Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Eruvin Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כיצד משתתפין. אתיא דרב כר' יוחנן. ובבבלי בפ' דלעיל דף פ' גריס דפליגי רב ושמואל בשיתופי מבואות רב אמר א"צ לזכות ושמואל אמר צריך לזכות עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר א"צ לזכות ופרש"י ז"ל גבי חצירות טעמיה דרב משום דכיון דקאסר עליה גמר ומקני וא"צ זכיה ואע"ג דמתני' פליגא עליה דרב רב תנא הוא ופליג. והתוס' כתבו שם בד"ה מעשה בכלתו וכו' בשם ר"ח שפי' דבעירוב' חצירות היה המעשה ורב סבר כר' ישמעאל וקסבר רב דתנא דידן תני בחצירות דבעי' זיכוי כ"ש בתחומין דתחומין לכ"ע בעי זכיה וכו' ולפי סברא זו מבואר הוא שיטתא דהאי ש"ס דס"ל דרב כר' יוחנן בעירובי תחומין ולא הוזכר רב בדין זה בהאי תלמודא אלא דעליה דרב דלעיל בפ' הדר קאמר וכדפרישית בפנים. וגרסי' תו התם אמר רב נחמן נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות או לא ואסיקנא כשמואל דאמר צריך לזכות וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל ובעירובי תבשילין כתוב בתוס' דיכול לזכות ע"י אשתו דאיהי נמי בעי לזכות כדי לבשל מיו"ט לשבת. ולי נראה דאין יכול לזכות על ידה וכו' מידי דהוה אעירובי חצירות וכיון דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי חצירות היינו כשאין לה בית באותו חצר עכ"ל. האי מידי דהוה בתרא טעות הדפוס היא שהיא הג"ה על דקאמר מידי דהוה אעירובי חצירות ופי' דהיינו כשאין לה בית באותו חצר וטעו והכניסו לזה בדבריו בפנים. איך שיהיה כוונתי ז"ל על הא דאמרי' בסוף פי"א דנדרים דף פ"ח כדכתבו התוס' בפ' חלון דף ע"ט ד"ה וע"י אשתו בסוף נדרים מוקי לה שיש לה בית באותו מבוי דמיגו דזכיא לנפשה זכייא נמי לאחריני אבל אין לה בית לא דיד אשה כיד בעלה. ומיהו אין זה מוכרח ואין ראיה כלל מההיא דנדרים דאע"ג דרב אשי מוקי לה התם הכי היינו דוקא אליבא דרב דהתם דאזלא שמעתתא כר"מ דיד אשה כיד בעלה ופריך הש"ס מההיא דכיצד משתתפין במבוי דקתני וע"י אשתו אמר רבא וכו' עד אלא אמר רב אשי מתני' בשיש לה חצר באותו מבוי וא"כ לשמואל דהתם דסבירא ליה אפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון הבעל לא אתינן כלל להאי אוקימתא דרב אשי דלא איתמר אלא אליבא דרבי מאיר ולרב דסבירא ליה כוותיה ואין כל זה אלא אליבא דהני פוסקים דפסקו כרב וכבר נודע דרוב גדולי הפוסקים ז"ל פסקו כשמואל בהאי דנדרים וכמה שהביא שם הר"ן ז"ל וביארתי לזה במקומו ובפ"ד דנזיר בהלכה ד' ד"ה במשלטת על נכסיו וסתמא דמתני' דעירובין דלא כרבי מאיר. ועוד דהכי מייתי בפ' דלעיל בה"ה התוספתא דמעשר שני דמבואר הוא דאפי' לר"מ גופיה