התרומה והביכורים כו' ואסורין לזרים. איצטריך לפחות מכשיעור והכי קאמר בהדיא בגמרא פתר לה פחות מכשיעור וזכרתי מזה לעיל סוף פ"ק דחלה ואף על גב דר' יוחנן מרבה לחצי שיעור מן התורה מדרשא דקרא כדאמר בפ' יום הכיפורים אפ"ה איצטריך התנא למיתני הכא דמהו דתימא דוקא במקום שרבתה התורה כדדריש מכל אוכל חלב אבל הכא דלא כתיב אלא אשר יאכל קדש וכו' אימא לא קמ"ל:

צא מהן עשרים שנה וכו'. התוס' במ"ק דף כ"ח תמהו על זה דהא משמע בשמעתין דבחמשים משנולד קאמר ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם ולמאי דפרישית ניחא דודאי משעה שנולד קאמר וה"פ דכמו שחמשים שנה של חיי אדם עונשין בהן כרת כך זה שלא חי אלא חמשים משעה שנולד מיתת כרת היא ומה שכתבו בריש יבמות דהתלמוד הזה חולק על הש"ס דילן דקאמר מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת וכו' ע"ש ורבה הוא דקאמר לה התם אבל סתמא דהש"ס דילן כמו סתמא דהכא:

מתניתין מסייעא לר' יוחנן ואסורין לזרים וכו'. כדפרישית והיותר נראה דטעות הוא וצ"ל מתני' פליגא על ר' יוחנן דלדידיה דמפרש דחייבין מיתה לזרים קאמר קשיא טפי להא דקתני עוד ואסורין לזרים ומשני פתר לה פחות מכשיעור וכך הוא דרך הש"ס בכל מקום דפריך איזו פירכא קאמר פתר לה ועיין במה שנתבאר לעיל בריש הפרק:

אוף בביכורים שנטמאו דברי הכל. כדפרישית וה"נ אמרינן בבבלי פ' הערל דף ע"ג דאסור לבערן בטומאה לא תני לה אלא דתני ושייר ומשמע דכ"ע לא פליגי דאף בביכורים כן והרמב"ם בפ"ב מביכורים בהלכה י"ט כתב וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש ועיין בהכ"מ במה שפי' להא שכתב ויראה לי דעל נתינת הטעם קאי ולא על הדין שהרי מפורש היא בגמרא ואפשר נמי לומר שפי' להא דהכא בלשון בעיא אם אוף בבכורים שנטמאו אמרינן דאין מבערין אותן לד"ה ומההיא דהערל ג"כ לא קשיא דלא קאמר התם אלא לשנויי מאי שייר דהאי שייר וכו' וכלומר דאיכא למימר דשייר נמי להך שאסור לבערו בטומאה ואין זה מבורר כל כך בהגמרא ולפיכך כתב יראה לי ומה דבעי הש"ס דהכא לאוקמי האי דרשא דלא בערתי וכו' בלקוח בכסף מעשר וכרבי יהודא דלעיל לא משמע הכי בש"ס דילן אלא דבמעשר שני עצמו קאמר והא דפריך ראוי לפדותו וכו' ולמה לי קרא לא קשה דלדיוקא איצטריך ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בתרומה טמאה כדדריש הכי בכמה מקומות ועיין לעיל בפ"ח דשביעית בהלכה ב' ד"ה קל מהן שביעית שניתן להדלקת הנר וכו' שהראיתי באצבע מעשר שני טהור לא ניתן להדלקת הנר כדתנינן בתוספתא שם וכן הכא ומייתי לה לקמן בהלכה ב' יש במעשר וכו' ואין מדליקין בו ולא כדעת האומרים דבמעשר שני טהור מותר לבער:

הן דתימר אין המעשר טעון רחיצה ברוצה ליגע וכו'. בבבלי חגיגה דף י"ח בעי לשנויי הכי לקושיא דחולין אחולין ועיין בתוס' שם ודחי לה נמי כעין דדחי לה הכא דבנגיעה דבמעשר ובאכילה דחולין לא אשכחן דפליגי ומתרץ דאידי ואידי באכילה והתם באכילה דנהמא והכא באכילה דפירי ולא משני כדמשני הכא משום דחולין סתמא קתני ועוד דלא בעי לאוקמי מתני' כיחידאה היכא דאית לן שנוייא אחרינא:

וגידוליהן אסורין וכו' אף לזרים ולבהמה. התי"ט מביא כאן לדברי התוס' פ' כל שעה דף לד דרצו לפרש לזרים היינו נכרים וזה אחד מן הדוחקים הגדולים ויש עוד לתמוה על מה שסיימו שם על זה וכן משמע בירושלמי ולא נמצא לא רמז מועט לדוחק פירוש הזה וכמדומה שמאיזה תלמיד טועה הוא והמהרש"א בפסחים שם הביא דברי הר"ש שכתב בעצמו ע"ז ולא כיווננו יפה וכו' והביא שם איזה פי' אחר בשמו ע"ש וכל זה אינו כלום ומה שכתב התי"ט בזה דנראה לו דלאו קושיא היא דהא מאי דתני אף לזרים נפרש אע"פ שנשאר אסור ונימא דתיהוי כגדולי תרומה שאסורים לזרים ולא לדברים אחרים וכו' וגם לפי' הזה אין אנו צריכין אלא דה"פ אע"פ שאסורין לזרים לא תימא דהוו כדבר שאין לו מתירין וליבטל להכי קאמר דאפ"ה אוסרין גם הגדולין את תערובתן משום דירושלים עשו אותה כדבר שיש לו מתירין כדקאמר בגמרא לפי שעכ"פ יכול הוא לאכול הכל שם בקדושתן וכדפרישית בפנים וכך הם דברי הרמב"ם בפירושו וכן בחבורו בבי"ד מבכורים בהלכה ט"ו ואע"פ שהבכורים אסורין לזרים אף בירושלי' הרי הן אוסרין בכל שהן ואפי' זרע הביכורים אחר שנכנסו לירושלים הרי הגדולין אסורין ואוסרין בכל שהן אם נתערבו בירושלים ואתי שפיר לפ"ז מאי דקאמר התנא מה שאין כן בתרומה דאלו תרומה אע"פ שהגדולין תרומה הן מ"מ לענין תערובתן אינן נחשבין כתרומה ולומר דצריכין אחד ומאה כתרומה עצמה אלא שבטילין הן ואפי' רוב א"צ שהרי הן כחולין לכל דבר וכדפרישית בפנים:

הן דתימר גידוליהן אסורין איסור מחיצה וכו'. האי שינויא קאי וכך הם דברי הרמב"ם וכפי שהבאתי בדבור דלעיל וסיים שם אבל הזורע בכורים שנכנסו לירושלים הגידולין חולין:

זאת אומרת שהפירות הטמאין חייבין בביכורים. היינו להפריש עליהן ממקום אחר מן הטהור דאלו להפריש מהן עצמן לא מוכחא מידי מהמתני' וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מבכורים בהלכה י"ט ואם נטמאו הפירות כולן אינו מפריש בכורים בטומאה אלא מפריש מן הטהור על הטמא לכתחילה ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאבוד ומשום שאין ראוין כלל ואפי' להסקה כמבואר לעיל בהלכה א' ד"ה אוף בבכורים וכו' ע"ש משא"כ בתרומה דמפרישין אף מפירות טמאין דמיהת התרומה ראויה להסקה היא:

תמן אמרי נכנס מששית לשביעית וכו'. סוגיא זו כעין סוגית הבבלי דפ"ק דר"ה בדף ט"ו ומיהו מכאן יותר מבואר למסקנא לדינא מהא דאמר ר' יוחנן בשאר שני שבוע את מהלך בו כירק ובשביעית את מהלך בו כאילן וכדפרישית בפנים וה"ז נוטה לדברי הרמב"ם בפ"א מהלכ' מעשר שני בהלכה ה' וכן האתרוג בלבד וכו' הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית וכו' וזהו כדברי ר' יוחנן דהכא דמבוארין דבריו יותר מדהתם וע"ש:

סליק פירקא בס"ד