Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Eruvin Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בכל מערבין. פי' רש"י ז"ל עירובי חצירות ותחומין והקשו התוס' הא בפ' הדר משמע דבעירובי חצירות בעי' פת לכ"ע ואין כאן תפיסה על רש"י בזה דאם בפ' הדר גבי פלוגתא דר"מ ורבנן משמע הכי. מיהו בפ' חלון דף פ"א בפלוגתא דר"א ור' יהושע לא משמע דלכ"ע בעי' פת דהא קאמר התם מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושע וכו' וא"כ לר"א לא בעינן פת ורש"י אין דרכו לשמור בפירושו המסקנא לדינא והכי קאמר ר' יוסה כאן בהדיא בגמ' דמתני' ד"ה היא וכדפרישית דיכילנא לפתרה לד"ה לר"א בין בעירובי חצירות בין בעירובי תחומין ולר' יהושע דהלכתא כוותיה בכל מערבין דקאמר בעירובי תחומין דוקא הוא:
סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס. לפי נוסחא דהכא וה"ק נמי בגמ' לסומכוס א"כ לא פליג את"ק אלא פלוגתא דר"י וסומכוס קמ"ל ובגמרא בסוף הלכה פריך אליבא דסומכוס מעתה אפי' בבית הקברות ראוי הוא לעבור על השבות וכו' וכדפרישית שם דשבות דקאמר היינו טלטול דכוש וקיסם ואליבא דר' נחמיה דאין הכלים ניטלין אלא לצורך תשמישן ומידי אחרינא דאית בה שבות לא משכחת לה הכא. והתם קאמר בדף ל"א אליבא דר' יהודה דברייתא דס"ל מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה וכו' מוקי לה אליביה כעין אוקימתא דהכא בההיא פירכא מעתה אפי' בבין הקברות וכו' והא דלא משני הכא דסומכוס סבר לה כרבנן וגזרו על שבות בין השמשות וכעין דקאמר התם לטעמא דפליג בתרומה ולא ביין לנזיר משום דלנוסחא דהאי תלמודא לא אתינן להא דבאמת לא פליג סומכוס את"ק במידי אלא עם ר' יהודה הוא דפליג ולא מוכחא לן דסומכוס לא ס"ל כרבי דלא גזרו על השבות בין השמשות. ולמאי דמסיק התם במאי דפליגי ת"ק ור' יהודה בבית הקברות וכדפרישית בפנים א"כ לסומכוס דהכא נמי לק"מ ובכולא ס"ל כת"ק דמתני' ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא. והמסקנא בשמעתין דהתם דבעי' מידי דאורחא לעשות ממנו סעודה או ללפת ביה ועיין בדבור דלקמן מענין זה:
עשאן מי מלח נלקחין בכסף מעשר וכו' והוא שנתן לתוכו שמן ר' יוסי בעי וכו'. התם בפרקין דכ"ז אמרי' ר"א ור"י בן חנינא חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר לא שנו אלא מים בפ"ע ומלח בפ"ע וכו' מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב וכו' כי אתא ר' יצחק מתני אמעשר וכו' לא נצרכה אלא שנתן לתוכן שמן ותיפוק ליה משום שמן ל"צ שנתן דמי מים ומלח בהבלעה. משמע דכל זה לענין כסף מעשר הוא דאיתמר דהא עיקר הקושיא מעיקרא על הא דר' יצחק מההיא דר' יהודה בן גדיש דשומנא דפירא בעינן לא הויא אלא בכסף מעשר בלחוד ועלה היא דמשני לא נצרכה אלא שנתן לתוכו שמן וכו' וא"כ לענין עירוב דמכ"ש הוא דנפקא לן דמערבין במי מלח לא בעי' שנתן לתוכו שמן ואדרבה אם בשנתן לתוכו שמן תיקשי ותיפוק ליה משום שמן ולא שייכא האי שינוייא דהבלעה גבי עירוב. והתוס' שם בד"ה אבל במים ומלח מערבין כתבו בסמוך מוקי לה בשנתן לתוכן שמן וקשה תיפוק ליה משום שמן כדפריך לקמן אמעשר והכא לא שייך שנויא דהתם וי"ל דהכא איצטריך דאע"ג דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות. ועל תירוצם זה קשה חדא מאי האי דקאמרי דהכא איצטריך דמשמע מדבריהם דאוקימתא שנתן לתוכן שמן קאי גם אעירוב ומהיכי מוכרח זה לפרש מה דלא איתמר בגמרא בהדיא אלא אכסף מעשר בלחוד ולומר דעל עירוב נמי אמרו כן הא ע"כ עירוב קיל הוא מכסף מעשר ואם בכסף מעשר הוא דאמרי' דבעי שמן משום קושיא דשומנא דפירא בעי' אכתי מנא לן למימר דגם בעירוב כן ולא עוד אלא מכח האי קושיא גופיה ותיפוק ליה משום שמן איפכא הוא דמוכחא דלא אמרו שמן אלא בכסף מעשר ולא בעירוב. ועוד דהם תרצו בפשיטות דאיצטריך אף על גב דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות והש"ס דהכא איפכא הוא דמקשה וכדבעי ר' יוסי עלה מעתה לא יערב אלא לפי חשבון וכלומר דאי תימא דבעי' שמן גם בעירוב אם כן לא יערב אלא לפי חשבון ושנתן לתוכו שמן שיעור מזון שתי סעודות בתמיה דאי הכי תיפוק ליה משום שמן ונהי דמשמע הכא דקושיא דרבי יוסי קאי נמי אכסף מעשר וה"ק שאם אתה אומר בכסף מעשר דבעי שמן מעתה נמי בעירוב כן ולא יערב אלא לפי חשבון והא לא מצית אמרת דתיפוק ליה משום שמן. מיהו בענין הקושיא בכסף מעשר הדרינן לדינא לשינויא דהתם שנתן דמי מים ומלח בהבלעה ובענין עירוב הקושיא כדקאי קאי וא"כ לא בעינן שמן בעירוב. ומעתה זכינו לידע טעם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא כתבו אלא במים ומלח מערבין ולא הצריכו שמן וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכוח עירובין בהלכה ח' גבי שיתוף וטעמם שלא פירשו כפירוש התוס' אלא כמו שנתבאר. וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב בזה כפי' התוס' וסיים וכן מוכח מירושלמי בפירוש אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה שהם סוברים דגבי עירוב מיירי אפילו בשלא נתן לתוכו שמן כיון שדרך לטבל וללפת בו דהא גבי עירוב לא בעי' מידי דאיקרי פרי אלא מידי דאורחא לעשות ממנו סעודה או ללפת בה ואינו מחוור לא לפי שיטת התלמודא ולא לפי שיטת הירושלמי עכ"ל וממה שנתבאר מחוור ומחוור הוא לפי שיטה דהתם ופשיטא לפי שיטתא דהכא דאיפכא מוכרח הוא דלא בעינן שמן גבי עירוב וכדר' יוסה דאסיק עלה בקושיא. ותו לא מידי:
תמן תנינן הנודר מן המבושל וכו'. מה דשייך לכאן נתבאר בחבורי בנדרים שם ועיין שם:
נדר מן הככר מערבין בו. ואין חילוק בין אמר ככר זו עלי או שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכהאי תנא דברייתא דהתם בדף ל' אליבא דר"א ככר זו עלי מערבין לו בה ככר זו הקדש אין מערבין לו בה. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' עירובין בהלכה י"ד. ומהכא סיעתא להאי תנא אליבא דר"א. והאי קושיא דר' אחא דהכא ואין אדם נשאל על הקדישו לא שייכא אלא למאן דיהיב טעמא דשאלה. וכדאמרי' התם אליבא דסומכוס וטעמא דלא פליג אלנזיר ביין אבל אליבא דרבנן וכדקי"ל העיקר דקפדינן דמידי דחזי לשום אדם בעי' והקדש אכולי עלמא אסור ואפי' הקדש שלא נפדה כהלכה תנינן לקמן דאין מערבין בו ומשום דבתר השתא אזלינן:
עבודה זרה שעשאה לחי למבוי וכו'. והכי איתמר נמי בבבלי פ' חלון דף פ' עושין לחי אשירה וכ"פ הרמב"ם בפי"ז מה' שבת בהלכה י"ב. וכתבו התוס' שם דאע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו וגבי לולב אפי' ביו"ט שני משום מצוה היא דהחמירו בו:
ולכהן בבית הפרס וכו'. מעתה אפי' בית הקברות וכו'. כבר נתבאר הכל לעיל ד"ה סומכוס אומר בס"ד וע"ש:
אבל בעירובי תחומין תני שנתן עירובו בירושלים וכו'. הא לא אתיא אלא לר"ע דלקמן בפ' הדר דס"ל הנותן עירובו בעיר מודדין לו ממקום עירובו אלפים אבל למאי דקי"ל הנותן עירובו בעיר לא עשה ולא כלום דבלאו הכי יש לו אלפים מעידו לא משכחת לה עירובי תחומין במעשר שני כלל ומיהת למדנו מכאן דשאר עירוב כגון של חצירות אם הוא פת או שארי דברים אם הוא של שיתוף מבואות מערבין במעשר שני בירושלים מכיון שהוא ראוי לאכילה שם. ומכאן למד הרמב"ם לומר כן כמ"ש בפ"א מהלכות עירובין בהלכה ט"ו ומערבין במעשר שני בירושלים:
מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום. עיקרא דהאי מילתא לקמן בפרק חלון בה"ו הוא דאיתמרא ועל המתני' דהתם שייכא ועל ר' יוסי דקאמר התם במתני' לא אמרו לערב בחצירות וכלומר אחר שנשתתפו כבר במבואות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות ולפיכך מיקל ר' יוסי התם בשירי עירוב ועלה מייתי דר' יהושע אמר להך טעמא דמפני דרכי שלום הוא שאמרו לערב בחצירות אע"ג שנשתתפו כבר במבואות ומשום שדרך לשלח עירובי חצירות ע"י תינוקות וכהאי עובדא דמייתי וא"כ לא מחלקינן בין תחילת עירוב לשירי עירוב אלא כהת"ק דנתמעט מוסיף ומזכה וכו' והכא לא מייתי להא אלא לראיה שגובין עירובי חצירות על ידי קטן ועיין לקמן פרק חלון שם:
הדא ילפא מן ההיא באומר לו אני מערב על ידך שאינו צריך לעמוד עמו וכו'. כמו שהבאתי בפנים שכך היא הגי' בפ"ב דמעשרות ונכונה היא. והתוס' בדף ל"א ע"ב בד"ה כאן בעירובי תחומין וכו' הביאו לזה וכתבו ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב ובין אמר צא ואערב לך. וצ"ל אצא ואערב לך. והרמב"ם ז"ל לא חילק בכך בדין עירוב כמ"ש בפ"ו מהלכות עירובין בהלכה כ"ב בדין זה הרוצה לשלח עירובו וכו' והוא שיעמוד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב. וכבר ביארתי לזה בפ"ב ממס' מעשרות בהלכה א'. דאע"ג דלתרומה ובמעשרות כתב לחלק כן שהרי בפ"ד מתרומות בהלכה ז' שפסק כהאי דרב נחמן דבשל סופרים הוא דאמרי' חזקה שליח עושה שליחותו אבל בשל תורה להחמיר הוא דאמרינן שליח עושה שליחותו אבל לא להקל וכמה שהעלו התוס' שם לדעת ר"ת וכך הוא דעת הרמב"ם ולפיכך כתב שם האומר לשלוחו צא ותרום לי וכו' ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום שמא אחר חרס שלא ברשות ובפ"א מהלכות מעשר בהלכה ח' ביאר החילוק דמחלק הש"ס כאן שכתב האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה או יעשר אם לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר על ידי צריך לעמוד עמו ודין דתרומה והמעשר שוים הן מ"מ הכא בעירוב לא למד מהאי דהכא ולחלק כן וטעמו דהכא כשנעשה השליחות ע"י הפסול החשש היא דילמא לא ממטי ליה כדדייק התם ולפיכך צריך בעומד ורואהו וכשרואה שהגיע אצל הכשר סגי ומכיון שכן מה לי אם הוא אמר ערב על ידי או שזה א"ל אערב על ידיך הא עיקר החששא שמא לא יוליך זה השליח הפסול אצל זה וצריך לעולם שיעמוד עמו ורואהו עד שהגיע אצל הכשר ואם לא נעשה השליחות ע"י הפסול אלא ששילח עירובו ביד אחר הואיל ובשל סופרים הוא לעולם אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו:
נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב. סוגיא זו מהבבלי ושמעתתא דכלכלה דבתרה עמוקה הרבה ביארתי בביאור רחב והיטב הדק בחידושי שיטות שבת ועירובין שלי וכאן לא אביא אלא הצריך והשייך לחיבור זה ומה דאפשר לבאר בקצרה. בענין אוקימתא דרישא דמתני' שוין הסוגיות דהכא ודהתם דבאילן העומד ברשות הרבים עסקינן ויש בקורתו ארבעה וכו' כמבואר הכל בפנים. וכל זה אם דוקא רחב ארבעה בעי' למקום הנחת עירוב וכרבי יהודה דברייתא דמייתי התם בדף ל"ג או לא יתבאר לקמן. ובענין ברייתא דכלכלה דמייתי הכא נשתנית הנוסחא כאן מהגירסא דתוספתא ומהאי דהתם וביארתי בהסוגיא כמה שהיא לפנינו ובענין הסברא דקאמר הכא הואיל וראוי הוא להפכה ולבטל רה"י שבה. ולפי סברא זו יש לחדש בהאי שמעתתא דכלכלה דהתם ולא נאריך כאן בזה כ"א מה שצריך ביאור לענין דינא ובאיזה תירוצים מהקושיות בהסוגיא דהתם. ובענין אוקימתא דסיפא נתנו בבור מוקי התם בעומד בכרמלית ונתכוין לשבות למעלה וכו' כדפרישית במתני' אבל הכא מוקי באומר שביתתי תתתיו והיינו למטה בבור וכדפרישית. דהבור קאי בר"ה ודומיא דאילן דרישא הוא ול"ק פשיטא וכו' כדמקשי התם דף ל"ד די"ל דהכא בבור רחב הרבה מיירי דמהו דתימא דלא אמרי' ביה מטפס ועולה מטפס ויורד. וכדאשכחן לעיל בפ"ב גבי פסי ביראות דבבור רחב הרבה אמרי' בדף כ"א דאפי' לאדם נמי ופרש"י שאינו יכול לטפס מותר לי למלאות ולשתות והשתא סד"א דלחומרא נמי אמרי' הכי דמכיון שאינו נוח לו לטפס לא מצי מטי לגבי עירובו ולמישקליה לגביה נמי לא מצי שהרי עומד למעלה בר"ה ואיהו הא קני ליה שביתה למטה הלכך קמ"ל דהואיל ומ"מ אפשר לו לירד ע"י איזה תחבולה ולהגיע אצל עירובו הוי הוא ועירובו במקום אחד וסוגיית הבבלי פשיטא ליה דאפי' בכה"ג לא צריכא דאיך שיהיה מכיון דמצי מטי לגבי עירובו מאי קמ"ל הרי הוא ועירובו במקום אחד הוא הלכך מוקי לה בשנתכוין לשבות למעלה בכרמלית וקמ"ל כדרבי וזהו דאיכא בינייהו דהני תרתי סוגיות דהכא ודהתם בענין אוקימתא דהסיפא. ואי קשיא הא קשיא לפי סוגיית הש"ס הבבלי דמוקי לאילן דרישא דקאי בר"ה ורבי היא ולבור דסיפא דקאי בכרמלית ורבי היא והני תרתי אליבא דרבי למה לי הא מכיון דשמעינן מרישא דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות תו לא איצטריך להך דהסיפא וכ"ת דבעי למינקט גוונא דבכ"מ שנתנו לעירובו הוי עירוב כדקתני אפי' עמוק מאה אמה א"כ ליפלוג וליתני באילן גופיה בד"א בעומד בר"ה אבל בעומד בכרמלית אפי' נתנו למעלה מעשרה עירובו עירוב דעירובו ברה"י דסתם אילן רתב ד' והוא נתכוין לשבות למטה בכרמלית ואין כאן אלא שבות. וקושיא זו הניח התיו"ט בקושיא. ועוד קשיא לי למאי דמוקי דהאילן קאי בר"ה ונתכוין לשבות למטה א"כ יש כאן עוד שבות אחד בנתנו למטה מי' דקא מייתי מכרמלית לר"ה מלבד האי שבות דמשתמש באילן וכדכתב רש"י דה"ה דהוי מצי למיפרך והא קמייתי מכרמלית לר"ה אלא כיון דהא שבות והא שבות חדא מינייהו נקט. והשתא לבתר דמשני ואוקי לה כרבי שמעי' דאפילו בתרתי שבות כגוונא דהכא לא גזרו עליו בין השמשות שהרי משתמש באילן הוא ומייתי מכרמלית לר"ה וא"כ לכאורה קשה מהאי דלקמן במתני' גבי נתנו במגדל ואבד המפתח דאביי ורבא מוקמי התם לפלוגתייהו דר"א ורבנן דבמנעול קטור במיתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקיה וכו' ור"א ס"ל כר' נחמיה וכו' וכדפרישית שם דסברא דר"א אפי' אליבא דרבי אתיא ומשום דמכיון דאיכא תרתי טלטול הסכין ומיפסקיה להחבל גזרו עליו בין השמשות וכך הוא עולה אליבא דפרש"י ע"ש. ונהי דהא ל"ק מאי אירי' דמוקי להת"ק דס"ל כר' יוסי הא אפי' הוה ס"ל כר' נחמיה נמי מצינו לפרש פלוגתייהו דת"ק ס"ל דאפי' היכא דאיכא תרתי שבות וכגוונא דמתני' דידן לא גזרו עליו בין השמשות ור"א ס"ל דבכה"ג שפיר גזרו. דהא ליתא דאיכא למימר הואיל והלכתא כוותיה דר' יוסי בעי לאוקמי מילתא דת"ק אליבא דהלכתא. אלא דהא קשיא לפי פי' רש"י בההיא פלוגתא דמגדל דאי הכי ליפלג ר"א גם ברישא דמתני' דהכא ולימא דמכיון דאיכא תרתי דמשתמש באילן וקא מייתי מכרמלית לר"ה אפי' למטה מי' אינו עירוב. ועל כרחך כדי לתרץ הך קושיא לפרש"י צריך שתאמר דשאני ההיא דמגדל מההיא דהכא דהתם תרתי עובדי הוא דעביד בהני תרתי דשבות טלטול הסכין ומפסקיה להחבל וכל חד וחד מעשה בפ"ע הוא ובכה"ג דוקא הוא דס"ל לר"א דגזרו עליו אף בין השמשות אבל הכא בחדא עובדא דעבד עביד להני תרתי דשבות דבהדי דשקיל לעירובו וממטי לגביה משתמש באילן הוא וקא מייתי מכרמלית לר"ה וא"כ מה לי שבות אחד או יותר דאהאי מעשה חדא דקעבד להני שבות בבת אחת לא גזרו עליו בין השמשות. וחילוק זה נכון הוא מצד הסברא ומוכרח הוא לפי פרש"י בההיא דמגדל וכדאמרן. ויש דוגמא לזה בהאי דאמרינן לקמן במכלתין דף ס"ח גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לבין שבות דלית ביה מעשה וה"נ דכוותיה דשאני בין שבות דאית ביה תרתי מעשה לבין שבות דלית ביה אלא חדא מעשה והתם לא הוי ביה מעשה כלל אלא אמירה לנכרי. ומיהו בהאי סברא דאמרן דחדא שבות מהני תרתי דגוונא דמתני' ממילא הוא דאתיא בלא מעשה באפי נפשיה דמיא להאי דאמרו גבי ההוא ינוקא ושאני מהאי דמגדל היא וכד אתינן להך סברא היינו יכולין ליישב ממילא להך קושיא דלעיל דליפלוג באילן גופיה דאי קאי בכרמלית אפי' למעלה מי' עירובו עירוב דהא ליתא דהא על כרחך בעי' לעולם לאוקמי דנתכוין לשבות למטה דאי למעלה מאי קמ"ל הוא ועירובו במקום אחד הוא. וא"כ בנתכוין לשבות למטה שפיר איכא הכא תרתי עובדי בהני תרתי שבות חדא דבעי לעלות באילן ולמשקליה לעירובו והדר כי ממטי ליה למטה קא מטלטל מרה"י לכרמלית הוא ובהאי גוונא לא הוה מודה בה ר"א דדמיא לההיא דמגדל הלכך מוקי לה לסתמא דמתני' ככ"ע דקאי בר"ה דהשתא לא איצטריך ליה לעלות באילן גופיה אלא דקאי למטה ושקיל ליה לעירובו שהוא למטה מעשרה וממטי ליה לגביה דלית כאן אלא מעשה חדא בהני שבות וכדאמרן. אמנם לחזק בתירוץ קושיא זו אביא עוד סברת הריטב"א ז"ל במ"ש בהלכה זו וז"ל ואיכא דקשיא ליה משום דהניח עירובו באילן מאי שימוש באילן איכא דהא לא אסרו חכמים אלא שלא ישתמש גופו באילן וכדתנן ולא עולין ע"ג אילן אבל ליטול ממנו משא אין בזה איסור דהא דכוותה תנן ואין רוכבין ע"ג בהמה ואפ"ה מותר ליטול משא שעליה כדתנן בפ' מי שהחשיך הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים וכו' וכ"ש שאין לאסור מפני שנהנה באילן להיות עירובו עומד שם שאין זה בכלל גזירה דלא עולין באילן. ובהדיא אמרי' בפ' כירה דף מ"ה מניתין נר ע"ג דקל בשבת. והנכון בעיני דהכא איסורא משום דזימנין דכי שקיל ליה נותן גופו על האילן והוא משתמש בו ונכון הטעם שאסרו להניח נר ע"ג הדקל ביו"ט שמא ישתמש באילן כשיטלנו משם. והא דפרכינן בהדיא והא קא משתמש באילן משום דחזיא ליה לתנא דלא חייש כלל ואע"ג דזמנין דאפי' למטה מעשרה אפשר דמשתמש באילן ולא עוד אלא דאפילו למעלה מעשרה לא אסר אלא מפני שהוא ברה"י ואין עירובו עמו במקום אחד אבל לשמא יעלה באילן כדי ליטלו לא חייש כלל להכי פריך והא קא משתמש באילן עכ"ל הריטב"א. למדנו מדבריו דמיהת חמירא לן האי איסורא לעלות באילן גופיה וליטול ממנו העירוב כשהוא למעלה בראשו מכשנוטלו כשהוא למטה מעשרה דאין החשש אלא דזימנין דכי שקיל ליה נותן גופו על האילן. ולפ"ז אף אנן נאמר דמהאי טעמא גופיה מוקמינן באילן העומד בר"ה ולמטה מעשרה הוא דעירובו עירוב משום דשבות כי האי הוא דלא גזרו ביה בין השמשות דאינו אלא משום חששא בעלמא דזימנין כו' אבל אי הוה בעי לאוקמי דקאי בכרמלית ולאשמועינן דאפי' למעלה מעשרה ליהוי עירוב הוה קשיא לן דאימא איסורא כי האי דבעי למיעל באילן גופיה ולמישקליה אימא לך אפי' לרבי אסור הוא אף בין השמשות וה"ז דומה למ"ש התוס' בדף ל"ג בד"ה והא אי בעי מייתיה ליה דרך עליו כו' דבמקום שבקל יכול לבוא לידי איסור דאורייתא אפי' רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות וכ"כ הרא"ש ז"ל. ואע"ג דהכא ליכא לבוא לידי איסורא דאורייתא דאין כאן אלא שמא יתלוש מיהו בעולה באילן גופיה איכא האי חששא גופיה טפי מכשנוטלו מלמטה מי'. דכשעולה באילן עצמו יותר בקל הוא לבוא לידי תלישה ואיכא חיוב חטאת. ואפשר דאה"נ דאפי' לרבי גזרו אף בין השמשות בעולה באילן גופיה והלכך לא מצי לאוקמי דקאי בכרמלית. והכי דייק לישנא דהש"ס דקאמר לעולם דקאי בר"ה ונתכוין לשבות למטה ורבי הוא ולמה ליה לאהדורי בהאי לישנא לעולם וכו' הא השתא בדקאי בר"ה הוא דקיימינן ולא הוי ליה למימר אלא הא מני רבי היא אלא לאשמועינן כדאמרן דדוקא בהכי הוא דעסקינן אפי' לרבי ולאפוקי בעומד בכרמלית דאי למטה מעשרה פשיטא מכרמלית לכרמלית הוא ומאי קמ"ל. ואי בשנתנו למעלה מעשרה אפשר דמכיון דצריך לעלות באילן גופיה אסור הוא אפי' לרבי ותנא דבא להשמיענו דבכרמלית עירובו עירוב וכרבי ע"כ לא אפשר בענין אחר אלא כדתני בסיפא נתנו בבור ודקאי בכרמלית ונתכוין לשבות למעלה. זהו העולה לנו לתרץ קושיית התיו"ט מהסברא שזכרנו למעלה וכן מתוך סברת הריטב"א ובהצטרפות ב' סברות אלו יתבאר לך יותר ואין להאריך. ובענין אם בעינן רחב ד' למקום הנחת עירוב כבר כ' הרא"ש בשם הר"מ ז"ל שפסק כרבנן דהתוספתא דקתני נתנו ע"ג קורה שהיא גבוה עשרה טפחים עירובו עירוב וכן לא זכר הרי"ף ז"ל שצריך שיהא רחב ד' וכן הרמב"ם ז"ל לא זכר מזה כלום שיהא הנחת העירוב על מקום ד'. ומתני' דאיירי באילן רחב ד' משום דסתם אילן הוא כן ולא דבעי' דוקא על מקום ד'. ובענין הא דקאמר רבא ל"ש אלא באילן שחוץ לעבורה של העיר וכו' ולא זכר מזה הרי"ף והתרעם עליו בעל המאור ז"ל וכן לא זכר הרמב"ם מזה כלום וצריך ביאור. ושלא להאריך במקום אחד יתבאר מזה בהלכה דלקמן בס"ד:
הדא דתימר במגדל של אבן וכו'. ובבבלי דף ל"ה תרי אוקימתות חדא במגדל של לבנים וחדא אוקימתא במגדל של עץ וכל זה לפרש פלוגתייהו דתנאי במתני' אבל לענין דינא כל שאין כאן מלאכה בנטילת העירוב הוי עירוב. וזהו שסתם הרמב"ם דבריו וכתב דרך כלל בפ"ו מהלכות עירובין בהלכה י' נתנו במגדל ואבד המפתח אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה ה"ז עירוב שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה. ולפי שאין מערבין אלא לדבר מצוה. ובענין דקאמר הכא בפשיטות נעשה כשובר את החבית וכו' ומשמע דבכל ענין מותר כל היכא דלא נתכוין לעשות כלי וכ"כ התוס' שם ד"ה ואמאי הוא במקום א' וכו' שמביאין להא דהכא. ומיהו בירושלמי קאמר ממתני' וכו' משמע דבלא מוסתקי נמי שרי בכלי עץ. וכן דעת הרמב"ם בדין שובר את החבית בפכ"ג מהני שבת בהלכה ב' שסתם דבריו ולא כתב אלא כלשון המשנה וטעמו דסובר דהא דקאמר רב אשי בפ' המביא דף ל"ג כי תניא ההיא במוסתקי והיינו חבית שבורה זרעועה לאו לאוקימתא לקושטא דמילתא קאמר אלא הואיל ופריך התם ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית וכו' ומשני רב אשי דלר"א מוקמינן האי מתני' במוסתקי אבל לדינא כל שלא נתכוין לעשות כלי שרי וכפשטות הסוגיא דהכא:
נתגלגל חוץ לתחום וכו'. בבבלי דף ל"ה גרסי' עלה אמר רבא ל"ש אלא שנתגלגל חוץ לד' אמות אבל לתוך ד' אמות הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות. ורבו הפירושים בזה ואני לא אביא אלא כפי' הרמב"ם ודעתו ז"ל ומה שהכריחו לפירושו והיוצא מזה לדין אחר וכיוצא בו שנלמד עוד מזה לבאר בכמה מקומות בחיבורו. דעת הרמב"ם לפרש הא דקאמר רבא הנותן את עירובו יש לו ד' אמות היינו ד' אמות במקום עירובו והוא באמצע הד' אמות כ"ה בפירושו להמשנה. וכ"כ בחבורו בפ"ו מהלכות עירובין בהלכה י"א כל המניח עירובו יש לו במקום עירובו ד' אמות ולפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל ויצא חוץ לתחום בתוך ב' אמות ה"ז עירוב ואם יצא חוץ לב' אמות אינו עירוב וכו'. והעיקר בזה כמ"ש הה"מ לדעתו שם שאינו מדמה דין ד' אמות להנחת העירוב לדין הטלטול שאמרו והוזכר בדבריו בפי"ב מהלכות שבת בהט"ו מותר לאדם לטלטל בר"ה בתוך ד' אמות על ד' אמות שהוא עומד בצידן ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה. ונראה לו שרבא כיון שלא הזכיר ד' אמות לכל רוח אינו ר"ל אלא ב' אמות מכאן וב' אמות מכאן וכשהזכיר חוץ לד' אמות ר"ל חוץ למקום ד' אמות שיש לו אע"פ שאינו חוץ לתחום אלא ב' ע"כ מדברי הה"מ שם. ובדין מי שיצא חוץ לתחום הנשנה לקמן בסוף פ"ד כתב בפכ"ז מהלכות שבת בהלכה י"א וז"ל מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנוס שהד' אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שהוא עומד בו לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר ישב במקומו ואין לו להלך אלא בתוך ד' אמות. מעמידת רגליו ולחוץ. ועיין בדברי הה"מ שם שיש שפירשו דבריו כר' יהודה במתני' מי שישן בדרך וכו' דלקמן בפ"ד. ולדעתי נראה לפרש כחכמים דהתם והיינו דודאי לענין טלטול אין לו לטלטל אלא במרובע של ד' אמות על ד' אמות וכמו שפירשתי לקמן במתני' שם ומיהו הד' אמות שלו לעולם הן מתחילין ממקום שהוא עומד בו וכדבריו בפי"ב שהבאתי שכתב שהוא עומד בצדן. והשתא מכיון שזה יצא חוץ לתחום ולדעת מיירי ושלא במקום מצוה כי היכי דלא תקשי מהבלעת תחומין כקושיית הראב"ד שם. וכבר מתורץ זה בפירושו שם. דלא אמרו הבלעת תחומין מילתא