Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שאחזו. והמקרע את כסותו. ובתרומות גריס והמקרע את כסותו כוליקוס בעל מחשבות והמאבד מה שנותנים לו קוביקוס משחק בקוביא כן היא גי' התוס' פ"ק דחגיגה דף ג' ומהכא משמע דר"י גופי' קאי אמאבד ובתרומות קאמר בהדי' מסתברא מה דאמר ר"י ובלבד במאבד אבל בחגיגה משמע דר"י פליג אכולהו ואפילו באחת מהן ובדקעביד דרך שטות וכן פסק הרא"ש בריש פ"ק דחולין וכך הם דברי הרמב"ם פ"ט מהל' עדות כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר הדברים הרי זה פסול:
לכשישתפה. בבבלי דף ס"ט מוחלפת הגי' דר"ל לדר"י והלכתא כרבי יוחנן כדפסקו הרי"ף והרמב"ם ז' ל בפ"ב מה"ג שאין כותבין אלא לאחר שיבריא. ומשמע מהכא דדין עתים חלים ועתים שוטה שוה לדין קורדייקוס דהא קאמר דשמואל רובה מדר"ל אלמא לר"ל דאמר לכשישתפה והוא כר"י בבבלי ס"ל גבי עתים חלים כו' שאין כותבין אלא לאחר שיתרפא לגמרי ומ"מ כל הפוסקים הסכימו בעתים חלים כו' דבשע' שהוא חלים כפיקח הוא לכל דבריו וכותבין והיינו כשמואל דהכא וכדמוכח מברייתא דר"ה בבבלי כדפסק הרמב"ם פכ"ט מהל' מכירה. ובעתים חלומ' ועתים שוטה כבר כתבתי בפ' חרש דלטעמא משום גרירה והוא כמסקנת הבבלי דהתם אינה מתגרשת ואפילו נתקדש' ולא נישאת אינה מתגרשת ע"י אביה ולא דמיא לקטנה להך טעמא ולא כמו שרצה הה"מ לדמות בפ"י מה"ג אפילו בשוטה ממש וע"ש. אבל בדיעבד עתים חלומה ועתים שוטה שנתגרשה בשעה שהיא חלומה מגורשת כדמשמע מהאי תלמודא שם והב"י בסי' קי"ט הביא תשובת הר"ש בר אברהם ומשמע משם אפילו בדיעבד אינה מגורשת וגיר' אחרת היתה לו בירושלמי ע"ש. אבל לפי הגיר' אשר לפנינו אפילו בשוטה ממש משמע לחד מ"ד התם דבדיעבד מגורשת לה"ט דאינו אלא גזירה דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר ועכ"פ בעתי' חלומה כו' לכ"ע בדיעבד מגורשת וכך כתב הב"ח וכן הסכימו רוב האחרונים ועיין בפ' חרש הלכ' א' במראה ד"ה מפני גרירה וד"ה פעמים:
רבי יוחנן אמר נדחית חטאתו. האי דר"י מבואר בבבלי בכמ' מקומות ועיקרה בזבחים דף י"ב והרמב"ם ז"ל אע"ג דפוסק בהאי דהכא כר"י בבבלי לכשישתפה ולא מדמי ליה לישן אפ"ה גבי הפריש קרבן כו' פסק בפרק ג' מהלכות שגגות הל' ח' דלא כר"י ולא נדחית חטאתו אם חזר ונשתפה וטעמא דס"ל כרב דאין בעלי חיים נדחין כדפסק בפ' ט"ו ממעשה קרבנות כמ"ש הכ"מ שם. והכא דמדמי להו להדדי לשיטת רבי יוחנן היא דס"ל ב"ח נדחין. ואפשר נמי לומר דמה"ט פסק הרמב"ם כרב לגבי ר' יוחנן משום דמוכח מהכא דמיחלף שמועתה דר' יוחנן וס"ל לא נדחית חטאתו מההיא דגוסס ואע"ג דלכאורה משמע מסוגיא דהכא דאפילו לא חזר ונשתפה לא נדחית בהא סמכינן אסוגיא דבבלי דהתם דבחזר ונשתפה קאמר:
ולית ליה קיום. אבל בבבלי משנה לה אליבא דר"י דקאמר הכי דשאני התם דדעתא צילותא היא אלא דאתחיל ביה כתישותא ולא היה יכול להוציא כל דבריו אבל בקורדייקוס דעתא שגישתא היא. ושמא דהאי תלמודא לשיטתיה אזיל דלא מדמי קורדייקוס לשוטה גמור כדמוכח מהסוגיא דבעי לדמויי לעיל לעתים שוטה עתים חלים:
חלוקין על השונה הזה. וכן מסקנת הבבלי דלא כרב דס"ל כרשב"ג דהכא דאמר התם חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין דלא אמרו אלא בנשתתק אבל פקח ונתחרש אינו מוציא לעולם ואין סומכין על רמיז' וכתב חרש אלא בנשא כשהוא חרש דנשואיו אינן אלא מדרבנן כן פסק הרמב"ם ז"ל שם וכן דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל:
ובלבד במסרגין לו. מהכא משמע ששה פעמים בודקין אותו כן פי' התוס' דף ס"ט ד"ה בודקין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם הלכה ט"ז והכ"מ עי' שם בענין אחר:
אף בעדיות כן. בבבלי מסיק דדוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן וכן בירושות לבן בין הבני' שהוא בכור כדפי' התוס' שם או שיאמר זה בני וזה יורשי אע"פ שאינן מוחזקין בהן ומהני בדיקה זו כדכתב הרמב"ם ריש פ"ד דנחלות וכן במו"מ ובמתנות לדידיה הוא דמהני מה שמכר הוא או נתן לאחרים:
אדם מעיד עדותו מיושב. משמע אפי' לכתחלה ופליג אהא דקי"ל בבבלי יושב פסול לעדות ובענין יושב דנדרים עיין מ"ש בפ' עשירי דנדרים מזה:
אלא שהדבר צריך תלמוד. לפי שיטתא דהכא דמיירי ששנו את עדותן כדמסיק צריך לפרש הא דמספקא ליה לשמואל' משום דאיכ' למימר שמא אין הבעל מקפיד בכך ואמר להן אם תרצו אתם חתומו והילכך אם אמרו לאחרים נחתום נעשה כאומר אמרו או דילמא להן דוקא ציוה לחתום. אבל אין שיטת הבבלי כן בסוף פ' התקבל דף ס"ו דמהתם משמע דאתם חתומו ליכא למיאש אלא דגזרו הא אטו אומר אמרו למ"ד דס"ל כשר ולא תעשה ובהא. דשלחו ליה לשמואל גריס התם ששאלו לו אמר לשנים כתובו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן וקאמר תצא והדבר צריך תלמוד דמספקא ליה אם האי כתבו דאמר להן כתב ידן הוא והרי חתמו הן וכשר או כתב הגט הוא והרי לא כתבוהו. ומ"מ לענין דינא אליבא דשמואל דמכשיר באומר אמרו וכדקאמר נמי התם לא פליגא הך סוגיא דהכא דבשלא שנו עדותן לכ"ע כשר אליבי' באתם חתומו במכ"ש מאומר אמרו לפ' שיכתוב ולפ' ולפ' שיחתמו. ולענין מסקנא דדינא באומר אמרו פלוגתת הפוסקים היא ועיין לקמן בפ' המגרש הלכה ט' ד"ה כיני מתניתא מ"ש מזה בס"ד:
פתר לה כרבי יהודה דרבי פוסל בטופסין. למאי דקי"ל דלא כרבי יהודה כמפורש בפ"ג צ"ל דשאני הכא שהרי אמר להן כתבו ושמא כתב הגט הוא והאי תלמודא לא מספקא ליה בהכי כדעיל:
אינו גט. כלומר אינו גט גמור אלא ספק ואם מת כו' וכן היא נוסחת הרי"ף ז"ל ונוסחת הבבלי גט ואינו גט:
מני רבותינו רבי יהודה הנשיא וב"ד. מסוגיא דהכא משמע דהיינו רבי וכדמשמע משקלא וטריא דהכא אבל בבבלי פ"ב דע"ז קאמר דהיינו רבי יהודה נשיאה אמורא והוא בנו של ר"ג בן רבינו הקדוש רבי ועיין לקמן:
מהו שתהא מותרת לינשא. זהו כגונא דשאל רבי אלעזר לייהוא סבא בבבלי דף ע"ו כי שריתוה לאלתר שרתוה או דילמא לאחר י"ב חדש ועיין לקמן סוף פרקין:
דברי רבי תמן דהוא דרבנן דהכא למאי דפרישית וכדמוכח מהאי שיטתא משמע דרבי סבר לה כרבי יוסי דברישא באם מתי לחודי' הוי גט דזמנו של שטר מוכיח עליו וכן לרבי יוסי אמרי' נמי בסיפא דמהיום ולאחר מיתה תנאה הוי כשיטתא דרבי אבל בבבלי דף פ"ב קאמר לא רבי סבר לה כרבי יוסי ולא רבי יוסי סבר לה כרבי דאמר מהיום ולאחר מיתה תנאה הוי ולא קשיא התם לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי באם מתי מסיפא דמתני' דש"מ אם עיקר כדדייק הכא משום דלרבנן דהתם היינו טעמא דסיפא דמספקא לן האי לאחר מיתה אם תנאה הוי או חזרה הוי וכדמוכח מסוגיא דקידושין דף נ"ט דמוקי התם בקידושין לאחר שלשים יום דפליגי רב ושמואל בפלוגתא דרבי ורבנן וכדקאמר התם בסוף הסוגיא דאחייא אליבא דרבי דתמן כדפרישית ולעול' מהיום עיקר. והיינו נמי דפסק הרמב"ם בפ"ט מגירושין הל' י"ב באם מתי דלא כרבי יוסי ומשום דלא קי"ל כרבי יוסי באיסורא אלא בממונא כדפסק הוא ז"ל בפ' אחרון מהלכות זכיה כרבי יוסי וכדכתב הה"מ ז"ל ריש פ"ח שם ובדין דסיפא דמתני' פסק כרבנן דרבי דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי וה"ז ספק מגורשת:
הרי זה גט שלא עמד מאותו החולי. בבבלי דף ע"ג לא ס"ל האי טעמא לחלק ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא וקאמר שלחו מתם אכלו ארי אין לנו ופי' רש"י ז"ל אין לנו שיהא גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה והרמב"ם ז"ל פסק בזה פ"ט הלכה י"ט דספק מגורשת היא וכתב הה"מ דהוא ז"ל מפרש אין לנו שיהיה גט גמור אלא ספק. ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש אכלו ארי אין לנו ארישא קאי באם מתי וכדטעמ' דמחלק הכא והא דפסק באם לא ממדתי ה"ז ספק משום דמסיק התם האי סיפא משבשתא היא ואע"ג דקאמר כיון דקשיא רישא אסיפא משבשתא היא מפרש הוא ז"ל הואיל ויש סברא לחלק בין רישא לסיפא כדמחלק הכא ואיכא למימר דאינו גט כלל כדקאמר התם זיל בתר סברא והיינו משום דאונסא דלא שכיח הוא נשאר הדבר בספק. וההכרח לזה דהא לכאורה קשה על דבריו הא ממסקנא דהחם משמע דאינו גע כלל דהא בהא עובדא דזבן ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא כו' קאמר רבא אונסא דלא שכיח הוא ופטור ומותיב ליה רבינא מסיפא דהאי ברייתא ועלה קאמר כיון דקשיא רישא אסיפא משבשתא היא וא"כ ש"מ דלא אסיק אדעתיה כללו כדפשיט רבא להאי עובדא אלא דה"ק זיל בתר סברא כלומר אע"ג דאיכא לחלק בין רישא לסיפא דאם לא אעמוד קאמר מ"מ איכא למימר נמי דלא אסיק אדעתיה כלל דאונס' דלא שכיח הוא ומספיקא אמרינן גבי איסורא לחומרא אבל בממונא ודאי פטור הוא:
לא נתייחד עמו כדי בעילה אין חוששין משום קידושין בכסף. כלומר דלרבי יוסי בתרתי פליגי בנתייחדה כדלעיל דהא אפילו ליכא כדי בעילה ס"ל לרבי יוסי בר"י דחוששין משום קידושי כסף ומכ"ש בנתייחד' כדי בעילה דחוששין משום קידושי בעילה ומסוגיא דהכא משמע דקידושי כסף דקאמר חוששין שמא קידשה בכסף אע"פ שלא היה לו פנאי לבעול. אבל בבבלי דף ע"ג קאמר ולחד פירוש' דפלוגתייהו ה"ק ראוה שנבעל' חוששין משום קידושין נתן לה כספים חוששין משום זנות דאמרי' באתננה נתן לה רבי יוסי בר"י אמר אף בזו חוששין משום קידושין ומשמע דבלא נתייחדה כדי בעילה לכ"ע אין חוששין שמא קידש' בכסף. ומסקנא דהתם כרבי ירמיה דהכ' דבלא ראוה שנבעלה ובנחייחד' כדי בעילה פליגי ור"י בר"י כב"ה דחוששין ואפילו ראו שנתן לה כסף מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות באשתו כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מגרושין הלכה י"ז ע"ש. והרשב"א ז"ל כתב על הא דקאמר נתייחדה בפני ב' צריכה ממנו גט שני ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל ראו אותו שנים מן החלון והם רואין ואין נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא עכ"ל והביאו הה"מ שם ומסתימת דבריו נראה שדעתו שגם הרמב"ם יודה לזה ומ"מ יש לדון לטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות באשתו מה בכך שלא ראה אותן הרי יש כאן עדי' שנתייחד עמה ואם איתא דלדעת הרמב"ם נמי ס"ל הכי א"כ אמאי כתב לקמן הלכה י"ט בהא דהורו מקצת הגאוני' שבכל אשה אמרי' חזקה כו' עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח"כ בא עלי' כו' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכתב ואין ראוי לסמוך עליהן שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגירשה כו' ותיפוק ליה דאין כאן ב' עדים ואם תאמר דחוששין שמא נתייחד עמה בפני ב' עדים א"כ אף אנו נאמר בהא דחוששין שמא הוא ראה ג"כ אותן אע"פ שבעיניהם בחזקת שלא ראה הוא ועוד דהרמב"ם סתם דבריו ולא הצריך שיראה הוא את העדים:
מפני התערובות. היינו אמרי במערבא בבבלי יומא דף נ"ה גזירה משום חטאת שמתו בעליה שתתערב בהן:
מאן דאמר בעילתה ברורה מביא אשם תלוי כו'. ובבבלי דף ע"ד גריס ר"מ אומר בעילתה תלויה רבי יוסי אומר בעילתה ספק וחכ"א מגורשת ואינה מגורשת ובלבד שימות מאי איכא בין ר"מ לרבי יוסי אמר רבי יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו לר"מ לא מייתי אשם תלוי לרבי יוסי מייתי אשם תלוי וזה איפכא ממאי דקאמר הכא להאי מ"ד. ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יוסי דהיינו חכמים אלא דחכמים מוסיפין דחייב במזונותיה כדקאמר התם וכ"פ בפ"ח. ולענין אשם תלוי פסק בפ"ח מהלכ' שגגות הלכה ג' דמביא מטעמא דאיקבע איסורא כדכתב שם וה"ה לספק מגורשת שהרי נקבע האיסור והא דכתב בפ"ט מהל' גירושין הלכה י"ט ובכל אלו התנאין כל הימים שמנתינת הגט עד שימות. ויתקיים התנאי הרי היא מגורשת לכל דבר ובלבד שלא תתייחד עמו כמו שבארנו לאו דבעי לאפוקי מחיובא דאשם תלוי בהא דקאמר הרי היא מגורשת לכל דבר אלא להוציא שאין הבעל זכאי כו' כדאמרינן לרבי יהודה דהא ע"כ ובלבד שימות בעינן וכמ"ש הלכה י"ג וכשימות תהיה מגורשת. והא דכתבו התוספות הכא דרבי יוסי לטעמיה דלא בעי חתיכה מב' חתיכות בפ"ה דכריתות היינו למ"ד התם דלאו מטעמא דאיקבע איסורא בעינן וע"ש:
תינתן לאביו ולאחיו. בבבלי דף ע"ד פליגי רב הונא ורב יהודה בפירושא דמתני' רב יהודה סבר לכשתתן ורב הונא סבר והיא תתן ומסקנא כרב הונא דתנאי בעלמא הוי וכי מקיימא ליה הוי גט משעת נתינה דקי"ל כרבי כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומותיב התם תיובת' לרב יהודא מהאי ברייתא דפליגי ת"ק ורשב"ג ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מארתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם רשב"ג אומר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים עד כאן ל"פ אלא דמר סבר לי ולא ליורשי ומר סבר לי ואפילו ליורשי וכ"ע מיהא תנאי הוי תיובתא דרב יהודה. ואיכא למידק דילמא לרב יהודה בהא פליגי ת"ק סבר לאו תנאה הוי דלכשתתן משמע אז הוי גט ואין גט לאחר מיתה ורשב"ג סבר תנאה הוי ויכולין היורשין לקיים התנאי והרשב"א ז"ל תירץ דאם איתא דבהא פליגי הוי ליה למינקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד הגט או שנקרע עכ"ל ולענ"ד אי משום הא לא איריא די"ל דרבותא אשמעינן אליבא דרשב"ג אפילו לאחר מיתה יכולין הקרובים לקיים התנאי וכח דהיתירא עדיף ליה. והתוס' בקידושין דף ס' ד"ה אבל תירצו דמשמע ליה לגמרא מלשון זקוקה ליבם דמתייבמת אם תרצה ולרב יהודה דמספק מיהא מגורשת עד שתתן כדהוכיחו שם וא"כ כיון דספיקא הוי חולצת ולא מתייבמ' ע"כ וזהו לפי פירושם שפירשו זקוקה ליבם דמתייבמ' נמי אם תרצה וכן דעת הטור בסימן קמ"ג שפסק חולצת או מתייבמת אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ח מהל' גירושין הל' כ"ב דחולצת ולא מתייבמת בשלא קבע לה זמן ליתן כדפי' ונתן הה"מ טעם לדבריו שם שלא בטל הגט לגמרי כדי שתוכל להתיב' עד שיהא התנאי מבוטל בפועל ואי אפשר להיותו מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן והוא ז"ל מפרש זקוק' ליבם שלא תנשא לאחר עד שתחלוץ וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ואפשר לומר מדקאמר הכא אף בקידושין פליגי כן וכן איתא בפ' האומר ברבן שמעון ב"ג אביו כו' משמע דרבנן פליגי עליה ואם איתא לפלוג מחיים וכגון שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר דהכא לא שייך מה שהקשיתי לעיל דהא אף לת"ק ליכא כח דהיתירא בלאחר מיתה עדיפ' יותר מבחיים. ובענין תנאי על מנת אם צריך לכל דיני תנאי או לא עיין בקידושין פ' האומר הלכה ג' מ"ש שם בס"ד:
אחת זו ואחת זו משום תנאי גיטין. וכך משמע מהש"ס דבבלי שלא חילק בין באונס לפשיע' לדברי חכמים דהלכתא כוותיהו:
בחייו והוא שתשמשנו כל צורכו כו'. מה שהגהתי בפני' כך מצאתי בגי' הרשב"א ז"ל ולפי פירושו שם ודר"ל דהכא כרב אשי בבבלי דף ע"ה דכל סתם כמפרש יום א' ואפילו שעה אחת דמי ואם מת הבן אפילו לא הניקתו כלל ה"ז גט וכשיטת רש"י ז"ל שם דפי' כן לרב אשי לרישא דמתני' והיינו דאסיק שם בקשיא לרב אשי אמאי בסיפא אינו גט וברישא ה"ז גט. ולר"ל דהכא איכא לחלק בין רישא לסיפא דודאי אם אמר לה להניק בעצמה הוי כאומר לחבירו ע"מ שתעשה לי מלאכה פלו' ובסתם אפילו שעה אחת סגי ואם פירש פירש ואם מת הבן אפילו לא הניקתו כלל ה"ז גט דהא לא איצטריך אבל אם אמר לה שתתן לי שכר הנקה כדמוקי למתני' וברישא דבסתם אמרינן להרווחא קא מיכוין והילכך מת הבן ה"ז גט דאלו לצעורה מכוין היה לו לפרש דמסתברא דלא אמרינן לצעורא קא מיכוין אא"כ פירש זמן כך וכך דהוי לי' כאלו אמר ע"מ שתתני לי כך ואפילי מת הבן אינו גט דצריך שתקיים התנאי. והרמב"ם בפ"ח הלכה י"ט פסק בעיקרא דדינא כרב אשי דסתם כמפרש יום א' דמי ובמת הבן קודם שתניק פסק דאינו גט וזהו לכאורה כרבא לשיטת רש"י ז"ל וכבר פירשו הה"מ והר"ן ז"ל דבריו. ונראה דזהו כוונת דברי הרא"ש ז"ל שכתב ראוי לפסוק כרבא לחומרא וכן פסק הרמב"ם ז"ל ר"ל על סוף דבריו שהם עולין לחומרא אליבא דרבא כפי פי' רש"י ז"ל. והב"י בסי' קמ"ג כתב שהוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן ומשום דבעיקר הדין פסק כרב אשי:
אשכחת אמר ר' יוחנן ורבי בא לא סברין כרשב"ג. כך היא גי' הרשב"א ז"ל וכתב ע"ז ולפי גירסא זו צ"ע אם הלכה כרשב"ג כיון דקא מוקי לרב נחמן דהוא בתראה כוותיה וקי"ל כרב נחמן ועוד דעבד עובדא כוותיה ומעש' רב עכ"ל. והשתא למאי דפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל שם ורוב הפוסקים דלא כרבי שמעון בן גמליאל אם כן קי"ל כרבי יוחנן דאין טענת אונס בקידושין. והה"מ ז"ל בפרק ט' מה"ג הלכה ח' כתב בשם העיטור איתשיל קמי ריש כלי אם יש טענת אונס בקידושין או לא ולא איפשיט עד כאן:
ואפילו תימר עכו כא"י לגיטין כו'. ובבבלי דף ע"ו מסיק דעכו בא"י קיימא ושמא דהכא קאמר למאי דאמר בפרק קמא דעכו חציו בח"ל היא אם הגיע לשם הוי כמו הגיע למדינת הים:
ואסור להתייחד. אפילו למאי דמפרש רבי יוחנן שם פניך ממש כדפרישית במתני' בזה כ"ע מודים דאסור להתייחד כדמפרש טעמא ושמא יבא עליה ויאמרו גיטה קודם לבנה:
מעכשיו אם לא באתי כו'. בבבלי סוף פרקין בעיא דלא איפשיטא אם מותרת להנשא מיד כששמעו בו שמת או עד לאחר י"ב חדש ופסק הרמב"ם בפרק ע' הלכה י"א לחומרא לא תנשא במקום יבם עד אחר י"ב חדש כשיתקיים התנאי דפשטה דהבעיא לענין כה"ג היא אבל הכא לעיל הל' ג' דפליגי אמוראי בזה אם מותרת לינשא מיד משמע אפילו שלא במקום יבום כדאמר' התם אני אומר נעשו לו נסים וחיה:
ימים שבנתיים צריכה. ובבבלי שם קאמר חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא מיקרי ד' וה' ומעלי שבתא קמי שבתא מיקרי ולמאי דמדמי הכא גיטין לנדרי' אם כן לענין נדר נמי הכי:
הדרן עלך מי שאחזו