השולח. הדא פליגא על ר' יוחנן דר"י אמר אדם מבטל שליחותו בדברים. פלוגתא דר"י ור"ל נמי בבבלי קידושין פ' האומר דף נ"ט גבי האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום וחזרה בה ר' יוחנן אומר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ר"ל אומר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור וכן מייתי לה התם אההיא מתני' דעשרה יוחסין האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה ואם חזרה בה ר"י אומר חוזרת וכתבו שם התוס' ד"ה לא קידשה דחזרה בה דקאמר היינו בלא אמירת' לשליח דאי אמרה לשליח פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה לו תיהוי לי שליח לקדשני לא מצי חוזרת ע"כ. ולפ"ז נוכל לפרש שיטתא דהכא דה"ק הדא פליגא על ר"י דמדקתני הגיע בשליח משמע דוקא בפני השליח הוא דיכול לבטל או הוא או שלוחו דזה מהני לכ"ע אבל שלא בפני השליח לא דאין יכול לבטל שליחותו בדברי' שלא בפניו וקשיא על ר"י דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים אפי' בלא אמירה לשליח בעצמו ומשני משום חומר עריות נגעו בה דלפעמים לא יודע הדבר והשליח מוליכו לה והיא נשאת בו וגבי האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה ס"ל האי תלמודא לר' יוחנן דנמי אינה יכולה לחזור בה בדברים שלא בפני השליח אא"כ עשתה מעשה וקידשה את עצמה כדמשני נמי התם משום חומר הוא בעריות וע"ש במראה ד"ה שמע לה מ"ש שם בס"ד. והתוספות בריש פרקין כתבו דהא דנקט הגיע בשליח אורחא דמילתא קתני שאז מותר לבטלו אפי' לכתחילה א"נ היא גופא אתא לאשמועינן דלא אמרי' לצעורה קא מיכוין כו' ע"ש והיינו למאי דקי"ל כרבי דאמר לקמן אף לאחר תקנת ר"ג אם ביטלו שלא בפני השליח מבוטל כדכתבו התוס' שם לרבי כו' אבל סוגיא דהאי תלמודא אזלא אליבא דרשב"ג כדמסיק הכא הלכה ב' בקושיא על דברי רבי והגיה בשליח דוקא הוא והיינו נמי דמקשי לקמן מבראשונה כו' על ר"ל דס"ל אין אדם כו' ועיין לקמן ד"ה באגדה דסבך:

משום חומר הוא בעריות. מה דפרישית בפנים הוא למאי דקי"ל כרבי דבדיעבד אם ביטלו מבוטל כמבואר (אבל עיקר פירושא דהאי סוגיא' כדפרישית לעיל) ומשמע דהגט גופיה לעולם אינו בטל ואפי' ביטלו בפירוש חוזר ומגרש בו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכן משמע מסוגית הבבלי דפסק שם הילכתא כר"נ דחוזר ומגרש בו ופריך והא קי"ל כר"י דאמר חוזרת הכי השתא התם דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור הכא נהי דבטליה לשליחות דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל כלומר שאינו יכול לבטל הגט כן היא גי' רוב המפרשים ופירושם כפי פי' רש"י ז"ל ווכן דעת הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת הבתים וכן הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ומ"מ כולם כתבו וראוי לחוש להחמיר אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' גירושין הל' כ"א שאם בטלו בפירוש בטל וזהו נפי הגי' בפ' האומר שם נהי דבטלי' מתורת שליח מתורת גט לא בטליה דמשמע הא אם ביטלו מבוטל ולא דמי לקידושין דאפי' לר"י יכול לחזור ולקדשה באותו כסף קידושין דנהי דהקידושין בטלו הכסף לא בטל אבל הכא הרי ביטל לגופיה דגט וכל זמן שלא הגיע לידה לא חשיב מעשה כדמוכח מהתם וכתב הה"מ שם ולדעת רבינו לפי הגי' אם נשאת בגט זה תצא והולד ממזר ושומר נפשו ירחק ממנה והב"י בסי' קמ"א אחר שהביא דעת כל המפרשים כתב וז"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא דלשאר מפרשים חוזר ומגרש בו אלא שחשו לה להחמיר אם נתגרשה בו ה"ל ספק מגורשת עכ"ל ולפענ"ד נראה לדקדק מדברי הרמב"ם דיש חילוק בין הגט ביד הבעל ובין הוא ביד השליח שאז אף הוא ז"ל יודה דספק מגורשת הויא שהרי כתב שם וז"ל השולח גט ביד השליח ובטל הגט ה"ז חוזר ומגרש בו כשירצה שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס הנשבר ואם גרש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם עכ"ל הרי שאם הגט ביד הבעל כתב ואם גירש בו אינה מגורשת ואם הוא ביד השליח לא כתב אלא אינו מגרש בו לעולם וטעמא דבזה אפשר לומר לא נתכוין אלא לבטל השליחות ואף שאמר מלהיות גט היינו כל זמן שהוא תחת יד השליח והוא ז"ל גופיה ספוקי מספקא ליה לפי חילוף הגירסאות ועכ"פ נשמע לדעתו ז"ל שאם הגט ביד הבעל בדיעבד נמי אינה מגורשת והב"י בש"ע שם סעיף ס"ו העתיק לשון הרמב"ם וכלל לשני הדינים ביד הבעל וביד השליח יחד ועל שניהם כתב ואם גירש ה"ז ספק מגורשת וזהו לפי הכרעתו ז"ל:

ואין השליח עולה משם שנים. טעמא משום דבעינן קיום ב"ד כן כתב הרשב"א ז"ל ודעתו לחלק בין אם הביאו ממקום שצ"ל בפ"נ ובפ"נ שאז צריך לקיימו אבל אם מביאו ממקום שא"צ לומר ואז אין צריך ליתנו לה בפני שנים אלא כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאמר הכא בריש מכילתין מזה השליח עולה משם שנים דהרי לכ"ע שליח נעשה עד כדאיתא בבבלי פ"ק דף ה' הרא"ש ז"ל פי' בשם ר"ת טעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין השליח עולה משם שנים שהרי הוא עומד במקום הבעל ולפ"ז אין לנו טעם לחלק בין שליח הנתינה ובין שליח המבטל והרמב"ם ז"ל סתם וכתב שם הל' י"ד נותנו לה בפני שנים ומשמע לעולם אפי' ממקום שא"צ לומר:

מאחר שיש בידו לגרש נאמן או מאחר כו'. ומשמע דהואיל ולא איפשיטא אזלינן לחומרא ובבבלי אינו מבואר דין זה בענין ביטול אבל יש ללמוד מהא דגרסינן שם פ' התקבל דף ס"ד בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב חסדא אמר שליש נאמן ופסקו הרי"ף וכן הרמב"ם ז"ל כותיה כמ"ש בפי"ב מגירושין דהשליח נאמן וטעמא דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו והה"ד להא דהכא:

לא ביד כל אדם מצוי לקדש. עיין בפרק דלעיל הלכה ה' מ"ש בזה:

אמרין בשם ר"ל שלא תבא לידי ממזרות כו'. בבבלי פלוגתא דר"י ור"ל היא וכדמפרש התם ר' יוחנן ס"ל כר"נ דאמר מבטלו בפני שנים ובי תרי לית להו קלא והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא ואיכא ממזרים ור"ל אמר מפני תקנת עגונות סבר לה כרב ששת דאמר מבטלו בפני שלשה ובי תלתא אית להו קלא ושמעה וידעה ולא מנסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא. ומשמע דמאן דס"ל משום תקנת ממזרים חייש נמי לתקנת עגונות כדכתבו התוס' שם דאל"ה ליתקן שיבטלו בפני ג' אלא דקאמר הואיל ואית לן מבטלו בפני שנים משום ממזרים הוא דאיכא אבל למ"ד משום תקנת עגונות ס"ל דליכא למיחש כלל משום ממזרים דבי תלתא אית להו קלא ולא מינסבא. ומשיטתא דהכא משמע דכמאן דאמר בפני שנים אתיא והילכך קאמר דהאי מ"ד ס"ל סבורה שביטל ולהאי מ"ד סבורה שלא ביטל דכל דלית ליה קלא בספק עומדת אלא דמר חייש להא ומר חייש להא וכן משמע מדאמר רב הונא אפילו כמ"ד כו' כדפרישית. א"נ י"ל דאפי' למ"ד בפני ג' פליגי הכא ומאן דאמר סבורה שלא ביטל חייש שמא לא תהא חוששת בשביל הקול שיצא דסברה קלא בעלמא הוא ואזלה ומינסבא והכי מסתברא דהא תרווייהו אליבא דר"ל פליגי ולעיל אמר פתר לה בב"ד שכחו מרובה משמע בב"ד של ג' ואפ"ה חיישינן והיינו נמי דאמר רב הונא דאפילו כמ"ד כו'. והרשב"א ז"ל כתב על הא דקאמר הכא סבורה שביטל כו' דאין סברא לומר אע"פ שלא יצא עליו קול שבטלו שתהא תוששת לשמא בטלו ועוד דמאן דאית ליה משום תקנת עגונות אית ליה דרב ששת דאמר בפני ג' קלא אית ליה אלא ודאי דה"פ דפעמים שנותן הגט לידה והדר מבטל ליה ויצא עליו קול שבטלו וסבורה היא שבטלו קודם שהגיע הגט לידה ונמצאת יושבת עגונה שלא כדין עכ"ל וכן מפרש הוא ז"ל לתקנת עגונות דאיתמר התם ולא כפי' רש"י והתוס' ע"ש ולדבריו צ"ל הכא למ"ד מפני ממזרים דס"ל כמ"ד בפני ב' כדמוקי התם אבל הא דרב הונא ע"כ צ"ל כדפרישית ואיפכא נמי חיישינן שתקל לעצמה ותאמר שהביטול היה אחר שהגיע הגט לידה א"נ פן לא יודע הדבר עדיין לשליח וימסור לה הגט וכן משמע מפי' רש"י במתני' שפירש בראשונה כו' היה מבטלו בפני שלשה ומפני תיקון העולם פי' שהשליח שאינו יודע בדבר כו' דמשמע אפי' למ"ד בפני ג' לא חיישינן להא ועיין בתי"ט:

באגדה דסבך מאן דייק לן. בבבלי קאמר רבא הלכה כרבי דאם ביטלו מבוטל דלא אמרי' מה כח ב"ד יפה אלא גבי ממונא אבל באיסור' לא והכא דחי לה מכח האי קושיא דהרי מצינו דדבריהן עוקרין ד"ת. ובפ' האשה רבה דף פ"ט גבי ההיא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום וקאמר רב חסדא דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה ודחי לה התם דהא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדמסיק התם דאין ב"ד מתנין אלא בשב ואל תעשה א"נ למיגדר מילתא ולמאי דאמר הכא קשה מההיא דאין תורמין זיתים כו' וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת וצריך לחלק בין מקום דאיכא פסידא לכהן או לא כדמחלק בהאי תלמודא בתרומות שם גבי ההיא דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו כו' דתרומתו תרומה ועיין שם:

אבל לכתחילה צריך למיעבד כהדא דר' אילי. וכן מסקנת הפוסקים ואפי' במקום דלא איתחזק בתרי שמא לכתחילה כותב שניהם כר' אבין ומשמע מהכא דשם מקום הכתיבה עיקר ומקום הנתינה טפל דקאמר אני פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל וכן הגי' בתוספתא אבל בבבלי דף ל"ד גריס הכי היו לו שתי נשים כו' וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה כלומר והוא עומד בגליל או אשתו שבגליל בשמו שבגליל והוא עומד ביהודה אינו מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו אלמא כותב הוא שם של מקום הנתינה עיקר ושם של מקום הכתיבה טפל וכן פי' התוס' שם וכ' הרשב"א דאנן כברייתא דמיתניא בגמרא דילן עבדינן וכן פסק הטור סי' קכ"ט:

במוחלת לו כתובתה. בבבלי פ' גט פשוט דף קס"ח קאמר דמדאורייתא הבעל נותן שכר דכתיב וכתב ונתן אלא דרבנן שדיוה אאשה כי היכי דלא לשהייה ויש לפרש דהכא אשובר קאי כלומר הא דתנן הבעל נותן שכר אהא דקתני וכותבין שובר לאשה כו' דאם היא מקבלת כתובה היא נותנת ובמוחלת הוא דנותן דכולה הנאה דידיה הוא אבל בשכר הגט לכ"ע היא נותנת מדרבנן מטעמא דאמרן:

אם נשבעה נשבעה. וכן אמר רב הונא בבבלי דף ל"ה מודה רב בקופצת כדפירש רש"י ז"ל אם קפצה ונשבעה גובה אבל הרשב"א ז"ל פי' בשם ר"ח דהא דקאמר מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי מגבי כתובה לארמלתא מודה בקופצת ומשביעה עוד אחר כך בב"ד ומגבי לה כתובתה והביא ראיה מההיא דהגוזל דף ק"ו כאן בשקפץ כאן בשלא קפץ ע"ש:

כמ"ד מעשרות מדבריהן. עיין בפ' אלמנה לכ"ג הלכה ג' מ"ש בזה:

אימתי פסקו היובלות לכל יושביה כו'. ברייתא בערכין דף ל"ב וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' שמיטה ויובל הלכה ח' משגלו שבט ראובן כו' בטלו היובלות וכן דעת רש"י ז"ל דף ל"ו ע"ש והתוס' בשם ר"ת האריכו להכריח מכמה מקומות בש"ס דהיובל היה נוהג בבית שני וכן הביא הרשב"א ז"ל בשמו דהא דאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין לא קי"ל הכי דהא אסיקנא התם אלא אמר ר' יוחנן עשרת שבטים ירמיה החזירן ויאשי' מלך עליהן ואע"ג דלאו כולהו סליק ובימי עזרא לא כולהו סליקו מיהו מכולהו שבטים הוו בהו ולא היתה א"י חסרה לגמרי משבט אחד וכיון שכן כל יושביה עליה קרינן ביה ע"כ. והרמב"ן ז"ל טען עליו הביאו הרשב"א ז"ל בפרקין והאריך שם לסתור כל ראיותיו של ר"ת ועיקר הקושיא שהקשה עליו מדאמרי' לגבי חלה בכמה מקומות בתלמוד אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליקו ואם עלו כל השבטים עד שאני קורא בהם כל יושביה עליה כ"ש שאני קורא בהם בבואכם וזה דבר ברור ומפורש אלא איני קורא כל יושביה עליה ולא בבואכם עד דאיכא רוב שבט ושבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הציבור לפסח ופר העלם דבר של ציבור וכי תעלה על דעת הרב שאם עלו שנים מכל שבט ושבט שיהא יובל נוהג בהם עכ"ל ואפשר לומר לדעת ר"ת דהני אמוראי דפליגי בערכין אם היובל נוהג משגלו כו' פליגי נמי בפלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורבנן לענין חלה כדאמר בכתובות דף כ"ה אשכחינהו רב הונא לרבנן דיתבי וקאמרי אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא כו' ואמינא להו אנא איפכא כו' כדלעיל והני רבנן סבירא להו דבאמת לענין חלה נמי קורא אני בבואכם כי היכי דקרינן להאי מ"ד לכל יושביה. ודעת הרמב"ם ז"נ כבר כתבתי ביבמות שם דס"ל דהכל מדרבנן היה בבית שני בין תרומה ובין חלה ומטעם זה לק"מ על מה שהוא ז"ל כתב בההיא דיובל דלא כרבי יוחנן משום דשיטתי' אזלא כרבנן דחלה דאורייתא ואנן קי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע בהא כמבואר בהרבה מקומות:

רבי אבהו בשם חזקיה כו'. בבבלי דף ל"ז פליגי אביי ורבא באוקימתא דמתני' אביי מוקי לפני יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא ממנעי ולא פרקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר כשם שמצוה לפדות את ב"ח כך מצוה לפדות את העבדי' ורבא מוקי לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו שני לשום ב"ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשום ב"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקי' דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו ע"כ והך שיטתא דהאי תלמודא ע"כ א"א לפרש דפליגי באוקימתא דהא ר' זעירא מייתי ראיה אליבא דרבי אבהו מהתוספת' והתם על כרחך בלפני יאוש מיירי מדקאמר דוקא רבו אלא דפליגי בפירושא דמתני' ובפירושא דתוספתא בהא דקאמר ישתעבד וכ"ע כאביי מוקמי לה ור' אילא כאביי ממש ומפרש התוספתא נמי ישתעבד לראשון כדמייתי ר' יוסי ראיה לר אילא מסיפא דקתני רשב"ג כו' דודאי ישתעבד לראשון הוא כדמפרש טעמא שכשם כו' מכלל דת"ק סבר אין מצווין וא"כ על רבו ראשון קאי כמבואר בפנים. והתוס' כתבו על הא דקאמר אביי לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה הוא הדין דהוי מצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא ונראה דנ"מ בין ב' הטעמים האלו דאי דייקינן טעמא משום דפרקיה לשום בן חורין אפי' הדמים לא יטול מהראשון דרצה לאבד דמיו לפדותו משום מצוה ולעשות אותו בן חורין וכמשמעות פשטה דהתוספתא כאשר יתבאר לקמן ואי אמרינן טעמא דמשום לפני יאוש הוא האי טעמא לא סגי אלא שלא ישתעבד בו ואכתי איכא למימר דהראשון צריך ליתן לו דמיו ואפשר לומר דמשום הכי נקט אביי האי טעמא דלשם ב"ח פרקיה לאשמועינן דאין צריך הראשון ליתן דמי פדיונו להשני ועיין בדיבור דלקמן:

הלכה כרשב"ג. כתב הרי"ף ז"ל אחר שהביא לאוקימתא דרבא וחזינן לגאון דקא פסק הלכתא כרבנן דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרשב"ג והביא ראיה לדבריו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו כו' דמשמע דרבי' נינהו דסביר' להו כרשב"ג ועוד דבירושלמי פסק בהדיא כרשב"ג ועוד האריך בראיות וכן דעת הרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל דחי ראיותיו דאי משום כללא דרבי יוחנן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כבר כתב רב אלפסי ז"ל בפ' גט פשוט והדין כללא לאו דוקא דלא אמרי' הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. והא דפסקו בירושלמי הלכה כרשב"ג היינו משום דמוקי לה בלפני יאוש כאביי הילכך מסתבר טעמיה דרשב"ג דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי ס"ל לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש והילכך כפסקא דגאון מסתבר ואף רבינו אלפסי כוותיה ס"ל מדכתב לה סתם ולא פליג עליה עכ"ל הרשב"א. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' עבדים הל' ט"ו וז"ל שם. עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו ואם פדהו לשם בן חורין ה"ז בן חורין ואם לא נתיאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו ואם פדהו לשם בן חורין חוזר לרבו הראשון בלא כלום ע"כ. ובהשגות שם עבד שנשבה אם נתיאש ממנו כל וכו' א"א זהו כרשב"ג וכאביי עכ"ל ופי' הכ"מ לדברי הראב"ד וז"ל ביאור דבריו לומר שדין זה אינו כמו שכתב רבינו כחכמים וכדאוקי רבא דאין הלכה אלא כרשב"ג וכמ"ש שזהו דעתו של הראב"ד וכאביי וכמו שכתב הרשב"א דמאן דפסק כרבן שמעון ב"ג היינו משום דמוקי מתני' בלפני יאוש כאוקימתא דאביי עכ"ל ויש לתמוה הרבה ע"ז שהוא ז"ל הביא ראיה לפרש דברי הראב"ד מן הסתירה שסותר הרשב"א דבריו שהרי מבואר הוא שהראב"ד פוסק הלכה כרשב"ג אליבא דרבא וא' מן ראיותיו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו וזהו אליבא דשיטתא דרבא ולא כתב הרשב"א דמאן דפסק כרבן שמעון בן גמליאל כו' אלא על מה שהביא הראב"ד ראיה מהכא ע"ז כתב דאין למדין ממנו לאחר יאוש אליבא דרבא. ועוד דאין לשון השגה זו וכפי המובן מדבריו דאמר זהו כו' ואין דרך הלשון מורה כן. אשר ע"כ נלע"ד דאין השגתו של הראב"ד אלא על סוף דברי הרמב"ם ואם לא נתיאש כו' והיינו דציין אם נתיאש ממנו כל וכו' לומר דאסיפא קאי וכמו שיתבאר. ומתחלה נבא לפרש דעתם באר היטב כל חד וחד לפי שטתו בפי' התוספתא והסוגיא ומתוך זה יצא לנו לאורה כונת דבריהם ז"ל. ונאמר דהרי דברי הרמב"ם במ"ש ואם לא נתיאש לכאורה נראה שהם מדברי התוספתא הנזכרת כמ"ש הכ"מ אבל באמת אינו כן דהכי איתא התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו כשם שמצווין כו' ע"כ כן הגי' בספרים שלפנינו וגי' הר"ן בדברי ת"ק לשם ב"ח לא ישתעבד ותו לא וכן הביא הכ"מ. ובמה שכתב הר"ן ופשטה דהך תוספתא משמע דאפי' שפדאו לשם בן חורין צריך רבו ראשון ליתן דמיו כבר תמה הכ"מ ע"ז דאדרבה פשטה משמע איפכא דלגבי לשם עבד תני ורבו נותן דמיו ולגבי לשם ב"ח לא תני הכי ועוד דכיון דלשם ב"ח פדאו הרי הפקיר דמיו והיאך יעלה על דעת שיטול פדיונו מרבו הראשון. (ובענין קושיא הראשונה אפשר לומר לדעת הר"ן דעל דברי רשב"ג קאי דהוא ז"ל נמי פסק כוותיה ואין להאריך בזה) והנך רואה דדברי הרמב"ם אינם עולין לא כדברי ת"ק בהתוס' שהרי ת"ק ס"ל לשם ב"ח לא ישתעבד כלל ולא כדברי רשב"ג שהרי משמע מדבריו שאפי' לשם ב"ח נותן דמיו והוא ז"ל כתב וחוזר לרבו הראשון בלא כלום. אמנם יהיה קושית הראב"ד לפי פירושו דדברי הרמב"ם אינם עולין בזה אלא כרשב"ג ולפי שיטתא דאביי ולא כרבא. שהרי במה שהקדמנו בדבור דלעיל דאביי נקט בלישניה טעמא דלשם בן חורין פרקיה משום דס"ל דא"צ הראשון ליתן דמי פדיונו ומוקי פלוגתייהו בלפני יאוש כדמוכח מהתוספתא מדקתני רבו נותן דמיו משמע ולא אחר כהכרחת הש"ס דהכא אלא דאביי אינו מפרש דברי רשב"ג כדקתני התם בין כך כו' ורבו נותן דמיו דלא משמע כן מסתימת דבריו במתני' דלא קאמר אלא ישתעבד ומשמע ליה לאביי דלא פליגי בהא ת"ק ורשב"ג במתני' ולכ"ע אין צריך ליתן דמים אם פדאו לשם ב"ח ולא פליגי אלא בישתעבד כדנקט טעמא כשם שמצוה כו' ולא אתי למימנע אף אם אינו מקבל דמיו. אבל רבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר ייאוש וכן נמי הוא מפרש התוספתא כעין דמפרש להמתני' והא דקתני רבו לאו דווקא רבו וה"ה אחר א"נ רבותא אשמועינן דאפי' רבו חייב ליתן דמיו הואיל ולאחר יאוש הוא אבל בלפני יאוש ס"ל לרבא דכ"ע לא פליגי ולת"ק נמי ישתעבד לראשון כדפירשו התוס' בד"ה אי לפני יאוש וע"ש. ואף אם פדאו לשם עבד סבירא ליה דא"צ ליתן דמים דמן הסברא יש לנו לומר מכיון דלפני יאוש הוא מפני שהיה סבור בדעתו שיכול להצילו ולא היה לו לזה ליתן דמים בעדו ולפדותו בלא רשותו. כך הוא שיטת הראב"ד ז"ל. והשתא דבריו עולין כהוגן בהשגתו זהו כרשב"ג וכאביי ר"ל דמקשה דברי רמב"ם אהדדי דריש דבריו המה נמשכין אחר דברי רבא וכחכמים וסוף דבריו בלפני יאוש המה כרשב"ג וכשיטתא דאביי. ולשיטת הרמב"ם יש לומר דמפרש נמי אליבא דרבא דמוקי התוספתא ג"כ בלאחר יאוש כדאמרן אלא בלפני יאוש ס"ל דכ"ע ל"פ דאם פדאו לשם עבד ישתעבד לראשון ונותן דמיו דהרי השני לא הפקיר דמיו. ובסברא זו שכתבתי פליגי הראב"ד והרמב"ם. ואם פדאו לשם ב"ח לכ"ע חוזר לראשון בלא דמים ולפ"ז דברי הרמב"ם הם עולין הכל אליבא דרבא ורישא אליבא דחכמים וסיפא ד"ה ולק"מ. כך נ"ל בכוונת דבריהם ז"ל. והלח"מ כתב לדעת הרמב"ם בדרך אחר ע"ש והנלע"ד כתבתי:

ברם כמ"ד צריך לכתוב לו כו'. בבבלי דף מ"ב איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או לא ופשיט ליה מדקתני הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו וש"מ דאינו ברשות רבו לקנס ולפיכך משלם לו דמי נזקו ודחי לה דילמא כמ"ד אינו צריך גט שיחרור ומשמע דדחיה בעלמא הוא ובעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' חובל ומזיק הלכה י"א המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו אינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ואע"ג דבפ"ה מהל' עבדי' הלכה ז' פסק היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור משום דהדבר נשאר בספק ואפשר אפי' למ"ד צריך דמשלם:

בכיפה ובהרנירק. בבבלי פ"ב דף כ' כתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי והתם קאמר אין יוצא בהן לחירות דלא מיקרי כתב:

דילמא הלכה כאבא שאול. והיינו כר' יוחנן בבבלי דף ל"ע דקאמר אין הלכה כאבא שאול מהאי טעמא אבל ריב"ל קאמר התם נמי הלכה כאבא שאול והכי דייקינן אליביה מה אשה איסורא ולא ממונא שאין גט בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אף עבד איסורא ולא ממונא וקטנים יש עליהן דררא דממונא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' זכיה הל' י"ז ואע"ג דבפ"ח מהל' עבדים הלכה י"ג פסק כמ"ד המפקיר עבדו צריך גט שיחרור מטעמא דאמרן:

הכותב כתב קידושין לעבדו. ובבבלי דף מ' פלוגתא דר"מ וחכמים היא ומסיק שם בשרבו השיאו אשה לכ"ע יצא לחירות דאי לאו דשחרריה לא הוי עביד איסורה על ידיה:

בין רבו הראשון בין רבו השני. בבבלי דף מ' גריס רב אמר רבו ראשון ומפרש לה כדר' יוחנן הכא ועולא אמר רבו שני ומפרש לה לענין שאין העבד חייב במצות כדפרישית אליבא דרב דהכא אלא דאליבא שיטתא דהאי ש"ס ע"כ לפרש בין הראשון בין השני שחרור שלהן אינו מן הדין אלא מפני תיקון העולם כמבואר בפנים ומה שיש לדקדק בדברי התוס' שם עיין בקונטרס החידושים מ"ש שם בס"ד:

במה דר"מ קונס בדברים כן רשב"ג. לפי האי שיטתא אין הלכה כרשב"ג דהרי הלכה כחכמים דר"מ בהא כמ"ש התוס' בב"ק דף ל' דאין הלכה כר"מ אלא בגזרותיו ולא בקנסותיו אבל בבבלי לאו משום טעמא דקנס נגעו בה אלא מדינא דגרמי ועדיפא הא דמזיק שיעבודו דחייב לכ"ע כדכתבו התוס' בסוגיא וכן דעת הרי"ף והרמב"ם בפ"ו מהל' חובל ומזיק ובפ' י"ח מהלכות מלוה כרשב"ג:

תיפתר או כרבי. והיינו כרב יוסף בבבלי דס"ל דפליגי בשטר וה"ה בכסף אבל כל הפוסקים פסקו הלכה כרבא דאמר לא פליגי אלא בשטר אבל בכסף ד"ה קנה:

ביום של עצמו חוששין לקידושיו. ובבבלי דף מ"ב אהא דקאמר נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ופריך אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין איסורא לא קאמרינן ומשמע דלית ליה האי דהכא ואפשר דהכא נמי חוששין קאמר לחומרא בעלמא:

פלוני אנטיוכי יצא לחירות. בבבלי דף מ"ד מוקי הא דקתני לאנטיוכי יצא לחירות דלית ליה ביתא קביעא בא"י אלא אושפיזא בעלמא בודאי דעתו לחזור לשם ומשמע הא אם כתוב לאנטיוכי השרוי בלוד אפי' אין לו אלא אושפיזא בלוד לא יצא:

ברח מח"ל לארץ. בבבלי דף מ"ה מוקי ליה ר' אחי ברבי יאשיה קרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח"ל לארץ הכתוב מדבר ובברח מארץ לח"ל לא קאמר התם מידי וצ"ל לשיטתא דהאי תלמודא דמוקי ליה לקרא במוכר עבדו לח"ל הכתוב מדבר כדאמר שם מעיקרא ולא דייק ליה האי דיוקא דרבי אתי בר' יאשיה התם אשר ינצל מעמך מיבעי' ליה:

שהרי המוציא את אשתו משום שם רע כו'. ומשמע מהכא דאפי' להאי טעמא דמשום קילקולא אפילו לא אמר לה בפירוש בשעה שמגרשה דמשום זה אני מוציאך חיישינן לקילקולא. ובבבלי דף מ"ו משמע דלהאי לישנא דוקא והוא שאמר לה דאז מצי לקלקלה והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין פסק כהאי טעמא ולא הצריך אם אמר לה כדמשמע מהכא ועיין בקונטריס האחרון:

שחזקן עוקר את הנדר מעיקרו. משמע דהאי תלמודא לאמפרש טעמא דר"א כדמפרש בבבלי שם שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אלא דטעמא משום עונש נדרים והילכך בצריך חקירת חכם בדין היה שיחזיר דהזקן עוקר הנדר מעיקרו ואין כאן עונש כלל כן פי' הרשב"א ז"ל ועיין בפ' המדיר הנכה ז' דמשמע מהתם דהאי תלמודא נמי מפרש מטעמא שאין אדם רוצה כו' דהא מוקי התם ברייתא דתני אפי' התירה הזקן אינה מקודשת כר"א והא לא שייך אלא להאי טעמא כדפרישית במתני' וע"ש:

לית כאן ר' יהודה אלא ר"מ. אבל בבבלי לא דייק עלה כלום ואדרבא דמוכח מהא דחייש ר"י לקלקולא ורמי לה דר"י אדר"י דלעיל ומשני כדפרישית במתני' וצ"ל דשאר לענין כתובה דיכול לומר לה כן אפילו למאי דתיקנו לא יחזיר דעל דעת שתתבע ממני הכתובה לא גרשתיך וכן פי' בעל המאור ז"ל:

ואם מכר עצמו ללודים. אבל בבבלי דף מ"ז קאמר כ"ש היכא דאיכא קטלא שפודין ומשמע אפי' אחר כמה פעמים פודין אותו בכה"ג וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים הלכה י"ג:

מהו קנין נכסים כו'. כן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכו' תרומות הלכה י"ג דאע"ג דפסק שם הלכה י' דאין קנין לעכו"ם בא"י וכרבה דקאמר הכא בסוגיא דבבלי היינו דוקא אם לקח ממנו ישראל הפירות קודם שנגמרו כדפרישית וכן אם חזר ולקחה ממנו ישראל דלא מיקרי ככיבוש יחיד שיהא פטורה ממעשרות כדכתב שם אלא חייבת אבל אם הפירות נגמרו ביד העכו"ם פטורין מן המעשרות וכן אם מכר הישראל קרקע שלו. לעכו"ם לאכילת פירות ונגמרו ביד העכו"ם פטורין כדקאמר הכא דיש לו קנין פירות. כללא דמילתא הכל הולך אחר גמר הפירות אלא בהאי דישראל שמכר פירותיו לעכו"ם ונגמרו ביד העכו"ם שפטורין יש חילוק בין אם באו לעונת המעשרות דאם אחר שבאו לעונת המעשרות מכרן לעכו"ם חייבין מדבריהן כדכתב הרמב"ם שם. ובזה מסולקת תמיהת התי"ט בסוף פ"ק דע"ז גבי הא דאמר ר"מ התם אין משכירין להם בתים בא"י וא"צ לומר שדות דאיכא תרתי דאיסורא תנייה בקרקע ומפקיעין מן המעשרות דמשמע לר"מ יש קנין לעכו"ם והא בכמה מקומות מוכח לר"מ אין קנין ולק"מ דכי נגמרו הפירות ביד עכו"ם לכ"ע יש קנין והילכך יש הפקעה:

ויביא ביכורים דבר תורה. הכא לא משני מידי ובבבלי משני שתי תקנות הוו דמעיקרא הוו מייתי מדאורייתא כיון דחזו דהוו מייקרי ומזבני שהיו מתייקרין הקרקעות בלקיחתן מן העכו"ם התקינו דלא ליתו ביכורים כדי שידעו דלא קאי בקדושתייהו ולא יבאו לקנות מהם כיון דחזו שזהו הגורם שתשתקע הקרקע ביד העכו"ם הדר תקינו להו דליתו ביכורים ואקמוה אדין תורה וזהו כגי' הרמב"ם וכפירושו במשנה וגריס הלוקח מביא בכורים כדגריס הכא:

רבי יוחנן אמר מביא וקורא. עיין בפ"ת דכתובות הלכה ה' מ"ש בזה בס"ד:

הדרן עלך השולח גט לאשתו