היא אליבא דחכמים אלא דוקא במקום מצוה או שהוא לאנסו כההיא דנחמיה בריה דרב חנילאי בדף מ"ג וכ"כ הרי"ף ז"ל בהדיא בפ"ד וא"כ זה שיצא במזיד חוץ לתחומו אין לו לחזור בתוך התחום ואין לו אלא ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ ולא לצד תחומו. ודאתאן עלה בענין ד' אמות של מקום עירובו דלעיל דלדעת הרמב"ם מכיון שלא אמר רבא בהדיא ד' אמות לכל רוח ש"מ דהד' אמות הן ממקום העירוב שבאמצע וב' אמות לכאן וב' אמות לכאן. ובהכי ניחא לי ליישב לדעתו ז"ל בהאי שלא הזכיר מדין דרבא בשמעתא דנתנו באילן דלעיל דאמר רבא לא שנו אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר וכדפרש"י ז"ל בעיבורה של העיר שהיא בתוך אלפים של עירו והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן וכו' ופריך אי הכי בחוץ לעיבורה נמי כיון דאמר רבא המניח עירובו יש לו ד' אמות הואי רה"י כו' אמר רב יצחק הכא באילן הנוטה חוץ לד' אמות עסקינן וכו'. והנה במה שלא הזכיר דינא דרבא גופיה בהא דמחלק באילן ודאי לק"מ לדברי הרמב"ם שהרי הוא ז"ל לא הזכיר כלל דין דאילן גבי עירוב. וכמו שהראה דבפ"ו מביא שאר בבות דמתני' נתנו במגדל נתנו בראש הקנה או הקונדס ובבא דנתנו באילן לא הזכיר בשום מקום אלא שנכלל בדבריו במ"ש שם בהלכה א' וט' שכתב וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד וכו' לפיכך אם נתכוין לשבות בר"ה וכו' ובזה כולל כל חלוקי דינים הנאמרים באילן ובבור דמתני' שם וא"כ כל היכא דמקרי רה"י או כרמלית וכגון בתוך עיבורה של העיר שהיא כבתוך העיר כמה שהזכיר למעלה בהלכה ה' ג"כ בכלל דינים אלו. ועוד דבר מן דין הרי כבר כתב הרא"ש בשם הר"מ ז"ל בריש כיצד מעברין דהאי דמחלק רבא בין אילך העומד חוץ לעיבורה ובין העומד בתוך עיבורה של עיר כר"מ דהתם הוא דס"ל נותנין קרפף לעיר וזה אחד מן הראיות של מהר"מ דפוסק כר"מ. ורי"ף ורמב"ם פסקו שם כחכמים כמו שיתבאר טעמם לקמן שם. ועיין לקמן בפ' הנזכר בד"ה נותנין קרפף לעיר ותמצא ישוב נכון ביותר ומוכרח הוא. אלא שזה צריך ביאור שלא הזכיר מאוקימתא דהתם אליבא דרבא דבאילן שנוטה חוץ לד' אמות כו'. ומה שנאמר שם בהאי אוקימתא ולמאי שנתבאר לעיל י"ל דלא סמיך הוא ז"ל אהאי סוגיא לא על הקושיא אליבא דרבא ולא על האוקימתא בהשינויא וטעמו דהרי עיקר הקושיא אינה אלא אי מפרשינן להא דרבא דיש לו ד' אמות לכל רוח וכדכתבו התוס' שם בהדיא בד"ה והאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות לכל רוח כאילו מוקפת מחיצה וכו' וזה לא שייך כ"א דוקא לדעת המפרשים דרבא לכל רוח הוא דקאמר וכך היא כוונת הסוגיא דהתם אליבא דרבא ולפיכך אתינן לאוקימתא דרב יצחק והאמור בה אבל כי דייקינן מלישנא דרבא גופיה שלא הזכיר בדבריו לכל רוח וכפירושו ז"ל שאין לו אלא ב' אמות לכאן וב' אמות לכאן והכל ברוח אחת לא שייך לומר דהוי כמוקף מחיצה דנחשבי' להמקום הזה כרה"י וכד אתינן להאי דיוקא אליבא דרבא גופיה תו לא צריכין כלל להאי אוקימתא וזה טעמו ז"ל שלא הזכיר כלום מזה. וכן לא הזכיר הרי"ף ז"ל מזה משום דמפרש להא דרבא גופיה כפי' הנזכר:
אבל אם היתה ספק טהורה ספק טמאה מערבין בה. אם נפרש לזה כפשטי' כדנראה לכאורה א"כ הוא נגד התוספתא דסוף פ"ב והובאה בבבלי דל"ו דספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר. לכך נראה דהאי לא אמר וכו' כעין בעיא הוא דשואל הש"ס אם נדייק דלא אמר אלא ונטמאת ספק וכו' אבל אם היתה ספק טהורה וכו' מהו שמערבין בה ועלה קאמר ר' שמואל בר נחמן אחר חזקות הלכו כלומר דלא מכשרינן בספק עירוב אא"כ איכא למימר אוקי אחזקתיה בשעת הנאת העירוב אבל זה שנולד הספק מקודם ולא היה לו חזקת כשרות בשעת הנחה אין זה ספק עירוב כשר והוי כדהתם והאי מתיבין וכו' מילתא באנפי נפשה היא:
רבי יונתן אמר קומי ר"ח רובה וכו'. הך מילתא מוחלפת שיטה היא בבבלי סוף פ"ק דר"ח לר' יונתן ודר' יונתן לר"ח ופסק הרמב"ם ז"ל כר' חייא בריש פרק כ"ז מהלכות שבת היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה וכו'. וכנלמד ממסקנא דהכא אין לך מחוור מכולם אלא י"ב מיל כמתנה ישראל. ומה שנמצא מקושיית בעל המאור ז"ל בשאר המפרשים שהקשו מהא דאמרי' בפ' כלל גדול דידע בתחומין ואליבא דרבי עקיבא ואי י"ב מיל מדאורייתא אמאי קאמר אליבא דר"ע דוקא י"ל דר"ל דפ' כלל גדול דאיתמר הך שינויא אליביה התם ס"ל כמ"ד הכא דסוף תחומי שבת אינו מחוורין מד"ת והלכך קאמר ואליבא דר"ע דוקא. ועיין לקמן בפ"ה הלכה א' ד"ה התיב אסי וכו' תמצא ישוב נכון וסייעתא גדולה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
עירוב עשו אותו כספק חרש לפי אשר כתוב לפנינו יש לפותרו כדפרישית בפנים ולמ"ד עירוב ד"ת ויותר נראה שצ"ל כספק חדש וזהו הדין דתנן בריש פ"ח דנדרים קונם יין שאני טועם היום וכו' ואם אמר חדש אחד אסור בכל החדש ור"ח להבא ומותר בו וקי"ל דאפי' ר"ח הוא ב' ימים לא אמרי' דהואיל ויום ל' שהוא ספק אם הוא מחדש זה או מחדש הבא נחמיר בו מספק אלא דאפ"ה מותר בו והולכין להקל דאינשי ריש ירחא קרו ליה וה"נ בספק עירוב אפי' למ"ד ד"ת היא הולכין בו להקל וכשר:
רבי חגי בעיא קומי ר' יוסה ההן אם לא כי לא חד הוא. וכך היא הגירסא נמי בקידושין שם ומבואר בפנים דלפי גי' זו אדרחב"ג דהתם קאי. ובחיבורי על סדר נזיקין כתבתי בסוף פ"ז דמציעא בקונטרס האחרון שביארתי שם לכל משפטי התנאי ולכל השיטות המתחלקות בדיני התנאי והבאתי שם גי' הרמב"ן ז"ל שהביא בספר המלחמות בפ"ב דביצה גבי ההוא גברא דאמר להו הבו ד' מאה זוז לפלוני ולינסב ברתי וכו' להאי דהכא וגריס ההן אם לא כלאחר הוא ופירושו דאדלעיל קאי דקאמר הכל מודים שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת וכו' אלמא כל שאמר לאחר א"צ לכפול תנאו לפי שלא חלו הקידושין עכשיו וכאילו לא נעשה בו שום מעשה ועל זה הקשה ר' חגי הרי זה האם של תנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם לא יעברו לא כלאחר הוא ואע"פ כן הצריך הכתוב לכפול התנאי ומשלי שאני התם שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקים בה מעכשיו לפיכך כפל משה רבינו התנאי שאם לא יקיימו אותו יטלו אותה הנחלה מידם. ולהרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' מי שאחזו היה לו עוד גי' אחרת שם דגריס והן אם לא כל אחד הוא ופירושו לפי דעתו וכוונתו שהקשה ר' חגי והאי תנאי באם כלומר אם אומר אם יהיה הדבר הזה יהיה כך לא הכל אחד היא בתנאי על מנת דהא התנאי עם בני גד ובני ראובן היה באם אם יעברו ואפ"ה הצריך משה רבינו תנאי כפול ומ"ש דנקטת על מנת דוקא הוא שצריך תנאי כפול. ומשני שנייא הוא וכו' ולפיכך היה צריך חיזוק גם בתנאי באם. באופן שלפי הגי' הזה הוא בהפך ממה שהסכימו כל הגאונים ז"ל בענין משפטי התנאי וכפי הנלמד מש"ס דילן ובררתי שם לכל הסברות והדיעות ומה שלמד הרמב"ם מסוגיא דהכא אינו כ"א דבר אחד וזה דכל לאחר א"צ תנאי כפול וכמ"ש בריש פ"ט מהלכות גירושין המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע מגורשת כשיגיע הזמן וכו' ובזה א"צ לכפול דבריו וכו'. ויתר הדברים בדיני שכ"מ ובחלקי תנאיו ביארתי שם הכל בס"ד:
הרי שעירב בין שני תחומין וכו'. תוספתא זו הובאה בבבלי לקמן בפ"ד דף נ ומוסכמת היא. ופלוגתא דרב גבי בהמה איתמר בבבלי פרק משילין דל"ז וכדהכא דחבית מותרת ובהמה אסורה ומטעמא שהאברים ינקו זה מזה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה מהלכות יו"ט ע"ש:
אכל את אחד מהן מבעוד יום ה"ז חמר גמל היינו אם עירב בפת בשני דאין אותה פת של ראשון מבורר אבל אם רצה מערב ברגליו שהרי אם עירב בפת בראשון מערב ברגליו כדרב יהודה התם בדף ל"ט:
הדרן עלך פרק בכל מערבין