עושין פסין. גובהן י' טפחים ורחבן ששה. רש"י ז"ל פי' גם על הפשוטין דר"מ באמצע נותן לכל רוח לוח רחב אמה. ולפ"ז בזמן שיש שם יותר מי"ג אמה ושליש שצריך להרבות בפסין אף לר' יהודה דקי"ל כוותיה והיינו בפשוטין כדכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות שבת בהלכה כ"ט היה צריך שיהא ברחבן ששה. ומסתימת דברי הרמב"ם לא משמע כן שלא כתב שם אלא ובלבד שירבה בפסין פשוטין שמניחין אותן בכל רוח כדי שלא יהא בין פס לחבירו יותר על י"ג אמה ושליש ולא ביאר כאן כלום משיעור פשוטין כ"א למעלה בהלכה כ"ז גבי דיומדין כתב כמה יהא גובה כל פס מהן י' טפחים ורחבן ו' טפחים והה"מ כתב גבי פשוטין ורחבן מבואר בירושלמי כל שהוא. וכן ראיתי בהריטב"א שכתב אמרו בירושלמי פסין אין להן שיעור וע"כ על הפשוטין קאמר עכ"ל. ואפשר שבירושלמי שלפניהן היה כתוב כך ולא נמצא זה בספרים שלפנינו מבואר בהדיא גבי פסי ביראות מיהו לדינא קושטא היא ונלמד ממה דאמרי' כאן בפרק דלעיל בהלכה ז' גבי מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי וכו' והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן בפחות מעשר אמר כזו כן מחיצת שבת. וא"כ מסתברא דבפסי ביראות כל היכא דבעי' פשוטין אף לר' יהודה שהדין כן דכל שהוא ממעט בכדי שלא יהא הפרוץ יותר מי"ג אמה ושליש סגי ולא אמרו רחבן ששה אלא באלו ד' דיומדין שבד' זויות כדי שיהא אמה לכאן ולכאן בכל רוח ורוח. ועיין לקמן בד"ה מתוך שאת עושה דיומדין מה שיתבאר בענין הפשוטין לר' יהודה בס"ד:

קשורות ולא מותרות. ביארתי בפנים דלא תיקשי אמאי אזלינן כאן לחומרא ובסיפא לקולא. והרמב"ם שם בהלכה כ"ז לא העתיק אלא הסיפא הרבקות של ד' ד' בקר אחת נכנסת ואחת יוצאת והשמיט מה שאמרו על הבקר קשורות ולא מותרות. ונראה דטעמו ז"ל שהיה מפרש דמה שאמרו קשורות וכו' אליבא דר"מ נצרכה דס"ל של ג' ג' וסתם רבקה אחת היא של שני בקר ומסתמא כל שנים ושנים קשורין הן ולפיכך תני קשורות כלומר שכל השלשה יהיו קשורות יחד שלא יהא השלישי נשמט מהזוג אבל אליבא דר' יהודה לא איצטריך למיתני דלדידי' של ד' ד' הן והזוגות מסתמא קשורות הן:

רבי זעירא בשם ר' אלעזר הגיעוך סוף תחומי שבת וכו'. לר' אלעזר דהכא לא עשו מחיצות אלו כרה"י גמורה אלא בפסי ביראות בלבד. אבל בבבלי פרקין ד"כ גרסי' אמר ר' אלעזר הזורק לבין פסי ביראות חייב פשיטא וכו' לא צריכא דעבד כעין פסי ביראות בר"ה וכו' אע"ג דבקעי בה רבים וא"כ חזר בו ר' אלעזר דהבבלי וכן משמע מהא דלקמן דקאמר בפשיטות מתוך שאת עושה דיומדין וכו' והוא הולך ועושה כן במקום אחר ומתחייב הרי דפליגי סוגיא דהכא וסוגיא דהבבלי בהא ועיין לקמן ד"ה מתוך שאת עושה דיומדין שמתוך כך יתבאר במאי דאיכא עוד נ"מ לדינא בינייהו ויתבאר ג"כ דברי רש"י ז"ל בהסוגיא דהתם בענין הקושיא שהקשו עליו וכן בענין הסוגיא גופיה דהתם במאי דשקיל וטרי אביי ורבה בהדדי יע"ש:

לא כל בארות הקר התירו וכו'. והכי מסיק לה נמי בבבלי שלהי מכלתין ועיין במה שנתבאר שם:

מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין וכו'. האי ש"ס לשיטתיה אזיל כמבואר לעיל בד"ה ר' זעירא בשם ר' אלעזר וכו' דס"ל בפשיטות שהעושה במקום אחר בר"ה כעין פסי ביראות אין לו דין רה"י לטלטל בו דהא קאמר לעיל שאם עשה כן במקום אחר וזרק ארבע אמות בר"ה חייב והא ודאי א"א לפרש בענין אחר דקאי אתוך מחיצות העשוין כעין פסי ביראות דלא מצית כלל להשוות האי דר' אלעזר עם ר' אלעזר דבבלי המוזכר לעיל שם דאם נפרש דהכא נמי מר"ה גרסי' זהויא כדהתם מאי האי ד' אמות דנקט וכי לחיוב הזורק מר"ה לרה"י ד' אמות בעי'. וע"כ לפרש דבתוך אותן המחיצות קאמר והיינו דקאמר וחזר וזרק וכו' כלומר בתוך אותן המחיצות עצמן שעשה בר"ה כעין פסי ביראות חזר וזרק ד' אמות ומתחייב משום זורק ד' אמות בר"ה וא"כ פליגא אר' אלעזר דבבלי דמשוי ליה כרה"י גמור בשעשה בר"ה כעין פסי ביראות. וכן מוכרח בהדיא דפליגי מהא דקאמר כאן אף הוא סבור לומר שמא מחיצת שבת כך הוא וכו' וזה א"צ לפנים שאין הכוונה אלא אתוך אותן המחיצות שיסמוך עליהן לטלטל בתוכן ומתחייב משום דבמקום אחר שאין שם באר לא מיקרי רה"י. ומהנמשך מזה יתבאר לנו סוגיא דהבבלי בדי"ט ע"ב בענין זה דגריס התם בעי מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין לר"מ מהו וכו' וסוגיא זו קשה מאי קא מיבעיא ליה הא לא קפיד ר"מ אלא שלא יהא כאן פרוץ יותר מעשר אמות וכן לר' יהודה לא יותר מי"ג אמה ושליש וא"כ מאי איכפת לן אם מאריך בדיומדין או מרבה בפשוטין למעט שיעור הפרוץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומהיכא תיתי נימא דפשוטין דר"מ בדוקא מיתנייא והנה הריטב"א ז"ל הוקשה לו קושיא זו וז"ל וא"ת ומאי מספקא לן פשיטא דפשוטין לאו דוקא דמאי רבותא דפשוטין כי מה שפרש"י ז"ל דדלמא פשוטין נקט דוקא משום דבעי' הכירא אין זה מספיק כי מה הכירא בעי' בכאן אלא למעט החלל שלא יהא בו יותר מן השיעור ויותר נראה מה שפירשו בזה כי בפשוטין יש גריעותא ומעליותא כי בשיעור כל בין הפסין עד עשרים ושתים אמות ואתה נותן פשוטין בנתיים לא ישאר שם אויר עשר ותתמעט הפירצה כי בכ"ב אמות כשנתן לדיומדין ב' אמות ישאר בחלל שבנתים כ' אמות תתן באמצעיתן פשוט אחד ולא ישארו לכאן ולכאן עשר אמות שלימות ואלו לא ניתן פשוטין בנתים אלא שהארכת הדיומדין תוכל להאריכן בצימצום עד שישארו שם עשר אמות שלימות של אויר וזהו למעליותא בפשוטין לר"מ. והגריעותא היא שבפשוטין לעולם יהיה הפרוץ מרובה על העומד שהרי אין לנו עומד אלא שתי אמות של דיומדין ורוחב הפשוטין והשאר פרוץ הוא כולו ואלו בהארכת הדיומדין אפשר שיהי' העומד כפרוץ שהוא כשר מן התורה בכל מקום לרב פפא ואפשר ג"כ שיהא העומד יותר על הפרוץ שהוא כעומד אפי' לרב הונא בריה דרב יהושע עכ"ל הריטב"א. וזה הפי' שהוטב בעיניו דחוק הרבה יותר ויותר ממה שדקדק על פרש"י כי מה בכך שיהא הפירצה עשר אמות שלימות או פחות מכאן הרי עד עשר מותר לר"מ ועשר בכלל ועוד מה ענין דין עומד ופרוץ לכאן הרי בהדיא אמרו שבפסי ביראות התירו בפרוץ מרובה על העומד לדברי הכל ועוד דכל אופן הפי' הנזכר אינו שייך כ"א באויר כ' אמות בין הדיומדין כמו שכתב הוא ז"ל שם בעצמו וא"כ מה נעשה אם יהא אויר ביניהן יותר מכ' או פחות מכאן דאזדא ליה הבנין של אותו הפי' סוף דבר לא נאריך בזה. והנראה לנו ביותר לקיים דברי רש"י אלא דטעמא בעי מהיכי תיתי דנצטרך בכאן להיכר כמה שהקשה הריטב"א ולפי מה שנתבאר לן מהסוגיות דהכא ודהתם במאי דפליגי בדין העושה במקום אחר בר"ה כעין פסי ביראות כדלעיל הונח לנו קושיא זו בפשיטות דטעמא דבעי' הכירא הכא כי היכי דלא ליחלף במחיצות כאלו במקום אחר בר"ה וכדקאמר כאן בהדיא מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין אף הוא סבור לומר שמא מחיצת שבת כך הוא כמבואר בפנים וכפי' הב' שפרשתי והיא העיקר. והשתא איכא למימר דזהו דמספקא ליה לאביי אי דוקא פשוטין בעי' לר"מ מהאי טעמא כי היכא דלא מיחלפא במקום אחר. ומשום דס"ד דאביי כר' אלעזר דהכא דלדינא לא הוי רה"י במקום אחר במחיצות כאלו וכעין דקאמר הכא בהדיא דלהכי בעי' פשוטין לר"א. ופשיט ליה רבה בלישנא קמא תניתוה וכו' מאי לאו דמאריך בדיומדין וזהו דלא כסברא דידך דאיכא חששא דמיחלפא אלא בהדיא תנינן ובלבד שירבה בפסין ואי משום חששא דידך לאו מילתא היא דאנא כהאי לישנא דר' אלעזר סבירא לי כדגריס התם דבאמת אי עביד ליה במקום אחר כעין פסי ביראות דהוי רה"י גמור לכל מילי. וללישנא בתרא דהתם דפשיט ליה רבה דמפיש ועביד פשוטין ודחי לה אביי לא דמאריך בדיומדין ה"נ מסתברא וכו' א"כ איפכא הוי דרבה פשיט ליה דצריך פשוטין משום האי חששא דמיחלפא ואביי לא חש להא ומדייק מדתני בפסין ולהאי חששא לא חיישי' למידי דס"ל כר"א דהתם. וזהו דאיכא עוד נ"מ לדינא להני תרי לישני בפשיטות רבה להבעיא ובמה דשקלי וטרי בענין זה כמבואר. והשתא ניחא נמי באידך הבעיא דאביי דאבתרא אליבא דר' יהודה פשוטין עביד או דמאריך בדיומדין וכו' ולכאורה קשה חדא כקושית התו' בפשיטות דרבה דהאי בעיא ד"ה ואם איתא וכו' וע"ש שתירצו בדוחק דמה שכתבו אבל הכא איירי ברחב הרבה וכו' מאין הוא מוכרח דאיירי ברחב הרבה גבי פסין גופייהו דאהא קאי. מהא דקאמרי ליה אי אתה מודה וכו' וזה קאי על המקום הרחב. ועוד דאפי' נימא כסברת התוס' אכתי איכא למידק אאביי מאי תיבעי ליה הדר אליבא דר' יהודה בתר דפשיט ליה לעיל אליבא דר"מ ומהיכי תיתי לומר דבהך סברא גופיה פליגי נמי ר"מ ור"י אי דיומדין עדיף או פשוטין עדיף ולדרכינו ניחא דהאי אידך בעיא דאביי לדר' יהודה אזלא כלישנא קמא דלעיל בפשיטות רבה דלבתר דפשיט ליה דמאריך בדיומדין וכדדייק ליה לישנא דקתני בפסין דודאי דהא דהשיב ליה אביי תני פסין דחויא בעלמא הוא וזה פשוט ומדחזי אביי דפשיט ליה דמאריך בדיומדין (ולא משום דעדיפי לענין סתימת הפירצה דמ"ש אי עביד בפשוטין או בדיומדין כדלעיל) א"כ סבירא לדידיה דלא חיישי להך חששא דמיחלפא לר"מ והשתא בעי אליבא דר"י דהלכתא כוותיה אי נמי ס"ל כר"מ בהא דלא חיישי' למידי או דלמא לר"י חיישי' ובעי' פשוטין דוקא ופשיט ליה דודאי משום חששא דמיחלפא לא חיישי' דכ"ע ס"ל כר"א דהתם אלא מלישנא דר"י דקאמר זו מחיצה ואלו פסין שמעי' דס"ל דבפשוטין הוא מתקן לעולם דאם איתא זו מחיצה וכו' כלומר דודאי דבהארכת דיומדין נראה כמחיצה טפי מתיקון בפשוטין דלא הוה ליה לר"י למינקט בלישניה ואלו פסין ולא תימא לפרש דטעמא דבעי פשוטין משום חששא היא דאי הכי קשיא דרבה אדרבה דלעיל אליבא דלישנא קמא דלא מסתברא לעשות פלוגתא חדשה בין ר"מ ובין ר"י בהאי סברא דחששא וכדלעיל ומתוך שנתבאר בפירושא דהסוגיא יתבאר לך ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בענין זה דפסיק כרבה כמ"ש בפי"ז בהלכה כ"ט ובלבד שירבה בפסין פשוטין דהלכתא כוותיה דרבה לגבי דאביי כמבואר בכמה וכמה מקומות דאין הלכה כתלמיד לגבי הרב ומאביי ורבא ואילך הוא דהלכתא כבתראי. ובענין הזורק מר"ה וכו' שכתב שם בהלכה ל"ג וזהו כפשטות הסוגיא דהתם אליבא דר' אלעזר וכמה שנתבאר מדברינו דרבה נמי כהך דר"א ס"ל אליבא דלישנא קמא בפשיטות דהא בעיא קמייתא וכן באידך הבעיא דד"ה מודים בזה דלא חיישינן למידי אלא דמ"ש שם בזה ואפי' היו בבקעה ואין שם באר וכו' זה צריך ליישב דהא קאמר התם בפשיטות ל"צ דעביד כעין פסי ביראות בר"ה. ואפשר דאורחא דמלתא נקט דאין דרך לעשות כן בר"ה אם אין שם באר:

אלא שאתה אומר בעגולה ואני אומר במרובעת. ובתוספתא שם גריס בהדיא הכי בדברי ת"ק אבן מרובעת ובדברי ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אבן עגולה והכי מייתי בבבלי בדף י"ט אהא דבעי מיניה אביי מרבה תל המתלקט וכו' נידון משום דיומד או לא א"ל תניתוה ר' שמעון בן אלעזר אומר היתה שם אבן מרובעת וכו'. ומהכא משמע דלא פליגי דהא קאמר אין בין דברי לדבריך. אבל התם קאמר במאי קמיפלגי מר סבר חד רואין אמרי' תרי רואין לא אמרי' ומר סבר אפילו תרי רואין נמי אמרינן. ולפ"ז בתל המתלקט נמי בהאי פלוגתא הוא דתליא וכדפרש"י ז"ל דתל נמי כאבן עגולה דמי לר' ישמעאל אמרי' תרי רואין ולת"ק לא אמרי'. והרמב"ם ז"ל שם בהלכה כ"ח כתב היה במקום אחד מן הזוית וכו' אבן גדולה או אילן או תל המתלקט וכו' רואין כל לא אמרי' ומר סבר אפילו תרי רואין נמי אמרינן. ולפ"ז בתל המתלקט נמי בהאי פלוגתא הוא דתליא וכדפרש"י ז"ל דתל נמי כאבן עגולה דמי לר' ישמעאל אמרי' תרי רואין ולת"ק לא אמרי'. והרמב"ם ז"ל שם בהלכה כ"ח כתב היה במקום אחד מן הזוית וכו' אבן גדולה או אילן או תל המתלקט וכו' רואין כל שאילו יחלק וכו'. ולכאורה משמע מדבריו דבמרובעת קאמר שדקדק לומר כל שאלו יחלק וא"כ לפי פרש"י בהסוגיא לא אמרי' בתל המתלקט רואין דהוו להו תרי רואין להאי מ"ד וצ"ל דמכיון דסתם דבריו וכתב אבן גדולה עגולה נמי בכלל וא"כ ה"ה בתל המתלקט. והא דנקט כל שאלו יחלק משום דלבתר דאמרי' שאלו תחקק אמרי' שאנו תחלק וסיומא דמילתא נקט ואמרינן תרי רואין והא דהכריע כר' ישמעאל משום דבגי' הברייתא דגריס התם דברי ת"ק לאו בסתמא מיתנייא אלא משום ר שמעון בן אלעזר היא ולא כדגריס בתוספתא ומשום דבעלמא שמעינן דאית לן תרי רואין וכההיא דר' יוסי בר' יהודה לעיל התם בפ"ק די"ד גבי שתי קורות היתה אחת למעלה ואחת למטה רואין את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה וה"נ דכוותיה הלכך פסק כר' ישמעאל:

היתה באר אחת גדולה וכו'. הרמב"ם לא הביא זה ואף שלא נתבאר בבבלי בהדיא דפליג עלה מ"מ שמעינן דלא ס"ל לשיטת הבבלי כהאי דהכא שהרי אפי' בשתי חצירות הנכנסות לבין הפסין אסור בשלא עירבו שאוסרין זע"ז ומכ"ש אם חצי הבאר פתוחה ואינה בין הפסין דחיישי' שמא יוציא חוץ לחצייה וכו' ולפיכך השמיט ולא זכר כלום מחילוקי דינים האמורים כאן בזה. וכן בהא דמחלק הכא בדין הכותל ואילן ואישות קנים לענין שיעור אם עלו מאליהן או אם עשאו ביד לא הזכיר מזה אלא כסתמא דהתוספתא והובאה נמי התם לעיל:

חצר שהיא פתוחה לפסים וכו'. ביארתי בפנים שהוא ט"ס וה"נ קאמר בבבלי דף כ' בפשיטות לרבה דמותר אף מבין הפסין לתוכה כדתני בתוספתא בהדיא. ובשתים פליגי נמי התם ופסק הרמב"ם שם בהלכה ל"ד כרבא אם עירבו מותר. ובענין דין מבוי שצידו אחד עכו"ם וכו' יתבאר לקמן במקומו בפ"ו בס"ד:

באו מים בשבת וכו'. שיטת הש"ס דהכא ס"ל מחיצה הנעשית בשבת לאו שמה מחיצה אבל בבבלי ד"כ מסיק שאם נעשית בשגגה שמה מחיצה לכל מילי ואם במזיד לא הוי מחיצה אלא לענין חיוב לזרוק אבל לטלטל אסור. וכ"פ הרמב"ם בפי"ו מהלכות שבת בהל' כ"ב. ובמ"ש שאם נעשית בשגגה והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל ונלמד מהאי דפ' מי שהוציאוהו גבי נחמיה נפק וכו' בדף מ"ג ומסיק התם גבי מחיצת אדם כאן לדעת כאן שלא לדעת וה"ה בכל מחיצה הנעשית בשבת ולא שייך זה כלל לבאו מים בשבת דאין כאן לדעת כלל. ולפיכך סתם וכתב בזה בפי"ז בהלכה ל"ג וע"ש:

רבי נסא שאיל מהו לטלטל בין הפסים וכו'. כדפרישית שזהו לשיטת ר' יוסי בר' בון אבל לא משמע כן מסוגית הבבלי שאפי' מחצר הנכנסת מותר לטלטל מתוכה ומבין הפסים לתוכה:

והוא שיעורא כשיעור הזה אפי' גמל כולו מבחוץ מותר וכו'. וכן פסק הרמב"ם בפי"ז בהלכה כ"ט:

על דעתיה דר"מ דיומדין פשוטין וכו'. לשיטתיה אזיל האי ש"ס דמסיק לעיל דלא דין מודה לדין ולא דין מודה לדין. אבל מסוגית הבבלי נלמד דרבי יהודה מודה לר"מ שאם הוא יותר מי"ג אמה ושליש מרבה בפשוטין כמו שנתבאר הכל לעיל בד"ה מתוך שאת עושה דיומדין וכו' וע"ש:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה וכו'. ולמאי דפרישית במסקנת הסוגיא בההיא דרבנן דקיסרין אמרין אזלא כהאי דמשני בבבלי דכ"ב דר' יהודה לר' יהודה ודרבנן לרבנן:

מחצר המשכן למדו וכו'. זה לשון הרמב"ם בפי' המשנה בביאור החשבון שכתב שם ואם תשום השיריים שני שלישים כמו שנוטה דעת הירושלמי תהיה מדת אותו השטח ד' אלפים תתקצ"ג ושבע תשיעיות. והתי"ט הרחיב בביאור דבריו ולמי שהוא יודע קצת בחכמת התשבורת בחשבון הכפול ובחשבון החילוק פשוט הוא אלא שצריך כאן לבאר דברי הסוגיא כולה לפי חשבון הזה והרי לפניך מבוארת היטב הדק בפנים:

חצר שהיא פתוחה לקרפף וכו'. כדפרישית שנפרצה וכו'. וזה מסייע לגירסת הרמב"ם בהסוגיא דהתם בדף כ"ה כמ"ש פי"ו בה"ז והארכתי הרבה בזה בחי' שיטת שבת ועירובין ואין כאן מקום להאריך. ומתוכן הדברים יתבאר לקמן בפ' כל גגות בס"ד:

רבי בא בריה דרב פפי בעי אמר הריני מנטל רשות ביתי וכו'. דמיא לבעיא דרב פפא לאביי התם בשלהי פרקין לר"א אי אמר לא מנטלינא ולרבנן אי אמר מבטלינא מאי וכו' ומסיק בין לרבנן בין לר"א כיון דגלי דעתיה גלי:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא