Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Ketubot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בתולה נשאת ביום הרביעי. ולא בליל החמישי כן פירשו התוס' בבבלי ריש מכלתין ד"ה ליום הרביעי. ואפילו לבר קפרא דקאמר בגמרא טעמא משום ברכה מודה הוא בנשואין דביום הרביעי דוקא ועיין לקמן ד"ה בר קפרא:
שאם היה לו טענת בתולים. עיין לקמן בד"ה בוגרת:
בר קפרא אמר מפני שכתיב בם ברכה. בבבלי דף ה' אמרי' איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי דבהאי פורתא לא חיישינן לאיקרורי דעתא או דילמא נישאת ברביעי ונבעלת בחמישי דחיישינן לאיקרורי דעתא ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן אי הכי כלומר לטעמא דאמרת דברכה דדגים נמי חשיבא. אלמנה נמי תיבעל בחמישי ברכה דאדם עדיפא ליה ומייהו בתולה לא תנשא בששי דלזמן ארוך כ"כ חיישינן לאקרורי דעתא אבל מרביעי עד חמישי לא הוי חיישינן לאקרורי דעתא והיתה נבעלת ברביעי אי לאו טעמא משום ברכה ע"כ. ומשמע דבר קפרא לא פליג אטעמא דמתני' ואית ליה נמי משום טענת בתולים. וכתב היפ"מ דלשיטתא דהאי תלמודא א"א לפרש כן וע"כ דפליג אשיטתא דבבלי מדפריך לקמן והלא כתיב ברכה בשביעי והא ודאי כולי האי משבעה ועד שני חיישינן אלא על כרחך דלית ליה לבר קפרא טעמא דטענת בתולים ועוד דלקמן קאמר לר"א דאית ליה טעמא דטענת בתולים משמע דפליג אבר קפרא ואי קשיא דא"כ לבר קפרא בתולה נמי תנשא בחמישי ותיבעל בששי דהא ברכה דאדם עדיפא הא ליתא דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ העולה מדבריו שם וזהו מן הדוחק לתרץ כן. ובעל יופי מכלול האריך שם לפלפל בדבריו והעלה דגם לבר קפרא אית ליה טעמא דטענת בתולים אלא דס"ל דטעמא משום ברכה עיקר הוא ואף במקום דליכא טעם דטענת בתולים כגון שב"ד קבועים בכל יום ואכה"ג פריך ותנשא בשבת כו' וע"ש אבל סוף סוף גם לדבריו קשה דבמאי פליג ר"א אבר קפרא דהרי כמו לבר קפרא אם אזדא לה טעמא דטענת בתולים כגון במקום שב"ד קבועין בכל יום או שאין קבועין כל עיקר אפ"ה נישאת ברביעי מטעמא דברכה כן הכא נמי לר"א כדקאמר בהדיא לקמן. גם מה שכתב שם בפירוש השני דבר קפרא דהכא אנשואין נמי קאי דנשאת אור ליום חמישי והכריח כן מדפריך לקמן כלום אחרים מתירין אלא בשכנס אבל בשלא כנס הרי קונה קנין בשבת ואם איתא דאנבעלת בליל חמישי לחוד קאי טעמא דבר קפרא וכשיטת הבבלי מאי פריך מקנין בתולה בשבת דהא קניא לה בנישואין מע"ש אלא ע"כ דבר קפרא אמר אף הנישואין יהיו בלילה והילכך פריך שפיר דלא איצטריך לטעמא שאין כתוב בו ברכה לבריות ע"כ. ועדיין לא העלה ארוכה לדבריו ז"ל דלפ"ז לא שייכא הא דרבי מנא בתרה דקאמר הדא אמרה כו' ומאי איריא ארמלין דקאמר אם בשלא נכנסה לחופה מבע"י גם לבתולה אסור לקנותה בשבת ועוד דדוחק גדול הוא לפרש כן לבר קפרא דנאמר עיקר תקנת חכמים היה מתחילה שתהא נשאת בלילה ולא ס"ל דליחוש דילמא לא מצי בעיל משום טירדא דנשואין. והנראה לפענ"ד דודאי זה עיקר הוא דגם לבר קפרא אית ליה טעמא דטענת בתולים ואזלא שיטתא דהכא כשיטת הבבלי ונבעלת לאור חמישי קאמר והא דמקשי והלא כתיב ברכה בשביעי היינו למאי דס"ד מעיקרא דלית ליה לבר קפרא אלא טעמא דברכה לחוד דתנא הוא ופליג אמתני' ולא איכפית ליה נמי לחלק בין ברכה דיום לברכה דבריות אבל לבתר דמשני דברכה דבריות בעינן דוקא א"כ ע"כ דסברא ליה נמי טעמא דטענת בתולים דהא ברכה דאדם עדיפא ואי קשיא אדפריך הא אילו הוה כתיב ברכה כו' ואמאי לא פריך תיפוק ליה משום טענת בתולים הא ליתא דעדיפא מינה פריך דאפילו ביאה גופה בתחילה אסור והא דמקשי כלום אחרים מתירין אלא בשכנס כו' משום אלמנה הוא דקא מדחי לה דלא איצטריך לטעמא שאין בו ברכה לבריות דלא שייכא חופה בה וכדפרישית בפנים דהא על תרוייהו קיימינן וכקושיא קמייתא הא אילו כו' דהוו נישאות בין בתולה בין אלמנה בשבת לא כן תני כו' דעל בתולה לחודה קאי כן נמי קושיא בתרייתא על אלמנה לחודה מיתפרשא ולומר דלא מיתוקמא הך טעמא לכולה מתני' ולא צריכין לזה ובזה אתייא שפיר כל הסוגיא ואזלא האי שיטתא כשיטת הבבלי ואבעילה לחודה קאי טעמא דבר קפרא דאין לנו לחלק בין האי תלמודא להש"ס בבבלי במה שמפורש בהדיא דברי התנא בברייתא כמו שהובאה שם (ובעל שדה יהושע כתב לפרש קושיא דוהלא כתיב ברכה בשביעי כמו דמפרש היופי מכלול דעל מקום שאין ב"ד קבועין קאמר וזה מבואר דדוחק הוא לפרש במה שלא הוזכר בהדיא ואכתי אין לנו הכרח ג"כ דס"ל נמי לטעמא דט"ב כדפרישית ובקושיא השניה כלום אחרים מתירין כו' לא הרגיש כלל בזה) אלא דאכתי נשאר לנו לבאר במאי פליגי בר קפרא ור"א כמו שהקשיתי לעיל דהרי לבר קפרא אית ליה נמי טעמא דטענת בתולים ור"א אית ליה נמי טעמא דברכה כדאמר לקמן אף הוא אית ליה כו' אמנם כד דייקינן שפיר איכא נ"מ גדולה בינייהו דלבר קפרא לא צריכין לטעמא דשקדו שיהא טורח בסעודה ג' ימים כו' דבהני תרי טעמי ברכה וטענת בתולים לחודייהו סגי בבתולה דנשאת ברביעי ונבעלת לאור חמישי ולדידיה טעמא דברכה טעם כעיקר הוא ואם עבר נקרא עבריינא אפילו במקום דליכא טעמא דטענת בתולים כדלעיל דהתוס' בד"ה ותנשא בא' בשבת לא דייקי דטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אלא מכח קושיא דלא משני הש"ס התם דהיינו טעמא דנשאת ברביעי כדי שתבעל בחמישי משום ברכה ומדחזינן להאי ש"ס דקאמר הכי לבר קפרא וכן לקמן על קושיא דתנשא בראשון קאמר ואית דבעי מימר כהדא דבר קפרא כו' וכדפרישית שם ש"מ דלית ליה טעמא דשקדו וטעמא דברכה עיקר לשיהא נקרא עבריינא משום זה וכן לא דייק הכא כדמדייק התם לקמן טעמא משום ברכה כו' כהוכחה הב' של התוס' שם ובהא בלחוד הוא דפליגא שיטתא דהכא אשיטתא דבבלי אבל ר"א תופס עיקר הטעם משום טענת בתולים אלא דבמקום דלא שייכא הך טעמא ס"ל נמי דאיכא טעמא דברכה כדלקמן ומשום עצה טובה ולא מקרי עבריינא ולדידיה ע"כ דאית ליה טעמא דשקדו לאיח בעי מימר קמא דלקמן וכמבואר שם:
אילין דכנסין ארמלין. דוקא ארמלין ואביאה קאי כן פי' הרא"ש ז"ל לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה וכן פסק בש"ע א"ח סימן של"ט וכן אין להכניס בתולה לחופה בשבת לכתחילה דע"י חופה קונה אותה ועיין בתוס' יומא דף י"ג ד"ה ולחדא:
קול יוצא לאנוסה. למאי דפרישית בפנים משמע דמסקנא דהכא דאין כאן אלא ספק אסד לעולם ואפילו באשת ישראל וכן מוכח כל האי סוגיא דלקמן אליבא דר"א דלא מחלק כלום. ושדה יהושע לא דיבר נכונה בזה וכבר השיגו הרב בעל משנה למלך בי"ח מהל' א"ב. ובבבלי דף ט' מחלק לה בין אשת כהן לאשת ישראל דס"ס הוא וכבר תירצו התוס' שם ד"ה ואב"א דהיינו טעמא דס"ס היא ושרי דרובא דרצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן ובמקום חד ספיקא הוא דחשבי רבנן רצון רובא לגבי אונס אבל במקום ס"ס שרי דהעמידנה על חזקתה:
קידשה בחופה לית ליה באילין קנסייא. ואין חוששין שמא אחר החופה זינתה וכן כתב הר"ן ז"ל דבמקומות הללו שרובן מקדשין וכונסין לאלתר ליכא למיחש להכי דאם זינתה ודאי קודם לכן זינתה:
על דעתיה דר' לעזר במקום שב"ד יושבין כו'. בבבלי דף ג' קאמר בפשיטות דבמקום שב"ד קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום והכא א"א לפרש כן דבניחותא קאמר לה לרבי אלעזר דהרי מסיק דס"ל נמי טעמא דברכה אבל ש"ס הבבלי לא סבירא ליה הכי כדכתבו התוס' שם דמשום ברכה גרידא לא היו קובעים יום. ושדה יהושע פי' כל הסוגיא מעל דעתיה דרבי לעזר עד לא בע"ש דקאי על ברייתא דלעיל דמחלק בין שני לשלישי וכן הא דפריך ותינשא בראשון כו' לברייתא דלעיל דאמר בשלישי לא מיחו אבל יותר מכאן אין שומעין להן לזה בא להקשות דבאתר דאיכא ב"ד בשני וחמישי תנשא בראשון ולמחר ישכים לב"ד ומשני אית דאמר כו' עכ"ל ודברים אלו אין להם שחר ומבואר הוא דהאי ותינשא בראשון כקושית הבבלי היא וכן שינוייא דמשני וכדפרישית בפנים וכן לקמן בהסוגיא פירש כמה דברים נדחקים ללא צורך:
לעשות סעודת אירוסין אסור. והטעם משום קביעת סעודה כדפרישית בפנים וכן פסק בש"ע א"ח סימן רמ"ט אסור לקבוע בע"ש סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו הוא סעודת אירוסין כו' ומשמע דוקא קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול דזה כל היום אסור כדאמר פרק השולח שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש כו' ושתיהן נעקרו והן הן דברי הה"מ בפרק שלשים מהלכות שבת שכתב שם על מ"ש הרמב"ם ז"ל אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת כו' וז"ל ונראה מלשון רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בע"ש וכל היום בכלל האיסור והוכיח כן ממימרא דגיטין ולאכול ולשתות בלא קביעת סעודה אפי' סעודה שרגיל בחול (כלומר אפילו הוא כעין סעודה שרגיל בכל יום לא מיחשבא קביעות מכיון שעכשיו אוכל בלא קבע וא"צ למה שנדחק הט"ז שם דבזה מותר מן הדין להתחיל כל היום אבל מ"מ מצוה למנוע מן המנחה ולמעלה אפילו בקביעת סעודה שרגיל בה בימות החול וכן הוא מדויק בדברי הרמב"ם ז"ל שם) כל היום מותר להתחיל ומבואר כן בפ' ערבי פסחים וכרבי יוסי ולקבוע סעודה שנהוג בה בחול מצוה להמנע מתשע שעות ולמעלה לפי שסבר רבינו דאע"ג דקי"ל כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו דוקא בלא קביעת סעודה כך נראה לי לדעת רבינו ונכון הוא עכ"ל ולמדנו מזה דבערב יום טוב ואפילו בע"פ אין איסור כל היום בקביעת סעודה ואפילו בסעודה שאינו רגיל בה דבזה ע"ש חמיר מע"פ דהרי לא אסר הרמב"ם ז"ל קביעת סעודה מדינא אלא בע"ש כדאשכחן בהאי מימרא דגיטין אלא דבחד צד ע"פ חמיר מע"ש ושאר עי"ט והיינו מתשע שעות ולמעלה דבהו מותר מדינא לאכול עד שתחשך ובע"פ אסור מן הדין כדתנן ע"פ כו' וכדפסק הרמב"ם ז"ל בסוף ששי מהלכות מצה אבל מקודם אין איסור מן הדין בע"פ ואפילו בקביעת סעודה כ"א בע"ש הוא דאסור וטעמא דמילתא דמן המנחה ולמעלה הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול ואינה אלא מצוה בעלמא אבל בע"פ חיובא הוא כדאמר התם דמודי רבי יוסי בע"פ משום חיובא דמצה דבשאוכל סמוך לחשיכה אתי למיכל למצה אכילה גסה הילכך בזה ע"פ חמיר הוא מע"ש אבל מקודם אין הטעם משום אכילה גסה אלא דאין זה כבוד השבת שיקבע סעודה שאין רגיל בה בע"ש כמו שראוי לקבוע בשבת דבסעודה כזו מן הסדר להמשיך ולהרבות בה וזה נמי מדוייק בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות שבת שם בריש דבריו אסור כו' מפני כבוד שבת וזה בסעודה שאין רגיל בה וכל היום אסור וכטעמא דפרישית ולא כפי' רש"י בגיטין שם ובסוף דבריו כתב שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול והינו בסעודה שרגיל בה דמצוה בלבד היא עה"ט והיינו דתנן בפ"ג דפסחים ההולך לשחוט כו' ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו כו' דהתם קודם זמן הביעור מיירי כדקתני ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כו' ואז מותר בקביעת סעודה ואפילו שאינו רגיל בה אפי' בע"פ כמו בשאר עי"ט. ובזה מסולקת תמיהת הרב מ"א בסימן רמ"ט ותמ"ד שתמה על ההיא דהכא דאיך יחלוק על מתני' דתנן ההולך בע"פ כו' וא"צ למה שנדחק שם לפרש הא דהכא ולחלק בין אירס קודם לכן או בשעת הסעודה. וקרבן העדה בתענית שם סיבב בערבובי דברים לחזק דבריו מה שתירץ שם דסעודת אירוסין בערב ליל פסח מיירי:
אפילו בט' באב יארס. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעשירי מהל' אישות הלכה י"ד:
כאן להלכה כאן לד"ת. ובסנהדרין שם גריס כאן להלכה כאן למעשה והיינו הך דהואיל ומן התורה מותר למעשה דינו דין וכן פסק הטור ח"מ סימן ה' וכן הביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל להאי דהכא בסנהדרין שם וכגי' דכאן וכדפרישית בפנים וכן פי' הסמ"ג הביאו הב"י שם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בי"א מהלכות סנהדרין הלכה ג' דיני ממונות אע"פ שדנין אותו בכל יום מן התורה שנאמר ושפטו את העם בכל עת מדבריהם שאין דנין בערב שבת. וקרבן העדה בביצה שם כתב וז"ל כאן להלכה דברי ר"ח ודיוקא דמתניתין היינו להלכה שאם דן דיני ממונות בערב שבת דינו דין וכאן הא דאמר רבי חנינא בשם רבי אבהו שאין דנין לדבר תורה אם בא אחד ושאל אין מורין לו היתירא לדון דיני ממונות בערב שבת ע"כ ומאשר ידעתי את האיש ואת שיחו והרואה יראה מנהגו אשר ינהג לכן שמתי אל לבי לא לשוב בדרך הזה עוד כאשר עשיתי במסכתות הקודמים ולבא אחרי דבריו להעתיקם:
בוגרת כחבית פתוחה היא. מסקנת רוב הפוסקים דדוקא טענת פ"פ אין לה אבל טענת דמים יש לה וכגירסת רש"י ז"ל בפ' אלו נערות דף ל"ו אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הב"ע דקא טעין טענת פ"פ כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' אישות הלכה י"ג והה"מ ז"ל הביא שם בשם הרמב"ן ז"ל דהעלה ג"כ כגירסת הרמב"ם מכח ההיא דהכא דאמר בוגרת כחבית פתוחה. אבל קשה דמהכא משמע דאפילו טענת דמים אין לה וכחבית פתוחה שנתרוקנה ואין בה כלום קאמר כדמוכח מדקאמר לקמן ע"ד דר"א בוגרת אימתי היא נשאת דלא שייך בה טעמא דישכים ויבא לב"ד אלמא אין לה טענת בתולים כלל וכולה סוגיא אליבא דר"א קיימא כדמסיק וכולהון כו' וצ"ל דהא דרבי יונה מימרא באפי נפשה היא והדא דאת אמר כו' סתמא דהש"ס קאמר לה ואליבא דר"א אין לה טענת בתולים כלל כדמסיק וכן הא דקאמר בכולהון לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ר"א היא ולא סבירא לן כוותיה לדעת רוב הפוסקים אלא דהיכא דאין לה טענת בתולים מותר נמי לקיימה ואפי' במקום דטענתו טענה לענין בתולים מ"מ אינה אסורה עליו אם יש כאן תרי ספיקי כמו שאבאר לקמן הלכה ו' ובלאו הכי ע"כ צריך לפרש כן דהרי מהכא משמע דמחלקינן בין ממונא לאיסורא אפילו היא מודה לדבריו שפתח פתוח מצא אלא שאומרת שתחתיו נאנסה או שהיא מוכת עץ דלענין כתובה נאמנת ולקיימה אינו רשאי כדקאמר בהדיא בההיא עובדא דר' וכן בהא דמייתי לקמן היא אומרת משארסתני נאנסתי כו' והא לקמן הלכה ו' מוכח בהדיא דאין חילוק בין ממונא לאיסורא אלא במכחישתו בפ"פ או שותקת נאמן הוא להפסידה ואסור לקיימה אבל אם היא מודה לדבריו וטוענת ברי אפי' לענין איסורא היא נאמנת כמו שנאמנת לענין כתובה כדקיימא לן כר"ג ור"א דאמרי נאמנת וכן כתב הר"ן ז"ל להוכיח כן מההיא דלקמן ולכאורה סוגיא דהכא קשיתיה אלא ודאי דכולה האי סוגיא אליבא דר' אלעזר היא ולא קאי המסקנא כוותיה וכן בהא דס"ל דאין חלוק בין אשת ישראל לאשת כהן דלעולם חדא ספיקא הוי כדפרישית לעיל לא קי"ל כן ועיין לקמן שם במראה ד"ה תמן שניהן מודין מ"ש עוד מזה:
אמר רבי הילא מפני חשד אחד כו'. כן כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת אהא דאמר רב אשי התם תני כל שלא מישמש והיינו כרבי יוסי דהכא דכתב הריב"ם שם דלית ליה חזקה אין אדם טורח כו' ור"ת פירש שאני הכא כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולין שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה וכן פסק בטור אה"ע סימן ס"ח וכן בהא דמסקינן לעיל דבמקום שאין מנהג להעמיד עדים למשמש אחריהן יש טענת בתולים לעולה. והרא"ה ז"ל בחידושיו כתב על הא דאמרינן חזקה כו' וז"ל מיהו תמיהא מילתא דקאמר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי פסידא דילמא ניחא ליה בהכי להפסידה לכתובתה ובתר הכי מקיים לה במנה ויש לומר דודאי כיון דטוען עלה הכי לא סגיא דלא מפיק לה שאין אדם רוקק בכוס ושותהו עכ"ל ואפשר לומר דהיינו נמי טעמא דחיישינן הכא לרמאי דדעתו לקיימה במנה מכיון שיודע בעצמו ששקר הוא טוען והרי אינו מפסיד כלום (ועיין בתוס' דף י' ד"ה חזקה דהחליטו מכח קושיח הרא"ה דהיכא דלא מיתסרא עליו דאינו נאמן להפסידה לחד מ"ד ועיין לקמן הלכה ו' במראה ד"ה תמן שניהן מודין מ"ש שם) ויש ללמוד עוד מדבריו דאפי' במקום דליכא פסידא שעתיד להוציאה ודאי ולא יתן לה כלום כגון שמכחישתו מיירי והפסידה כל עיקר כתובה אפ"ה נאמן והטעם שאין אדם הופך שמחתו אבל ולפ"ז אפי' לא טרח בסעודה נאמן אבל אין דעת הרשב"א ז"ל כן אלא דאי לא טרח בסעודה אינו נאמן דהא ליכא חזקה כ"כ הה"מ שם בשמו ומדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח שכתב שם שחזקה הוא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל דמשמע נמי דטרח בסעודה בעינן אלא דלדעתו ז"ל לעולם פסידא דידיה איכא שפסק שם כדעת הגאונים שהורו דאינה מפסדת אלא עיקר כתובה אבל תוספת יש לה וע"ש:
היא אומרת דם בתולים היא וכו'. הר"ן ז"ל הכריח מזה דבטענת פתח פתוח מצאתי דאמרינן נאמן דוקא בשלא מצא דם אבל אם מצא דם אפי' אמר פ"פ מצאתי אינה מפסדת כתובתה וזה מדאמרינן הכא דאינו נאמן להפסיד כתובתה ואם היה יכול לטעון טענת פ"ע ולתלות הדם בדם אחר א"כ נמי כשהוא טוען ברי שהוא דם ציפור ואינו יודע בפתח אמאי אינו נאמן אדרבה היה לנו להאמינו שהיא טענה יותר בריאה מפ"פ אלא ודאי להפסידה כתובתה אינו נאמן לאוסרה עליו וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ד אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן שכתב פי"א שם ואע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתות אין כאן בתולים ואפשר לומר דאין ראיית הר"ן ז"ל מוכרחת כ"כ דשאני הכא כיון שהורע כחו שנהגו למשמש והוא לא מישמש איהו הוא דאפסיד אנפשי' אלא דלענין לאסרה עליו הוא דנאמן דשוויה אנפשי' חתיכא דאיסורא ואפי' אם נאמר דאדרבא משם ראייה דהרי חזינן דלא משמש ואפ"ה אינו נאמן להפסידה כתובתה משום דהא איכא דם איכא למימר דהיינו טעמא הכא דאע"ג דקא טעין ברי דדם ציפור הוא אפ"ה לא הוי טענת ברי כ"כ ומילתא דקים ליה כמו בפתח פתוח דאפי' מצא דם אנו תולין אותו בדם הצדדין כדעת החולקים על הרמב"ן וכ"מ קצת מדברי הרא"ה ז"ל:
אבל לקיימה אינו רשאי. ניחא הכא דבמכחישתו מיירי אבל לעיל דמודה היא אלא שטוענת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני קשה דאמאי נאמן לאסרה עליו דהרי אין טענתו אלא בשמא והיא טוענת ברי ואיכא נמי חזקה דגופא ועוד קשה לר"א דאמר לעיל בוגרת אימתי נשא' דמשמע דאיז לה טענת בתולים כלל והרי לאסרה נאמן ואיכא נמי טעמא דישכים ויבא לב"ד ועיין לקמן הלכה ו' ד"ה תמן שניהם מודין שם ביארתי הכל העולה מסוגיא דהכא ומסוגית הבבלי בשמעתתא דפ"פ והדינים המסתעפים מהם בקצרה:
מטבע יוצא. הוא כסף מדינה שהיא באותן הימים וכן דעת הרמב"ם ז"ל בעשירי מהלכות אישות הלכה ח' וכמ"ד כתובה דרבנן ודעת ר"ת כמ"ד כתובה דאורייתא וכתבו התוס' דף ס"ז ד"ה אמר אביי דאפי' למ"ד כתובה דרבנן הוו מאתים זוז צוריים כמו למ"ד דאורייתא וכו' ע"ש וכן דעת הרא"ש ז"ל וכתכ דאסמכוה רבנן אקרא כמוהר הבתולות ועיין בשלהי מכילתין:
לא רבי חייא דאמר בשם שמואל בשקל הקודש. כדפרישית בפנים דמיירי שהיתה כתובתה מאתים אלא לפי הזוזים שכתוב בכתובה כפי מטבע מאותו המקום היו פחותין ממאתים צוריים והיינו דקאמר לא רבי חייא וכו' ושדה יהושע פירש וכי לא רבי חייא הוא דאמר בשקל הקודש וכיון דאמר בשקל הקודש סבר שהיא מדאורייתא וכיון שהיא מדאורייתא כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ודבר תימא הוא דאנן קי"ל כדבר שבממון אפי' על מה שכתוב בתורה תנאו קיים וכן פי' שם לשיטתו לקמן כמה מהדוחקים וע"י כך כתב שם נמי ויש לתמוה דאדפריך מרבי חייא לפרוך ממתני' דפ' אע"פ דאמר ר"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' ואסיקו בגמרא דטעמא דר"מ דסבר כתובה דאורייתא ואין אדם מתנה על מ"ש בתורה וכו' וכך היה לו לומר דהא קי"ל כר"מ בגזרותיו ולא מטעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה. וגם מפני כך נכנס שם לפירצה דחוקה ותירץ דניחא ליה לפרוך מדשמואל שהוא בר פלוגתיה דרב ורב תבא הוא ופליג וכו' והאריך שם הרבה בדברים ללא צורך ואפי' כהך קושיא דקי"ל כר"מ בגזרותיו ליתא וכי אנו מקשין ממסקנת הבבלי אדהכא והאי תלמודא לא מסיק לה לקמן כר"מ וכן פי' שם בהא דלעיל חולין אמרין וכו' כמה מהדוחק ודברים תמוהים:
אין לה עליו מזונות ולא כתובה. וכן בפיקח שנשא חרשת אין לה כתובה מן הסתם כדמוכח ממסקנא דהכא וכדפרישית והכי מסקי' בבבלי פרק חרש דף קי"ג דמן הסתם אין לה כתובה אלא דוקא בדכתב לה וכדמדייק התם טעמא דרצה וכו':
ואם מתה הוא יורשה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות אישות הלכה ד' דחרש שנשא פקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת וזיכתה לו ממונה והראב"ד ז"ל השיג עליו שם וכתב הה"מ לא מצאתי זה מבואר אבל דברי טעם הן ובלי ספק שנעלם מהם הברייתא דהכא:
שמא אין לה קנס. לפי גירסת הספר היה נראה לפרש דודאי יש לה קנס וכן פי' בשדה יהושע ולפ"ז צריך לדחוק ולומר וכל שאין לה כו' אבל כל שיש לה קנס יש לה כתובה כדפי' שם והעיקר חסר מן הספר ועוד דלדבריו רבי יוסי פליג אהא דקאמר לעיל דחרשת אין לה כתובה ולא משמע כן לפי סוגית הש"ס דהכא דבכל מקום ששנה לא אמר כן לאו אעיקר דדינא פליג אלא אטעמא לחודא והנכון לגרוס שמא יש לה קנס וכדפרישית בפנים וכן הוא בתוספתא פ"ג דמכילתין בהדיא הבא על החרשת ועל השוטה ועל בוגרת ועל מוכת עץ אין להן קנס וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה הלכה ט' והראב"ד ז"ל השיג עליו מההיא דבבלי פרק אלו נערות דף ל"ו דמשמע דלרבנן יש לה קנס והכ"מ כתב שם לתרץ זה דטעמיה משום דקי"ל כר"ג התם דאין להן טענת בתולים וממיל' ידעינן דאין להם קנס וע"ש ולדידי קשה דנהי ודאי מילתא בטעמא היא וכן נראה מדעת כמה מהפוסקים (ועיין בספר המאור בכתובות שם ובתוס' שם ורבו בזה החולקים והטור בסימן קע"ז הביא כל הדעות ע"ש) אבל לדעת הרמב"ם ז"ל ע"כ דלאו טעמיה משום הכי הוא דהרי בהדיא כתב פי"א מהלכות אישות הלכה ד' בתולה שהיא בוגרת או סומא או איילונית כתובתה מאתים ולקמן שם הלכה ח' כתב על בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים ובהל' נערה שם קחשיב ואלו שאין להן קנס הבוגרת והממאנת והאיילונית וכו' הרי דהך כללא כל שאין להן טענת בתולים אין להן קנס לאו כללא הוא אליביה דהרמב"ם דאין הדבר תלוי לא בטענת בתולים ולא בכתובה כדקאמר הכא ויש לדחוק ולומר דה"ק כל שאין להן טענת בתולים אין להן קנס אבל יש דיש להן טענת בתולים ואפ"ה אין להן קנס אבל לא משמע כן מדבריו דלקמן. והעיקר דפסקו של הרמב"ם אזלא כשיטתא דהכא לפי גירסא הנזכרת ולכ"ע החרשת אין לה קנס דמשיט' הבבלי שם אינו מוכרח לכל הפירושים אשר רבו בשיטה זו וכן מבואר הוא בהתוספתא הנזכרת ומה שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דתוספתא זו אינה משנה שאלמלא כן לא שתקו בגמרא מלהקשות מקנס לקנס וע"ש והדבר ידוע שאין מזה טענה על הרמב"ם ז"ל דאינו סומך בשום מקום להכריע להלכה משקליא וטריא של הש"ס כמ"ש בתשובתו לחכמי לוניל הביאה הה"מ ז"ל פרק ט"ו מהלכות א"ב:
הרי בתולה מן הנשואין יש לה קנס. והרמב"ם ז"ל בהלכות נערה שם פסק דאין לה קנס והכ"מ כתב דלמד מדאין להן טענת בתולים דכל שיש לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בתולה ויש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בעולה ואין לה קנס עכ"ל וכבר כתבתי דהאי כללא לאו דוקא ועכ"פ רישא ודאי ליתא לדעת הרמב"ם ז"ל אבל עיקר טעמו של הרמב"ם בזה הואיל וכבעול' חשבינן לה לענין חיוב סקילה כדדריש בבלי מכלתין דף מ"ח מקרא ומבואר ג"כ בדבריו פ"ג מהלכות א"ב וכן לענין קנס כבעולה היא ומ"ש עוד הכ"מ שם על הא דפסק הרמב"ם הלכה י' הגיורת וכו' יש לה קנס וכו' וכתב זה נלמד מדתנן בפ"ק הגיורת וכו' יש לה טענת בתולים וכו' ודבר תימא הוא דלמאי איצטריך ליה למיתני טעמא בבתולים הרי משנה ערוכה היא ריש פ"ג הגיורת וכו' פחותות מבנות ג' יש להן קנס וכו':