פליגי תנאי דרשב"א ס"ל אליבי' דאין יד אשה כיד בעלה וא"כ ממילא אזדא לה הראי' מעירובי חצירות שכתב הרא"ש. אלא דבכ"מ יכול לזכות בעירובין ע"י אשתו וכדכתב כרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות עירובין בהלכה כ' גבי עירובי חצירות ומבואות ובפ"ו בהלכה י"ט כתב כל הזוכה בעירובי חצירות מזכין על ידו בעירובי תחומין וכן בפ"ו מהלכות יו"ט בעירובי תבשילין שכתב שם בהלכה ו' המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהן הוא ואחרים צריך לזכות להן וכו' וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין וכמו שנתבאר לעיקר הטעם בדבר וכדאמרן:
וחצי חציה לפסול את הגויה. ולר' יוחנן בן ברוקה ביצה ומחצה היא חצי פרס וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין בהלכה א' שכתב וכן האוכל אוכלין טמאין אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס. ובענין טומאת אוכלין עצמן כתב שם לטומאת עצמן כל שהן ולטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה וזהו כחכמים דר' דוסא ור' נתן בבבלי פרקין דף פ"ג. וכבר ביארתי במקום אחר לשיטתו דמחלק בין טומאת עצמן שהוא בכל שהוא ובין לטמא אחרים שבזה אמרו שהוא בכביצה. ומיהו לכאורה הא קשיא דהא אמרי' שם תנא וחצי חצי חצייה לטמא טומאת אוכלין ופרש"י ז"ל לר' יוחנן בן ברוקה הוא ביצה חסר רביע ולר"ש הוא ביצה וכ"כ התוס' שם וסיימו והא דאמר בכל דוכתא כביצה לטמא טומאת אוכלין היינו כר"ש ולא כר' יוחנן בן ברוקה. והשתא להרמב"ם דפסק כר' יוחנן בן ברוקה היכי מיתוקמא השיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין ולא ראיתי למי שהרגיש בזה. והריטב"א ז"ל הקשה כזה על פרש"י וז"ל משמע מפירושו דס"ל דהא נמי בפלוגתא דר' יוחנן בן ברוקה ור"ש וכדאוקי לקמן פלוגתא בינייהו בחצי חצייה של פסיל גויה ואינו מחוור דסוגיין בכולי תלמודא דביצה לטמא טומאת אוכלין דאתיא דלא כר' יוחנן בן ברוקה אלא ודאי דהאי לענין טומאת אוכלין אתיא לר' יוחנן בן ברוקה היא שהוא מודה דשמינית הככר לחם לטומאת אוכלין וכן פירשו בתוס' עכ"ל. ותוספות טו"ך הוא. וא"כ הרמב"ם ז"ל ג"כ היה מפרש כן ולא כפרש"י והתוס' שלפנינו. ושמינית הככר לחם הכתוב בדבריו היינו להאי דרב חסדא דקאמר התם צא מהן שליש לחנווני וכדמוקי לה דיהיב בעל הבית ציבי ולאידך דרב חסדא כדמיירי במתני' דלא יהיב בעה"ב ציבי ומשתכר החנווני החצי ואין הככר אלא רובע הקב א"כ לטומאת אוכלין ששית הככר הוא ועיין לקמן בד"ה צא מהן שליש ליציאה:
רבי מאיר אומר בחולא דלית לי' מה לוכל וכו'. למאי דמשמע מהכא וכמבואר בפנים א"כ ר' יהודה נמי מודה להא דאמרי' בכל מקום רווחא לבסומא שכיח אלא דמפרש דהיינו בשאר מיני מאכלים ומעדנים ומשום הכי קאמר שבשבת דשכיחי לי' ממיני מאכלים הרבה אינו אוכל מן הפת אלא דבר מועט ובחול אוכל יותר מהפת ושיעור העירוב דאיירי הכא משמע דהכל על הפת הוא דאמרי כדמיירי תנאי כמתני' מככר בפונדיון וכו' שתי ידות לככר והכי משמע נמי מריש הסוגיא דהבבלי וכמה וכו' תרתי ריפתא איכרייתא או תרתי ריפתא נהר רפיתא וא"כ לכאורה הוה קשיא להא דקאמר התם אנא נמי כר"מ סבירא לי דאי כר' יהודה קשיא הא דאמרי אינשי רווחא לבסומי שכיח דהא ר' יהודה נמי מודה בהא דאמרי אינשי וכי קאמר להקל בפת הוא דקאמר וצ"ל לפי שיטת הבבלי דהואיל דקי"ל בעירובי תחומין א"צ פת דוקא וה"ה בשאר מיני מאכלים וכדאמרי' בפ' בכל מערבין והשתא נהי דכאן אמרו במתני' בשיעור הככר מ"מ הרי אף בשאר מאכלים מערבין כל א' וא' לפי שיעור הנזכר לעיל שם ור' יהודה סתמא קאמר לשבת ולא לחול ומשמע דאף בשאר מאכלים כך הוא שיעורו וקשיא הא אמרי אינשי רווחא לבסומא שכיח:
צא מהן שליש ליציאה. התם דמדייק על הא דתני וקרובים דבריהם להיות שוין מהחשבון כמה סעודות לקב דלמר ד' ולמר תשע וקאמר מעיקרא כהאי דרב חסדא צא מהן שליש לחנווני ואכתי למר שית ולמר תשע אלא כהאי דרב חסדא צא מהן מחצה לחנווני והא דלמר תמני ולמר תשע היינו דקאמר וקרובים דבריהן להיות שווין. והנא דמדייק מחשבון הביצים שבככר דלמר י"ב ולמר שמנה ומשני צא מהן שליש ליציאה וא"כ דבריהן שוין ממש שהרי היציאה לדברי ריב"ב הוא דשייכא דאיהו מיירי בככר הלקוח מהחנווני וצ"ל דקרובין דקאמר משום דהא מיהת לכ"ע מבלי הוצאה א"א אלא ר' יוחנן בן ברוקה הוא דמנכה שליש מהחשבון להחנווני ור"ש אינו מדקדק כפי חשבון הזה וקרובין דבריהן כשתנכה ג"כ לר"ש איזה דבר להיציאה. ושליש דקאמר הכא היינו כהאי דרב חסדא קמייתא וכדמוקי לה התם דמיירי דבעה"ב יהיב ציבי וא"כ נשארו שמנה ביצים להככר לר' יוחנן בן ברוקה. ומיהו מסיק התם דמתני' מיירי כאידך דרב חסדא צא מהן מחצה לחנווני ובדלא יהיב בעה"ב ציבי וא"כ נשארו ששה ביצים להככר לר' יוחנן בן ברוקה ובה משערין להעירוב ולכל השיעורין דקתני אבתרה במתני' וכר' יוחנן בן ברוקה דקי"ל כוותי' לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וטעמם מדאמרן בפשיטות לקמן שם דף פ"ג גבי כמה שיעור חצי פרס וכו' אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקה וכ"כ הריטב"א ז"ל מדקרי' לי' בלשון חכמים למימרא דהלכתא כוותיה:
אנשי חצר ואנשי מרפסת וכו'. ופרש"י ז"ל אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן והכי הוא בהדיא שם לקמן בפ' כל גגות דף צ"א וכ"כ הרמב"ם ז"ל בע"ד מהלכות עירובין בהלכה ט"ו ופשוט הוא דע"כ דמיירו דשל רבים הן כדקתני אנשי וכו' ואם לא עירבו לעצמן מאי האי דקאמר כל שגבוה וכו' והלא הן עצמן אוסרין זע"ז. ומה דמסיים רש"י בפירושו וכולן יוצאין בסולם אחד לחצר וממנה לר"ה ואעפ"כ אינן אוסרין הואיל וגבוה מרפסת עשרה שלא הלכו בסולם אלא להקל וכו' כבר תמה בעל המאור ז"ל על זה וכן הקשו שאר המפרשים למה לי האי טעמא תיפוק לי' דמכיון שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן הא קי"ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ומש"ה רצה בעל המאור לפרש בענין אחר ובדוחק ע"ש. והריטב"א כתב בשם התוס' שתירצו שתפס רש"י הטעם הזה לאוקמי סתם משנה אפי' כר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה:
רב אמר לא עשה כלום. והכי קאמר רב התם בדפ"ג ע"ב דכל לזה בשלשול ולזה בזריקה שתיהן אסורות ופסקו הפוסקים כוותי' דרב דהלכתא באיסורי כרב. ושאר כל השקלא והטריא דהסוגיא מבוארת בפנים וקרוב להסוגיא דהבבלי ולעניינא דדינא מבואר למאי דפרישית במתני' לפי המסקנא דהתם. ובדק שלשה חורבות לא מחלק שם בדף פ"ה כדמחלק הכא בהאי דאמצעית אלא לעולם אסורה ומסיק התם דמיירי דקיימי כחצובה. ורש"י ז"ל פי' בהאי דג' חורבות ביניהן מחיצות פרוצות זו לזו ואין בהן דיירין ואין להם בעלים אלא בני הבתים האלו וכו'. ודקדקו בתוס' על זה משמע דסבר דאם יש להם בעלים דאוסרין אותם הבעלים על בני הבתים וכו' עד ואומר ר"י וכו' ומיירי שפיר הכא בחורבה שיש להם בעלים וכיון דלא דיירי בהו לא אסרי. והריטב"א ז"ל האריך לפלפל על דברי הר"י ולבסוף כתב ובירושלמי יש כאן קצת סיוע לסברא זו של הר"י ז"ל ע"כ. ולכאורה מה ראיה יש מכאן דלא אמר הכי אלא בהאמצעי' ולקולא כדפרישית בפנים וכבר נתבאר דמדלא מחלק הש"ס דהתם בהכי בדין האמצעית ש"מ דס"ל דלעולם הוא אסורה לשתיהן. והרמב"ם ז"ל לא העתיק דין דג' חורבות כלל כ"א סמך עצמו דרך כלל במ"ש פ"ג מהלכות עירובין בהלכה י"ז שני בתים שביניהן חורבה וכו' דכל שתשמישן שוה אוסרין זה על זה ואם לאחד תשמישו בנחת יותר מלחבירו נותנין לזה שתשמישו בנחת. ומה שמבואר מהסוגיא דכאן בסוף ההלכה בענין התקרה על הבור ובהחילוק אם יש שם נקב או לא פשוט הוא ולא היה צריך הרמב"ם לבאר להדיא לכל זה:
הנותן את עירובו בבית שער. מבואר הוא דדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין בית שער דיחיד לבין ביח שער דרבים לענין איסור דהדר בבית שער דרבים אינו אוסר והדר בבית שער דיחיד אוסר כמ"ש בפ"ד מהלכות עירובין בהלכה ח' וט'. ולענין נותן את עירובו אין חילוק וזהו שכתב בפ"א שם בהי"ו אבל אם נתנו בבית שער אפי' בית שער של יחיד וכו' אינו עירוב ור"ל אע"פ שלענין איסור אוסר הוא הדר בבית שער דיחיד מ"מ לענין נתינת עירוב אפי' בבית שער דיחיד אינו עירוב. והחילוק לענין האיסור בין של רבים לשל יחיד