יש מביאין ביכורים וקורין אלו שאינן מביאין וכו' ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע. הר"ש פי' והר"ב אחריו כגון שיש לו שתי גינות משני צידי הדרכים ולא היה צריך לכך אלא דמיירי שהיתה דרך היחיד או דרך הרבים עוברת בתוך שדהו כדפרישית בפנים וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' ביכורים בהל' י' או שהיתה עיקרו בתוך שדהו והבריך קצתו בתוך שדהו ודרך הרבים או דרך היחיד מפסקת באמצע בין העיקר והצד המוברך וכו' וכך נראה מהסוגייא דגמרא דלמד דין המוכר שביל לחבירו מהאי פלוגתא דר' יהודה ורבנן במתני' דכי היכי דפליגי במתני' פליגי במוכר שביל אלמא דמתני' איירי בהדרך היחיד או של רבים עוברת בתוך שדהו ומפסקת בין העיקר להברכה ובענין פלוגתייהו דמתניתין עיין בדבור דלקמן:

רבי יהודה אמר כזה מביא. התוס' יו"ט מביא כאן לדברי הר"ש בשם הירושלמי דר' יהודה אתיא כר"א וכו' וסיים על זה וכתב ומכל הלין דר' יהודה לא פליג אלא בדרך הרבים באמצע אבל לא בדרך היחיד עכ"ל ובמ"כ לא ראה אלא בדברי הר"ש שלא העתיק אלא דברי ר' אימי דסוף הסוגיא ובהדיא מפרש הש"ס לעיל מינה על דעתיה דר' יודה מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד באמצע וכו' אלמא דר' יהודה פליג ג"כ אדרך היחיד באמצע ועוד דלקמן אחר זה קאמר בהדיא דבמוכר שביל לחבירו פליגי ביה נמי ר' יהודה ורבנן וא"כ על כרחך דכזה מביא דקאמר ר' יהודה אכולא סיפא קאי וכדפרישית בפנים וטפי מוכרח לזה למאי דפרישית לקמן בהסוגיא ללשון הב' שהוא העיקר דר' יונה דקאמר צריכה לר' יודה וכו' לפרושי מילתיה לפי האי אוקימתא הוא דקאמר דבמוכר שביל לחבירו בתוך שדהו הוא דפליגי וכדנראה דעלה קאמר מה פליגין וכו' וזהו פשוט דבתחילה מפרש הש"ס על דעתיה דר' יודה במאי דפליג בדרך היחיד באמצע והדר מפרש במאי דפליג בדרך הרבים באמצע והכי מוכח נמי בהדיא מגי' הספרי פ' תבא דגריס התם והנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע ה"ז אינו מביא ר' יהודה אומר כזה מביא וא"כ דברי ר' יהודה אדרך היחיד באמצע נמי קאי:

כולן משום תורת הגוזלן ירדו להן. לר' יוחנן צ"ל דאע"ג דהכי משמע בהדיא ממתני' דלקמן כדאמר ר' יוסי מ"מ לדיוקא קמ"ל דאם נתן לו רשות אפי' לשעה שוב אין תורת גזלן עליו כדר' מנא דלקמן דקאמר מילתיה דרבי יוחנן מסייע לאבא וכ"פ הרמב"ם שם בהלי"א:

מתניתא דרבי דרבי אמר שרשין חיין זה מזה וכו'. ר' זעירא גופיה דמהדר ליה לר' יוסי לעיל בפ"ק דערלה בהלכה א' ובהלכה ד' דלא ילפינן מידי מבכורים לענין שרשים משום דהאי דינא בבכורים ככ"ע אתיא כדקאמר הכא מטעמא דגלי קרא אדמתך ואימא לך בעלמא דשרשים יש בהן ממש כדפרישית התם בהל"ד ואע"ג דלא שמעינן הכי מר' יוחנן דקאמר בהדיא מענין זה הכי קאמר ליה התם לר' יוסי דאמר משמיה דר' יוחנן שרשים אין בהן ממש והשיב לו ר' זעירא בפירוש שמעתינה מן דר' יוחנן או בערלה הויתין קיימין ואדכרת הדא מילתא בבכורין וכו' כדאיתא התם וכלומר דאפשר שנזכרת ממאי דאמר ר' יוחנן גבי בכורים כולהן משום תורת הגזלן ירדו להן ומטעמא דמעטינהו קרא מאדמתך כדלעיל ודייקת מינה דטעמא דגלי קרא הא לאו הכי שרשים אין בהן ממש אבל לאו מילתא היא דאיכא למידחי להאי גיסא ולהאי גיסא דלא תילף מינה לבעלמא מידי דאיכא למימר דמתני' דבכורים כרבי אתיא ויליף מהכא דשרשין חיין זה מזה ואיכא למימר נמי איפכא דמתני' כרשב"ג נמי אתיא ושאני הכא דגלי קרא והלכך ליכא למשמע מינה מידי לבעלמא. ובענין דינא דשרשים בעלמא לפי המסקנא כבר כתבתי בזה לעיל בפ"ק דערלה ד"ה שרשים אין בהן ממש דנראה דדעת הרמב"ם כהך תירוצא קמייתא בענין ילדה שסבכה בזקנה וכרבי יהודה דהתוספתא וא"כ ס"ל בעלמא דשרשים יש בהן ממש וכן נראה מהאי פסקא דפסק כרבי בעיקר פלוגתייהו באילן שמקצתו נטוע בארץ וכו' וזכרתי מזה לעיל בפ"ד דפיאה בהלכה ד' ד"ה ישראל וגוי שהיו שותפין בקמה וכו' ע"ש:

על דעתיה דר' יודה מה בין וכו' ודרך היחיד באמצע. כבר נתבאר לעיל ד"ה רבי יהודא אומר דמוכרח מכאן דר' יהודה אכולא דהסיפא פליג וכדגריס בספרי בהדיא:

והגזלן. כדפרישית דאפי' נתיאשו הבעלים מהגזילה אינו מביא וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מבכורים הל' י"ב וזה נלמד ממשנה יתירה דהגזלן דלא איצטריך דהא במכ"ש מסיקריקון הוא ואע"ג דבגמרא מספקא להו בזה ובעי למיפשט מהאי דתרומה ודחי לה ר' יוסי וקאמר דעד כדון צריכה למיבעי היא מ"מ לא יהא אלא בעיא דלא איפשטא וספיקא דאיסורא לחומרא:

רבי שמעון בן לקיש בעי מהו שיביא ממנו לולב וכו'. הך בעיא דר"ל גרסינן נמי בבבלי ע"ז דף מז אלא דהתם גריס בתרי לישני ללישנא קמא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קא מיבעי' ליה ואליבא דרבנן דרבי יוסי בר' יהודה וכהאי בעיא דהכא דלעיל דצריכה לרבנן מצות כגבוה הן או אינן כגבוה וכדפרישית וללישנא בתרא כדקאמר רב דימי התם באשירה שביטלה קא מיבעיא ליה כהאי דבעי הכא אלא דהתם קאי בתיקו אי אמרינן דיש דיחוי אצל מצות אם היא לחומרא או לא והכא מפשט פשיטא ליה שהוא מביא ממנה לולב שאין מצות כגבוה ואם כן ס"ל להאי ש"ס דאין דחוי אצל מצות ל"ש לחומרא ולא שנא לקולא ועיין מענין דיחוי אצל מצות לעיל בפ"ג דחלה בהלכה ה' ד"ה שני גויים שעשו שני קבין מה שנתבאר שם בס"ד:

מהו שיביא בכורים וכו'. וא"כ לרבנן אינו מביא ממנה בכורים דכקדשי המקדש הן וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מביכורים בהלכה י"ו והכ"מ לא ציין מקומו ובלולב הוא דפסק במקומו בריש פ"ח דלולב מאשירה שביטלה פסול וטעמו משום דבגמר' דילן קאי בתיקו דדילמא אמרינן יש דיחוי אצל מצות לחומרא ועיין בדיבור דלעיל:

האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהן וכו'. כ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות הל' י"א ואע"ג דבעלמא קי"ל כרבנן דר"ש בפ' כ"ז דכלים דבסתם גניבה אמרינן יאוש הבעלים היא אבל לא בסתם גזילה שאני הכא גבי תרומה דמכיון שאין הבעלים מרדפין אחריהם אמרינן מסתמא איאושי הוא דמייאש וזה מוכח מהאי מתני' דפרק דלקמן דמייתי לה הכא וכדפשיט לה הש"ס דהאי מה שאין כן בביכורים אף בשנתייאשו הבעלים קאמר וכמו שהגהתי בפנים דמוכרח הוא וא"כ מדתני גבי תרומה ומעשר דנוהגין בסקריקין ובגזלן סתם ש"מ דמסתמא אמרינן שנתיאשו הבעלים ושאני בביכורים דגלי קרא אדמתך והא דמדחי לה ר' יוסי לקמן להאי פשיטותא דמתני' דיחויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה ועיין לעיל ד"ה והגזלן:

חד אמר לברכה וכו'. וכדפליגי נמי בהא רב יוסף ור' חנן בבבלי פ' כיצד מברכין דף מ"א ועיין לעיל בפרק הנזכר בהל"ד ד"ה תמן אמרין כל הקודם למקרא קודם לברכ' מה שנתבאר מזה בס"ד:

ר' יוחנן אמר לא קדשו. וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מבכורים בהל"ג כהאי ברייתא דמייתי לקמיה:

הלכה כר' יהודה. כ"פ הרמב"ם בפ"ד שם הל"ג הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים וכו' ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ. ובסוף הל' מעשר שני ונטע רבעי פסק כסתמא דמתני' דשלהי מעשר שני ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ הרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו וטעמיה דהאי סתמא דמתני' אידחי מהלכה בהדיא הכא ור' אבהו הורי כר' יהודה ומעשה רב וסתמא דמתני' דהתם לא אידחיא ומיהו היא גופה טעמא בעי דמ"ט לא פסקו בגמרא גם שם כהאי דר' יהודה דהכא שהרי יכול הגר לומר לאבותינו ולמאי דכתב הרמב"ן בנימוקי חומש אפשר ליישב זה דגבי ווידוי מעשר כתיב כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש ולא מצינו שנשבע לאברהם וליצחק וליעקב ארץ זבת חלב ודבש כ"א ליוצאי מצרים נאמר כן אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש וא"כ כאשר נשבעת לאבותינו וגו' דגבי ווידוי מעשר על אבותינו יוצאי מצרים קאי דכתיב לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' וזו היא השבועה וכמו שאמר למשה בתחילת השליחות ארץ זבת חלב ודבש זה מבואר מדבריו ז"ל ולפ"ז יש לחלק גבי גר בין ביכורים לבין ווידוי מעשר:

אשה ולא גיורת. משמע מהכא דגיורת לכהן מיהת איסור עשה היא וזהו דעת הראב"ד וסייעתי' דמן התורה אסורה לכהן ואין כן דעת הרמב"ם וכבר בארתי לזה בקידושין וביבמות שה דטעמיה דבש"ס דילן דריש להאי מעמיו לדרשה אחריתא וע"ש:

שליח ר' יוסי ורשב"ל בשם ר' יוחנן בשלקטן לשלחן ביד אחר וכו'. נראה דבהא פליגי דלמאי דאמרי בשם ר' יוחנן להאי מילתא ולא מסיימי להאי טעמא שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה משום דלא ס"ל לר' יוחנן להאי טעמא משום קושיא דלא משמע הכי מהני מתני' דהפריש בכורים ומכר שדהו וכו' ויבש המעיין וכו' וכדהקשה ר' יוסי בר' חנינה לקמן ולא ניחא ליה להני שינויי דמשני אליבא דר' הושעיא דמיירי בשנתן דעתו למכור וכו' דהא מתני' סתמא קתני והא דקאמר רבי יוחנן דאם לקטן להביאן בעצמו לא ישלחם ביד אחר לאו משום דאין להן תקנה אלא בקריאה אלא משום דחל עליו מצות הקריאה ואין לו היתר לפטור עצמו ממנה אא"כ לקטן בתחילה ע"מ לשלחן ע"י שליח דאז מותר לשלחן ואע"פ שאין השליח קורא לפי שלא חלה עליו מצות קריאה ולאינך דאמרי לה בשם ר' הושעיה ומסיימי לטעמא שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה וכו' אינהו הוא דסבירא להו דלית להו תקנתא אלא בקריאה והנ"מ מבואר הוא דבגוונא שאין יכול לקרות אחר שהפרישן איכא בינייהו כגון שהפרישן ומכר את שדהו וכיוצא בזה דלר' יוחנן מביא ואינו קורא ולר' הושעיא אין להן תקנה בהבאה בלא קריאה והדין בהם שירקבו אא"כ הפרישן בתחילה על מנת כן. ובהיות כן מבואר לנו דעת הרמב"ם בדינים אלו ובהיוצא מהן שבסוף פ"ב מביכורים כתב המפריש בכורים להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח ואם לקטן מתחילה על מנת לשלחן ביד שליח ה"ז מותר לשלחם וזה ממש כדברי ר' יוחנן ולא כדר' הושעי' וכדפרישית והלכך נמי בדינא דהני מתני' דלקמן הפריש ומכר שדהו ויבש המעיין וכו' פסק כסתמייהו כמבואר מדבריו דפ' ד' שם בהלכה ח' ובהלכה י"ב ומשום דלר' יוחנן לא בעינן שיפריש בתחילה ע"מ כן או שיבש בשעה ראשונה וכן בדין שכתב בהלכה י"ג שם המביא ביכורים מאחר החג ועד חנוכה אע"פ שהפרישן קודם החג מביא ואין קורא וכו' ועיין בכ"מ מ"ש בזה ואכתי לא ידעינן טעמא דלמה לא סבר גמרא דידן כהירושלמי ובמה שהתבאר עיקר הטעם לדעת הרמב"ם כך הוא הדא דר' יוחנן דהכא לא ס"ל כן ור' אסי ור' חנינה גופיה דאמר בגיטין ובפ' הספינה דף פ"א להאי בצרן ושגרן ביד שליח וכו' מקשה הכא על הא דר' הושעי' וא"כ לא פירש כוותיה להני מתני' שזכרנו ועוד דלקמן בהלכה ז' קאמרי חברייא בשם ריב"ל בהדיא הכא הפרישן קודם לחג וכו' ואע"ג דקאמר בתר הכי אית להון להא דר"ז וכשהפרישן קודם החג להביאן לאחר החג היינו דמצינן למימר דסבירא להו כר"ז ובהכי מיירי אבל לפי האמת סתם דברי ריב"ל כהני סתמי דמתני' מתפרשין ובזה נוחין הן דברי הרמב"ם ואין דעתו לפרש כפי' התוספות בגיטין ובהספינה שם דהך דר' יוסי בר"ח איירי כהאי אוקימתא דר' הושעיה הכא אלא דדעתו לפרש כהאי דר' יוחנן דהכא וכן הא דאמר בבבלי מכות דף י"ח בביכורים שעברה עליהן חנוכה ירקבו וכהאי דחברייא דלקמן בהא היינו נמי כהא מ"ד דס"ל דכל שנראה לקריאה אין לו תקנה וה"ה נמי דכל שנראה להבאה ולא הביא אין לו תקנה וירקבו אבל אליבא דר' יוחנן ואליבא דר' יוסי ב"ח דהבבלי לא אמרינן הכי לא בהנראה לקריאה שידחה מהבאה בלא קריאה ולא בהנראה להבאה בלחוד שידחה אח"כ מהבאה כלל ולפיכך לא הביא הרמב"ם כלל להא חבריי' בעבר' עליהן חנוכה ועיין לקמן ד"ה הפרישן קודם לחג:

היורש מביא ואינו קורא וכו'. כ"פ הרמב"ם שם בפ"ד בהלכה ח' וכאוקימתא דמסיק הכא:

כתיב ושמחת בכל הטוב וכו'. עיין בפ"ח דכתובות שם במה שנתבאר מזה ובענין ירושת הבעל מה דנ"מ בין מסקנת הש"ם דהכא ובין הש"ס הבבלי תמצא מבואר בריש פ' יש נוחלין ד"ה חכמי הגוים אומרים וע"ש:

חדא כר' יודה וחדא כרבנן וכו'. כדפרישית דלא קאי אלא על האי פלוגתא דר' יהודה ורבנן דלקמן בפ"ג ולא מצינו שום פלוגתא אחריתא דר' יהודה ורבנן שתהא שייכא להאי ענינא אלא אותה פלוגתא דפליגי בענין הקריאה וסדרה בהנחה ומיהו הא דפרישית בפנים בענין דקתני במתני' דלקמן שם הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכו' דאיכא למימר דאליבא דרבנן דר' יהודה היא זהו דוחק דהא קתני ברישא וקורא מהגדתי וכו' עד שגומר כל הפרשה וכמאן אתיא הא הלכך נראה דהעיקר כך הוא דלרבנן אינו מוריד כלום מעל כתפו אלא כשהתחיל לקרות מהגדתי קורא הכל כך עד שגומר כל הפרשה נמצא שלא היתה שם אלא הנחה אחת אחר שגמר כל הפרשה ומדכפל הכתוב ושנה להנחה ש"מ ללמדינו דהנחה מעכבת היא ולרבי יהודא דקאמר הגיע לארמי אובד אבי מוריד וכו' ואוחזו בשפתותיו וכו' משום דס"ל דהני תרתי הנחות דכתיבי לצורך הן וללמדינו זה שלא יהיה קורא הכל בתכיפה אחת אלא האי וענית ואמרת וגו' האמור אצל ארמי אובד אבי הוא אחר שמוריד הסל מעל כתפו והיינו הנחה דכתיבא ברישא ואחר שגמר הכל והנחתו והשתחוית וגו' וא"כ לצורך נשנית ולדידיה על כרחך דאתינא לטעמא דמפני שהנחה נוהגת בכל לכך היא מעכבת ובזה מתפרשת מתני' דלקמן כהוגן וכן הסוגיא דהכא נקטינן מיהת דמוכרח הוא מהכא דר' יהודה ורבנן פליני ולא כמו שרצה התי"ט לומר בהך מתניתין דפ"ג דר' יהודה לא בא לחלוק והביא כמה ראיות להאי דאומר דלאו לישנא דפלוגתא היא וכל זה מפני שראה שהרמב"ם בפי' המשנה כתב שם ואין הלכה כר' יהודה ובחבורו בפ"ג מבכורים בהלכה י"ב פסק כהאי דר' יהודה ובחנם האריך ודחק עצמו בזה דודאי א"א לפרש להך מתני' אלא דר' יהודא פליג אדת"ק התם וכדמוכרח מכאן דקאמר חדא כרבי יהודה וחדא כרבנן ועל כרחך דאהאי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן הוא דקאי ובענין פסק הרמב"ם לא אחת היא אלא למאות הרבה שחזר בו ממה שקבע להלכה בפירושו וקבע בחיבורו להלכה בענין אחר וכמו שביארתי הטעם ממש בכל המקומות שחזר בו וכאן הוא הטעם שהכריע כרבי יהודה נגד הת"ק פשוט הוא מפני שראה בספרי דדריש מהאי והנחתו וגו' והשתחוית מלמד שטעונים הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחואה וא"כ היינו דקאמר הכא דלר' יהודה לצורך נשנית והיינו הך דפרישית דהנחה ראשונה שמוריד הסל וכו' כדי שיניף הכהן עמו וקורא וגומר והנחה בתריית' להנפה שנייה בשעת השתחויה וא"כ סתמא דהברייתא דספרי כרבי יהודה והנחה דמעכבת דאמרינן הכא לרבנן דר"ע וכן בבבלי פרק אלו הן הלוקין על כרחך מטעמא לפי שהנחה נוהגת בכל היא וכדקאמר הכא לר' יהודה ולפיכך חזר בו ופסק בחיבורו כרבי יהודה:

אחד אינו מביא כל עיקר. כ"פ הרמב"ם בפ"ב מביכורים בהל' י"ג באחד אינו מביא כלל לפי שאין לו קרקע ושלשה יש לו קרקע כדאמרינן בפ' הספינה וסיים שם ואע"פ שאין לו אלא אילנות בלבד וכו' פשוט הוא דר"ל ואפי' בכה"ג שלא מכר לו אלא אילנות כל זמן שהן קיימין דאז אין לו קרקע שהדין הוא שלאחר שנקצצו או שיבשו אין לו ליטע אחרים תחתיהן אעפ"כ כל זמן שהן קיימין הרי הוא כמי שקנה קרקע לפי שיש תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו כמבואר בפ' הנזכר ודין שני אילנות כתב לקמן בפ"ד בהל' ד' שמביא ואינו קורא לפי שהדבר ספק וכו' כדקאמר התם וכן הכא מילין דצריכין לרבנן וכו' וכדפרישית:

הדא אמרה חזר ולקחן ממנו מביא. וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מבכורים בהלכה י"ד שבתחלה כתב שם דין הלוקח פירות תלושין עם הקרקע שהלוקח מביא כדפשיט ליה ר' אילא לר' בון לעיל ואח"כ כתב לדין מכר לו פירות חוץ מן הקרקע וכו' שאם חזר המוכר ולקח ממנו הפירות מביא הוא כדמסיק לה הכא מההיא דאתנן ובענין זה בארתי עוד במקום אחר ואין כאן מקומו:

הפרישן קודם לחג וכו'. כבר נתבאר מזה בהלכה דלעיל ד"ה שליח וכו' דדעת הרמב"ם לפסוק כמשמעות סתמא דלישנא דחברייא בשם ריב"ל דאף אם לא הפרישן בתחילה על מנת להביאן אחר החג אעפ"כ מביא ואינו קורא דמה דקאמר הכא אית להון דר' זעירא וכשהפרישן על מנת כן אינו אלא כמו דאפשר לומר דלר' זעירא בהכי מיירי נמי להא דחברייא אבל באמת סתמא דלישנא דידהו לאו בהכי איירי וטעמא דמילתא דהא ר' יוחנן לא ס"ל כוותיה דר' הושעיה בהא כמו שהוזכר לעיל שם וא"כ בההיא דהפרישן קודם לחנוכה וכו' ג"כ לא פסק דירקבו ומשום דחדא טעמא וחדא דינא אית להו שהרי לסבריה דר' יוחנן דלא אמרינן לענין קריאה דכל שנראו לקריאה אין להן תקנה בלא קריאה א"כ ה"ה נמי לענין הבאה דלא אמרינן בהפרשה תליא מילתא וכל שנראה להבאה ולא הביא ועבר עליהן זמן הבאה שאין להן תקנה אלא בבכרו ולא בכרו תליא מילתא דאם בכרו קודם לחנוכה ולא הפרישן אז אין מביאין מהן לאחר חנוכה ואם בכרו לאחר חנוכה אין מביאין אותן אלא בזמנן וזהו עצרת כמו שנתבאר מדבריו בפ"ב שם בהלכה ו' והוא שלא יביא מן החדש על הישן וכו' וזה נלמד הכל ממסקנת הסוגיא כמו שתמצא מבואר בדבור דלקמן:

אמר ר' חיננא בזמנן. האי בזמנן א"א לפרש בענין אחר אלא בעצרת שזהו זמן הבאת הבכורים כדתנינן אין מביאין בכורים קודם לעצרת ומכיון שכן נתבאר היטב פסקיה דהרמב"ם בהלכ' ו' וז' שם כמו שהוזכר בדבור דלעיל ותראה שלמד מכאן לומר דאותן שבכרו אחר חנוכה משנה הבאה הן חשובין ויניחם עד העצרת ואז הוא מביאן וכדברי ר' חיננא דקאמר בהדיא כן ומתרץ לקושית הש"ס דפריך אהא דקאמרי חברייא לאחר חנוכה לא קדשו והתנינן אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן וכו' והכל כמו שנתבאר בפנים ומוכרח לפרש כן ומזה נבין ממילא דאזדא לה השגת הראב"ד בדין הזה דמה שהקשה שם על מה שכתב שהבכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה וכו' ואיך יתכן זה והלא חנוכה קודם שבט הוא והיא שנה שעברה וכו' קושיא זו בעצמה הקשה הש"ס אהא דחברייא מהאי ברייתא וכדמסיי' להקושיא וסברינן מימר לאחר חנוכה אין קיימין וכדפרישית וא"כ למאי דמשני ר' חיננא ומפרש להאי ברייתא דבזמנן קאמרה והיינו כשמביאין אותן הבכורים שחנטו לאחר ט"ו בשבט ובזמנן מביא הוא ובלבד שלא יביא מהן על אותן שחנטו קודם ט"ו בשבט וכן איפכא וחברייא דקאמרי דלאחר חנוכה לא קדשו באלו שבכרו קודם חנוכה ולא הפרישן עד לאחר חנוכה הוא דמיירי וכמבואר בפנים והן הן ממש דברי הרמב"ם אין מביאין בכורין אחר חנוכה ור"ל לאלו שבכרו קודם חנוכה אין מביאין מהם כלל לאחר חנוכה ומסיים וקאמר שהבכורים שבכרו אחר חנוכה וכו' לאו כנתינת טעם הוא להא שכתב אין מביאין וכו' אלא מילתא באנפי נפשה היא ומלמדנו שאותן שבכרו אחר חנוכה אינן חשובין משנה שעברה ותאמר בהן לפוסלן מהבאה כלל וכלל אלא משנה הבאה הן חשובין ומניחן עד אחר עצרת ומביאן ובלבד שלא יביא מן החדש על הישן וכו' וכדמסיים בהלכה של אחריה ולא תיקשי הא משמע דכל שבכרו קודם ט"ו בשבט משנה שעברה הן וזהו כסברת הראב"ד אבל הא ליתא דבהדיא מפרש הש"ס וקאמר להפירכא אלא כי אנן קיימין בפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט וכו'. וא"כ ש"מ דמיהת מאלו שחנטו קודם ט"ו בשבט מביאין מהן עצמן והא סברינן מימר דלאחר חנוכה הוא וא"כ לבתר דמשני ר' חיננא וקאמר דבזמנן הוא שמביאין לאותן שחנטו קודם ט"ו בשבט ובלבד שלא יביא מן החדש על הישן וכו' הרי לך מבואר בהדיא דחשובין הן משנה הבאה לענין שצריך להניחן עד יבא זמן הבאה והיינו אחר העצרת או דנפרש דברי הרמב"ם דמ"ש אין מביאין בכורים אחר חנוכה היינו לאותן שבכרו אחר חנוכה וזהו שסיים שהבכורים שבכרו אחר חנוכה וכו' ולפ"ז פשוט הוא יותר סדור לשונו וטעמו מהיכן למד זה כפי אשר נתבאר. ובענין שהשיג דלמה לא הביא אם הפרישן קודם חנוכה וכו' ירקבו כבר מבואר זה בדברינו לעיל ודע שיש ט"ס בדפוסים שכתוב בהשגה והכי איתא בירושלמי במנחות פ' כל קרבנות הצבור אחר חנוכה לא קדשו וכך הועתק בדברי הכ"מ וט"ס הוא שאין ירושלמי על מנחות ומעולם לא היה וכל מקום שתמצא כתוב חמשה סדרים ירושלמי כמו בהקדמת הרמב"ם על המשנה או בשאר מקומות אין הכונה אלא על אותן ד' סדרים השלימים שלפנינו ועל מקצת מנדה שהוא מסדר טהרות וכמו שאנחנו רגילין לומר דגמרא הבבלית היא על ששה סדרים ואין לפנינו אלא ד' סדרים שלימים ומסכת' אחת מסדר זרעים ומסכת' אחת מסדר טהרות וכך הוא הכונה להחמשה סדרים הנזכרים מהירושלמי ולא תמצא איזה רמז בא זה מהקדמונים שהיה לפניהם גמרא ירושלמית יותר ממה שהוא לפנינו ומה שהיה כתוב בהשגת הראב"ד כאן במנחות פ' כל קרבנות הצבור זה שייך להשגה של אחר זה א"א הוא פסק כר"ל וכו' ובמנחות פ' כל קרבנות הצבור לא חלקו וכו' כאן הוא דשייך זה וטעו והדפיסו לזה בהשגה הקודמת וכן תמצא לזה בתוס' פ"ק דר"ה דף ה' כתוב ובירושלמי בכורות וכו' וט"ס הוא וצ"ל בבכורים כי שם הוא הך דירושלמי שזכרו. ובענין השגה זו שלאחריה על הא דכתב הרמב"ם הגדל בעציץ ובספינה אינו מביא ממנו כל עיקר אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה ועיין בהכ"מ מ"ש בזה וכדי שלא להאריך אומר אני דאם נפרש דדעת הרמב"ם בזה כפי פירש"י שפי' להא דאמר התם בדף פ"ד בסוף הסוגיא תנאי הוא וכו' ור' יוחנן דאמר כי האי תנא וכו' ולגי' הספרים שלפנינו כתוב שם מן הגג ומחורבה מביא וקורא והרי הרמב"ם לא כתב אלא מביא בלבד והיה צ"ל דגי' אחרת היתה לו בזה והאי דקאמר תנאי הוא פי' דלא תיקשי כלל לר' יוחנן מהני תרתי ברייתא דרמי להו אהדדי ומתרץ להו אליבא דר"ל אלא דר' יוחנן סבירא ליה דפליגי אהדדי ועל כרחך דתנאי הוא בהאי ענינא דהא אשכחן חדא ברייתא דמחלקא בין גג וחורבה לבין עציץ וספינה וא"כ האי דלא כחדא מהני תרתי ברייתות אלא דתנאי פליגי בזה ובהכי ניחא לקושית התוס' שהקשו שם דאכתי גג אגג קשיא לר' יוחנן וכו' ולמאי דפרישית לק"מ דר' יוחנן לא סמיך כלל אהני ברייתות אלא כהאי תנא הוא דס"ל לחלק בין גג וחורבה לבין עציץ וספינה וטעמא דמילתא דגג וחורבה עדיפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים משום דמצינו דגג וחורבה חשובין הן כארץ לענין מעשרות כמבואר לזה לשיטת הרמב"ם לעיל בפ"ה דמעשרות גבי בצלים משהשרישו בעליה וכו' כמו שהבאתי שם ראיה לדעתו ז"ל דאף לענין מעשרות חשיב כמחובר והשריש בארץ וכן בחורבה בהדיא קאמר הכא במעשרות פ' הנזכר בהלכה ד' זרע בחורבה וכו' וא"כ שמעינן דאלו חשובין הן כמו שנזרע בארץ וא"כ ה"ה לענין בכורים:

הפריש בכוריו ומכר שדהו וכו'. עיין לעיל בהלכה ו ד"ה שליח מה שנתבאר מזה בס"ד:

הפריש בכוריו נמקו נבזזו וכו'. הרמב"ם הביא לדין דהאי מתני' בפ"ב מביכורים בהל' כ' ובפ"ד בהלכה ט' חזר וכתב הפריש בכורים ואבדו וכו' להשמיענו דאינו קורא על השניים ושאין חייבין עליהן חומש ולפיכך לא כתב כאן אלא אבדו בלבד דרך כלל שכבר ביאר לעיל לכולא דהמתני' לענין שחייב להפריש אחרים תחתיהן וה"ה לכל הני לענין שאינו קורא ושאין חייבין עליהן חומש על השניים והתי"ט לא ראה דבריו מ"ש לעיל בפ"ב ואע"ג דקאמר הכא בגמ' משום יחידי אני שונה אותה לענין החומש אפ"ה פסק כן משום דסתם לן רבי במתני' כוותיה:

נטמאו הביכורים הסלים ניתנין לכהנים. וגי' הרמב"ם אין הסלים לכהנים כמ"ש בפ"ו מביכורים בהלכה ח' ונראה שקיים לגי' זו משום דכך הוא המשמעות הכתוב ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וגו' בזמן שהוא ראוי להנחה אז ולקח הכהן גם להטנא ולאפוקי אם נטמאו שאינן ראוין להנחה אצל המזבח:

למה בעלי אריסות וחכירות היא מתני'. היה נראה דטעות וחליפי תיבות יש כאן וצ"ל בחכורי בתי אבות היא מתני' ומפני שזה הכל אליבא דר' יהודה דלא קי"ל כוותיה לא רציתי להאריך:

סליק פירקא בס"ד