הנזקין. שלא תאמר יעשה כב"ח ויגבה בבינונית. ובבבלי ריש פרקין דחי לה וקאמר בפשיטות לא יהא אלא בעל חוב וב"ח דיניה בבינונית ומוקי הא דקאמר ר"ע ק"ו להקדש כר"ש בן מנסיא דדריש רעהו הוא דמשלם חצי נזק אבל להקדש משלם נזק שלם ונראה דסוגיא דהכא אזלא אליבא דמ"ד לקמן דב"ח מדאורייתא דינו בעידית אלא דרבנן תיקנו בבינונית מפני הרמאין כדקתני בתוספתא ולגבי הקדש דליכא האי חששא מוקמינן אדאורייתא אבל סוגית הבבבלי אזלא אליבא דמ"ד ב"ח מדאורייתא בזיבורית ומשום נעילת דלת תיקנו בבינונית וא"כ לא יהא הקדש אלא כב"ת והא דקאמר התם וכ"ת סבר לה ר"ע ב"ח שקל בעידי' איכא למיפרך מה לב"ח שכן יפה כחו בנזקין תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין היינו למאי דבעי למילף מק"ו לחוד מנזקין להקדש והכא סמיך אדאורייתא אלא הק"ו הוא שלא תאמר יעשה כב"ח א"נ איכא למימר דהאי תלמודא לא חשיב לה פירכא דשאני נזקין דגלי קרא רעהו ולא של הקדש ועוד איכא נ"מ לדינא אם אמרינן ב"ח מדאורייתא דיניה בעידית או לא לענין יתומים גדולים גבי נזקין כמ"ש לקמן הלכה ב' בס"ד ע"ש:

תיפתר בשור תם שהזיק והלך הבעל ומכרו. אע"ג דהניזק חוזר וגבהו מ"מ מכרו מכור לרדיא שאם חרש בו הלוקח אינו משלם דמי החרישה לניזק כדאמר בבבלי ב"ק דף ל"ג. ולרבנן דקסרין צ"ל שמיירי שעמד בדין כדפרישית דהוי נזקין כמלוה בשטר ואי לאו הכי נזקין כמלוה ע"פ הוא כדמחלקי התוס' שם דף ח' ד"ה כולן:

אילו נזקין ומלוה בעדים הנזקין קודמין. צ"ל דהכא אתייא אליבא דמ"ד בבכורות דף י"ט מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וא"כ הנזקין קודמין למלוה בע"פ וכמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אבל אנן לא קי"ל כן אלא מלוה הכתובה בתורה לאו כשטר דמיא וכחכמים שם כדפסק הרמב"ם ספי"א מהל' בכורים ועיין בתוס' ב"ק שם ודף י"ד ד"ה ש"מ ובתוס' קידושין דף י"ג ד"ה אמר רב פפא:

ואנן חמיי רבנין מחלטין לו קרקעות. היינו כדאמר מעיקרא בב"ק שם דף י"ד דאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות והתם מסיק דהיינו דוקא ביתמי אבל מהמזיק עצמו כל זמן שימצאו מטלטלין ואפי' סובין אין נזקקין לקרקע כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' נזקי ממון הלכה י':

כרמו פרט לראוי כבמוחזק. דין זה אינו מבואר בבבלי ולא זכרו הפוסקים מזה כלום:

רבי עקיבא אומר מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק. בבבלי פרקין ובב"ק מוחלפת הגיר' דר"י לדר"ע ומוקי רבינא למתני' כר"ע דמדאורייתא בדמזיק והא דקאמר מפני תיקון העולם כר"ש היא דדריש טעמא דקרא כדמפר' מפני הגזלנין כו'. ואפ"ה הא דמפרש התם טעמא לב"ח בבינונית מפני הרמאין לאו על דאורייתא קאי אלא מ"מ תיקנו לגבות מבינונית ולא תיקנו לגבות מעידית ומהכא משמע דמפרש לת"ק טעמא דב"ח כעין דמפרש לנזקין וס"ל ב"ח מדאורייתא בעידית ורבי סימאי ס"ל מדאורייתא בבינונית ור' ישמעאל כשיטת הבבלי ועיין ריש פרקין:

היך עבידא עידית שבזיבורית טבא סגין. זהו כעין דאמרי' בבבלי פ' הכונס דף נ"ח ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחר ולא דשיימינן לה לאותה סאה שאכלה בפני עצמה דא"כ הורע כחו של מזיק אלא על גב שדה אחר וכדמסיק התם בששים והאי תלמודא בא להוסיף דאף ששמין ע"ג שדה אחר אין שמין אותה כמות שהיא עדית בין זבורית דאכתי הורע כחו של מזיק כדפרישית בפנים אלא רואין כל השדה כאלו מלאה עדית א"נ דלא אתי למעוטי אלא שלא לשומה בפני עצמה שאם אתה אומר כן הרי לפעמים תהיה עדית בין הזיבורית ושוה הרבה והורע כחו דמזיק אלא רואין כו' ודמיא ממש לההיא דהתם:

מלוה שהיא נעשית בו כפרנות אינה נשמטת. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' שמיטה הל' ח' והראב"ד ז"ל שם מפרש להא דהכא בענין אחר וכתב עליו אם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשטן מתני' דשבועות קשיא והשביעית משמטת את השבועה וה"ז עומד בכפירתו עכ"ל וי"ל דהכא מיירי שעדיין לא פסקו לו השבועה בב"ד ואפי' במוד' מקצת מיירי והכ"מ מפרש שם מדברי הר"ן דההיא דהכא בכופר הכל ומתני' דשבועות במודה מקצת:

במגבה הדבר תלוי מגבה לשון דיבור הוא כמו אגיבון ליה כלומר בדיבורא משבאת לב"ד ותבעה מקצת כתובתה איבדה מזונותיה ועיין בפ"ד דנזיר סוף הל' ג' בפנים ד"ה ר"ש כדעתיה ועיין לעיל פ' הכותב שם פירשתי מלשון גבייה ולעניין כונת הענין חדא היא אלא דלפי משמעות לישנא דהאי ש"ס בכל מקום בלשון דיבור מיתפרשא:

כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן. בבבלי דף נ' מסיק כאביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ומשמע בין לב"ח בין לנזקין וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דסתם דבריו בפ"ח מהל' נ"מ הלכה י"א שכתב מת המזיק קודם שישלם אין ב"ד נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזיבורית. והרשב"א ז"ל כתב בשם מורו הר"ר יונה ז"ל דהני מילי לענין ב"ח דלא מסיק אדעתיה דמית ונפלו נכסי קמי יתמי אבל לענין נזקין דדינו מן התורה בעדית לקטנים עבדינן תקנה אבל לא לגדולים וכ"כ הרא"ש ז"ל וסיים ודברים של טעם הן ונראה דמהכא אין ראיה דהרי משמע דרבי יוסי בר בון קאי נמי אב"ח לחלק בין יתום גדול ליתום קטן וא"כ ע"כ טעמא לאו משום דמוקמינן בקטנים אדאורייתא ושמא דהאי תלמודא אזיל לשיטתיה דגם בב"ח דיניה בעידית מן התורה כדלעיל א"נ כדר' סימאי דעכ"פ בבינונית מדאורייתא וביתום גדול כל חד אדיניה מוקמינן. והילכך לשיטת הבבלי מסתברא לחלק בין ב"ח לנזקין ביתומים גדולים כדברי הר"ר יונה ז"ל ועיין לעיל ריש פרקין:

גזל שדה משמעון כו'. מה דפרישית ולפי שהגהתי בפנים כך נראה והוא כאוקימתא דרב אשי בבבלי פ' שנים אוחזין דף ט"ו על האי ברייתא דמפרשה למתני' לאכילת פירות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדי' ופירות גובה מנכסים ב"ח וניפרש לה רב אשי לצדדין קתני כגון שגזל שדה מליאה פירות ואכל הפירות ומכר השדה בא לוקח לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין. ואפשר לפרש לפי גי' הספר דהכל על הנגזל קאי וכעין אוקימתא דרבא התם דמפרש לה כגון שגזל שדה מליאה פירות ואכל את הפירות וחפר בה בורות שיחין ומערות בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין. והכא נמי הכל על הנגזל קאי וכגון שגזל שדה מלאה פירות משמעון ומכרה ללוי ולוי אכל הפירות ובא שמעון וטרף להשדה מלוי דהפירות כבר נאכלו וא"כ לוי חוזר וגובה הקרן מראובן ממשועבדים ושמעון הנגזל גובה אכילת פירות מלוי מבני חורין שלו וכן לוי חוזר וגובה הפירות ג"כ מבני חורין של ראובן וזהו כדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' גזילה הל' ח' שכתב הגוזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותי' מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותן מן הגזלן מנכסים בני חורין ע"כ ובודאי גם מהלוקח אינן נגבין אלא מבני חורין דזיל בתר טעמא לפי שאין קצובין. והה"מ ז"ל טרח שם להוציא דברי הרמב"ם מאין למד לומר כן והנם מבוארים לפי מ"ש:

אפיק ד' דינרין כו'. וזהו כדאמר בשנים אוחזין שם הלוקח יש לו שבח מהגזלן אם טרפו מידו וכדמסיק התם דוקא אם לא הכיר שאינו שלו והילכך קרי ליה הכא לגבי ראובן יורד ברשות שהרי מכרה לו והוא לא ידע שאינו שלו ולגבי שמעון שלא ברשות דהרי ירד לתוכה שלא ברשותו וכדפרישית:

ראובן גזל שדה משמעון כו' ולא הפסיק לכתוב טרפו עד שמת. ע"כ בשנפלה להגזלן בירושה מיירי כדפרישית ופליגי הכא אם יכול ראובן להחזיר מעותיו ללוי ולעכב שדה לעצמו או לא אבל בפ' שנים אוחזין שם דף ט"ז פשיט ליה דירושה ממילא היא ולא טרח אבתרה ולא שייך לומר לאוקמי קמי לוקח הוא דבע' והילכך הוי כיורש דעלמא וחוזר וגובה ונותן מעות ללוקח. ולפי הך גי' שלפנינו ר' מנא ור' יוסי בר' בון אדלעיל קאי וצריך להגיה בדברי ר' יוסי בר' בון דל"ג דראובן כדפרישית ואי דלא מסתפינא אמינא דחסר כאן מהגי' וצ"ל קודם הא דרבי מנא חזר ולקחה א"ר מנא כו' ומילתא אחריתא היא שאם חזר הגזלן ולקחה מהבעלים ראשונים אם אמרינן לאוקמי קמי דלוקח הוא דקבעי או לא וקאמר ר' מנא מסתברא דאינה אלא של ראובן דהמכר ראשון בטל דמילה דלא דידיה כו' ור' יוסי בר' בון לא פליג אלא דקאמר נמי לא מסתבר' דלאו דלוי הוא אנא דראובן משום דראובן יכול למימר ליה האי כו' כלומר לא לפניך נתכונתי לעמו' המקח בטוב שלקחתי מבעלים הראשונים. ואפ"ה לא פליגא האי שיטתא אשיטת הבבלי דקאמר התם דאם חזר ולקחה מהבעלי' הראשוני' ודאי לאוקמי קמיה דלוקח הוא דבעי דשאני התם דבסתם מיירי ומסתמא אמרינן ניחא ליה דליקו בהימנותא דלא לקריוה גזלן אבל הכא מיירי שאומר בפירוש שחוזר בו מהמכר ורוצה לעכבה לעצמו ולהחזיר לו מעותיו ודמיא להא דאמר התם עד אימת ניתא ליה דליקו בהימנותי' עד דמתחילין יומי אכרזת' שאם לא קנאה עד שתבע הלוקח את הגזלן שמכר לו שדה שאינו שלו ונתחייב לשלם והתחילו ב"ד להכריז על נכסי הגזלן להגבות מהם ללוקח ואח"כ קנאה הגזלן מהנגזל לא נתקיימה ביד הלוקח ויכול הגזלן לתת לו מעותיו ולהוציא מידו:

רב הוה כתיב לרבי כו'. בבבלי כתובות דף ס"ט תלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששיעבדו מהו ופשיט לה רבי מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ומשמע נמי דוקא אחין וכ"כ המרדכי בפ' מציאת האשה אבל האב ששיעבד אין מוציאין אע"ג דדבר קצוב הוא דהפרנסה אין חוב עליו כתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא דלא ציוה האב שלא לפרנס. וכן הביא בהגהת אשר"י שם. ולפי טעם זה היה אפשר לומר דלענין מזונות הוי איפכא דהיכא ששיעבד האב מוציאין דהרי חוב עליו בתנאי כתובה. אבל לפי ה"ט דקאמר הכא למזונות אין מוציאין לעולם ל"ש שיעבד האב בחייו ל"ש שיעבד הבן וכן כתב הטור אה"ע סימן קי"ב דבין שמכר האב או מכרו האחין אין מוציאין למזונות אלא דבסי' קי"ג לענין פרנסה השמיט החילוק בין שיעבדו הבנים לשיעבד האב:

בני בנים מה הן. זהו כגוונא דבעי התם בכתובות והשתא דאמר' בעלת חוב הויא דאבא או דאתי למאי נ"מ למיגבא בבינונית ושלא בשבועה וזיבורית בשבועה והתם הבעיא קאי לגבות מהאחין עצמן והכא לענין לגבות מהבנים שלהן והיינו הך ופשיט לה נמי התם דבעלת חוב דאחי הויא וגובה מהן בינונית ושלא בשבועה ומהבני' שלהן זיבורית ובשבועה כדאמר התם בעובדא דברתיה דרב אשי. וכה"ג איתא נמי בפ' נערה הלכה ח' ושם מפורש בענין אחר ויש לפרש להא דהתם כמו הכא וע"ש:

אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש גגי כו'. כך נ"ל לפרש לפי פשט הסוגיא דטעמא דבזה לא תיקנו שהרי זה טוען משכת והכרתי אותן שהם שלי ואין כאן מפני תיקון העולם וטענת ודאי היא. ובבבלי מחלק ר' יצחק במציאה נמי בין שני כיסין קשורין דלא מנתחי אהדדי ובין שוורי' קשורי' לא ישבע דמנתחי אהדדי ורוב הפוסקי' הסכימו דלא כר' יצתק אלא כסתם מתני' דבמציאה לא ישבע מפני תיקון העולם:

אלא כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן. כך נראה דביתום קטן תורם ומעשר האפטרופוס וכדאשכחן גבי מעשר בהמה דאפטרופוס מעשר על של קטן כדכתבו התוספות בפרק במה בהמה וכבר כתבתי מזה ביבמות פ' ב"ש הלכה ב' עיין שם. אבל בבבלי דף נ"ב משני לה כאן להאכיל כאן להניח ומשמע דלהאכיל מעשר בין לגדולים בין לקטנים וכן סתם הרמב"ם ז"ל דבריו בסוף פרק י"א מהל' נחלות וכתב האפטרופין תורמין ומעשרין נכסי יתומין כדי להאכילן:

אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין. ומטעם זה חייב לשלם אם פשע דהא התם בפשיעה מיירי ובין מינהו אבי יתומין ובין מיניהו ב"ד חייב לשלם בפשיעה כן דעת רב האיי גאון הביאו הרשב"א והרא"ש ז"ל וכן דעתם ז"ל וכן דעת התוס' בפרקין ובפ' שור שנגח דף ל"ט גבי האי פלוגתא דר' יוחנן ור"י ב"ח ואפי' כר' יוחנן דקאמר משל יתומים דאי לאו הכי ממנעי ולא עבדי שאני גבי שור שלא הועמד אלא לתקנת העולם חיישינן וכן כתבו עוד בפ' המפקיד דף מ"ב גבי ההוא אפטרופס דזבן להו תורא ליתמי ומסר ליה לבקרא כו' נימא ליה לאפטרופס זיל שלים כו' אלמא דמיחייב בפשיעה אם אין כאן שום טענה ודלא כהר"ר חיים שם שפוטר אפי' בפשיעה ואפי' במינהו ב"ד וכך דעת הרמב"ן ז"ל במינהו אבי יתומים אלא שבמינהו ב"ד כתב חייב. אפי' בגניבה ואבידה. והרמב"ם ז"ל סתם דבריו ולא כתב מזה כלום ונראה דגם דעתו ז"ל לחייבו בפשיעה שהרי בפ"ו מהלכות נזקי ממון הלכה ד' פסק כר' יוסי בר חנינא שמשל' מעליית האפטרופין וכדקאמר בפ' שור שנגח שם רבי יוסי ב"ח דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא והא התם שלא הועמד אלא לתקנת העולם ולא חיישינן דילמא אתי למימנע בשביל התשלומין ומכ"ש בשארי אפטרופין ואפ' מינהו אבי יתומים עכ"פ הוא בשביל טובה שעשה לו ולא חיישינן. אבל לכ"ע אינו מחויב לישבע שלא פשע כל כמה דלא ידעינן שנאבד דבר של היתומים כן כתבו התוס' והרא"ש ז"ל בפי"ח מהל' נחלות שכתב כשמינהו ב"ד נשבע בנקיטת חפץ שלא גזלן כלום. ותו לא:

רבי יהודה ברבי אומר בדין היה אפי' שוגג שיהא חייב כו'. ובבבלי דף נ"ג פלוגתיה דחזקיה ורבי יוחנן היא וקאמר נמי ר' יוחנן התם היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובמזיד חייב משום קנס שלא יהא כל אחד הולך כו' והקשו בתוספות לר' יוחנן דפוטר בשוגג מן הדין מההיא מתני' דבכורות דן את הדין כו' דמוקי התם אפי' לרבנן דלא מיחייבי משום דינא דגרמי משום דמיירי שנגע בשרץ בידו ואמאי חייב והא שוגג הוא ותירצו דהתם פשע דמה היה לו לטמאותה בידים כדי להחזיק דבריו והוי כמו מזיד דהכא ע"כ ומשמע מדבריהם דהתם נמי החיוב לאו מדינא הוא אלא משום קנס כמזיד דמתני' אליבא דר"י וקשה דהא הכא משמע דמדינא מיחייב התם דהרי דחי לה להא דרבי יוסי דס"ל המטמא אינו כעושה מעשה ופשיטא דאמזיד דמתני' קאי דלאו כעושה מעשה הוא ואינו חייב אלא משום קנס וקאמר דליתא מהאי מתני' דבכורות דמטמא בידים כעושה מעשה דמי אלמא מדינא הוא דמחיי' וי"ל דהכא לא קאמר אלא לדחות הראיה ממתני' דהגוזל דשאני לן בין נטמאת מאליה לטימאו בידים ולעולם אפי' טימאו בידים לא מחייבינן ליה אלא משום קנסא דהיזק שאינו ניכר הוא. ועוד דע"כ סוגית הבבלי פליגא אדהכא מדמותי' התם למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממתני' דהגוזל אלמא לא שאני ליה בין נטמאת מאליה לטמאו בידים לענין גזילה כדפי' התוס' ד"ה גזלן דאי שמיה היזק הוי ליה כניכר וא"כ קנאו הגזלן בשינוי וצריך לשלם לו כעין שגזל ולא מצי אמר לו הרי שלך לפניך:

מתניתא מסייע לר' יוחנן. תימא מאי סייעתא היא הא לר' יוחנן ע"כ משום קנסא הוא דמיחייב והכא פטור לגמרי מדיני אדם קאמר וי"ל דר' יוחנן מוקי להך ברייתא בשוגג והיינו באומר מותר דנמי שוגג הוא כדאמר הכא לקמן דבשוגג ממש ליכא לאוקמי דהא בעינן דניחא ליה להעושה כדכתבו התוס' שם בד"ה העושה מלאכה דאע"ג שלא מרצון הבעלים הוא אם מרצון העושה הוא הוי עובד דומיא דעבד וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק קשיא דאפי' שוגג הוא אמאי פטור דהכא ליכא למימר כדי שיהא מודיע וטעמא דבשלמא גבי מטמא טהרותיו של חבירו איכא למיחש אי מחייבת ליה לא מודע ליה ואכל איסורא אבל הכא גבי פרה לא חשיד בשביל ממוניה להכשיל לרבים שיהיו עושין טהרות ע"ג פרה זו שנפסלת במלאכה והילכך סייעתא לר' יוחנן היא וראיה לדברי ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מ"א בדין טבח שהוא מומחה ומוחזק בכשרות שוחט לעצמו ומוכר לאחרי' ונאמן ואע"ג דאמר לן בפ' עד כמה גבי אילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכר מראיית מום בבכור בין תם בין בעל מום ומפרש התם דהא דשקיל מתם משום דאל"כ אתי למחשדיה אמרי האי בעל מום תם הוא והא דקא שרי ליה משום אגרא הוא וע"כ דהכא שאני דלא חשיד בשביל שכרו להכשיל לרבי' וה"נ בנדון דידן יש לחלק כן ועיין בתשובת הריב"ש סי' ת"ק מ"ש שם בהאי ענינא. ואי לאו דמחלקינן בכה"ג קשה אסוגית הבבלי דמאי מותיב ר"א לדחזקיה מברייתא דפרת חטאת דילמא התם מיירי בשוגג ואומר מותר דהא ע"כ לשיטת הבבלי נמי כשוגג חשיב כדמוכח מההיא דפיגול דקאמר התם שוגגין פטורין. ובהכי ניחא לי ג"כ ליישב דברי הרמב"ם במה שפסק בפ"ז מהל' חובל ומזיק כר' יוחנן דהזיק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובמזיד חייב משום קנס וכתב שם הל' ד' וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש והשיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע"כ ובגמרא אמרו מתיב ר' אלעזר העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינוק ותידוש וכלומר דנתכוין לטובה והילכך תשלומין ליכא ופסולה הויא שנתכוין אף שתידוש כמי חטאת ששקל בהן משקלות הרי דהך שינויא אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הוא ומ"ט פסק הכניס פרה למרבק כו' והא משמע למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק לעולם פטור מדיני אדם הוא וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בזה והה"מ תירץ דס"ל לרבינו דהך אוקימתא עיקרית אע"ג דאליבא דמ"ד לאו שמיה היזק היא וטעמא דהוי מצי למימר וליטעמיך אמאי לא קנסו ביה רבנן כי היכי דקנסי במטמא וחביריו אלא דלא אמר והרבה כמוהו בגמרא ע"כ ולענ"ד נראה דא"צ לדחוק משום דהוי מצי למימר ולטעמיך אלא דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל לחלק בין דבר שהוא של יחיד לדבר שהוא של רבים דלא חשיד בהא והילכך מפרש דטעמא דלא מותיב לר"י משום דאיכא לאוקמי בשוגג ובאומר מותר אבל לחזקיה מ"מ קשיא כדאמרן ומפרק לה שהכניסה לרבקה וככ"ע אתייא ולא תידוק מינה לא סייעתא לר"י ולא תיובתא לחזקיה והשתא במזיד לכ"ע חייב לחזקיה מדינא ולר' יוחנן משום קנס:

וסבור לומר מותר לטמותה. והא דקאמר רבא בריש פ"ב דמכות אומר מותר קרוב למזיד הוא וממעט ליה מגלות מדכתיב בשגגה כבר כתבו התוס' שם דשאני התם דבשגגה יתירי כתיבי אבל בעלמא אומר מותר שוגג הוא כדאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין העכו"ם כו':

בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין. ובבבלי מפרש אליבא דרב דאמר התם מנסך ממש כגון שהגביהה ומשעת הגבהה הוא דקנייא ליה וחייב בתשלומין ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך והכא אפילו למ"ד הגבהה צורך ניסוך הוא קאמר דחייב אם ניסך ועירב כדכתבו התוס' שם והא דמותיב הכא ר' אבא הגע עצמך כו' לאו משום דלא מתחייב בתשלומין בכה"ג היכא דחיוב מיתה קדים אלא משום דלא חשיב ליה אין באין כאחד כהאי דשמעינן מהדליק גדיש בשבת דפטור אבל בעלמא היכא דחיוב מיתה קדים ודאי מתחייב בתשלומין הוא כמו אם חיוב תשלומין קדים כדמוכח מהרבה מקומות בש"ס וכדכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בריש פרק ג' מהל' גניבה:

קטנה אין לה חופה. בבבלי פ' הבא על יבמתו דף נ"ז קאמר ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת ג' ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה והתם לענין חופת פסולות קאמר שאין חופת הפסולים פוסלה מתרומה ומשמע דלאחר ג' שנים ויום א' יש לה חופה לפוסל' וא"כ יש לה נמי חופה להאכילה בכשרים דהא חופה הראויה לביאה היא ועיין מ"ש מזה בפ"ק דקידושין בס"ד:

אין שומעין לו. בבבלי פ' השואל את הפרה דף ק"א והתם מסיק בבית שומעין לו ובשדה אין שומעין לו' משום כחשא דארעא ואפי' בח"ל כדאמר הכא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גזילה הלכה ה' מפני שמכחיש את הקרקע וא"כ אפי' בת"ל כלישנא בתרא דהתם:

וכמה הם רבים שלשה בני אדם. בבבלי פ' השולח דף מ"ו פלוגתא דאמוראי לענין נדר על דעת רבים רב נחמן אמר שלשה ימים ב' רבים ג' רבי יצחק אמר עשרה עדה כתיב גבי גבעונים כי נשבעו להם נשיאי עדה ופסק הרא"ש ז"ל שם כרב נחמן והרמב"ם בחבורו סתם דבריו ובפי' המשנה גבי המוציא אשתו משום נדר כו' פסק כר' יצחק ובכ"מ בפ"ה מאיסורי מזבח כתב לא ידעתי למה השמיט רבינו ההיא דירושלמי רבים הן שלשה וכבר ביאר דבריו ז"ל בהל' נזירות פ"ז וכן בפט"ז מהל' אבות הטומאה דכתב בהדיא רבים הן שלשה:

אנפרות עצמה ממתנת לבעלים י"ב חדש. בבבלי פריך והאמרת אין בה משום סיקריקון אלא ה"ק סיקריקון עצמה צריכה שתשהא בידו י"ב חדש דאז יש בה דין סיקריקון ומקודם הדרא קרקע למרה ויהיב דמי אבל אנפרו' מחזיר לו הקרקע בחנם כך פי' רש"י ז"ל ואין כן דעת הגאונים ז"ל וכדכתב הרא"ש בפ' הבונה בשם רבינו גרשון ז"ל דצריך ליתן לו מה שהנהו כלומר כפי שהיה צריך ליתן להעכו"ם. הרמב"ם ז"ל כ' בדין זה ריש פ"ה מהל' גזילה שאין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח ועיין בב"י סי' רל"ו שכתב בשם המרדכי דדעת הרמב"ם כדעת ר"ג:

עלה אמר רב כו'. מסוגיא דהכא משמע אפי' בנכסי מלוג שלה יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן פי' רש"י ז"ל במתני' אבל בבבלי פ' חזקת קאמר דבנכסי מלוג הואיל ושלה הם לא עבדה נחת רוח דלא קפיד עלה הבעל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' אישות:

לעולם השדה בחזקת הבעלים. וגי הר"ן וז"ל לעולם השדה בחזקת הלקוחות:

(שם ע"ב) הדא אמרה העומדין מן הצדדין בכלל ברכה הן. משמע אפי' צדדים שממנו ולאחריהן אלא שאין אחריו ממש דלא גריס הכא והזה על הצדדין שבפניו וכן נראה מדברי התוס' פ' אלו נאמרין דף ל"ט שמביאין שם להאי דהכא דמשמע שמוסיפין על דברי רש"י ז"ל וע"ש שפי' לפי הגי' דהתם על הצדדין שבפניו והרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' תפלה כתב סתם והעומדים מצידיהן הרי הם בכלל הברכה ויראה שדעתו כדעת התוס':

וצריך שיהא החזן ישראל. כלומר לכתחילה צריך וכ"כ הטור א"ת סי' קכ"ח משתדלין שיהא המקרא ישראל כו':

שלא תאמר איש פלוני כו'. כ"כ הרמב"ם ז"ל שם ודוקא ברינון לחוד:

ובדיור ישן. כדפרישית והיינו דהאי תלמודא ס"ל כפי' רש"י דף ס' משום חשדא שאם באת לשנות את מקומות הנכנסין לאותו בית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב ולפ"ז אפי' מדירה לדירה באותו בית אין משנין. אבל ר"ת ז"ל פי' שם שיהא נראה מפני שחושדין אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם ולפ"ז מחדר לחדר באותו בית מותר לשנות:

אגוז וצרור ונוטלן ומצניען כו' זוכה לעצמו. ובבבלי דף ס"ה אמר רבא ג' מדות בקטן כו' צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרי' ועיין ביבמות פ' ב"ש הל' ב' במראה ד"ה הדא אמרה מ"ש שם בס"ד:

ומאן דאמר לעכו"ם יישר מה שואלין בשלומן של ישראל שלום עליכם. גי' זו הנכונה וכפי אשר כתובה בשביעית ובע"ז כך הגהתי בעמוד. ולפ"ז מ"ד מחזיקין הוא איישר ס"ל דשואלין בשלומן מילתא אחריתא היא ומותר לומר לעכו"ם שלום עליכם וכפי הש"ס הבבלי דלא אסר אלא כפילת שלום לעכו"ם. אבל התוס' סוף פרקין ד"ה אשרתא גי' אחרת היתה להם כמו שהוא בספרי הדפוס וניכר החסרון מתוכו ולפיכך פירשו שם דהאי תלמודא פליג אבבלי ולכ"ע אסור לומר שלום עליכם לעכו"ם ע"ש:

הדרן עלך פרק הניזקין