובות דף ס"א גבי בנימן בר איהי וכו' דמאן דלא ספי מכל מין ומין לא משתעי אליהו בהדיה מפני שעבר על צד הרחמנות והחסידות וא"כ תליא בזה אם השמש מכיר שכעת יתנו לו כגון שאדם חשוב שם או שמכיר בבעה"ב שלא יעבור על זה ודאי א"צ לברך על כל פרוסה ופרוסה וכעין דאמר הכא בענין כל כוס וכוס הב דעתך וכו' כדי שלא תצטרך לברך עוד בדין דכל כוס וכוס אבל על כל פרוסה ופרוסה אינך צריך לזה דבטוח אתה שאתן לך והלכך לא אמר לו כך כ"א על הכוס:
מתניתא אמרה כן המתעסק לא יצא וכו'. משמע מהכא כמאן דמפרשי להא דר' זירא דהתם דקאמר לשמעיה איכוון ותקע לי דהיינו לצאת ידי חובתי וסייעתא לדעת הרי"ף ז"ל בזה שפוסק כר' זירא ולא כרבא דקאמר מצות אין צריכין כוונה וכך הוא דעת הרמב"ם כהרי"ף בענין מצות שאין בהם הנאת הגוף כגון אכילת מצה וכיוצא בה ויש בזה שיטות המתחלפות ואין כאן מקומו ובהגיעי למסכת ר"ה ברחמי ובסייעתא דשמיא נבאר בזה כי שם מקומו:
אם מתוך את יליף לה סגין אינון. מבואר הוא למאי דאמר נמי בבבלי מגילה דף כ"ג דתני ר"ח אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת והיינו דקאמר הכא דאם מתוך את יליף א"כ סגין אינון דכתיב נמי הבדלו מתוך העדה ומהתם אין ללמוד דרבים היו דעל כל העדה נאמר אא"כ ילפת עוד ג"ש דעדה עדה וא"כ שפיר טפי תילף מהאי קרא גופיה וג"ש חדא דבני ישראל ובסנהדרין בארתי עוד לפי שיטת הבבלי דלא יליף כדהכא וע"ש:
במקהלת כתיב. יש לפרש דטעמא דרבנן קאמר וכלומר דלא צריכא לשנויי דקרא בכל קהלה וקהלה קאמר דבמקהלת חסר כתיב ומשמע דכל קהלה אחת היא בין שיהיו עשרה דנקראו קהל ובין שיהיו הרבה והרבה הכל כקהלה אחת לנוסח הברכה והשתא אתיא שפיר כהלכתא וכדפסק רבא הכא וכן התם הלכה כר"ע:
ארפוניה דכן אינון נהיגין גבייהו. וכ"כ התוס' בגיטין דף נ"ט ע"ב ד"ה כי קאמרינן באותו כהן דלאחר התקנה שכל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה טפי עדיף שאותו כהן יחזור ויברך כדי שיהא ניכר לב' קריות:
למה נקראו אנשי כנסת הגדולה וכו'. בבבלי יומא פ"ז דף ס"ט ע"ב אתא ירמיה ולא אמר הנורא וכו' אתא דניאל ולא אמר הגבור וכו' ואינו מפורש הטעם למה אמר זה לזה ולא לזה וזה אמר בהפוך ולפי מה דמפרש הכא איכא טעמא לכל חד למאי דאמר ולמאי דלא אמר ומסיים התם אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורתו וכו' ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות:
תני היה יושב ואוכל בשבת וכו'. התם בדף מ"ט ע"ב מסיק אליבא דרב הא דאמר חוזר לראש היינו אם פתח בהטוב ומטיב אבל אם לא פתח בהטוב ומטיב אומר ברוך אשר נתן מנוחה וכו' וכן הוא לקמן הכא בשם רב גבי עובדא דחנן בר אבא וחברייא וכדמחלק כאן כשהסיע דעתו וכו' וכדפרישית ומהאי עובדא שמעינן להדיא כדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל הביאה הב"י בסי' קפ"ח דחוזר לראש היינו לראש ברכת המזון וכפירש"י ז"ל דהא קאמר מברכין וחוזרין ומברכין מפני שלא הזכירו של שבת:
אשכח תני ופליג וכו'. ולמאי דמפרש שמואל שם בהא לא פליגא הך ברייתא דשאני תפלה דחובה היא והלכך מחזירין אותו אבל ברכת מזונא דאי בעי אכיל בר"ח פת אי בעי נא אכל פת אין מחזירין אותו כדפרישי' בפנים וכ"כ התוס' והרא"ש ז"ל:
תני עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך וכו'. האי תוספתא מייתי לה התם בפ' דלעיל דף מ"ב ע"ב למירמי אמתני' דהתם דקתני הסיבו ומשני לה רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי ניזול וניכול לחמא בדוך פלן דכהסיבו דמי והיינו דר' ירמיה דהכא דקאמר זמין לחבריה בפונדקא וכדפרישית בפנים ולאו דוקא בפונדק קאמר אלא אפי' קבעו עצמן באיזה מקום לאכול ביחד כדמוכח מההיא עובדא דתלמידי דרב שם וכן פסקו הפוסקים ז"ל אלא דאורחא דמילתא נקט הכא דאין מן הדרך לקבוע ולאכול ביחד כ"א באיזה פונדק אחד:
לשני בתים נצרכה. הרא"ש והרשב"א הביאו לזה וכתבו דמתני' אורתא דמלתא נקט'. ובמה שבארתי בפנים ומבואר מתוך כך הבעיא אילין בית נשיאה מה את עביד לון וכו' דאי כפשטה דמתני' לאו דוקא. וה"ה לשני בתים א"כ מאי קמיבעיא ליה אם כבית אחד או כשני בתים והוספתי בביאור זה כדבפנים ובהכי מתפרש הכל בדיוקא. וגם תיבת נצרכה מדויקת למאי דפרישית. וכן נראה מדברי התוס' בדף נ' ע"ב ד"ה השמש מצרפן. ובהא דקאמר ר' יוחנן הכא והן שנכנסו משעה ראשונה ע"מ כן ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב על זה ונראה דאפי' לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסיבו יחד וכ"כ הראב"ד ז"ל ומכאן שאפי' לברכת הזימון בעינן הסיבה ומתני' דהסיבה דפ' כיצד בין בברכת הלחם שהוא המוציא בין בברכת הזימון הוא אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז"ל שפירשו אותה משנה דוקא בברכת הלחם אבל בברכת הזימון אינה צריכה הסיבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתני' עכ"ל וקשיא לפי' אלו גדולי המפרשים ז"ל מהאי עובדא דתלמידי דרב דהתם דהוה מספקא להו בעובדא דידהו אי כהסיבו דמי או לא והתם לענין ברכת המזון הוי וכדכתבו התוס' ופשט להו ההוא סבא דכהסיבו דמי אלמא כדבריו הראשונים ז"ל הוא העיקר וכן העלה הוא ז"ל בפ' כיצד וכתב שזה דוקא בדורות הראשונים שהיה דרכן להיסב. וא"כ האידנא אין נ"מ גם להאי דקאמר הכא שצריך שנכנסו משעה ראשונה ע"מ כן:
מוקים לאמוריה וכו'. לפי מה שהעתיק הרשב"א ז"ל להא על הא דקאמר התם אם היה שמש ביניהן מצרפן. הוה משמע דהיה מפרש לה כדפרישית בפני'. ומיהו לא מצינו שהצריכו שיהא השמש רואה לשתי החבורות ביחד אלא אם הולך מחבורה זו לחבורה זו לשמשן סגי ונראה לפרש שהיה מעמיד התורגמן שלו כדי לברך ולזמן על אלין ועל אלין כדמשמע מלישנא והוא מזמן על אילין ועל אילין וטעמא כדי שיוכלו לשמוע הברכה מפי המברך דכן הוא הדין וכדכתבו התוס' שם דבור הנזכר לעיל:
והתני השותה משקין מזוגין וכו'. והכי אמרי' בבבלי נדה פ' כל היד דף י"ז. ויש לפרש למאי דקאמר ר' יוחנן בכלי מתכות דווקא או בכלי נתר דהוו ככלי מתכות כדאמר התם א"כ הכי קאמר דלעולם לא פליגא הא דר' יוסי אדר' יונה אלא דמזוג בתחלה הוה ובכלי אחר היה דהאמר רבי יוחנן דוקא שלנו בכלי מתכות. שוב ראיתי אחרי כותבי לזה דיש כאן גירסות שונות דהרא"ש ז"ל בפ' אלו דברים גבי ההיא ברייתא הנכנס לביתו במ"ש וכו' כתב וז"ל ויש מביאין ראיה מהירושלמי שיכול להכשיר כוס פגום ע"י נתינת מים לתוכו דגרס בירושלמי פ' ג' שאכלו. וכן נהיגי דעבדינן בההוא כסא דקידושא מילתא דר' יונה פליג דר' יונה טעים כסא ומתקן לה אין תימא שהוא מזוג הא תני השותה מים מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו אמר ר' יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות ומפרשינן כך שהיה טועם כוס של קידוש ומוזגו למחר ומקדש עליו שנית וא"כ בשעת קידוש לא היה מוזגו כי אז לא יוכל לשתות למחר מפני הסכנה ומשני דלעולם לא פליגא שהיה מוזגו קצת בלילה ומלינו בכלי שאינו של מתכות ולמחר מוסיף עליו מים ומקדש עליו ותימא דא"כ הא דקאמר הכא ואם אין לו אלא כוס א' משלשלן לאחר המזון למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשירנו לברכת המזון וי"ל דמיירי שכבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתיה וההיא דירושלמי יש לדחות שהיה טועם כוס של קידוש בכלי אחר ומוזגו למחר להשלימו לכשיעור עכ"ל כל זה הוא לפי גירסתו ז"ל דגריס מילתא דר' יונה פליגא וכו' וא"כ נוכל לומר דקאי אההיא דנהגי בקידושא וכולה מילתא דר' יונה בכוס של קידוש מתפרשא וכך נראה מדברי התוס' פ' אלו דברים דף נ"ב שהיה גירסתם כן דפירשו שם להא דר' יונה לענין כוס של קידוש אבל לפי גי' הכתובה לפנינו מילתא דר' יוסי פליגא אדר' יונה ומילתיה דר' יוסי ע"כ בכוס ברכת המזון איירי וכדאמר נמי ר' יוסי ב"ח גופיה התם מודים חכמים וכו' א"כ הא דר' יונה נמי בכוס ברכת המזון היא וכדפרישית בפנים. ולא היה מוכרח לכל מה שפלפל בזה. ואין להאריך:
ראשונים היו שואלין שמאל מהו שתסייע לימין. וקאמר רב אשי התם דהואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו אנן נעביד לחומרא. ובאלו הדינים שמגביהו וכו' קאמר התם בפשיטות. והכא דייק להו מכח השאלה וכמבואר בפנים:
את זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. התוס' בדף נ"א ד"ה זוכה לשני העולמות כתבו בשם הר"ר יוסף ממרשיליי"א שפירש מדהוה ליה למיכתב ים ודרום רש וכתיב ירשה הרי יו"ד ה"א יתירה לרמז שבהם נבראו שני עולמים כדאמרי' במנחות. ויש עוד לפרש על פי רמז לפי שידוע הוא ים הוא דין והוא מערב ודרום הוא חסד ולרמז על העוה"ז שניתן על צד החסד ועל דרך עולם חסד יבנה ועל העוה"ב שניתן למי שזוכה בדין:
וצריך שיהיה בו כשיעור וטעמו פגמו. למאי דנראה מהכא דמשום שצריך שיהא בו כשיעור הלכך טעמו פגמו וכמה שבארתי בפנים ובבבלי פ' ע"פ דף ק"ה גבי האי ברייתא הנכנס לביתו במ"ש וכו' ש"מ מהא מתניתא תמניא וכו' וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור וש"מ טעמו פגמו וכו' רב אשי אמר טעמו פגמו וצריך שיעור חדא מילתא היא וה"ק מה טעם טעמו פגמו משום דכוס של ברכה צריך שיעור וכלומר דמהא ליכא למישמע מינה דבעלמא טעמו פגמו דאימא לך דלא פגמו ושאני הכא דלית ביה אלא שיעור רביעית ואם טעמו חסר שיעורו כדפי' התוס' שם והכא דקחשיב להו לתרתי נראה דמדברי ר"א נשמע דאף בעלמא טעמו פגמו דלהכי קאמר עוד וטעמו פגמו אף ע"ג דכבר אמר כוס פגום אין מברכין עליו והיינו דקאמר דשמעינן ממילתיה וצריך שיהא בו כשיעור וכן נמי אם טעמו פגמו אפי' יש בו יותר מכשיעור:
כבוד היום קודם לכבוד הלילה. וכמו דאמר נמי שם לעיל וכדפי' הרשב"ם ז"ל כבוד היום היינו צרכי סעודה יין וכיוצא בו וקידוש היום והיינו קידוש הלילה קודם לכבוד יום וגי' הרי"ף והרא"ש ז"ל בהדיא כן התם כבוד יום קודם לכבוד לילה קידוש לילה קודם לכבוד יום ולכבוד לילה והתוס' בפ' הנזכר דף קי"ג כתבו גבי הא דאמר התם ר' יוחנן שלשה מנוחלי העוה"ב וכו' והמבדיל על היין במ"ש מאי היא דמשייר מקידושא לאבדלתא תימא והא דוקא קידוש לילה קודם לכיבוד יום אבל הבדלה אינה קודמת ומפרש מורי הר"י דקידוש יום קרי כיבוד יום והכי איתא בירושלמי פ' שלשה שאכלו ר' יוסי בשם ר' יעקב ב"ר אדא איזהו כיבוד יום בפה"ג ואם היה גירסתם בברייתא דהובאה כאן כמו שהוא לפנינו צ"ל דכך היו מפרשים כבוד היום היינו קידוש של יום קודם לכבוד לילה היינו צרכי סעודת הלילה קדושת הלילה קודם לקדושת היום וזה דוחק דפעם קורא לקידוש של יום כבוד היום ופעם קדושת היום ואפשר דהיו גורסי' כאן כמו שהוא שם בספרים שלפנינו כבוד היום קודם לכבוד לילה קדושת הלילה קודם לכבוד יום וזהו כבוד יום דקאמר קדושת הלילה קודמו מפרש ר' יעקב דהוא בורא פרי הגפן קידוש של יום א"נ דגריס כפי התוספתא שהבאתי בפנים וכדפרישית מיהו איך שתפרש יש קצת דוחק למאי דמביאין ראיה מהבא לפירושם וצ"ל נמי כבוד היום דרישא היינו קידוש של יום קודם לכבוד הלילה היינו צרכי סעודה של לילה:
אכל מהלך עומד ומברך וכו' והתם סוף פרקין גריס במתניתא תנא האוכל ומהלך וכו' וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך. ומשום דאין זה כבוד כלפי מעלה לברך כשהוא מיסב ואין זה דרך אימה ויראה ולגי' האי ש"ס דגריס איפכא אבל יושב מיסב ומברך יש לומר דה"ק אכל יושב ולא בדרך קביעות כל כך מיסב כלומר על מקום אחד בקביעות ולא יטה אנה ואנה ומסיק התם והלכתא בכולהו יושב ומברך וכבר בארתי לעיל בריש פ' כיצד מברכין בדבור הארוך המתחיל מה עביד לה ר' יוחנן וכו' מחלוקי השיטות בענין ברכה מעין ג' אי מדאורייתא הויא או מדרבנן דלדעת התוס' והסמ"ג מדרבנן היא וכדנראה מדבריהם סוף פרקין ודעת רוב רבוותא דמדאורייתא הוי וע"ש בדין הג' ותמצא מבואר הכל וכתבתי שם דנראה דגם לדעת הרמב"ם ז"ל מדאורייתא היא שהרי כתב גם בברכה מעין ג' יושב ומברך:
סליק פירקא בס"ד