Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Eruvin Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מאן דאמר מאברין מוסיפין לה אבר וכו'. נראה דאף בהני שינוי לשונות לכאורה אין נ"מ בזה מ"מ י"ל דהכא איכא קצת נ"מ דלהך דתני מאברין שמוסיפין לה אבר וכדפירש"י ז"ל שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו אבר גם בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם א"כ בעיר שאין אבר יוצא ממנה כלל אלא חומה חלקה ושוה לה לסביבותיה אפשר שאין מוסיפין לה כלום ואין מודדין התחומין אלא מקיר העיר כ"א כשיש בית דירה בתוך שבעים ושיריים שלה בזה הכל שוין שמצטרף לעיר ומודדין אלפים אמה חוץ מבית דירה זה. ולמ"ד מעברין כאשה עוברה א"כ לעולם נותנין לה עיבור וזה היה נוטה לדעת ר"מ במתני' דלקמן דלעולם נותנין קרפף לעיר. ועיין בהלכה דלקמן מה שיתבאר שם בס"ד:
כמה היה רחוק ר' יצחק אמר מיל. האי דר' יצחק לא שייך להך דרשא דדריש שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה אלא איידי דדריש בהאי קרא מפרש אגב שלא היה רחוק יותר ממיל בכדי שיכולין לבוא אצלו בשבת וכדפרישית בפנים מהיכן היא דדריש לה הכי ומיהו צ"ל דלא ס"ל לר' יצחק הא דלקמן דר' חייה מקשי האיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה וקאמר להם משה עשה להם ג' צריפין ושלשה בורגנין ולפ"ז היה רחוק יותר ממיל מן המחנה ולר' יצחק לא הי' צריך לשום תקנה ומדרשות חלוקות הן:
מאיכן מעברין כנגד השקוף וכו'. מבואר בפנים במאי דשקלי וטרי הכא והמסקנא שמודד כנגד השקוף והיינו בחוט מתוח על כל פני העיר ומודד מן החוט ולהלן כדפרישית וכדקאמר בבבלי דנ"ה ע"א היה בית אחד יוצא כמין פגום וכו' רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ח מהלכות שבת בהלכה ג':
אמר רב נחמן עד ראשה דמדינתא מילתיה דר"ש אמר כן וכו'. הך דר"ש בתוספתא פ"ד היא וגריס התם מפני מערות ומגדלות שביניהם ומוקי לה אביי התם בדף נ"ה ע"ב כשיש בנין על פיה. ותיפוק ליה משום בנין גופיה ל"צ להשלים. והרמב"ם ז"ל כתב שם ומערה שיש בנין על פיה ויש בה בית דירה ולא הזכיר כלום מענין להשלים. ולכאורה קשה קושית הש"ס ותיפוק ליה משום בנין גופיה. ונראה שהוא ז"ל היה מפרש כפי' הב' דהתוס' שם שכתבו ועוד יש לפרש להשלים דיש בבנין ד' אמות וקאמר שמשלימה למערה לצרפה לבנין ואין מתחילין למדוד אלא מסוף המערה וכדסיים שם וכל אלו מצטרפין עמה כלומר עם העיר ואין מודדין אלא מסוף המערה ולהלן וא"כ ממילא לק"מ ולא היה צריך לבאר יותר:
מהו ליתן פגום לפגום. ופשיט לה שנותנין פגום לפגום מהאי דאמר רשב"ל וכו' ומשמע שאפי' הפגומין הללו שהם רחוקים מן העיר ויש כמה וכמה בין פגום של צד זה ובין הפגום שכנגדו כל זמן שהפגום השני בתוך ע' ושיריים של הראשון יש לו דין של הראשון דהא קאמר יכול אני לעשות שתהא בית מעון מתעברת עם טבריא והן רחוקין זה מזה וע"י שאת רואה את האיצטדין וכו' ואם חמשת מן פיגמא וכו' ואם תמשח מן פחורתא וכו' וזה ודאי על פגום השני קאמר שלא תמדוד מן הפגום עצמו שהוא נכנס לפנים אלא מן פחורתא שכנגדו ויוצא להלן וע"י חוט מתוח כדי שתהא נפשה דסריקין בתוך ע' ושיריים שלפניה וא"כ ש"מ שיש לדין פגום השני כל דין שיש להפגום הראשון. והשתא אי אמרי' דבין הפגומין של העיר א"צ הבלעת תחומין ביניהם שאפי' רחוקים זה מזה ד' אלפים מתעברין עם העיר ולא דמי לעיר העשויה כקשת שצריך הבלעת תחומין ביניהן א"כ הוא הדין נמי בפגום השני כך דהא סתמא פשיט לה הכא שנותנין פגום לפגום ודין שניהן שוה היא. והתוס' בדף נ"ה ע"א בד"ה עיר העשויה כקשת וכו' מסתפקין בעיקר הדין גבי פגומין אם דומה לעיר העשויה כקשת וצריך הבלעת תחומין ואפי' בפגום הראשון הסמוך להעיר שלא יהי' ד' אלפים מן הפגום שכנגדו או לא. והרא"ש ז"ל החליט בפגום הסמוך לעיר שא"צ הבלעת תחומין בינו ובין שכנגדו וכמסתפק הוא אם כך הדין גם בפגום השני שכך כתב וז"ל ואפי' לרבה וכו' נראה דגבי פגום היוצא בתוך שבעים ושיריים מן עיקר העיר אפילו יש ביניהן ד' אלפים רואין כאילו חוט מתוח עליהן אבל אם יש בראש האחד הרבה פגומין זה אצל זה כל אחד בתוך שבעי' ושיריים של חבירו וכן בראש האחר דהשתא החיצונים הם חוץ לעיבורה של עיקר העיר בזה צריך לדקדק אם רואים כאילו חוט מתוח עליה מזה לזה אפי' יש ביניהן ד' אלפים לפי שבטלין אגב העיר עכ"ל בזה. ומכאן יש לפשוט מדקאמר בפשיטת הבעיא נותנין פגום לפגום סתמא משמע דדין אחד להם ואם בהסמוך לעיר א"צ הבלעת תחומין בין ראשי הפגומין כך הוא בהרחוק מן העיר וכן זה אחר זה כל זמן שהן כל אחד ואחד בתוך כ' ושיריים של חבירו. וכן נראה מסתימות דברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר דין הבלעת תחומין אלא בעיר העשויה כמין גם או העשויה כקשת כדכתב שם בהלכה ח' ובהלכה ג' שהזכיר דין בית היוצא וכו' לא זכר כלום מהבלעת תחומין בינו לבין שכנגדו:
מהו ליתן עיבור לעיבור וכו'. כדפרישית דעיקר הבעיא אם הכל נחשב כעיבור הראשון הסמוך לעיר לכל מילי ונ"מ לנותן עירובו בעיבור החיצון שיהלך ממנו ולהלן אלפים לכל רוח אם הוא כנותן בתוך עיבורה של העיר שלא עשה כלום. ונראה דאף דלא אפשיטא האבעיא בזה פשוט הוא דאי אמרי' שהכל נחשב כאחת א"כ כל העיבורין דין אחד להם לכל דבר. וכך נראה מדברי הרמב"ם בענין זה שכתב שם בהלכה ב' היה בית זה קרוב למדינה בע' אמה ובית שני קרוב לבית ראשון ובע' אמה וכו' וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחת. א"כ משמע שבכל גוונא הכל כמדינה אחת וכשמודדין מודדין מחוץ לבית האחרון וממילא אם נתן עירובו באחרון לא עשה כלום. ולפני הרא"ש ז"ל הי' לו גי' אחרת בהאי עניינא שהביא מן הבעיא מהו ליתן עיבור לעיבור כו' עד וחד אמר בין בעיר גדולה בין בעיר קטנה דין אלפים ולא הביא כלל האי דכתב לפנינו כאן להילוך וכאן לעיבור ומש"ה כתב ע"ז ומיהו בגמרא דידן קאמר הוו אזלין מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי. וכדי שלא יחלוק גמרא דידן אירושלמי איכא למימר דברניש עיר גדולה היתה מהלך ג' פרסה. וטפי נראה דגמרא דידן סבירא כרבי שמעון בר יוחאי דהלכה כדברי המיקל בעירובין עכ"ל. ולהגי' שכתוב לפנינו כאן להילוך כאן לעיבור א"צ לכל זה דגס האי תלמודא ס"ל כר"ש בן יוחי בפשיטות לענין הילוך ולענין אחר קא מיבעיא ליה כדפרישית והאי איתפלגון וכו' מילתא אחריתא היא והמסקנא בהאי אידך מ"ד דבין בעיר גדולה בין בעיר קטנה דיו אלפים או דין אלפים להם כמבואר בפנים:
עיר שהיא בנויה כמין קשת וכו'. זהו מה שזכרתי לעיל בד"ה מהו ליתן פגום לפגום וכדקאמר רב הונא התם בדף הנזכר וכדאסבר ר' שמואל אין יתן סנדלוי הכא אתי בדא ונסיב לון וכו'. וכן מתפרש הוא לפי הכתוב בספרי הדפוס הכא הוא אתי ברא ברי"ש ונסי לון כלומר מכאן הוא בא לחוץ ונוטל אותן ואין יתן וכו'. וכמבואר הכל בפנים שהעיקר שבא להשמיענו שצריך שיכול לבוא משתי רוחות להמקום שנתן סנדליו באחד מראשי העיר שאם נתן אותו אצל ראש שהוא במזרח הוא בא מראש המזרח ונטיל לון וכן הוא בא מראש שכנגדו במערב והולך דרך היתר עד שבא למקום שמונחין במזרח ומפני שאין בין שני הראשים ד' אלפים ומכיון שהראשים מעיר אחת הן והתחומין מובלעין זה בזה יכול הוא לילך מראש זה לראש זה וליטלן אבל אם צריך לעולם ליטלן מרוח אחת והיינו מאותו הרוח שהן מונחין אצל ראש א' או במזרח או במערב וצריך דוקא שיבא מן העיר דרך הרוח זה שהן מונחין אצלו ולא דרך רוח השני ומפני שיש ביניהן ארבע אלפים וליכא הבלעת תחומין אז אסור למדוד להן מן היתר אלא מודדין מן הקשת. וכן הוא בנותן עירובו ביתר שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים ולא אמרי' שהיתר עם הקשת נחשב כעיר אחת. וראיתי להזכיר עוד בענין הפגומין שכתבתי לעיל דלהר"י בתוס' אין חילוק בין דין פגומין לדין עיר שהיא כקשת שבשתיהן צריך שיהא הבלעת תחומין ביניהן וכן דעת הראב"ד הביאו הריטב"א ז"ל. ובשם הרשב"א ז"ל כתב וז"ל ומורי הרשב"א שיחיה אומר שיש חילוק בין עיר שהיא כקשת לפגומין היוצאין מן העיר מפני שעיר העשויה כקשת מכיון שישובה על עיר כן אינה עשויה להתמלאות באמצעה אלא אם באין להוסיף על העיר אין מוסיפין באמצע אלא בראשי הקשת הן מוסיפין והולכין וכהאי דאמרי' לקמן בפרקין גבי ג' כפרים המשולשין א"ל רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון וכו' ואפילו ארבע אלפים אמה ומ"ש מהא דרב הונא עיר העשויה כקשת וכו' התם ליכא למימר מלי הכא איכא למימר מלי אלמא כולה מילתא תליא בטעמא דליכא למימר מליוה ולפיכך לא הוזכר דין זה גבי פגימים ולא גבי בורגנין וזה נכון וברור ע"כ:
היתה עיר אחת גדולה ויש בה חריץ וכו'. אם באנו לדמות זה להא דאידך דרב הונא התם חומת העיר שנפרצה הי' צריך לגרוס גם כאן כדאמר שם במאה וארבעים וא' ושליש. והנראה דזה דין אחר הוא ולאשמועינן דאם החריץ מפולש הוא בתוך העיר וכלומר שהולך מן הקצה אל הקצה מחלק את העיר ונעשית כשתי עיירות שכל אחת ואחת נחשבת בפני עצמה ונ"מ לענין שיור בעירוב וכה"ג:
עיר שהיא בנויה על שפת הנחל וכו'. בבבלי פרקין דס"א גרסי' אמר רב הונא עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה ארבעה מודדין לה משפת הנחל ואם לאו אין מודדין לה אלא מפתח ביתו וכו'. ועיין פרש"י שם. והרי"ף ז"ל כתב בזה פירוש כי רוב העתים הנחל מתייבש ומשתמשין בו שאינו מתמלא אלא בשעת הגשם וכיון שאינו משתמש בו נעשה בכלל העיר ואם אין לפניה דקה אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן וכו' ולפי פי' זה שפת הנחל היינו משפת הנחל החיצונה וכעין דאמר הכא אלא שנשתנה בהשיעור דהתם מסיק דקה ד' אמות משום דבעיתא תשמישא וכן הביא הרמב"ן ז"ל להא דהכא בספר המלחמות לסייעתא לפי' הרי"ף ודלא כפרש"י ופי' בעל המאור ז"ל וע"ש וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרי"ף וכעין משמעות מדהכא:
התיב אסי והכתיב וכו' היאך היו נפנין לחוץ. ה"נ מתיב רב חסדא בבבלי פרקין דנ"ה ע"ב ויחנו על הירדן וכו' ותנא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהן ולא לצידיהן אלא לאחריהן. ומשני רבא כדר' יוסה דהכא לפי הגי' דשבת שהבאתי לפנים דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי. וז"ל הריטב"א ז"ל הא דפרכינן מהא דתניא שאין נפנין אלא לאחוריהן קושיין למאן דאמר תחומין דאורייתא דמתניתא דברי הכל היא ולפי שיטת הירושלמי קושיין לד"ה שהירושלמי סובר דכל חוץ לשלש פרסאות תחומין דאורייתא לד"ה עכ"ל ור"ל דאי למ"ד תחומין דרבנן לק"מ שהרי אינו אלא מד"ס שגזרו ע"ז אחר כך ולדידיה אכתי לא הי' אסור להן תחומין ועוד דאי מדרבנן בלאו הכי לא הוה פריך מידי דגדול כבוד הבריות וכדאמרי' בריש מי שהוציאוהו דף מ"א גבי הא דבעי מיניה מרב הוצרך לנקביו מהו אמר להם גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה והיינו לאו דלא תסור ותחומין נמי דרבנן כדפרש"י ז"ל והשתא נקטינן מהאי סוגיא דהתם דרבא סבירא ליה נמי דמיהת שלשה פרסאות מדאורייתא הוא דאי לאו הכי מאי דוחקיה לשנויי הכי ולימא ליה שאני התם דגדול כבוד הבריות ולעולם בעלמא אין מודדין להן אלא מפתח ביתו אלא ודאי דסבירא ליה לרבא שלשה פרסעות דאורייתא ול"ת דאורייתא לא הוה דחיא אי לאו דטעמא דכמאן דקביעא להו דמי. והרי מכאן סייעתא גדולה לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו דתחום חוץ לשנים עשר מיל מן התורה היא. ועיין לעיל בפ"ג סוף הלכה ד' ד"ה ר' יונתן וכו'. שהבאתי לקושית בעל המאור מההוא דפ' כלל גדול והרי לך יישוב נכון דהתם אליבא דר"ל קאמר לה דידע בתחומין ואליבא דרבי עקיבא ומהכא מוכרח דרבא סבירא ליה דג' פרסאות עכ"פ מן התורה הן:
היאך היו יוצאין לבית מדרשו של משה. ור' אסי דלא מקשה מהא ס"ל כר' יצחק דלעיל דלא הי' רחוק יותר ממיל וע"ל ד"ה כמה הוה רחוק:
ומעלה יתירה היתה בבית עולמים. זהו כדתנינן בפ"ב דמדות וראשי פספסין מבדילין וכו' ראב"י אומר מעלה היתה וגבוה אמה וכו' והך דהכא כראב"י. ועיין בתיו"ט שם ד"ה שער העליון וכו' מה שהביא בשם ראבי"ה הפי' על מעלה יתירה ודוחק גדול הוא וא"צ לזה ע"ש:
מאן דאמר כקורה ומה מקיים כתיבה. כלומר הא דמוכח דכתיבה היו מהלכין דהא כתיב כאשר יחנו כן יסעו ומשני דבא ללמדינו מה בחנייתן ע"פ הדבור וכו' ולא שהיה מסען שוה לחנייתן. וקשה דהא בהדיא כתיב קרא אחרינא ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו וי"ל דמאי לכ"ע הכל הי' ע"פ הדיבור כמפורש בכתוב אצל חנייתן ומסען אלא דהאי קרא דכאשר יחנו דכתיבא בדגלים מלמדינו היאך נפרש לקראי דחנייתן ומסען והנ"מ היוצא מן ב' פירושים שנוכל לפרשן וזהו למאי דפליגי לעיל דחד סבר דכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדבור כמי שהוא לעולם וכגי' דשבת שהובא בפנים וכדאמר נמי בבבלי דכמאן דקביעי להו דמי א"כ להאי מ"ד ס"ל דמקיש מסען לחנייתן דכמו בחנייתן נראין הן כקבוע במקומן שהרי חונין הן כך במסעו מכיון שהוא עפ"י הדבור כמאן דקביעה להו דמי ולאידך מ"ד דס"ל מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהיו חונין לשעה וכדאמר הכי בהדיא בפ' אלו קשרים אם כן איפכא סבירא ליה דמקיש חנייתן למסען מה מסען ממקום למקום הוא כך חנייתן אינו אלא לפי שעה ולאו כמאן דקביע להו דמי. וקושיא דלעיל מהאי דהיאך היו נפנין מתרץ לה האי מ"ד כדקאמר לעיל משה עשה להן בחנייתן שלשה צריפין ושלשה בורגנין וכדפרישית דשלשה צריפין ושלשה בורגנין בדוקא קאמר ועל ידי עירוב בין האהל לצריף וכן בין צריף לצריף. והשתא קאמר דמאן דסבירא ליה כקורה היו מהלכין בא הכתיב דכאשר יחנו ללמדינו דתקיש מסען לחנייתן מה חנייתן ע"פ הדבור אף מסען וכלומר דהכל נחשב כמאן דקביע להו. ויצא לנו מזה דמיהת בחנייתן לא היו צריכין שום תיקון שלא היו מודדין מאהליהן דכקבועין הן בכל המחנה. ואם כן הני אמוראי פליגו נמי בהאי פלוגתא דלעיל דמ"ד כתיבה לא דריש האי קרא כאשר יחנו דללמד על היקש מסען כחנייתן לענין קביעות הוא בא אלא ללמדינו דמסען כחנייתן ממש היתה וקרא דעל פי ה' מקיש חנייתן למסען מה מסען לפי שעה אף חנייתן לפי שעה דמכיון שהבטיחן הקב"ה וכו' כדלעיל. ועוד דהתם נמי כתיב בחד קרא ע"פ ה' יסעו בני ישראל ועל פ ה' יחנו. ומ"ד כקורה ע"כ דדריש כאשר יחנו בא ללמדינו דמקיש מסען לחנייתן מה חנייתן כקביעות דמי וכו' וכדאמרן:
בית שנפרץ מרוח אחת. א"כ נשתיירו ג' מחיצות אפי' אין עליהן תקרה נמדד עמה משתי רוחות אין נמדד עמה וכדמפרש ר' אבין בשניטלה קורתו מיירי אבל אם לא נטלה קורתו אף דליכא אלא שתי מחיצות נמדד עמה. וזה קאי בפשיטות ובאויר חצר דקא בעי למיפשט מינה דחי לה דאיכא למימר דאויר חצר שמוקף היא בכל צד ולדירה טפי עדיף מב' מחיצות בלא תקרה. ומיהת נקטינן מהכא דשתי מחיצות ביש עליהן חקרה נמדד עמה. ובבבלי דנ"ה ע"ב איבעיא להו שתי מחיצות ויש עליהן תקרה מהו ובעי למיפשט מדתניא נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך אין מתעברת עמה מאי לאו דאיכא תקרה לא דליכא תקרה. וא"כ נראה דבעיא דלא איפשיטא היא ולפיכך השיג הראב"ד על הרמב"ם ז"ל בפכ"ח מהלכות שבת בהלכה ג' שכתב שתי מחיצות שיש עליהן תקרה מצטרפין עם העיר בעיבור וכתב ע"ז בעיא ולא איפשיטא היא ולחומרא ור"ל אף דתחומין דרבנן נינהו מ"מ הכא דגם בג' פרסאות הדין הוא כן ואפילו ביותר הן מצטרפין לעיבור ע"י אלו דקחשיב להו התם והרי להרמב"ם ג' פרסאות דאורייתא הן כדלעיל בד"ה התיב אסי וכו' וא"כ לדידיה נקטינן האי לחומרא. ומ"מ לא קשיא מידי דהרי ידוע הוא זה דבכל מקום דאיכא בעיא דלא איפשטא בבבלי סמך הרמב"ם עצמו על פשיטותא דהכא כמו שזכרתי זה בהרבה מקומות ומכ"ש כאן דאפשר לומר דלא לדחוייה בעלמא קאמר לה אלא ה"ק לא האי נפש שנפרצה דאיירי הכא בדליכא תקרה ובדאיכא תקרה אימא לך דקושטא דמילתא היא שנמדד עמה כי היכי דלישוו הני תרי תלמידי דהכא קאמר בפשיטות שאם יש עליהן תקרה נמדד עמה:
נותנין קרפף לעיר וכו'. בבבלי דף נ"ז פליגי רב הונא וחייא בר רב אליבא דחכמים. לרב הונא מתפרשת המתני' כפשטה דבשתי עיירות הסמוכות נותנין קרפף לזו וקרפף לזו ובעיר אחת אין נותנין לה כלום לחכמים אלא אם כן היה איזה בית בע' ושיריים לעיר עושין לה עיבור ומודדין מדת התחום מהבית הזה ולחוץ כדאמרי' בריש פרקין. ולחייא בר רב אין נותנין לשתי עיירות הסמוכות אלא קרפף אחד לשתיהן והא דקתני בסיפא אם יש לזו שבעי' אמה ושיריים ולזו וכו' מוקי לה כרבי מאיר. ופסקו כל הפוסקים דהלכה כרב הונא לגבי' דחייא בר רב דזוטר מיניה. וראיה לזה נראה גם מדהכא דקאמר בגמרא עלה דהסיפא הדא אמרה שנותנין קרפף לעיר וכלומר קרפף לעיר ועיר בשתי עיירות הסמוכות ועלה קאמר ר' יעקב בר אחא סלקת מתניתא כלומר בהא סלקת לפירושא דמתני' אליבא דחכמים כפשטה. ונקטינן מיהת מדרב הונא דלדידיה ודאי הלכה כחכמים דבעיר אחת אין נותנין לה כלום אא"כ יש בה בית דירה בהע' ושיריים כדאמרן וזו הוא דעת הרמב"ם ז"ל כדכתב בריש פכ"ח מהלכות שבת כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה אם היה בינו ובין המדינה ע' אמה וב' שלישי אמה וכו' וזהו כחכמים דדוקא בכה"ג הוא שאמרו עושין אותו עיבור לעיר. ויש שפסקו כר"מ דמתני' כדהביא הרא"ש בשם הר"מ ז"ל דהלכה כדברי המיקל בעירובין אפי' יחיד נגד רבים כדריב"ל ועוד דלחייא בר רב הסיפא כר"מ והוי מחלוקת ואח"כ סתם. וא"כ ממילא יש לעיר אחת ג"כ קרפף ואפילו בלא בית דירה. ועוד הביא ראיה מדפליג רבא לעיל בפ' בכל מערבין דף ל"ב בין האילן עומד בתוך עיבורה ובין עומד חוץ לעיבורה עכ"ל וכלומר דש"מ מרבא דלא בעי' בית דירה ובכל גוונא נותנין עיבור לעיר. וכדי שלא להאריך אומר אני דהמדקדק בסוגיא דהתם ודהכא יבין מאליו מתוכן הדברים דע"כ לרבא דשמעתין גופי' מוכח דפוסק כחכמים ולא כרבי מאיר וכדי שלא יהי' דברי רבא כסתרי אהדדי ע"כ צ"ל דהדר בי' רבא מההיא דאמר פ' בכל מערבין וטעמיה כדלקמן. דהא בשמעתין דהתם מתיב הש"ס לרב הונא מהסיפא וכן ג' כפרים המשולשין וכו' טעמא דאיכא אמצעי הא ליכא אמצעי לא אמר לך רב הונא הא איתמר עלה אמר רבא לא משולשין ממש אלא רואין כל שאילו מטיל האמצעי לביניהן וכו' ואי אפשר לומר דרבא אליבא דהאי דרב הונא הוא דמתרץ לה ולדידיה לא סבירא ליה הכי דהא לקמן שקלי וטרי אביי ורבא בהא וא"כ משמע דס"ל כרב הונא דהא לחייא בר רב יכול להיות משולשין ממש כדכתבו התוס' והרא"ש ומדשקלי וטרי לקמן כמה יהא בין חיצון לאמצעי וכו' ש"מ כר"ה ס"ל ומינה נמי דרבא פוסק כחכמים והאי דתני אם יש לזו ע' אמה ושיריים ולזו וכו' לחכמים דמתני' וכדפירושא דרב הונא וקתני וכן ג' כפרים וכו' לאו משולשין ממש דאלו לר"מ ודאי לא בעי' לסלקא לפירושא דהמתני' כדרב הונא אלא כדחייא בר רב והסיפא משולשין ממש קאמר וזה פשוט. ומבואר ג"כ דדוקא אליבא פירושא דחייא בר רב מצינו למימר דלדידיה הלכה כר"מ מהאי טעמא דמחלוקת ואח"כ סתם הוא אבל לא אליבא פירושא דרב הונא. והשתא מדנקטינן מיהת מרבא דשמעתין דשיטתי' כרב הונא בפירושא וכחכמים דמתני' לדינא דלא סבירא ליה הל' כדברי המיקל ביחיד נגד רבים אלא ביחיד נגד יחיד דוקא הוה קשה מהאי דרבא בפ' בכל מערבין דמשמע דפוסק הלכה כר' מאיר וכפירושא דחייא בר רב בהסיפא דמתני' וכמו שרצה להביא ראיה מהאי דרבא דלעיל דהלכה כר"מ. ולכאורה נראה דהני תרי מילי דרבא כסתרי אהדדי נינהו. ולהפוסקים לדינא כר"מ דמתני' הי' צריך לדחוק ולומר דרבא דשמעתין לא מפרש הכי אלא אליבא דר"ה דוקא ולדידיה לא סבירא ליה אלא כר' מאיר וכדלעיל וזה ודאי דוחק גדול. אמנם לדעת הרמב"ם דפסק כחכמים דמתני' תמצא דבר ברור ויתיישב הכל