Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Challah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אוכלין עראי מן העיסה וכו'. כדפרישי' וכ"כ הרמב"ם בהדיא בחיבורו בפ"ח מהל' ביכורי' בהל' ד' מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים או שתטמטם בשעורים ותעשה כולו גוף אחד. וא"כ גילגול הוא משתערב הקמח כולו במים ואע"פ שלא נעשה גוף אחד ואסור לאכול עראי בחטים וי"מ גלגול הוא שתדבק העיסה ונעשה גוף אחד וכך הם דברי הטור י"ד בריש סימן שכ"ז ויש ראיה ברורה לפי' הרמב"ם מהא דתני בתוספתא סוף פ"ק אמרו משום ר"י בן בתירא משתעשה מקרצות ומייתי לה הכא בהסוגיא ומפרש טעמיה דר"י בן בתירא משום דהוקשה לתרומת הגורן ואינה ניטלת אלא מדבר הגמור וא"כ ע"כ דסתמא דמתני' דפליגא על ר"י בן בתיר אלא בעייא מדבר הגמור ממש ואי ס"ד גילגול הוא משתעשה גוף אחד א"כ יותר גמור הוא ממה שתעשה מקרצות שהרי זה דבר ידוע שעד שלא תיעשה העיסה גוף אחד עושה היא מקרצות מקרצות וזה פשוט דשיעורא דר"י בן בתירא מאוחר הוא משיעורא דתנא דמתני' ואי אתה יכול לפרש שיהא מוקדם דהא עליה הוא דפריך הש"ס מעתה לכשתאפה וכו' ולא אמילתיה דתנא דמתניתין. וכן לישנא דקרא מסייעא להך פירושא דגלגול הוא עירוב הקמח במים ולא משתעשה גוף אחד דעריסותיכם כתיב וזהו העירוב במים ולא נמצא בחלה לשון אחר כ"א עריסה וכן ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן וכל שנילוש ונעשה גוף אחד נקרא בצק בלשון המקרא כמו שתמצא בכל המקומות בתורה וכן בנביאים מלוש בצק עד חומצתו ובצק שבלשון המקרא הוא עיסה בלשון חכמים. ועיין בדבור דלקמן:
כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה. מלישנא דמתני' משמע שלכתחלה המצוה היא להפריש החלה מיד שנותנת המים בקמח והיינו מתחילת דבר הנילוש ממנה שהרי א"א להפריש החלה מהקמח שנתערב והכי מוכח בהדיא בגמרא דלכתחילה קתני דמיד שנותנת המים מגבהת חלתה דהא פריך בפשיטות על הא דבעי ר"ל מעיקרא לאוקמי הך סיפא כר"ע דהנוטל חלה מן הקב חלה ומקשי עלה כלום אמר ר"ע אלא לשעבר וכו' והכא בתחילה אנן קיימין וכו' הרי דהש"ס מפרש להסיפא בפשיטות דמגבהת חלה לכתחלה משמע וא"כ הא דמסיק ר' יוחנן וקאמר דברי הכל הוא דמכיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם ה"ק דהכא הכל מודים דלא בעינן שיתערב כל שיעור הקמח במים אלא אפי' לא נתערב אלא מקצת ממנו חל עליו המצוה להפריש החלה דזו היא ראשית עריסותיכם ור"ל דהתורה ציותה כך שיפריש מראשית העירוב ולישנא דקרא דייק הכי מראשית העירוס תרימו וכמ"ש בדבור דלעיל אלא שאין איסור לאכול ממנה אכילת עראי עד שתגלגל כל שיעור הקמח משיעור חיוב חלה ואז הוקבעה העיסה לחלה ואסור אף באכילת עראי עד שיפריש החלה. ומזה נבין דעת הרמב"ם וכמשמעות לשונו שכתב בפ"ח שם בהל' ב' אימתי מפרישין חלה כשיתן את הקמח במים ויתערב הקמח במים מפריש החלה וכו' ור"ל כשיתערב אף מקצת הקמח במים חל עליו מצות הפרשת חלה אם יש שם הנילוש מתחילת הדבר וכדמסיים והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח וכו' וכדתנינן במתני' הרי דלא איירי אלא בשנתערב מקצת הקמח במים ובהל"ד שכתב מאימתי תתחייב העיסה בחלה משיתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים והיינו שנתערב כולו במים וזהו הגלגול בעיסת החטים כדפרישית בדבור דלעיל ואז הוקבעה העיסה לחיוב חלה ואסור לאכול ממנה אף אכילת עראי כדמסיים שם זהו הבנת דברי הרמב"ם וכך הבין הראב"ד דבריו ומה שהשיג שם וכתב אין יפה לעשות כן וכו' ואם חיוב הוא לעשות כן איך יאכל ממנה עראי עד שתגלגל והוא טבל יש לתמוה על קושיא זו וכי מה שנה דין זה לדין דמעשרות דתנינן בפ"ק דמעשרות מאימתי הפירות חייבין במעשרות וכו' ובתר הכי תנינן איזהו גרנן למעשרות וכו' ולענין שיהא אסיר לאכול מהן אפי' אכילת עראי וכו' ולמה לא הוקשה לו ג"כ כאן ואיך יאכל מהן עראי עד שלא הגיע גרנן הא כבר נתחייבו במעשר משהגיעו לעונת מעשרות והרי הוא טבל ואם יתישב הדבר במעשרות דכשהגיעו לעונת המעשרות חל עליהן חיוב המעשרות לענין שאם הפריש חל שם המעשרות עליהן אבל טבל לא מיקרי עד שיוקבע למעשרות כל א' וא' לפי דינו ואז הוא דאסור אף באכילת עראי א"כ ניישב כעין זה ממש כאן לענין דין חלה בענין חיוב הפרשת חלה ובענין קביעות להחלה שתחול עליה שם טבל עד שיפריש החלה שהן ג"כ בב' זמנים נפרדים והרי מבואר לך דלא הטעהו לשון הירושלמי כמ"ש הראב"ד עליו אלא דלשון הירושלמי מלמדהו דכן מוכרח מלשון הירושלמי ומלשון המתני' דלכתחלה מצוה להפריש החלה מידי כשנותנת את המים מתחלת הדבר שנילוש כמו שבארתי לעיל וכן מוכרח נמי דהך סיפא דמתני' בשלא נתערב אלא מקצת הקמח במים הוא דאיירי דהא משום הכי בעי ר"ל לאוקמי להסיפא כר"ע וקאמר ר' יוחנן דברי הכל הוא דאף שלא נתערב אלא מקצת זו היא ראשית עריסותיכם וזה פשוט. והכ"מ הסיב כאן להבנת דברי הרמב"ם שלא כהבנת הראב"ד בדבריו וכ"כ בב"י סי' שכ"ז אחר שהביא דברי הרא"ש והסוברים דכוותיה דהא דקתני שמגבהת חלתה וכו' לא שיהא זה עיקר המצוה דטוב יותר שתמתין עד אחר גמר לישה ותעשה גוף אחד אלא תקנת חכמים הוא בעיסה טהורה למהר להפרישה חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה וכו' והביא לדברי הרמב"ם וכתב וצריך לפרש דבריו כדברי הני רבוותא ולפי שלא הבין הראב"ד כן בדבריו השיגו וכו' עכ"ל וכבר ביארנו שהבנת הראב"ד בדברי הרמב"ם יפה הבין שכך הוא דעת הרמב"ם ומשמעות לשונו מוכח כן ומה שהקשה הראב"ד מבואר הוא ג"כ דאין כאן קושיא בענין זה וכדלעיל. ומה שהביאו הני רבוותא לסיועא לסברתייהו מההוא דירושלמי פ' ואלו עוברין ופ"ק דביצה וכמה שהביא הכ"מ כאן וכן בב"י שם וראיתי שהם לא הביאו אלא קצת מסוף הסוגיא ורצו ללמוד משם דהתקנה שהוזכרה התם על חלה דעלמא קאי והנני מעתיק כל הסוגיא דאתמר התם ומפרשה כדמוכרח מענינא דהסוגיא ויראה הרואה שאין כאן ראיה מבוררת לדבריהם משם דגרסינן התם בהל"ג על המתניתין כיצד מפרישין חלה טמאה ביו"ט מתניתא בשניטמאת לאחר גלגולה אבל נטמאת קודה לגלגולה יעשנה קבין בלשה בי"ט אבל אם לשה מעי"ט כהדא דתני הלש עיסה בי"ט מפריש חלתה בי"ט לשה מעי"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה ואין צורך לומר ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש הא עירס לא אמר ר' שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף אמר ר' יוסי בר' בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחילה שלא תטמא את העיסה ע"כ הסוגיא שם וכך הוא ממש בפ"ק דביצה. וזה ביאורה מתניתא דפליגי תנאי התם כיצד מפרישין את החלה בטומאה בי"ט מכיון דהחלה לא חזיא לאכילה ומר אמר הכי ומר אמר הכי דוקא בשנטמאת לאחר גלגולה שכבר הוקבעה לחיוב הפרשת חלה אבל אם נטמאה מקודם לגלגולה דאכתי לא חל עליה קביעות חיוב חלה א"כ הדין בה שיעשנה קבין קבין בפחות מכשיעור כדי שלא יצטרך להפריש חלה וה"ז דומה למאי דתנינן בפ' דלעיל בהל"ג מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטמאה וכת"ק דהלכתא כוותיה וה"נ מכיון שנטמאת מקודם ואינו יכול לעשותה בטהרה א"כ לכ"ע הכא יעשנה קבין שלא יבוא לידי שיעור חיוב חלה כדי שלא יצטרך לעשותה בטומאה ולא יכול להתעסק בחלתה בי"ט מכיון דלא חזיא לאכילה. בלשה בי"ט. והא דקתני כיצד מפרישין דמשמע דמיהת יכול להפריש החלה אלא דפליגי בתקנתא דוקא בשלשה להעיסה בי"ט היום דלא הוה אפשר ליה להפרישה מעי"ט אבל אם לשה להעיסה מעי"ט הדרינן להאי דינא כהדא דתני בתוספתא דביצה בפ"ק הלש עיסה בי"ט מפריש חלתה בי"ט. והתם גריס הלש עיסה בי"ט בין טמאה ובין טהורה וכו' והאי תלמודא לא גריס לה אלא כדמייתי לה כדמוכח מדלקמן. לשה מעי"ט ושכח להפריש חלתה מעי"ט אסור הוא לטלטלה בי"ט דטבל הוא וקסבר דאין טבל מוכן לי"ט ואצ"ל ליטול ממנה החלה בי"ט וש"מ דמתני' דקתני כיצד מפרישין בשלשה בי"ט דוקא מיירי. עירס לא אמר ומדייק הש"ס להרישא דברייתא עירס את העיסה בי"ט לא אמר וכי היכי דנשמע מינה לגוונ' דסיפא דהוה מיבעי לאסוקי אבל עירס מעי"ט אסור לטלטלה ואצ"ל ליטול ממנה דהא בשעירס אותה בלבד כבר נתחייבה בחלה מעי"ט אפי' לא גמר הלישה ומדלא קתני עירס אלא הלש ש"מ דבעירס לא מצי למיתני משום הסיפא דאפי' העירוס היה מעי"ט יכול הוא להפריש חלתה בי"ט בתמיה דאי הכי קשיא לן הא אנן תנינן בפ"ג דחלה דכשנתגלגלה העיסה והיינו עירס שנתערב כל שיעור הקמח במים כבר הוקבעה לחלה והשתא ליתני הכא עירס לאשמועינן רבותא טפי בסיפא דאף אם העירוס היה מעי"ט אינו יכול להפריש חלתה בי"ט. א"ר שמואל אחוי דר' ברכיה. דלא קשיא דתיפתר דהך ברייתא מיירי בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה בי"ט אלא לבסוף והיינו לאחר שתאפה וכר"א דמתני' דהלכתא כוותיה דס"ל לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאו דוקא בי"ט של פסח איירי אלא ה"ה בעצרת ובחג כדמסיק התם דבכל יו"ט אסור להתעסק ולהפריש חלה מעיסה טמאה מקודם שתאפה דמכיון דלא חזיא לאכילה אסור אף ללוש אותה משום כל מלאכה לא יעשה והלכך לא יפריש החל' עד אחר שתאפ' דעד שלא קרא שם חלה כל חדא וחדא חזיא ליה והשתא לא תידוק לש אין עירס לא דלאו לדיוקא מיתני אלא משום היא גופא קמ"ל ולרבותא קתני הלש דאפילו אם נטמאת העיסה קודם הלישה לש אותה בי"ט ואינו מפריש חלתה אלא בסוף לאחר שתאפה. אמר ר' יוסי בר' בון וכו' לא פליג אדר' שמואל אלא מוסיף הוא דבדין היה דאף בעיסה טהורה שעושה אותה בי"ט שלא יפריש חלתה אלא בסוף לאחר שתאפה ולא יפרישנה מקודם דהא מתקן הוא העיסה בי"ט ועד שלא הפריש החלה מותר להתעסק בה בכל ללוש ולאפות דאמרינן כל מקצת ומקצת מהעיסה חזיא ליה ולאחר שתאפה קורא לה שם חלה שזה יהיה לחלה ויכול הוא ליתנה לכהן מתי שירצה ואין כאן מתקן בי"ט. תקנה תיקנו בה. כלומר ואלא מפני מה התירו להפריש חלה בי"ט בתחלה אחר שהוקבעה העיסה לחיוב חלה ומקודם שתאפה משום דתקנה תקנו בה שלא תטמא את העיסה כלומר שלא יארע לה איזה טומאה ותיטמא העיסה ואם לא יפריש החלה בתחילה שוב אינו יכול להתעסק בהעיסה דהרי טבל טמא הוא והחלה שבה לא חזיא לאכילה דלשריפה עומדת לפיכך התירו להפריש החלה בתחילה בי"ט משום הך חששא. זהו ביאורה ופירושה דהסוגיא בפ"ג דפסחים ובפ"ק דביצה. והנה אחר מחילת גודל כבוד תורתם דהני רבוותא ובנשיקת ידים אומר אני דלא זה הדרך ולא זו העיר ללמוד מכאן לדין חלה דעלמא ולא זה הוא הפירוש כפי שפירשו בה לפי שיטתם דלבסוף אחר שתגמר לישת העיסה הוא דלא מיירי כאן אלא בענין הפרשת חלה בי"ט ופירוש דבסוף לאחר שתאפה הוא וכל המעיין והמדקדק בהאי סוגיא ובענינא דמתני' דהתם דעלה קאי יודה שזה הוא הדרך הנכון בעי' הסוגיא כדפרישית וזהו דרך הרמב"ם והשתא ל"ק הני סוגיות אהדדי דאלו לפי' הני רבוותא דאחלה דעלמא קאי א"כ הסוגיא דפסחים ודביצה סותרת לסוגיא דהכא דבהדיא מפרש להסיפא דמתני' דהכא דלכתחילה אנן קיימין ולא נחית כאן כלל להך תקנתא כמו שרצו לפרש אלא דהך תקנתא בחלה שמפריש מן העיסה שנעשית בי"ט הוא דאיתמר וזה ברור ונכון ומיוסד על היסוד האמת והישר בס"ד:
אף מה שבלגין לא נטבל וכו'. הך מילתא שנויה כמה פעמים בסדר הזה כמו שתמצא במקום אשר ציינתי בפנים וע' לעיל בפ"ג דמעשרות בהלכה ג' ד"ה והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג במה שביארתי בענין דין דמחזיר את המותר:
עשה עיסה מן החטים ומן השעורים אחר מי אתה מהלך וכו'. כדפרישית. ופשוט הוא דמכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיהו ע"כ דמיירי דאין בעיסה מן החטים כשיעור אלא בצירוף של השעורים עמה דאל"כ מאי קא מבעיא ליה הא ודאי הגלגול מחייב בה מכיון שיש בהחטים כשיעור ולא אזלא האי בעיא אלא למ"ד דהחטין מצטרפין עם השעורים לענין שיעור חיוב חלה ולפיכך לא זכר הרמב"ם מזה כלום מכיון דאנן קי"ל דבעיסת נשוך אין החטים מצטרפות אלא עם הכוסמין בלבד ועיין בריש מכלתין ד"ה ומצטרפין זע"ז ולקמן בפ"ד בהל' ב' ד"ה ר"י בן נורי:
זו היא ראשית עריסותיכם. כבר מבואר הכל לעיל בד"ה כיון שהיא נותנת את המים ע"ש ותדע קושטא דמילת' ברירא ואין מן הצורך לעשות כאן שום ט"ס כמה שרצה הר"ש לומר בהא דבעי לאוקמי מעיקרא דר"ע היא כמו שתראה בדבריו ולפי מה שנתבאר הכל ניחא בס"ד:
מעשר טבל שנתערב בחולין וכו'. עיין מזה לעיל בפ"ז דדמאי בהל' ו' ובהלכה שלאחריה מה שיתבאר מענין זה בס"ד:
הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור וכו'. הכ"מ כתב בריש פ"ח שם ולא ידעתי למה השמיט רבינו ועל הקרץ וכו' וזה פשוט שלא הוצרך להאריך בזה דזה בכלל העיסה הזאת ועוד דלאו בכל העיסות יש קרצות קרצות תחתיה ואם נמצא מקרצות תחתיה פשיטא דהכל בכלל וזה הי' צריך לדקדק מפני מה לא הזכיר הרמב"ם מהא דקאמר הכא חוץ מן הטמא שבה אלא דזה כבר מתיישב ממה דפרישית בפנים דלשיטתם דחכמים דסוף פ' דלעיל היא וכבר מבואר שם במה דפוסק הרמב"ם הלכה כר"א דהתם וטעמו לזה:
תיקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא וכו'. כדפרישית ואם דכל האי שקלא וטריא לא קאי אלא כדמסיק ר' שמואל בר אבדומא ולא למפרע היא קדישה וכו' מ"מ מדקאמר הכי בפשיטות תיקנו בחלה יש ראיה נמי מהכא להך פיסקא של הרמב"ם בחבורו כר"א דסוף פרק דלעיל:
אמר ר' יונה אוף אנן תנינן תרתיהון וכו'. כדפרישית דבהאי שינויא דתשני להני תרתי מתני' מיתרצא נמי הני תרתי מילין דר' חייא רובא והך שינויא נלמד מהאי כללא דאמר אביי בריש נדה דף ז' דכל שודאו מטמא לתולין בהא הוא דגזרו על ספקו בחולין הטבולין לחלה וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' בכורים בהל' י' בדין זה אבל בעלמא נקטינן דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו לענין טומאה אלא כחולין גרידא חשיבי וכמו שנתבאר בסוף פ' דלעיל. והר"ב שכתב כאן בסתימות דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו לא הי' לו לכתוב כן. ומה שהביא הכ"מ כאן בשם הר"י קורקם לעשות ט"ס בדברי הרמב"ם במ"ש גזרו על ספקו בחולין הטבולין לחלה שלא יטמאו אותן והגיה שצ"ל שיטמאו אותן ע"ש ואין כאן הכרח להגיה כלל אלא דה"ק שלא יטמאו אותן בידים בטומאה ודאית אלא צריך שיגמרנו בטהרה ובמה שכתב א"א שתהי' זו כוונתו מכח הסוגיא דפ"ק דנדה גם משם אין הכרח לפירושו ואין להאריך כי מבואר הוא כוונת דברי הרמב"ם לפי הנלמד מהאי סוגיא בענין האי כלל הנזכר:
שדה שהביאה שליש לפני הנכרי וכו'. עיין בפאה שם ובמקומות המצוינין לעיל במה שנתבאר מענין זה:
מה בינה לבין עיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה. פשוט הוא דהאי קושיא ארישא דמתני' קאי כדפרישית בפנים דלא איירי הכא מענינא דסיפא עד לבתר הכי דקאמר ר' בון בר חייה בעי קומי ר' זעירא וכו' ועד כאן מרישא דמתני' הוא דמדייק הש"ס וכדגריס לקמן בהאי דר' יוסי אוף אנן תנינן וכו' וזה הכל מהרישא דמתני'. וראיתי בב"י י"ד סי' ש"ל שכתב וז"ל ואהא דתנן בפ"ג דחלה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה אמרינן בירושלמי ומה בינה לעיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל עומדת שמא ימלך הגוי שלא יטול הכא בדעת הגוי היא תלויה ומשמע דאפי' אין שיעור חלה בשל ישראל חייבת וכ"כ הרא"ש ז"ל עכ"ל בזה וכ"ה בדברי הרא"ש בפ"ק דפסחים ודברים הללו אינם מובנים דאם על עיסת ארנונא קאי דאפי' אין בשל ישראל כשיעור חייבת מה שייך הכא כשיעור בשל ישראל או אין בה כשיעור וכי עיסת ארנונא בשותפות היא הלא אין עיקר הטעם לפי שיטתא דהאי ש"ס דחייבת אלא שמא ימלך המלך ולא יטול חלק הארנונא מעיסה זו ותשאר כל העיסה של ישראל ואין להאריך במבואר. ומוכרח דקושית הש"ס והתירוץ לא שייך כאן אסיפא דמתני' כלל אלא ארישא הוא דקאי. ומיהו בעיקר דין דעיסת ארנונא משמע הכא מפשיטות הקושיא והתירוץ דחייבת היא בחלה וכן הוא בתוספתא בפ"ק וכך הוא הגי' בספרים שלפנינו בפ"ק דפסחי' דף ו' ע"א כלישנא בתרא אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה עיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה מ"ט בהמה אית לה קלא עיסה לית לה קלא וכך הביא הרי"ף שם והר"ן כתב שם על פי ההיא דהכא וג"כ כדברי הרא"ש דהקושיא והתירוץ מיוסדים על הסיפא דמתניתין ואפשר שכך היתה הגי' לפניהם ולפי הגי' שלפנינו משמע כדפרישית וכך נראה שהוא גי' הרמב"ם ופירושו בההיא דהכא שכתב דין דהסיפא דמתני' בפ"ו מהל' בכורים בהל' ט' כפשטה וכמשמעה היו ישראל ונכרי שותפין בעיסה אם היה בחלק הישראל שיעור עיסה החייבת בחלה ה"ז חייבת בחלה ומשמע שאין זה כדין עיסת ארנונא ודין דרישא דמתני' כתב בפ"ח שם בהל"ח וג"כ כפשטה וכמשמעה ובדין עיסת ארנונא לא מצינו בדבריו שזכר מזה כלום ולא בדין בהמת ארנונא בהל' בכורות שבפ"ד שזכר שם מדין בכורה בשותפות נכרי שפטורה ושארי חלוקי דינים שנאמרו שם ודין ארנונא לא הוזכר בהדיא ואפשר שגי' אחרת היתה לו בההיא דפ"ק דפסחים וכמו שהביא הב"י שם בשם ס' התרומות דגריס עיסת ארנונא פטורה מן החלה ומ"מ איך שיהיה למה לא ביאר הדין הזה בהדיא אם לא שנאמר דלדעתו ארנונא כשותפות הנכרי הוא וא"כ בדין חלה צריך שיהא בשל ישראל כשיעור דוקא ולא כדעת הסוברים להוכיח מכאן דאפי' אין בשל ישראל כשיעור חייבת דבזה נראה שפי' הוא ז"ל להקושיא והתירוץ ארישא דמתני' דוקא כדלעיל ולשיטת הש"ס דהכא החיוב בה מטעמא אחרינא שמא ימלך וכו' ובדין בכורה הרי היא כשותפות עם הנכרי ופטורה. ובהאי דר"ז בסוף הלכה שכתבתי שיש גורסין ואינו מעורב ע"י גידין זו היא גי' ס' התרומה שהביא ב"י שם וכ"ה הגי' לקמן בסוף פרקין:
ואם ספק חייב. כתב הר"ב ומוכרה לכהן וכן דעת הר"ש וכתב דהכי קאמר בירושלמי והרמב"ם מפ"ח מבכורים בהל"ט סתם וכתב בזה ואם ספק חייבת בחלה ומשמע שנותנה לכהן בחנם כמו שכתב בדין ספק תרומה בכמה מקומות וזכרתי מזה לעיל בפ"ק דתרומות בהל"ז ועיין שם בד"ה תני שניה לא תאכל וכו' שדעתו ז"ל דבכל מקום שהחיוב הוא מצד הספק מדאורייתא ויש בהספק עון מיתה אע"פ שהחיוב עצמו אינו אלא מדבריהם כגון בתרומת מעשר של דמאי וכן כל כיוצא בו צריך ליתנו לכהן בלא דמים ועיין עוד בדבור דלקמן:
תמן את אומר ספק פטור והכא את אומר ספק חייב וכו' נוטל הוא דמיו מן השבט. ובבבלי חולין דף קלד דרמי נמי מת י' דהכא אמתני' דהתם ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ולא שמעינן מהתם בהדיא דצריך הכהן שיתן לו הדמים בשביל החלה ואע"ג דמסיים התם דאמר רב חסדא וכן תני ר"ח שמנה ספיקות נאמרו בגר ארבע לחיוב קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב וכו' וא"כ לכאורה מדחשבינהו כחדא דמיין הן אהדדי ובכור בהמה טהורה הדין בו דאם ספק הוא יאכל במומו לבעלים ואין הכהן יכול להוציא מידו וא"כ אפשר דה"ה בחלה אבל הא ליתא דאדרבה משם נלמד דלא דמי ספק חלה לספק בכור כ"א בזה דספיק' דידהו לחיובא אבל לא לענין שיכול לעכב לעצמו עד שיתן לו הכהן דמים דהתם אין האיסור אלא כ"ז שיש בו הספק וכדפירש"י ז"ל שהוא ספק כרת לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו הרי דכשנפל בו המום פקע האיסור ואין הכהן יכול להוציא ממנו דהוא בעצמו יכול לאוכלו במומו אבל בספק חלה וספק תרומה וכיוצא בהן הרי אי אפשר להבעלים עצמן לאכלן לעולם דהספק עון מיתה לעולם עליהן ועל כרחו צריך ליתנו להכהן והיאך יתחייב הכהן ליתן לו הדמים בשבילן דעכ"פ צריך הוא להפריש וא"כ מה יעשה בהן והרי חמור בהן ספיקן כודאן לענין זה דאם אינו נותנו לכהן זה יתננו לכהן אחר דלדידיה לא חזו ליה ואפי' בהסקה לא אפשר ליה משום ספיקא דאיסורא דשמא היא חלה גמורה ואסור לשרוף לתרומה ולחלה טהורה. וזהו טעמו של הרמב"ם בתרומת מעשר של דמאי ובכל ספק תרומה וספק חלה וכיוצא בהן שדין ודאי יש להן לענין שצריך ליתנו להכהן בחנם וסברא זו שמעינן מדלא הוזכר בש"ס דילן בשום מקום בכל כיוצא בזה שיטול דמים מן הכהן היכא דלא חזי לדידיה מחמת ספק איסור עון מיתה והלכך לא סמיך הרמב"ם אהאי דהכא וכבר בארתי מזה בריש מס' דמאי ועיין עוד לקמן בהל"ז ד"ה ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל:
שני גוים שעשו שני קבין וכו'. במאי דפירשתי בפני' לטעם חלוקי דינים שנאמרו בזה תמצא מבואר כל דברי הרמב"ם בדיני' הללו כמ"ש בפ"ז מהל' בכורים מהל"ח עד סוף הל"י וא"צ לשבש הגי' בשום אופן אלא כמה שהיא לפנינו הכל ובמילתא בטעמא וממילא מתיישב כל מה שטען הראב"ד בהשגתו שם ופשיטא במה שהיה בדעתו לדחות דברי הש"ס בדין שהוזכר שם בהל' ט' דכבר מתורץ הוא בדברינו דמה שהקשה ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן זה פשוט הוא דלא דמי דהתם לא היה שעת חובה על העיסה מעולם אבל הכא בשעה שעשאוה בשותפות היתה על העיסה שעת חובה דעיסת השותפין חייבת בחלה ומכיון שחלקוה נפטרה וכיון שנפטרה נפטרה ולא מהני השלמה של כל א' וא' על חלקו וזהו כוונת דברי הרמב"ם בדין זה שכתב הרי זה פטורה שכבר היתה לה שעת חובה ור"ל בעת שעשאוה והיה בה כשיעור בשותפות שניהם ומה שסיים וכתב והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק. ר"ל בזה ליתן טעם אגב דלמה לא הפרישו מאז החלה מאחר שחל עליה חובת חלה הלכך מסיים ואומר שמכל מקום הן השותפין היו פטורין מלהפריש מפני שבתחילה עשאיה לחלק ואין זה נתינת טעם למה דלא מהני כאן השלמה שלאח"כ אלא כדי ליתן טעם על שלא הפרישו החלה מקודם שחלקוה ועיקר הטעם דלא מהני כאן השלמה שלאח"כ אינו אלא משום שהיתה להעיסה שעת חובה בתחילה ושוב נפטרה כשחלקוה וכיון שנפטרה נפטרה ולא מהני בה השלמה של כל א' וא' דכבר נדחה חלק של כל א' וא' מחיוב חלה. ובמה שהקשה הראב"ד בקושיא הב' שכתב ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות וכ' הכ"מ בזה ואין זה ענין אצל דיחוי המצות במח"כ אומר אני דאף דהראב"ד דחה לדברי הש"ס בגילא דחיטתא מ"מ אנן לא משוינן ליה להראב"ד טועה דודאי יש ויש ענין זה לענין דיחוי המצות וכדי להתלמד במקום אחר אבאר לך תוכן דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד בענין אין דיחוי אצל המצות במה שמחולקין הן בפי' סוגיא אחת. הא דנקטינן אין דיחוי אצל המצות נלמד מהא דרב פפא בפ' כיסוי הדם דף פ"ז בהא דתנן כסהו ונתגלה פטור מלכפות כסהו הרוח חייב לכסות וא"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות ופריך כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל המצות. והא דרב פפא מייתי ליה בפ' לולב הגזול דף ל"ג גבי בעייא דר' ירמיה בהדס שנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא ובעי מעיקרא למיפשט מהא דרב פפא ודחי לה משום דלר' ירמיה הא דרב פפא גופיה מספקא ליה אי מפשט פשיטא ליה דאין דיחוי ל"ש לקולא ול"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו ושמעינן מיהת דלחומרא אמרינן אין דיחוי אצל מצות דלא קאי בתיקו אלא אי אמרינן נמי לקולא וא"כ הכא בדין חלה דלחומרא דעת הראב"ד דאין ראוי לסמוך על הירושלמי בזה דהרי אין דיחוי למצות היכא דלחומרא מיהו בעיקר סברת הראב"ד במאי דשמעינן מענין הסוגיא דסוכה יש לדקדק עליו דהא התם דיחוי מעיקרא הוא דהוי דעלתה בו תמרה בי"ט א"כ בתחילת י"ט לא הוי חזי וכדכתבו התוס' שם וא"כ נהי דשפיר שמעינן דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אצל המצות לחומרא וכדמדמי לה התם לההיא דכיסוי הדם דהתם נמי דיחוי מעיקרא הויא שהרי מיד כיסהו הרוח והלכך כי חזר ונתגלה לא נדחה ממצות כיסוי אבל נראה ונדחה אם חוזר ונראה אצל המצות לא שמעינן מידי מהתם ואדרבה מסוגיא דהתם דלקמן איפכא שמעינן לה דגריס על הא דתנינן או שהיו ענביו מרובות וכו' ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דיחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה לא לעולם דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט ומשמע דה"ק לא תפשוט משום דלקושטא דמילתא לא אמרינן דנראה ונדחה חוזר ונראה אפי' אצל המצות ומזה הוה קשיא להראב"ד דמשיג כאן מדין אין דיחוי אצל מצות ולא איפשט לן להא אלא גבי דיחוי מעיקרא וצ"ל לדעת הראב"ד דמפרש דה"ק נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט מינה דאיכא למימר דאין חוזר ונראה ואכתי בספיקא דאבעיא דלעיל קאי דאפשר היכא דהוי לחומרא אמרינן דחוזר ונראה זהו פי' הראב"ד בהסוגיא דהתם אבל הרמב"ם לא היה מפרש כן אלא דהש"ס פריך בלשון בתמיה ואי דאשחור בי"ט א"כ וכי ש"מ דנראה ונדחה חוזר ונראה בתמיה והא מסתברא דלאו הכי הוא אלא כיון דאידחי אידחי ואפי' לגבי מצוה ומהדר ליה דאין ה"נ דדיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי אצל המצות הוא דתפשוט מינה אבל נראה ונדחה דחוזר ונראה לא תפשוט משום דבכה"ג אמרינן בכל מקום דמכיון דאידחי אידחי ואפי' לגבי המצות. זהו פירושו של הרמב"ם בהסוגיא וכך נראה מפרש"י ז"ל שפי' להא דשמעת מינה בתמיה וכו' ע"ש. ובזה מבואר לן דעת הראב"ד במה שהשיג בענין קושיא הב' ונתיישב על נכון דעת הרמב"ם לפי פירושו בהסוגיא דסוכה ומסייע ליה לפירושו סוגיא דהאי ש"ס דש"מ דאפי' אצל המצות כל שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה דכיון דאדחי אדחי. דוק