זהו פשוט דנלמד מההיא דר' יוחנן בסוף פ' הדר דף ע"ה ע"ב כמו שציין הה"מ שם. ובענין מה שמחלק הרמב"ם בין האיסור לנתינת עירוב טעמו דמכיון דקי"ל כרבה בבבלי דף מ"ט דעירוב משום דירה הוא ובנתינת העירוב בבית אחד הוה כאילו כולהו דיירי התם כמבואר שם א"כ אפי' בית שער דיחיד אינו עירוב דמיהת לא חזי לדירה לכולהו. ועיין במ"ש הה"מ בפ"א וכן הכ"מ שם בענין הגי' בהא דרב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת בפרקין דף פ"ה ע"ב. והכ"מ מקיים הגי' כמו שהיא לפנינו אף לדעת הרמב"ם אלא שכתב ומיהו ס"ל דלא קי"ל הכי וכו' ע"ש שנדחק הרבה ועם כל זה לשון אפי' בית שער של יחיד בדברי הרמב"ם אינו מדוייק לפי סברתו. ולמאי שנתבאר בדברי כנזכר מדוייק הוא לשון אפי' בדבריו ובמילתא בטעמא. ואפשר לומר ג"כ דהגי' שלפנינו בההיא דרב יהודה ברי' דרב שמואל קיימת היא כ"מ שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד אלא שלא היה מפרש כדנראה לכאורה חוץ מבית שער דיחיד שאע"פ שאינו אוסר מניחין בו העירוב וכן פי' המפרשים אבל הרמב"ם ז"ל לא הי' מפרש כך אלא דה"ק כ"מ שאמרו אינו אוסר הנותן את עירובו אינו עירוב ותידוק מינה הא במקום שאמרו אוסר הנותן עירובו שם עירובו עירוב חוץ מביח שער דיחיד שאינו בכלל זה שאע"פ שאוסר הנותן עירובו שם אינו עירוב. ודקאמר לקמן שם מאי קמ"ל וכו' בית שער דיחיד ואויר מבוי איצטריכא ליה דלא תנן ג"כ מתפרש לפי דרך הזה דקמ"ל דאף בבית שער דיחיד אינו עירוב דהא לא תנן בהדיא הכי וממתני' ה"א דדוקא בבית שער דרבים קתני קמ"ל והס"ד לפי פי' זה הוא כהאי דריב"ל דהכא דלעיל בפ' הדר בהלכה ה' מילתיה אמרה אין בית שער ליחיד ומפרש למתני' דידן דדוקא בבית שער דרבים קתני ופליג אדרב דהכא בהסוגיא כדקאמר לעיל שם והלכך בא רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת להוציא מפי' זה אלא דבנתינת העירוב אין לחלק בין דרבים לדיחיד. וטעמא כדאמרן כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל:
הדא דאת אמר בבית שער של יחיד וכו'. עיין במה שנתבאר בדבור דלעיל בס"ד וכל הסוגיא מבוארת בפנים וכפי לשון הב' שפירשתי דאתי' כדמסקנא דהתם בההיא דתפיסת יד כדפרישית במתני'. ודע דבבא דהמתני' בבית התבן ובית הבקר ובית העצים דקתני הדר שם אוסר עליו אינו צ"ל דההיא לאו דהלכתא היא דלכאורה אתיא כהת"ק דהברייחא פ' הדר דף ע"ב ור' יהודה פליג התם וס"ל דאינו אוסר עליו ופסק הרי"ף ז"ל שם הלכתא כר' יהודה כדמוכח מסוגיא דשמעתתא דהתם אלא דהכא מיירי שיש לו דירה לאכול פתו שם. וזהו לענין איסור. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד בהלכה ח' וכבר זכרתי מזה לעיל שם אלא דלענין הנחת עירוב לא פליגי התם כלל ולפיכך פסק הרמב"ם כמתני' דידן לענין זה כמ"ש בפ"א בהלכה טז ומניחין הכל בכלי א' ובבית א' מבתי החצר אפי' בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר ובית שער ואכסדרה ומרפסת אף לענין הנחת עירוב שם אינו עירוב:
מר עוקבן בשם רב הלכה כר"מ. אבל בבבלי דפ"ו גריס אמר רב הלכה כר"ש וכדפרישית במתני' מיחלף שיטת ר' יהודה וכו'. כדפרישית וזהו כדס"ד נמי בבלי פ' המוצא תפילין דף צ"ז ע"ב דלר' יהודה אין חילוק בין הן נבלעין בעיסה ובין דאיתנהו בעינייהו דלעולם אין בהן ממש וטעמא הואיל דניידי והיינו דפריך הכא והתם דחי לה אימור דשמעית לי' לר' יהודה היכא דבליען בעיסה היכא דאיתנהו מי שמעת לי' וא"כ לא צריכא נמי לשנויא דהכא אליבא דרבי יהודה:
מתניתא בעמוקה עשרה ורחב ארבעה. זה קאי לפרושי טעמא דצריך מחיצה דבהכי מיירי שהיא עמוקה וכו' וכדאמר נמי בבבלי פרקין דף פ"ז אמרו לו משם ראיה וכו' א"כ מתני' בהכי הוא דמיירי והאי ובפרוצה דהכא מילתא אחריתא הוא וכדפרישית ואפי' אין עומקה י' אלא שרחבה היא יותר מעשר. וע"כ הכי הוא דהא נקיט תקנה אחרת נותן לחי וכו' ואם דהאי תקנתא לא שמעי' משיטת הבבלי מיהת שמעי' להא בלחוד מהכא דמתני' איירי בשאין רוחב אמת המים אלא עד עשר אמות. ובכה"ג לא נקראת החצר פרוצה והיינו דקאמר ובפרוצה וכלומר שאם היא רחבה יותר מעשר אמות ונקראת פרוצה וכו'. א"כ לשיטת גמרא דילן הרי דין זה ממש כלשון ים הנכנסת לחצר המוזכר בפ"ק דף י"ב דלענין למלאות צריך מחיצה ואע"פ שאינה עמוקה י' דהא לא הוזכר התם כלום מהעומק ולפיכך אמרו שם דבעשר אין צריך כלום. ולענין טלטול אם נשאר גדודי והיינו פס ד' אפילו מצד אחד או פס משהו מכאן ומכאן כדין החצר שנפרצה וכשנתבונן בסוגיא דהכא לענין היוצא מזה ממה דאמר בפרוצה וכו' כלומר שלעולם צריך תקנה ואפילו אינה עמוקה עשרה אלא שרחבה יותר מעשר אמות אז נבין דעת הרמב"ם ג"כ בדין זה כמ"ש בפט"ו מהלכות שבת בהי"א וי"ב וע"ש בהשגת הראב"ד שכתב ושלקח אמת המים ולשון ים ועירבן וטרפן זה בזה וכו' ואם תדקדק תדע שלמד התערובות מסוגיא דהכא לענין שבמקום שנקראת פרוצה וכגון שרחבה יותר מעשר צריך לעולם תקנה ואפי' אין בעומקה עשרה ודבר זה נלמד ומוכרח מדהכא וכדאמרן. ובהתקנה גופה הדרנא לסוגית הש"ס הבבלי דפ"ק ומובן הוא לכל המעיין ורוצה להבין. וא"צ אריכות לזה. ובהאי שינויא דקאמר הכא תיפתר וכו' האי לא אתיא אלא כמ"ד בפ"ק בהלכה א' דאפי' בית מכאן בחצר וחנות מכאן סגי וע"ש. ובענין עמידת המחיצה סיים הרמב"ם שם בהלכה י"ג והיאך מעמידין את המחיצה במים אם היתה למעלה מן המים צריך שיהא טפח מן המחיצה יורד בתוך המים וכו'. דעתו ז"ל להשוות דין המחיצה באמת המים לדין המחיצה של בור שבין ב' חצירות בהלכה דלעיל ומבואר בדבריו בפ"ג מה' עירובין בהכ"א שצריך שיהא ניכר שנעשית המחיצה בשביל המים ולפ"ז גם בדין גזוזטרא שהיא למעלה מן המים שבהלכה דלקמן היה צריך שתהא המחיצה משוקעת במים וכדאמר הכא בהדיא לקמן אלא שהוא ז"ל לא ביאר כן בהדיא בדין גזוזטרא ויתבאר בדבור דלקמן:
כצוצרה שהיא למעלה מן הים וכו'. רש"י ז"ל פי' בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה. וא"כ למעלה היא למעלה מן הגזוזטרא וכדכתבו התוס' בדפ"ז ע"ב ד"ה בין מלמעלה וכו'. מתוך פי' הקונטרס משמע דלמעלה היינו למעלה מן הגזוזטרא ולמטה למטה מן הגזוזטרא. ובהדיא פרש"י כן לעיל בדפ"ד ע"ב ד"ה שתי גזוזטראות וכו'. וסיימו התוס' ולא רצה לפרש הכל תחת הגזוזטרא כמלמעלה ולמטה דלעיל גבי בור משום דנקב עשוי ארבעה על ארבעה ועושה מחיצה סביב הנקב ואפי' למעלה הוי היכר והיה צריך ראיה לכך דמאין לנו דמתני' מיירי בנקב שהיא ד' על ד' ולא הוזכר שיעור הנקב אלא בדברי ר' חנניה בן עקביא ומשום דאית לי' כוף וגוד וא"צ עשיית המחיצה ממש ופליג אמתני' וכדקאמר התם מתני' דלא כחנניה בן עקביא וכו' וכדפרש"י גופי' לעיל בריש ע"א מדף פ"ז דכדי לעשות שיהא נראה כעין שהן כפופין למעה כעין מחיצה צריך שיהא חלל ד' על ד' ביניהן וא"כ במתני' לא מיירי בנקב שהוא ד' על ד' לשנאמר דהואיל וכך אפי' למעלה מן הגזוזטרא הוי היכר אלא למעלה ולמטה הוא כפי' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות שבת בהלכה ט"ו כצוצרה שהיא למעלה מן הים וחלון בתוכה על גבי המים וכו' וכדפרישית בפנים וכן פי' מהר"ר יונתן. וכן הרבה מפרשים וכן פי' הריטב"א ז"ל בשם התוס' שהי' לפניו וכתב וזה נראה יותר נכון דלכולהו תנאי בעי' שתהא מחיצה ניכרת לשם המים חוץ מרבי יהודה שמכשיר גבי בור במחיצת הכותל ואין הלכה כמותו. ומיהו הי' נראה שצריך שתהא המחיצה משוקעת במים טפח אם היא עשויה למטה על גבי המים וכדין מחיצת אמת המים בהלכה דלעיל והכי קאמר בהדיא בגמרא הכא והוא שתהא מחיצה משוקעת במים וכו'. ולא ביאר הרמב"ם בדין כצוצרה שם כן בהדיא אלא כתב סתם אלא אם כך עשו מחיצה גבוה י"ט ע"ג המים שכנגד הכצוצרה. והלח"מ כתב שם הא דלא נצטרך כאן שיהא המחיצה שקועה טפח במים וכו' יתורץ זה במ"ש התוס' על מתני' דגזוזטרא ולא רצה לפרש וכו' עכ"ל ודברי התוס' אלה הן לפי פרש"י ודברי הרמב"ם לפי פירושו הן אלא דנראה שטעמו כך הוא דשאני דין כצוצרה מדין אמת המים העוברת בחצר דלעיל לענין זה דהתם צריך שיהא היכר גמור שנעשה לשם המים ולא לחלק החצר ואם אינה משוקעת טפח לכל הפחות במים אינו ניכר כל כך אבל בכצוצרה ומחיצה נעשית כנגד המים סגי בהך היכרא שהיא עשויה על גבי המים ונגד החלון שבכצוצרה או בתחתית הכצוצרה כנגד המים והא דקאמר הכא והוא שתהא המחיצה משוקעת במים האי אתיא כהא דאמר מעיקרא בבבלי דף פ"ו גבי קורה ארבעה מתיר במים הא קאזיל דלי לאידך גיסא קים להו לרבנן דאין דלי מהלך יותר מארבעה טפחים וכו' ולבחר דמסיק אלא משום דקל הוא שהקילו חכמים במים כו' ותו לא קשה הא דפריך תחת קורה מיהא הא עריבא מיא א"כ ה"נ מכיון שניכר שנעשית המחיצה לשם המים סגי ולא בעי' שתהא משוקעת במים:
וכן שתי כצוצרות וכו'. וה"ג ר"ח ז"ל הביאו התוס' בדף פ"ד ע"א ד"ה ת"ש אנשי חצר וכו' וכן הוא בגי' הרי"ף ז"ל במתני' כמבואר בפנים:
והוא שתהא מחיצה בתוך שלשה טפחים לכצוצרה. כדפרישית דרב הונא בא לתרץ הקושיא ולא נמצאו וכו' דמיירי שאינן מכוונין זה כנגד זה ונמצא שאם שתיהן עשו להן מחיצת שפיר משכחת לה שזו ממלאת לעצמה וזו ממלאת לעצמה. והרמב"ם ז"ל ביאר זה בכוונת דבריו שכתב בדין זה בפ"ד מהלכות עירובין בהלכה כ"ד שתי כצוצטריו' זו למעלה מזו אע"פ שעשתה כל אחת מהן מחיצה גבוה י"ט יורדת וכו' אם היו שתי הכצוצעריות בתוך י"ט הרי אלו אסורין למלאות וכו' והיכי משכחת לה שיהיו שתיהן בתוך י"ט וכל אחת ואחת עשתה מחיצה גבוה י"ט אם לא בשאינן מכוונין זו שלא כנגד זו ועל זה מסיים ואם היה בין העליונה לתחתונה יתר על י"ט וכו' שתיהן מותרות למלאות והיינו זו דרך מחיצה שלה וזו דרך מחיצה שלה וא"צ לערב יחד לפי שהן מופלגות זו מזו וא"כ הא דכתב הראב"ד ז"ל לא מיחוורא הך מילתא אלא בשעשאן זו שלא כנגד זו ור"ל שהיה לו לבאר כן ולא היה צריך לבאר יותר כדאמרן. ובענין פי' של הרמב"ם בהא דרב הונא אמר רב בדף פח ל"ש אלא בסמוכה אבל במופלגת עליונה מותרת שפי' דעל הגובה קאי ורש"י ז"ל דקדק על פי' זה ויש ליישב ואין להאריך. ועיין לקמן בפ"י בה"ז ד"ה היו שנים וכו' תמצא ראיה לפירושו:
אמר ר' מנא מגחך הוה עימיה. ומשום דלשפוך נמי מותר וכלישנא בתרא דרבה בר רב הונא שם וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת הל' ט"ו ועיין לעיל ד"ה כצוצרה שהיא למעלה:
על דעתך אין רשות הרבים לעולם. זהו כדא"ל אביי לרב דימי בבבלי פ' עושין פסין דף כ"ב דקאמר א"י אין חייבין עליה משום ר"ה ואקשי ליה מ"ע אילימא משם דמקיף לה סולמא דציר מהך גיסא וכו' בבל נמי וכו' דכ"ע נמי מקיף אוקיינוס דלמא מעלות ומורדות קאמרת וכו' ולפי גי' דהכא דר' יוחנן גופיה השיב לו על דעתך וכו' אפשר לומר דג"כ כעין זה השיב לו דמאי מספקא לך על דרך עקמומית שבין ההרים וא"כ אין ר"ה לעולם ואי איתא על מעלות ומורדות הוא דאיתא:
ועצה שבים. ע"ל בפ' כירה בהלכה ד' מזה:
הדא פליגא על רב ולית לי' קיום וכו'. כבר כתבתי בפ"ט דכלאים בהלכה א' דלשיטת הבבלי הא דרב אית לי' קיום והכי קי"ל ומתורץ שם כל הני אתקפתות דאתקוף עליה דרב התם וע"ש:
הדרן עלך פרק כיצד משתתפין