על נכון. דודאי הך דרבא דפרק בכל מערבין לא אזלא אלא אליבא דרבי מאיר דמתני' דאפי' אין שם בית דירה נותנין עיבור לעיר ומיהו ע"כ צריך אתה לומר דלדינא הדר ביה רבא דשמעתין ולא פסק אלא כחכמים וטעמא דהאי מילתא הכין הוא דהויא שהרי הא דמחלק התם בנותן עירובו באילן שאם הוא עומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה הרי זה [עירוב] ע"כ צריך לפרש כדפרש"י ז"ל שם כגון שהיה עיר בתוך אלפים אמה של עירו והוא רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר עכ"ל. וטעמא דהא קי"ל הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה כלום כדתנן לקמן בפרקין. וע"כ צריך לפרש כן וא"כ משמע דפשיטא לן האי מילתא דעיר אחרת שהיא בתוך אלפים אם נותן בתוכה עירובו אין הדין כן ומפני שאינה מובלעת בתוך שבעים ושיריים של עירו אלא היא חוץ מעיבורה של עירו ובתוך אלפים. והשתא הא בלאו הכי צ"ל דנהי דהא לא תיקשי לרבא דהוה לי' לאשמועינן רבותא טפי דמשכחת לה שאפי' באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר והיינו חוץ מעיבורה של עירו נמי הדין כן וכגון דאיכא בית דירה בשבעי' ושיריים של עירו והאילן היא מחוץ ובתוך שבעים ושיריים של הראשון דהא ליתא דכזה ודאי לכ"ע נחשבת הכל כאחת והדין הוא דהוי כעיבורה של עיר ממש ואכתי לא עשה כלום וכמבואר לעיל בד"ה מהו ליתן עיבור לעיבור וכו' וכדפרישית שם דאף דהכא בעיא דלא איפשיטא היא מ"מ מסתברא דלקילא אזלינן וכדפסק הרמב"ם גם כן כן כדכתב שם בהלכה ב' היה בית זה קרוב למדינה בשבעים אמה ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה וכו' וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחת וכשמודדין מודדין מחוץ לבית האחרון וא"כ הנותן עירובו אף בבית האחרון לא עשה כלום אלא דאי קשיא הא קשיא עלה דהאי מילתא דרבא דהאי עיר אחרת שהיא בתוך אלפים מעירו היכי דמי אי כל אותה העיר בתוך האלפים של עירו א"כ אכתי אם נתן עירובו בתוך עיבורה של אותה העיר ג"כ לא עשה כלום דהא בלא"ה העיר עם עיבורה נחשב הכל כאחת ומדידת התחום שלו מחוץ לעיבורה היא. והיה צ"ל לפי פרש"י דמיירי שהתחום שלו כזה בצמצום בסוף העיר ונתן עירובו בתחילת מקום עיבורה וזה ג"כ דבר קשה. ואי שאין עומדת כולה בתוך האלפים מעירו אלא שכלתה מדתו בתוך העיר א"כ אין לו מדידת תחומו אלא עד המקום שכלו האלפים שלו כדתנן בשילהי פרקין ולמודד שאמרו וכו' ואם נותן עירובו בתוך העיר במקום שכלו אלפים שלו הרי הכל נחשב לו כארבע אמות כדין נותן עירובו בתוך העיר והיא ועיבורה הכל נחשב כאחת ובכל מקום העיבור ה"ה כהעיר לר' מאיר דסבירא ליה דלעולם נותנין קרפף לעיר ואפי' אין שם בית דירה. וליישב קושיא זו הי' צ"ל דמיירי שהאילן עומד בתוך עיבורה של העיר האחרת ובהצד הפנימי שהיא לעירו והיה מתיירא שתהא כלתה מדת תחומו בתוך העיר והניח עירובו בעיבורו שלפניה שיהא יכול להלך את כל העיר וחוצה לה אלפים. ואכתי הוא ג"כ דוחק דלמה הי' לו לזה לעשות כן הי' לו להניח עירובו במקום שיהא בסוף תחומו וקודם שיכלו האלפים ובתוך העיר והנה נדחק גם לזה ולומר שאירע לו כך. וכ"ז הוא בדוחק. באופן שהיה איזה מקום לומר בלאו ההיא דשמעתין דמהאי קושיא גופי' הדר בי' רבא מהאי דקאמר בפרק בכל מערבין אלא דלא צריכין לכל זה דהא הכא בשמעתין ס"ל לרבא כרב הונא דאזלא שיטתו כחכמים דמתני' כמבואר לעיל. ובזה מתיישב פסקי' של הרמב"ם כאן שפסק הלכה כחכמים. ומתיישב ג"כ הא שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם האי דרבא בפרק בכל מערבין ושם זכרתי במקומו ליישב קצת והרי כאן הישוב הנכון מבואר הוא לפני המעיין בס"ד:
בר קפרא אומר בעשויה צובה. הרי זה כדרבא דהתם דלא משולשין ממש וכו' וכמבואר בדיבור דלעיל:
היו שנים האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן. ולכאורה משמע דלא קא מיבעיא לי' אלא בהאמצעי בלבד אבל החיצונים אין נחשבות כאחת מכיון שיש ביניהם כפול מכשיעור וכדפרישית בפנים והוה מסייעא מהכא לדעת הסוברים לפרש להאי דג' כפרים המשולשין וכו' שאין בין ב' החיצונים אלא קמ"א ושליש וזה כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות בהלכה ה' בפכ"ח שם. ודעת הרמב"ם ז"ל אינו כן שכתב שם היו ג' כפרים משולשים וכו' ובין השנים החיצונים רפ"ג פחות שליש כדי שיהא בין כל אחד מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הן ביניהן קמ"א ושליש הרי שלשתן כמדינה אחת. וצ"ל לדעת הרמב"ם דלא היה מפרש דמיבעיא לי' הכא באמצעי דוקא לענין שיהא הוא בלבד נידון לכאן ולכאן ולא ב' החיצונים אלא דה"ק היו שנים כלומר שנים פעמים קמ"א ושליש בין החיצונים בכה"ג האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן כלומר מהו שיהא הדין נמי כן שמכח האמצעי שאת אומר רואין אותו כאילו הוא ביניהן וידון לכאן ולכאן לעשות אף החיצונים עמו כולן כאחת מכיון שאם הוא ביניהן לא יהא בין כל אחד מן החיצונים ובין האמצעי אלא קמ"א ושליש ומסיים להאיבעיא מה צריכה לה וכו' כעין דפרישית בפנים בזה. ומכיון דבעיא דלא איפשיטא אזלינן לקולא כדאמרי' בכ"מ בעירובין:
היה הנחל מעוקם וכו'. כגי' התוספתא שהבאתי בפנים כך היא הגי' התם בדף נ"ח ויש בה כמה פירושים ומדברי הרמב"ם בהלכה י"ג בדין זה נראה דהיה מפרש דהאי לא שנו וכו' דרב יהודה אמר שמואל התם לא קאי אגיא מעוקם אלא אדין הבלעה דמתני'. וכך נראה מסידור דבריו שם ומפירושו במה שכתב לעיל בד"א שהיה חוט המשקולת יורד כנגדו וכו' כדפרישית במתני' ואין להאריך בזה:
כלום למדו לתחום שבת וכו'. היינו לתחום אלפים דאילו לתחום י"ב מיל לשיטתא דהכא לד"ה מחוור מד"ת הוא כדקאמר בהלכה דלקמן. וכבר ביארתי מזה בכמה מקומות. ועיין לעיל בהלכה א' ד"ה התיב אסי וכו' כמ"ש שם בס"ד:
הדא אמרה בני המבוי שנתנו קורתן על פתח המבוי וכו'. מבואר היטב בפנים ול"ק מהא דקאמר הכא נתנו אלו ואלו אסורין אלו ואלו אהא דאמרי' התם בפ"ק דף י"ד עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי וכן אמר נמי הכא לעיל דהתם איירי שלא תיקנו החיצונים כלום ומכיון שאין החיצונים יכולין לטלטל במבוי לא אסרו על הפנימיים אבל כאן שתיקנו גם החיצונים צריכין כולם לערב יחד ואם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אוסרין אלו על אלו כדין העיר שעירבה לחצאין וכ"כ הרא"ש ז"ל על דמביא נמי בבבלי פרקין דף נ"ט מהאי שאין מערבין חציין ולמד הוא ז"ל לפרש כן מההיא דהכא שהביא שם:
מן קשויי מקשה לה בר קפרא. כדפרישית בפנים מכח הקושיא זו וכדמקשי נמי התם בדף ס' מפרש לה שלמזרח בנו קאמר והמסקנא בפירושא כדפרישית במתני' כיני מתניתא וכו'. וזהו כדאמר התם בדף ס"א דהאי מ"ד ס"ל אנשי ואין אנשי תנינן ואמר רב נחמן מאן דתני אנשי לא משתבש ומאן דתני אין אנשי לא משתבש וכו' וכדמבואר בפנים ובפירושא דמתניתין:
עיר מהו שתעלה ממדת אלפים וכו' פלוגתא דר' יוחנן ור"א דהכא תליא בהאי דריב"ל בבבלי ד"ס ע"ב דר' יוחנן כריב"ל ס"ל וכדמחלק התם על הא דמקשי על המתני' דקתני מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא והתניא נתנו חוץ לעיבורה של עיר אפי' אמה אחת משתכר אותה אמה ומפסיד את כל העיר כולה מפני שמדת העיר עולה לו במדת התחום ל"ק כאן שכלתה מדתו בחצי העיר כאן שכלתה מדתו בסוף העיר כלומר מדת תחומו של מקום עירובו כשרוצה לילך לרוח העיר אם העיר גדולה וכלתה מדתו בחצי העיר אינו הולך אלא עד סוף מדתו מפני שהעיר עולה לו בחשבון מדת תחומו. כאן שכלתה מדת תחומו בסוף העיר אז כל העיר כולה כד' אמות ומשלימין לו את השאר וכדריב"ל היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר וכו'. ודברי ר' אלעזר דהכא בדר' אידי דהתם דאמר עלה אין אלו אלא דברי נביאות ופסקו כל הפוסקים כדריב"ל וכתב הרי"ף ז"ל ואע"ג דאמר רב אידי אין אלו אלא דברי נביאות לא איכפת לן בהכי דהא רבא דייק ממתני' ואמר תרווייהו תנינא אנשי עיר גדולה וכו'. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפכ"ז מהלכות שבת בהלכה ה' המהלך אלפים אמה וכו' ואינו מהלך אלא עד תשלום אלפים אמה שיש לו. וכתב הטור בסי' ת"ח ואם כלו באמצע העיר אז אינה כולה כד"א לענין שישלימו לו עליה השאר אבל מ"מ חשובה כולה כד' אמות לענין שהולך כולה הואיל ולן בה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאפי' בעיר עצמה אין לו אלא ד' אמות. ולא נהירא דא"כ מי שדר בעיר גדולה ונתן עירובו חוצה לה לא יחזיר לביתו עכ"ל. וכ' הב"י שאין זו קושיא שהרי אם צריך לילך לאותו צד שמערב אע"פ שיפסיד כל העיר אינו חושש. ומ"מ הגהות בפכ"ז כתבו בשם סמ"ק כדברי רבינו וכו' עכ"ל. והתוספתא דלקמי' הויא תיובתייהו ועיין בדיבור דלקמן:
בראשונה היו בני טבריא מהלכין את כל חמתה וכו' תוספתא היא בפ"ה ודין אנשי עיר גדולה ועיר קטנה היה להן כדפרישית והכי מוכח בתוספתא שם דקתני לדין אנשי עיר גדולה וכו' אבתרה ועוד דאין כאן טעם אחר לזה וחמתן וגדר דלקמן הוא דפליגי בהו דלר' מנא הטעם מפני הרשויות וזהו כרב דימי בבבלי דף ס"א מטרוגי מטטרוגי להו בני גדר לבני חמתן וכו' ודר' יוסי בר בון דהכא כרב דימי בר חיננא דהתם אנשי עיר גדולה ואנשי עיר קטנה הואי אבל בני טבריא ובני חמתה קודם שנעשו עיר אחת ליכא טעמא אחרינא אלא דאנשי עיר גדולה ואנשי עיר קטנה הוו ומדקתני ובני חמתה אין מגיעין אלא עד מקום הכיפה שהיתה בטבריא מוכח בהדיא כדעת הרמב"ם ז"ל שאין הולכין כלל אלא עד מקום הכיפה שכלתה שם מדת תחומן. ותיובתא דהטור והסוברים כוותיה כמוזכר בדיבור דלעיל. ודע דמה דאמרי' בבבלי מגילה דף ו' להמסקנא אלא אמר רבה חמת זו חמי גרר רקת זו טבריא אתיא כהאי דתוספתא דמיהת בראשונה שתי עיירות הוו דאלו לר' יוחנן דהתם דאמר חמת זו טבריא הי' צ"ל דלאחר שנעשו עיר אחת הכי הוא דהויא אבל לא משמע כן מדברי ר' יוחנן גופיה דאמר ולמה נקרא שמה חמת על שום חמי טבריא ולהתוספתא מעולם היתה חמת שמה:
עיר שחרבה ר' אלעזר אומר וכו'. פלוגתא דשמואל ור' אלעזר נמי בבבלי שלהי פרקין המסקנא כר"א וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עירובין בהלכה ד'. ואע"ג דלא מוכחא כ"כ להמסקנא מהתם דהא כל חד וחד מתרץ לטעמיה להא דשקיל וטרי התם מ"מ הכא קאמר בהדיא דאף רב כוותי' דר"א ס"ל והלכתא כרב באיסורי. וקשיא על הרשב"א ז"ל הביאו הה"מ שם שפסק כשמואל:
עיר חדשה מודד מן הבתים וכו' בבבלי פ' עושין פסין דף כ"ו גרסי' עיר חדשה מודדין לה מישיבתה וישנה מחומתה איזו היא חדשה ואיזו היא ישנה חדשה שהוקפה ולבסוף ישבה ישנה שישבה ולבסוף הוקפה ופרש"י ז"ל חדשה מוקפת חומה ואינה מיושבת כולה כשבא למדוד תחומיה לא ימדוד לו מן החומה אלא מן הבתים דחומתה לאו חומה היא לשווי' כולה כד"א הואיל וישיבתה חדשה שקדמה חומתה לישיבתה אבל ישנה שישיבה ישנה וקדם לחומתה מודדין לה מחומתה. ודברי הרמב"ם ז"ל בזה בפכ"ח מה' שבת בהלכה ה' כנוסחת הבבלי והה"מ כ' שם לבאר דבריו לענין נתינת הקרפף ומפני שאין בחומה בית דירה אין מודדין אלא מישוב הבתים וכו'. ויש לכוין דבריו כפרש"י אלא לפי שהזכיר שם ענין הקרפף ביאר כן ובאמת גם לענין מדידת התחומין הוא כך וכדמוכח מהכא דלענין מדידת תחומין הוא שאמרו. אלא שאין הנוסחא דהכא מכוונת עם הנוסחא דהתם ואיפכא הוא דהויא. וכדי להשוותם פרשתי בפנים דבנותן עירובו מיירי ואליבא דר"ע וכגון שנתן עירובו בבית היותר קרוב לחומה שאם הולכין אחר הבתים אין מקום שהיא מן הבית עד החומה בכלל המדה. ועם כל זה דוחק הוא והיותר נראה שנשתבשה הנוסחא כאן וצ"ל כדהתם איזוהי חדשה בנה חומה ואח"כ בנה בתים ואיזוהי ישנה בנה בתים ואח"כ בנה חומה זו היא ישנה:
מלתיה דרב פליגא עלוי וכו'. יתבאר מזה לקמן בריש פ' כל גגות בסייעתא דשמיא:
הדרן עלך פרק כיצד מעברין