ותשכח דבכל דין דיחוי לא פסק הרמב"ם דאין דיחוי דמצוה אלא היכא דהוי דיחוי מעיקרא כמו בכיסוי הדם דמוכרח הוא דזה הוי דיחוי מעיקרא דמיירי שכסהו הרוח מיד דהא מדמי לה לנקטה הדס מעי"ט ועלתה התמרה בי"ט ואף דבעיקר הדין דנקטם לא כתב הרמב"ם כלום בענין הבעיא דר' ירמיה ומשוה דלשיט' דפסק גבי נקטם כר' טרפון ולא כסתמא דמתני' ובעי' דר' ירמיה אליבא תנא דמתני' הוא מ"מ למדנו מהסוגיא דהש"ס דכסהו הרוח דחוי מעיקרא הוא דהויא וזה פשוט ומבואר ולדעת הראב"ד אפשר לומר דהוא ז"ל מפרש להא דכסהו הרוח דמיירי אף לאחר שהיה הדם ראוי לכסותו בעי למיפשט מדרב פפא דאם התם לא הוי דיחוי מכ"ש בההיא דר' ירמיה ודחי לה דילמא לחומרא דוקא הוא דלא הוי דיחוי וא"כ ההיא סוגיא דלקמן שם דקאמר נראה ונדחה לא תפשוט מינה אלא דסלקא בתיקו כהאי דלעיל אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא ההיא דכסהו הרוח משמע מיד והשתא מתפרשא הסוגיא כדלעיל וכן בהאי דפסק בפ"ז דסוכה בענין המיעוט ענבי הדם פשוט הוא דאשתור מעיו"ט הוא דאיירי כמסקנת הסוגיא דהתם בזה לפי פירושו דלעיל באופן דזה ברור הוא לנו דדעת הרמב"ם דהא דאמרינן אין דיחוי אצל המצות דוקא בדיחוי דמעיקרא הוא דאיתמר דלא הוי דיחוי אבל היכא דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה אפי' אצל המצות. ושארי דינים שלמד מכאן בענין זה כבר הכל מבואר בפנים ואין אנו צריכין להאריך ולכפול בדברים:
מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגול' פוטרה וכו'. כעין האי שקלא וטריא דהכא בענין זה הכי נמי שקלו וטרו בסוגית הבבלי במנחות פ' ר' ישמעאל דף ס"ו דאם מ"ד גלגול פוטר בהקדש מירוח נמי פוטר או לא וכן בנכרי והמסקנא דבהקדש גלגול פוטר וכן מירוח לכ"ע ואפי' לר"ע דהתם וטעמיה דמחייב בחלה ובמעשרות במותר העומר משום דלא ניתנו מעות הקדש אלא לצורך להן ובדנכרי ג"כ אמרינן דמ"ד גלגול פוטר מירוח נמי פוטר והא דמצינו לברייתות דסברי דגלגול הנכרי פוטר כתנא דמתניתין דהכא ואפ"ה סברי במירוח דאין מירוח הנכרי פוטר ממעשרות התם משום חומרא דרבנן בעלמא גזירה משום בעלי כיסין שיש להם קרקעות הרבה ורוצים להפקיע ממעשרות ומקנין אותם לנכרי שימרחם ולפיכך גזרו ואמרו דאין מירוח הנכרי פוטר אבל בחלה לא חיישינן להכי משום דאי בעי לפטורי נפשיה להפקיע מחיוב חלה בלאו הכי הוא יכול דאפשר דאפי לה פחות מכשיעור והואיל דבצנעא הוא לא זילא ביה מילתא וכ"פ הרמב"ם וביאר לזה בפ"י מהל' תרומות וכבר נתבאר לעיל שם כל חלוקי דינים מענין זה ומענין דפסק כמ"ד אין קנין לנכרי בא"י והיינו בקרקע אבל קנין פירות יש לו וכמסקנא דהאי סתמא דהש"ס שעולה כמסקנת הש"ס הבבלי דגיטין סוף פ' השולח ועיין לעיל בפ"ה דדמאי ובמקומות המצוינים שמה תמצא מבואר הכל בס"ד:
מתניתא דלא כדרבן שמעון בן גמליאל. כך היא גירסת כל הספרים הישנים וכך היא גי' הרשב"א וכך היתה גירסת הרמב"ם כדלקמן והיא גי' נכונה ומוכרחת דהא קאמר ר"ל הלכה כרשב"ג ואם דמתני' אתיא כוותיה מאי קמ"ל ר"ל ומאי כרשב"ג דקאמר דלא מצינו חולק בזה לא במתני' לפי גי' הכתובה בספרים ולא בהתוספתא אלא ודאי גי' הספר מוטעת היא. ועוד דהרי מבואר הוא בהדיא בפ' דלעיל בהל"ה דר"ל מוקי למתני' דהתם כרשב"ג דהתוספתא וריב"ל וכן ר' יוחנן דקאי כוותיה מוקי להאי מתני' כתנא דמתני' דהכא א"כ על כרחך דתנא דמתני' פליג עם רשב"ג דהתוספתא ומעתה א"צ עוד ראיה אחרת דהגי' דלא כרשב"ג היא עיקרית וסתמא דמתני' דלא כרשב"ג דבעי שיעור דגן אלא הכל בנתינת טעם לחוד תליא מילתא והא דפסק ר"ל כרשב"ג ולא כסתמא דמתני' משום דאיהו לשיטתיה הוא דאזיל דאוקי בפ' דלעיל שם לסתמא דמתני' דהתם כרשב"ג וכדפרישית שם דלדעתיה דר"ל הא דתנינן התם חמשת רבעים קמח וכו' ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין משום דבתחלה כשלא ניטל המורסן נחשב הכל כדגן ומצטרפין לשיעור וכשניטל מתוכן לא נשאר בהעיסה שיעור דגן והלכך אע"פ שחזר המורסן לתוכן ה"ז דומה לעושה עיסה מן החטים שהוא מין החיוב עם האורז שהוא מין הפטור שאינו דגן ולרשב"ג צריך שיהא בה דגן כשיעור ואין מצטרפין והלכך נמי במורסן שאינו עכשיו בכלל דגן לא מהני בחוזר לתוכן לפי שאינו מצטרף עם העיסה שאין בה שיעור דגן וזהו טעמיה דר"ל דאוקמי לסתמא דמתני' דלעיל כרשב"ג ולפיכך פסק כאן הלכה כרשב"ג דאע"ג דתרווייהו דהני מתני' סתמא נינהו מ"מ עדיפא סתמא דלעיל דלא אשכחן שום פלוגתא בה מסתמא דהכא דאשכחן לרשב"ג דפליג בתוספתא ואע"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם כדאמרינן בפ' החולץ דף מ"ב הני מילי בדלא אשכחן סתמא אחרינא אבלהיכא דאשכחן סתמא אחרינא דסתם לן תנא כהאי מ"ד דפליג בברייתא הלכה כהאי סתמא אחרינא זהו דעתיה דר"ל אבל ר' יהושע בן לוי פליג לעיל אדר"ל ואוקי להמתני' דלעיל כדברי הכל ואפי' כהאי תנא דמתני' דהכא וכן דעת רבי יוחנן כריב"ל כדקאמר ר' מנא התם שכך קיבל מרבי יוסי רביה דאמר בשם רבי יוחנן דהכל מודים בסתמא דמתני' דלעיל משום דטעמא אחרינא איכא התם דדרך עיסה שנו ואין זה מדרך עיסה לחזור לתוכה המורסן אחר שניטל ממנה וא"כ לריב"ל ולרבי יוחנן דלעיל הלכה כסתמא דמתני' דהכא ודלא כרשב"ג ומעתה ממילא יובן לנו טעמיה דהרמב"ם דפוסק בפ"ו מהל' בכורים בהי"א המערב קמח חטים וקמח אורז וכו' וזהו כסתמא דמתני' דהכא וכסתם דמתני' דבסוף פרקין גבי שאור וזה שכתב לשון אפי' היה השאור חטים לתוך עיסת אורז וכו' וכלומר אפי' שאור שהוא דבר מועט משום דהכל הולך אחר נותן טעם במין שלא במינו ודלא כרשב"ג וכן פסק בפ"ו מהל' מצה לענין שיוצא י"ח בפסח והראב"ד השיג עליו כאן וכתב נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסק הלכה כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן. וכן דעת הרשב"א הביאו הכ"מ שם וכתב ליישב דעת הרמב"ם לפי שאפשר שהי' גורס כגי' הספרים שלנו מתני' כרשב"ג ופי' טעם דגן שאמרו היינו כשיעור וכדרשב"ג וכו' ואין מן הצורך להאריך בסתירת פי' דוחק הגדול הזה וחליל' לנו לבאר דעת הרמב"ם בדרך הזה אבל אמת ונכון הדבר כמו שנתבאר לפנינו דגי' הראב"ד והרשב"א היא אמיתית ועיקרית כמו שהכרחתי שהגי' הנכונה היא מתני' דלא כרשב"ג והא דפסק ר"ל כוותיה לפי שיטתו דפ' דלעיל הוא ואלו ראו ודקדקו בהאי דפ' דלעיל בודאי לא היו חולקים על פסק הלכה כסתמא דמתני' ודלא כרשב"ג אלא כריב"ל וכר' יוחנן דפליגי על הא דר"ל בטעם דמתני' דפ' דלעיל וא"כ ממילא נסתר פיסקיה דר"ל כרשב"ג דהא אפי' כר' יוחנן לחודיה נקטינן הלכתא כוותיה לגבי דר"ל ומכ"ש היכא דריב"ל קאי בשיטתיה דבעלמא הלכתא כוותיה אפילו לגביה דר' יוחנן ועוד דבהאי סוגיא דילן גופיה פסק ר' יוחנן דלא כרשב"ג כדקאמר ר' הילא משמיה טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן וזהו העיקר אליבא דר' יוחנן כדמסיק ר' זעירא ואמר מחלפא היא בידיה דר' הילא בהא דקאמר בשמיה דר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו' משום דסימן הוה לן דר' יוסי כרב הונא וא"כ ר' יוסי דהוא תלמידו דר' יוחנן בודאי כך קיבל מיניה דבטעמה דגן לחוד תליא מילתא וכיון דלא בעינן רובה דגן ממילא לא בעינן נמי שיעור דגן והראב"ד רצה להשמר עצמו בזה יסיים וכתב מיהו לא בעינן רוב דגן ורצה לומר דאע"ג דלר' יוחנן דס"ל לא בעינן רוב דגן מודה הוא דשיעור דגן בעינן ולא פליג אלא על הרוב אבל כשנדקדק בדברי ר' יוחנן בהא דפליג על ר"ל בההיא אוקימתא דמתני' דפ' דלעיל ומסיק התם ר' מנא דר' יוסי בשם ר' יוחנן קאמר דטעמא אחרינא איכא בההיא מתני' ודלא כר"ל דאוקי התם כרשב"ג ובמה שזכרנו מבואר נגלה דממילא פליג נמי על האי פיסקא דר"ל דהכא וא"כ על טעם דגן בלחוד הוא דקפיד והא דמסיים וקאמר אע"פ שאין רובה דגן משום אינך דקאמרי לעיל דתרווייהו בעינן קאמר איהו דטעמה דגן הוא דבעינן אע"פ שאין רובה דגן ולעולם שיעור דגן נמי לא בעינן דהא סתמא דמתני' פליגא על דרשב"ג ודלא כר"ל וזה מבואר ומוכרח מהני תרתי סוגיות והרי לך מבואר אמיתת הדבר לטעמו של הרמב"ם בפסק דין זה כמו שבארנו ממש בכל המקומות לדעתו ז"ל אחר שנעיין ונדקדק במקור המעיין הנובע שממנו יצא לנו לבאר הדינים לפי האמת בס"ד:
רבי יעקב בר אידי בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג. עיין בדבור דלעיל היטב הדק ותמצא דלא קאי פיסקיה דרשב"ל גם לשיטתא דסתמא דהאי תלמודא:
מוציא לפי חשבון. הר"ב כתב בזה מביא קמח כשיעור שאם יצרפנו לשאור זה שחייב בחלה ולש עיסה ומערב עם העיסה שיש בה השאור ומוציא ממנה כשיעור חלה וכו'. ומפני שראה להרמב"ם בפי' המשנה כעין זה כתב כן אבל קשה על זה דאם מערב הוא עם העיסה שיש בה השאור ומפריש החלה מן התערובות א"כ היינו סיפא ואם לאו וכו' ולא היה לעשות כן ולהפריש החלה מיניה וביה מן המעורב אלא בסיפא שאין לו פרנסה ממקום אחר ומהיכי תיתי יפריש כאן מן החיוב והפטור שנתערב והרי יש לו להפריש מהמקום אחר ולפיכך חזר בו הרמב"ם בחיבורו וכתב בדין זה בפ"ז מבכורים בהל' י"א הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' ה"ז מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייב בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף וכו' הרי שמפריש מן העיסה השניה א"כ צריך שלא תתערב בתוך העיסה שהורמה חלתה הוא לתוך עיסה זו כלומר שיקרב עיסה השנייה לתוך עיסה זו כדי שיפריש גם על השאור ויהיה מן המוקף וכך הוא נלמד מהתוספתא ומייתי הכא בהסוגיא ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך וכו' דפרישנא לקמן הרי שאמרו ימשיך ולא שיערב בתוך עיסה שהורמה חלתה וכדפרישית כאן בפנים ועיין לקמן ד"ה אמרין וכו' שיתבאר שם כל חלוקי דינים מענין תערובת טבל וחולין:
ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. הר"ש כתב כאן והא דאמרינן לפי חשבון היינו דא"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו חולין מדומעין דאסורין לזרים ונותן הכל לכהן או מוכר לו התרומה לפי חשבון עכ"ד בזה והביא התי"ט לזה וכתב והר"ש נסתפק בכאן אם יתן בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון וציין למ"ש בריש דמאי ואני כתבתי בריש דמאי דמאי דמבעיא ליה להר"ש מפשט פשיטא ליה להרמב"ם דכל ספק תרומה או תרומת מעשר או ספק חלה שהספק הוא שמא לא נתרמה ממנו בתחלה כל עיקר בזה לית דין ולית דיין שצריך ליתן לכהן בלא דמים שהרי ספק עון מיתה הוא ומכיון דלדידיה לא חזי ליה מה יעשה בה ובעל כרחו צריך ליתן להכהן בלא דמים וכמה שבארתי מזה ג"כ לעיל בהלכה ה' ד"ה תמן את אמר ספק פטור וכו' ע"ש דזה נלמד מההיא דפ' הזרוע דף קל"ד ומה דאיתמר שם בהסוגיא נוטל דמיו מן השבט לאו להלכתא פסיקתא איתמר תדע דפלוגתא הוא בהאי תלמודא לעיל בסוף פ"ה דדמאי אם בכל ספק תרומה ותרומת מעשר נוטל דמיו מן השבט או לא כדפליגי אמוראי התם בדין זה וא"כ ההיא דלעיל בהלכה ה' להאי מ"ד בלחוד הוא דאיתמר ולעיל בדמאי שם משמע דאינו מכריע הש"ס שם אלא כאידך מ"ד דאינו נוטל דמיו מן השבט ע"ש ומכ"ש ממאי דמשמע מש"ס הבבלי דפ' הזרוע שזכרתי דכל ספק איסור דאורייתא שהחמירו בה ולפיכך צריך הוא להפריש וא"כ צריך ליתנו כך להכהן ומהאי טעמא שנתבאר ובריש דמאי הבאתי בשם הרא"ש שכתב טעם אחר לזה שצריך ליתן התרומת מעשר של דמאי לכהן בלא דמים משום דאם את אומר בדמים חיישינן אדמהדר בתר כהן שיקנה ממנו אתי ביה לידי תקלה וזה הטעם היה אפשר לומר בדמאי אלא דקשה דא"כ אמאי לא נימא הכי גם במקום שאמרו תרומה דחזור ויתרום כעין האי דריש פ"ג דתרומות וכיוצא בו דאמרינן שהכהן צריך ליתן לו דמי הגדולה ולמה לא ניחוש לתקלה אבל לפי הטעם שביארתי טעם כולל הוא לספק תרומה ותרומת מעשר וחלה במקום שהספק הוא שמא תרומה זו היא הראשונה ויש בה ספק עון מיתה ולפיכך צריך הוא להפריש וליתן להכהן בלא דמים מכיון דלדידיה לא חזיא ליה כלל אבל היכא דידעי' שכבר נתרמה ממנו תרומה והיא תרומה גמורה מן התורה אלא שחכמים החמירו בה לחזור ולתרום כהאי דריש פ"ג דתרומות וכיוצא בו בזה ודאי שצריך הכהן ליתן הדמים בשביל אחת מהן שהמוציא עליו הראיה ומפני כך נמי אמרו שיתן לו דמי הגדולה וספק כזה אין בו ספק עון מיתה שכבר נתרמה ממנו תרומה גמורה מן התורה דוק ותשכח שכך הוא וזה דעת הרמב"ם בכל דינים כאלו והוא העיקר:
אמרין ליה הדא דר"ז תתובה על ר' בון בר חייה וכו'. משמע מהמסקנא בענין הדין טבל וחולין שנתערבו דלענין להוציא ממנו למקום אחר אינו יכול להוציא אבל מיניה וביה עליו יכול הוא להוציא דבזה אמרינן שמפריש מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור וכדמפרש הש"ס לטעמא מה בין וכו' בשעה שהוא מוציא ממנו עליו וכו' וכמה שבארתי לזה בפנים. וכדי להתבונן ביותר ביאור ולידע ממסקנת עקרי דינים אלו מדין טבל שנתערב בחולין ומדין התערובות אי בתר מבטל אזלינן או בתר בטל ולענין מאי הוא למאי דקי"ל כרבנן דר' יהודה דמין במינו בטל הוא בעלמא במקום דשייך ביטול וגם לבאר בחלוקי דינים השייכים להן אביא מסוגיות הש"ס הזה ומסוגית הש"ס הבבלי אשר הוזכר מעניני דינים האלו והמה במקומות מפוזרים וכל מה שנוכל לרמז בקצרה במקום שאמרו שלא להאריך נקצר והמעיין המבין יבין לבוא עד תכונת מסקנת דינים אלו ומאיזה מקור הן נובעין ולהבין דעת הרמב"ם ז"ל בהן. בתוספתא דדמאי פ"ה תני אמר ר"ש שזורי מעשה שנתערבו פירות טבולין בפירותי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי צא ולוקחם מן הגוי ועשר עליה והכי מייתי לה האי ש"ס לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ט' ובתוספתא שם הגי' א"ל צא וקח פירות מן השוק וכבר כתבתי בזה לעיל בדמאי שם דבבבלי פ' הקומץ רבה דאיכא התם כהני תרי לישני בהאי ברייתא דר' טרפון דמייתי לה התם ובענין דפליגי בדין אין קנין לנכרי וכו' נתבאר שם הכל ע"ש ואין אנו צריכין לחזור ולבאר זה כאן. נקטינן מיהת מהאי ברייתא דע"כ לומר דר' טרפון פליג אסתמא דמתני' דהכא דהרי לדידיה אין תקנה לאותו טבל שנתערב בחולין אלא בלוקח פירות אחרים מן השוק או מן הנכרי והרי ר"ש שזורי ששאל לו ודאי דמיירי שלא היה לו טבל ממקום אחר ולפיכך א"ל שצריך לחזר אחר טבל אחר כדי לעשרו וא"כ ש"מ דר"ט לא ס"ל כמתני' דידן שאם אין לו פירות טבל ממקום אחר שיכול הוא להוציא המעשרות מיניה וביה אלא דס"ל כהאי דאמר ר' זעירא הכא שאינו מוציא לא ממנו עליו ולא ממנו למקום אחר ואקשי לי' ר' בון ממתני' דהכא וכדמסיק הש"ס לית הדא דר"ז תתובה על ר' בון בר חייה דהא מתני' אמרה וכו' וא"כ ר"ט דהתם פליג אסתמא דמתני'. ומכל הלין יתבאר לך דמאי דמפלפל הר"ש בדמאי פ"ה בענין זה וכן כאן במקצת בענין טבל וחולין שנתערבו היאך יכול להפריש מן הפטור על החיוב ואני כתבתי בדמאי שם דמיירי בטבל וחולין שנתערבו שוה בשוה וכו' כמו שהוזכר שם מיהו כל זה אליבא דהך ברייתא דר"ט אבל לא קיימא להלכתא דהלכה כסתם מתני' דידן דפליגא עליה וכדמסיק הש"ס הכא דממנו עליו יכול הוא להוציא אבל לא ממנו למקום אחר כדמפרש טעמא וכמו שאבאר עוד בטעמא דהאי חלוקא דדינא לפי מה שנתבאר המקצת בפנים. ומעתה נתבאר לנו דין טבל שנתערב בחולין בחלוקי דיניו וכמ"ש הרמב"ם בזה דכאן בהל' בכורים ביאר דין הרישא דמתני' בפ"ז בהלי"א כנזכר לעיל ד"ה מוציא לפי חשבון וסיים שם וכתב ואם אין לו עיסה שניה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו איסר בכל שהוא. ומשום דמיניה וביה יכול הוא להפריש דאמרינן שמפריש מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור ולהדין דסיפא בטבל שטבול למעשרות שנתערב בחולין זה ביאר לעיל בפ' ח' מהל' מעשר מהל"ב עד סוף הל"ג בכל חלוקי דיניו שכתב שם שאם הן שוין מאה טבל ומאה חולין מתוקנין וכו' שאם אין לו פרנסה ממקום אתר מפריש מיניה וביה ומגביה הטבל ועוד סאה אחת לתרומת מעשר מן החולין דבכאן מיירי בטבל שהוא טבול לתרומת מעשר ולקמן ביאר שם דכך הוא הדין בטבל שטבול לתרומה ולתרומת מעשר וכן אם היה הטבל פחות מהחולין וכו' שוין הן בענין זה שמפריש מיניה וביה ומגביה אותו הטבל עם מה שצריך לחקנו מן החולין ומה שמפסיד זה מן החולין ביאר שם הטעם וכבר מבואר לענין הטעם הזה בדברי לעיל סוף דמאי בפי' המשנה מאה טבל מאה חולין וכו' בכל הבבות שנשנו שם וכן להסוגיא דהש"ס עלה ואין זה ענין לכאן אלא דנקטינן דעתו משם בענין טבל שנתערב בחולין דלעולם הפרשת תיקון החולין מהני הוא כשמתקן מיניה וביה אם אין לו טבל ממקום אחר וזה נלמד ממתני' דהכא דמוציא ממנו עליו אבל לא ממנו למקום אחר וזה פשוט הוא דאינו יכול לתקן מן התערובת למקום אחר דשמא נוטל הוא מן החולין והוי ליה מן הפטור על החיוב ודבר זה ביאר הוא ז"ל בכמה מקומות בהל' מעשר ובהל' תרומות שאינו יכול לתקן להחיוב בדבר שיש בו תערובת פטור וכדנלמד זה מסוגית הש"ס דהכא להאי חלוקא דדינא בענין טבל שנתערב בחולין. ונבוא מעתה לבאר טעמא דהאי חלוקא דדינא למאי דקאמר הש"ס לפרש מה בין וכו' בשעה שהוא מוציא ממנו עליו וכו' דחילוק דין זה בטעמא דידיה תליא בהאי דאמרו בש"ס דהכא לעיל בפ"ה דתרומות בהל"ג דאמר רבי יוסי בר חנינא נבילה בטילה בשחוטה וכו' ואיתמר להא בש"ס דילן במנחות דף כג ובכמה מקומות דפליגי רב חסדא ור' חנינא דלרב חסדא לעולם בתר מבטל אזלינן ולפיכך נבילה בטלה בשחוטה לפי שהשחוטה שהוא המבטל א"א שתעשה נבילה והנבילה אפשר שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה ואזלינן בתר המבטל והוי ליה מין שלא במינו ובטל וכבר בארתי לעיל בתרומות שם לדעת הרמב"ם בזה שכ' לדין זה ולטעמו בסוף פ"א מאה"ט דאע"ג דכל האי טעמא לפלוגתייהו דאיתמר התם אליבא דר' יהודה הוא דאיתמר אבל לרבנן דס"ל דכל מין במינו בטל וא"כ לא איצטריך להאי טעמא דבתר מבטל אזלינן מ"מ מה שהיה לו מן ההכרח להרמב"ם ז"ל להביא להטעם הזה הוא ללמדנו טעם החילוק דאמרינן בבכורות דלא בטלה אלא לטומאת מגע אבל לטומאת משא לא דכמאן דאיתא דמי ע"ש ותמצא מבואר לדין זה ולדינים הנזכרים שם לעיל בדברי הרמב"ם. ומיהת נקטינן דהעיקר הוא דבתר מבטל אזלינן וכדמסתייע לן נמי מהאי תלמודא דלעיל בתרומות וכן הכא דקאמר בפשיטות למסקנא דהיינו טעמא דמחלקינן בין ממנו למקום אחר דאינו יכול להפריש מהטבל שנתערב בחולין ובין ממנו עליו דיכול הוא להפריש והחילוק הזה נלמד בהדיא ממתני' וא"כ למאי דמפרש הש"ס לטעם החילוק שמעינן להדיא דטעמא הויא משום דבתר מבטל אזלינן ולפיכך ממנו עליו לעולם יכול הוא להפריש דהחולין אינן יכולין לעשות כטבל וא"כ מן הדין הוא דנתבטל הטבל לגמרי אלא דמשום חומרא דטבל הצריכו חכמים להפריש ומפריש מיהת מיניה וביה אם אין לו פרנסה ממקום אחר דהא מדינא בלא"ה ליכא למיחש למידי אבל ממנו למקום אחר אינו יכול להפריש דהטבל של מקום אחר הוא טבל גמור וצריך לתקנו מן התורה והיאך יכול להפריש עליו מתערובת טבל בחולין דאנן בתר מבטל אזלינן ונתבטל הטבל מדינא והוי ליה מן הפטור על החיוב. והרי לפניך מבואר הדין עם חלוקו וטעמו דבתר מבטל אזלינן וזה פשוט הוא דלדין דטבל שנתערב בחולין דקיימינן הכא בזה לכ"ע שוין בו דמין במינו לא בטל בין לרבנן בין לר' יהודה וא"כ לענין להפריש ממנו מבואר הוא טעם והחילוק למאי דקי"ל דבתר מבטל אזלינן כמבואר בפנים ולעיל דשמעינן להא מסוגית האי ש"ס בפשיטות כמ"ד דבתר מבטל אזלינן. ומעתה נשאר לנו לבאר קושיא אחת בענין זה דאי אמרינן גבי טבל שנתערב בחולין האי טעמא דבתר מבטל אזלינן א"כ היאך הטבל אוסר בכל שהוא ולמה לא יתבטל לגמרי ומצאתי לקושי' זו בדברי התוס' במנחות דף כב ע"ב ד"ה ור' יהודה סבר וכו' דלאחר שהביאו שחזר בו ר"ת ממה שהיה אומר בתחילה לחלק בתרומה בין לח ליבש דבלח במינו במשהו כמו טבל וביבש הוא דאמרו עולה בק"א והקשו לו מכמה מקומות דאמרינן בהדיא דתרומה עולה בק"א אף בלח וחזר בו ופירש להאי דר' יוחנן בשלהי ע"ז שהביאו שם משום דר' יוחנן ג"כ ס"ל דבתר מבטל אזלינן וכו' ע"ש ושוב כתבו וא"ת וטבל במינו במשהו היכי משכחת לה הא אי אפשר להמבטל דהיינו חולין שיעשו טבל ותירצו ג' תירוצים וכולם אינם עולין למשמעות המתני' דהכא עם הסוגיא דמה שכתבו די"ל שנפל טבל טבול לתרומה בטבל שאינו טבול לתרומה דהוי מין במינו כיון דשם טבל על שניהן א"נ טבל שראה פני הבית בטבל שלא ראה פני הבית. והנה אלו ב' התירוצים מעיקרא קשה עליהם מהאי מתני' דהכא דבטבל של חלה שנתערב בעיסה שהורמה חלתה מיירי וקתני עלה א"כ למה הטבל אוסר בכ"ש במין במינו וגם התירוץ הג' שכתבו עוד א"נ אפילו נפל לחולין מתוקנין ובעודה לתרומה ביד בעלים דאפשר לאיתשולי עלה גם זה אינו דמלבד האי סברא משום דאיכא לאיתשולי עלה לא אמרינן בדין תערובת תרומה כדמוכח בנדרים דף מ"ח משום דליכא מצוה לאיתשולי עלה אלא דקשה ומה נאמר במתני' דידן דבשאור טבל שנתערב בחולין מתוקנין איירי וכן שייך הכא דאיכא לאיתשולי עלה ובלאו הכי אינו מובן תירוץ הזה דאנן בטבל קיימי' ומאי להא דתרומה שכתבו כאן אם לא שנאמר דזה קאי אהא דלעיל שם בדבריהם ולא נאריך בזה ומיהו בעיקר קושיא זו מתורצת היא מתוך דברינו דלעיל ולמאי שרמזתי לזה בפנים דודאי מדינא הטבל נתבטל לגמרי אף למ"ד בתר מבטל אזלינן ואפי' לענין איסור אלא משום חומרא דטבל שהחמירו בו חכמים לאסור התערובת במשהו במין במינו ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל א"כ לעולם לענין איסור נשאר בחומרא זו וכי אמרינן בתר מבטל אזלינן היינו לענין להפריש ממנו למקום אחר דאי אזלינן בתר מבטל לקולא כהאי דנבילה בטלה בשחוטה מכ"ש דאזלינן בתר מבטל לחומרא וא"א להפריש ממנו למקום אחר ולענין זה בלבד נקרא כאן מין בשאינו מינו ולחומרא אבל לענין שיהא בטל לגמרי אף לענין איסור הא ודאי לא אמרינן דהא מיהת מין במינו ממש הוא והחמירו בטבל כמו ביי"נ כדאמרינן בשלהי ע"ז ותדע דהא האי פלוגתא אי בתר מבטל אזלינן או בתר בטל איתמר במנחות בדין טומאה וטהרה ואליבא דר' יהודה ומדחזינן דלא פליגי בעלמא אליבא דר' יהודה בהא דהא לר' יהודה מין במינו לא בטל בכל מקום שמעינן דהני אמוראי סברי דדוקא לענין טומה וטהרה אמרינן הכי אליבא דרבי יהודה אבל לענין איסור כדקאי קאי ולר' יהודה נבילה שבטלה בשחוטה האיסור לא נתבטל דמין במינו לא בטל לדידיה והשתא מדר' יהודה נשמע לרבנן בטבל דלכ"ע מין במינו לא בטל לענין איסורא ולענין להפרישו צריך הוא שיפריש ממנו עליו אבל לא ממנו למקום אחר דבתר מבטל אזלינן לענין זה ואף שיש לדחות הראיה מהאי דר' יהודה דהא אמרינן התם לעולם אליבא דר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל ה"מ היכא דאפשר ליה למהוי כוותיה וכו' ומשמע דאף בכל מקום דקאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל ואפי' במקום איסורא הוא דפליגי הכי אליביה מ"מ כסברא שאמרנו אליבא דרבנן היא נכונה ואמיתית דאף למאי דנתבאר לן דלרבנן אמרינן נמי בתר מבטל אזלינן כמבואר מכל מה שזכרנו למעלה היינו דווקא לענין הפרשה והעלאה אבל לא לענין איסורא שיתבטל האיסור לגמרי דבמקום שהחמירו במין במינו במשהו החומרא לעולם עומדת היא ולא בטל במין במינו ממש ואין להאריך יותר בזה:
ולית הדא דר' בון בר חייה תתיבה על דרבי זעירא וכו'. כדפרישית דמה שייך דין דקומץ מנחה לדין דטבל דהקומץ מעולם לא יתבטל שכבר קדשת אותו וכן המנחה אע"פ שעדיין לא נקמצה מ"מ כבר נתקדשה בכלי שרת וכעין זה אמרינן במנחות דף כב ע"ב גבי ההיא דשתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו וכו' וכן בקומץ מנחה שנתערב בשירים וכו' אמר ר' זירא נאמר הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשירים מה בקומץ אין מבטל את חבירו אף שירים אין מבטלין את הקומץ וא"כ ה"ה הכא שנתערב בחולין אין הקומץ מתבטל ולא תליא אם המבטל נעשה כבטל או לא וכן במנתה שכבר מקודשת ועומדת היא:
ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך. דוקא משיך אבל לא שיערב בהעיסה שהורמה חלתה והיינו דפליגי הכא בהאי דנשוך אם מן התורה הוא או לא וכבר זכרתי מזה לעיל בד"ה מוציא לפי חשבון וע"ש:
והתנינן ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך וכו'. הוה מצי למיפרך ממתני' דלעיל בפ"ב בהל"ד העושה עיסתו קבין וכו' עד שישוכו א"כ הנשוך מן התורה הוא ולא שייך התם להאי דמפרק שבא מעיסת הנשוך וכדפרישית בלשון הב' שהוא העיקר דהא עושה עיסתו קבין קתני וא"כ בתחלת עשייה הוא דמיירי אלא דאכתי הוה מצי לשנויי דר"ל ס"ל כמ"ד דר"א פליג התם את"ק ודוקא צירוף הסל מהני לדידיה והלכתא כר"א בהא ועיין לעיל בפ"ב שם מה שנתבאר לקושטא דמילתא:
דאמר רשב"ל בשם חזקיה טבל בטל ברוב. ודאי דחזקיה לא פליג אמתני' דטבל במין במינו במשהו והלכך פירשתי דבטבל שלא הוברר מיירי וכעין האי דריש פ"ד דתרומות וכן האי דפ"ה דמעשרות שציינתי בפנים וכדפרישית שם ומיהו הכא לכאורה אפשר לפרש דמן התורה פליגי וחזקיה כרבנן ור' יוחנן כר' יהודה דמדאורייתא מין במינו לא בטל אלא דלא ניחא לן לאוקמי מילתיה דרבי יוחנן כר' יהודה ולא כרבנן ועוד דמ"ש טבל דנקטי בפלוגתייהו ועיין בפ"ה דמעשרות שם מה שנתבאר מענין זה:
היה צריך לתרום ד' ה' חביות מן הבור וכו'. מתוספתא זו הבאתי ראיה לעיל בריש פ"ד דתרומות לדעת הרמב"ם שלמד מכאן דהמפריש מקצת תרומות ומעשרות לא עשה כלום וע"ש:
סליק פירקא בס"ד