למה זו דומה לעושה גומא וכו'. נראה דפליגי בהא דגרסינן בבבלי נדה דף מ"ה איבעיא להו הני בתולים בתוך ג' מיזל אזלי ואתו או דילמא דלא מיתצדי עד לאחר ג' ונפקא מינה כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ומצא דם אי אמרת מיזל אזלי ואתו האי דם דבתוך ג' דם בתולין הוא אלא אי אמרת דלא מיתצדי עד לאחר ג' האי דם נדה הוא. והשתא לרבי יוסי דמדמי לה הכא לעושה גומא בבשר וחוזר ומתמלא והיינו דלא נחסר בה כלום מעולם וכן הבתולים לא מיתצדי כלל בתוך ג' והאי דם נדה הוא אבל לרבי חייא דמדמי לה לעוכר את העין דכמו שהעין מדמעת וחוזרת ומדמעת כן הבתולים מיזל אזלי ואתו והאי דם בתולין הוא וכן פשט לה התם ממתני' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה מהלכות א"ב ושדה יהושע לא פי' כן:
אבל אין בו וכו'. משמע מהכא דבלא השרת בתולין מיירי וסתם קטן אינו משיר קאמר דאין בו כח וכן כתבו התוס' דף י"א ד"ה ושמואל דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ וכן דעת הרא"ש ז"ל והרמב"ם פרק י"א שם הלכה ג' סתם דבריו וכתב דאין ביאתו ביאה ולא חילק כלום ושמא דדעתו ז"ל כדאמר הכא דסתם ביאת קטן בלא השרת בתולים הויא:
מה עבד לה רבי חגיי עד שלא יחזור בו. כדפרישית בפנים בלשון הב' והוא עיקר וא"צ להגיה אלא רבי יוסי במקום רב יוסף וכן נראה. ושדה יהושע פי' בכאן דברים תמוהים ונדחקים הרבה ולדעתו מה עבד לה אקרא קאי וכן פתר לה בהעריי' אקרא דבבתוליה הוא ולפיכך נדחק שם בהארכת דברים ללא צורך והקשה מהבבלי שם דמסקי' העראה לחייבי לאוין דכהונה ופילפל שם אי ס"ל האי תלמודא הקושיא דהתם או לא ולא ראה דבהדיא מסיק הכא ביבמות שם הלכה ב' העראה לח"ל דכהונה בלי שום חולק וכן פי' שם על קושיא מרב יוסף דלמה רב יוסף המתרגם לא תרגם אותו בהערייה וזה מקרא בלי תרגום הוא:
הערייה בזכור מהו וכו'. ובבבלי ריש פ' הבא על יבמתו פשיט לה העראה בזכור וכן בבהמה. בין כדרכה בין שלא כדרכה כמבואר בהרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות א"ב:
לא על הדא הוה רבי אמי מקשי. כדפרישית דבהעראה משיר בתולים הוא וכן מבואר בתוס' שם דף נ"ט דלמאי דקי"ל העראה זו הכנסת העטרה ובזה הוא משיר בתוליה:
וחלוצה. הא דנקט הכא חלוצה לאו דוקא דכיון דאשמעינן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה פשיטא דמשום דהויא חלוצה בתר הכי לא יפה כחה אלא איידי דנקט ברישא חלוצה לאשמעינן רבותא דאע"ג דנחלצה נמי כתובתה מאתים כיון דמן האירוסין הוא נקטה נמי הכא כ"כ הר"ן ז"ל. ואפשר עוד לומר דה"ט דנקט הכא חלוצה ללמד על האלמנה מן הנשואין דלעולם כתובתה מנה כמו חלוצה וזהו למאי דקאמר לקמן דב"ד של כהנים היו גובין לבתולה יותר ולשיטת רבי מנא דדוקא בת ישראל לכהן דנתעלתה עכשיו ולפי מעלתה תגבה והילכך קמ"ל הכא דבאלמנה אין חילוק וכתקנה אחרונה וכברייתא בתרייתא דלקמן כמו שנתבאר שם דלעולם אין לה אלא מנה כמו חלוצה דלא משכחת לה שתתעלה ותגבה יותר:
הדא אמרה נשא אשה בחזקת בתולה וכו'. ובבבלי דף י"ב דמי לה רב אשי דבעלמא לית לה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכדפירשו התוס' דאדעתא דבעולה נשאה ואע"ג דעדים מעידין שלא נבעלה אינו סומך על זה מאחר שהיו נשואין וסבר דלשבחא אומרים כן וכן הוא מסקנת הפוסקים כנסה בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ולפ"ז דיוקא דסיפא דהכא נמי איכא למדחי הכי דלא סמך על העדים משום דאלו ודאי בחזקת זונות הן אבל בעלמא לית לה כלום וזה לטעם הנזכר מהתוס' ויש עוד לפרש דהיינו טעמא דאע"פ שעדים מעידין ומאמין להם אינו כלום משום דכשנשאת בטל חינה כדקאמר הכא לעיל ולית לה חיבת בתולה ואין נושאין אותה אלא בדמי בעולה ותו לא איכפת ליה אי בתולה אי בעולה היא דליטעין עליה מקח טעות ולפ"ז יש לחלק בין דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא אלא דמסתימת הפוסקים משמע דבעלמא לעולם אין לה כלום:
] את שיש לו הויה בה. הכא מייתי קרא דגבי מפתה זלא כתיב בה הויי' אלא גבי אונס כתיב ולו תהיה לאשה וטעמא דגמרינן להו בג"ש דדמיין להדדי כדאמרינן ריש פרק אלו נערות. ושדה יהושע פי' השאלה דרבי לעזר לענין כתובה והבא על שפחה משוחררת שלא לשם אישות קאמר ותמה אקרא על המפרש הזה וכי עדיפא שפחה משוחררת מאשה דעלמא ולא מצינו בשבא על האשה שלא לשם אישות דיש לה כתובה:
ורבנין אמרין אפי' יום אחד אין אדם מעמיד את עצמו. ואם נסתרה חזקה שבעל ואם טוען מיד הוא נאמן אבל לאחר זמן אינו נאמן דאמרינן מרישא בעל ומצא לה בתולים והשתא הוא דרתח עלה. ומסקינן בבבלי פרק ב"ש דף קי"א דמתניתין דהיבמה כו' שהיא נאמנת ככ"ע אתיא דאפי' רבי יוסי דהתם והיינו חכמים דהכא מודי בה דלא קאמר הכא אלא בארוסתו דגיס בה אבל אשת אחיו מיבזז בזיז מינה ועי' ביבמות דף ל"ד הלכה י"ד במראה ד"ה אף הכא מ"ש שם בס"ד:
מה סימן היה להן. ובבבלי סנהדרין דף ל"ב גריס איפכא קול רחיים בבורני שבוע הבן אור הנר בברור חיל משתה שם ומשמע משם לפירש"י ותוס' שהסימן היה להסתיר מהאויבים דכתב שם והרחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק ושעת גזרת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה וכתבו התוס' שם דכן משמע בירושלמי דכתובות אלא דמסקו התם דמוכח מקרא דירמיה והאבדתי מהם קול ששון וגו' קול ריחים ואור נר שגם בראשונה היו עושין סימנין אלו לשם שמחה. ואפשר לומר דשתי הנוסחאו' אמת הן שבתחלה עשו סימן ריחים לשבוע הבן ואור הנר למשתה וכן משמעות המקרא קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור נר דקול רחיים קאי ארישא דקרא זה הסימן היה לקול ששון זה מילה ואור נר זה סימן לקול חתן וגו' ולבסוף מחמת גזירות השמד היו מחלפין הסימנין כדי שלא ירגישו בהם האויבים כ"כ ויהיו בעיניהם כמתעתעים וזהו דכתבו התוס' שם אור הנר כו' מכאן נהגו להדליק נר במילה והוא לפי המנהג שקבעו מחמת גזרה ואף על פי שבטלה הגזרה המנהג לא בטל:
תני ולאלמנה מאתים. בבבלי פריך והא אנן תנן אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתן מנה ומשני שתי תקנות הוו מעיקרא תקינו לבתולה ד' מאות זוו ולאלמנה מנה כיון דחזו דמזלזלי בהו תקינו להו מאתן כיון דחזו דקא פרשין מינייהו דאמרי עד דנסבינן אלמנת כהנים ניזיל ניסיב בתולת ישראל אהדרינהו למילתייהו. ולפ"ז מתני' קודם תקנה נשנית וברייתא קמייתא דהכא לאחר תקנה ראשונה וברייתא בתרייתא לאחר תקנה השני' ומיהו מוכרח הוא דשתי תקנות הוו מהני ברייתות דהכא והתו' נדחקו שם לפרש דע"כ שתי תקנות היו וע"ש וזהו לפי סוגית הבבלי דלא מייתי ברייתא בתרייתא ועי' לעיל במראה ד"ה וחלוצה. ושדה יהושע מחק הגירסא בחנם והאריך בדברים הרבה ודחוקים:
מסתברא בת כהן לישראל תגבה כו'. מסוגיא דהכא משמע דלא תקינו אלא בבת כהן לישראל או איפכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכן מדרבי יוסי בר בון אחת זו ואחת זו קנסו כו' דמשמע דעל ב"ד של כהנים שגבו קאי ולא תיקנו זה אלא כדי שיהא אדם מדבק בשבטו ובכל חדא וחדא איכא חד למעליותא כדאמרי הני אמוראי דהכא אבל בבת כהן לכהן לא תקינו לה כלל שתגבה ביותר דליכא גבה חדא מהני טעמי. ושדה יהושע פירש דעל קנס חכמים קאי שקנסו אותן שלא יגבו כמשפט הכהנים וטעמא כדי שיהא אדם כו' וב"ד של כהנים שהיו מגבין לבתולה ד' מאות זוז היינו בת כהן לכהן ודוחק שהרי ולא מיחו בידם חכמים קאמר ועוד מאי קנס הוא זה אם המה תינן מפסידין כלום אם ינשאו לישראל או לכהן וזהו מפני שראה לרש"י ז"ל שפירש במתני' בת כהן כשנשאת לכהן כו' וע"כ סוגיא דשמעתתא דהכא לא משמע אלא כדפרישית דנראה דכל הני אמוראי לפרושי מתניתא קאמרי ולא לומר על קנס שקנסו חכמים אח"כ:
תמן שניהן מודין בשהפתח פתוח. משמע מהכא בהדיא דהיכא שהיא מודה לדבריו בפ"פ אלא שטוענת ברי משארסתני נאנסתי נאמנת לענין איסורא ומותר לקיימה כמו שהיא נאמנת בכה"ג לענין כתובה לר"ג ור"א דקי"ל כוותייהו וכן אם טוענת מוכת עץ אני דטענת ברי הויא וטענתו אינה אלא שמא וכדפרישית בפנים וכן החליט הר"ן ז"ל דאין חילוק בין ממונא לאיסורא ולעולם איהו אינו נאמן אלא במכחישתו או בשותק' וע"ש שהכריח כן מההיא סוגיא דהכא כמבואר וקשה דהא לעיל הלכה א' בההיא דרבי הילא בשם רבי לעזר קאמר ואתייא כהאי דתנינן וכו' היא אומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי דאינה נאמנת אלא לענין כתובה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכולהון מן ההיא דאמר רבי הילא וכו' הרי מבואר בהדיא דמחלקי' בין ממונא לאיסורא. והנראה ליישב הני תרתי סוגיות דלכאורה סתרן אהדדי אבל לאחר העיון לק"מ והוא דסתמא הכא אליבא דר"ג ור"א ס"ל דאין חילוק בין ממון לאיסור' ור' הילא בשם רבי אלעזר לעיל ס"ל אליביה דר"ג ור"א דיש חילוק ולא קי"ל כוותיה לדעת רוב הפוסקים כדלקמן ולא מייתי הכא ראיה מההיא דרבי הילא בשם רבי לעזר אלא היכא דמכחישתו דאסורה עליו מטעמא דטענתו ברי הוא ושוויי' אנפשיה חתיכא דאיסורא והרי יש כאן ספק סוטה כדאמר רבי הילא אבל לא לענין דבריו דלדידיה לעולם הוא נאמן לאוסרה עליו. ומתחלה נבאר טעם פלוגתייהו בהא ואח"כ נראה להביא ראיות ולהכריח דכל חד וחד לשיטתייהו אזלי וזה החלי בס"ד. הרא"ש ז"ל בשמעתתא דפ"פ הביא מ"כ בשם ה"ר יונה כדעת הר"ן ז"ל דהא דנאמן בטענת פ"פ לאוסרה עליו היינו במכחישתו ואומרת בתולה הייתי או בשותקת אבל אם אמרה אמת שפתחה פתוח ונאנסה תחתיו באשת ישראל נאמנת ומותרת לו וכתב הוא ז"ל בתחילה על זה וז"ל וטעי תלמידיו לכתבו בשמו כי לא אמרה מעולם דכיון דליכא אלא חדא ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא וכו' והא דקי"ל כר"ג דאמר ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא היכא דאיכא מיגו כדמפרש לקמן והכא ליכא מיגו אי נמי היכא דאיכא חזקה כדלקמן שהיתה בחזקת בתולה ואוקמה אחזקתה ותחתיו נבעלה אבל הכא ליכא חזקה דתחתיו נבעלה שהרי קיבל אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד ע"כ העולה מתחילת דבריו. פירוש לדבריו ז"ל בהא דקאמר היכא דאיכא מיגו היינו באומרת מוכת עץ אני דנאמנת דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך וכתובתה מאתים אבל הכא ליכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דמוכת עץ לא שכיח כדכתב הוא ז"ל לקמן א"נ היכא דאיכא חזקה וכו' היינו באומרת נאנסתי דאמרינן דנאמנת אע"ג דליכא מיגו מטעמא דאיכא חזקה אבל הכא ליכא חזקה וכו' כלומר דבשלמא התם שהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר שמא עד שלא ארסתיך דעיקר חלוקת טענותיהן אם תחתיו נבעלה או לא בהא אמרינן דברי שלה עדיף משום דאיכא חזקה דגופה דמסייע לה אבל הכא באשת ישראל דטוענין לענין איסור וליכא אלא חדא ספיקא ואם היא אומרת שנבעלה אלא דטוענת שנאנסה תחתיו וא"כ עיקר חלוקת טענותיהן אינו אלא אם באונס או ברצון זינתה דהא תחתיו ע"כ שנבעלה היא ושניהן מודין בה דפחותה מבת ג' היתה בשעת קידושין וא"כ ליכא הכא חזקה דגופה דמסייע לה לטענתה לשנאמר דברי שלה עדיף. והיינו דקאמר אבל הכא ליכא חזקה ר"ל דמסייע לה בהאי טענה שאומרת תחתיו דודאי תחתיו נבעלה שהרי כו' אלא שהוא טוען שמא ברצון זינתה ולא עדיף ברי שלה דלא דמייא להא דר"ג. ובסוף דבריו שם חזר בו וכתב וז"ל מיהו נראה לי לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת דלקמן דאלים ליה לר"ג ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית ליה חזקת כשרות ואפי' ברוב פסולין וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסייע לרוב דרצון אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא עכ"ל. ר"ל דאף דאמרינן לעיל בהא דר"ג דאיכא חזקה דגופה דמסייע לה מ"מ הרי יש כאן חזקת ממון כנגדה דאוקי ממונא בחזקת מרי' ומסייע לרוב שמזנות ברצון ואין לה כתובה כלל שהרי נאסרה עליו לפי דבריה שאומרת תחתיו נבעלה ואזלא לה חזקה דגופה ואפ"ה אמר ר"ג בהא דמהימנא לומר שתחתיו נאנסה ואינה מפסדת כתובתה דאלים ליה ברי שלה וה"נ לענין איסורא דאלים ברי שלה אע"ג דליכא חזקה דמסייע לה ומהימנא ומותרת לו זהו תוכן כונתו ז"ל. והשתא נוכל לומר דבהא פליגי רבי הילא בשם רבי לעזר לעיל עם סתמא דהכרו אליבא דר"ג דרבי לעזר ס"ל דלא אמרינן אלים ברי שלה בלא חזקה דמסייע לה אלא לענין ממונא אבל לא לענין איסורא וכדס"ד דהרא"ש ז"ל בתחילת דבריו דלא חזר בו וכתב לקיים דברי ה"ר יונה אלא מטעמא דמצינו לר"ג דאלים ליה ברי אפי' לענין איסור דמכשיר העובר אע"ג דלית ליה חזקת כשרות ורבי לעזר לשיטתיה אזיל דקאמר לקמן הלכה ט' הכל מודין בולד שהוא שתוקי משום דלית ליה חזקת כשרות וס"ל אליבא דר"ג דלא אלים ליה ברי לענין איסורא אלא דוקא בדאיכא חזקה דמסייע לה והילכך קאמר אפי' היכא שהיא מודה לדבריו וטוענת ברי משארסתני נאנסתי אסור לקיימה וטעמא דליכא אלא חדא ספיקא וכדקאמרינן לעיל דיש קול לאנוסה ואיכא רוב דרצון ורובא עדיף מחזקה ולענין כתובתה היא נאמנת ואע"ג דחזקת ממון מסייע לרוב משום דבהא ס"ל אליבא דר"ג דחזקה דגופה עדיפא מחזקה דממונא כדלקמן. אבל סתמא דהכא אזלא כרבי יוחנן אליבא דר"ג לקמן דס"ל דמכשיר נמי בבתה ואע"ג דלית לה חזקה דכשרות אלים לי' ברי והה"ד ה"נ אלים ליה ברי שלה ואפי' לענין איסורא נאמנת זהו הנלע"ד בישוב שתי הסוגיות האלו עם פירוש הבנת דברי הרא"ש ז"ל ועיין בחידושי מהרי"ט שדיקדק בדבריו וכ' דדבריו סתרי אהדדי ולפי מ"ש הכל ניחא. ודע שאף שאמרנו לרבי לעזר דלאוסרה עליו הוא נאמן לעולם אפילו היא מודה בפ"פ ומכ"ש במכחישתו או שותקת ואפילו באשת ישראל דלדידיה לעולם ליכא אלא חדא ספיקא כמבואר ממ"ש וכדאמרינן לעיל הלכה א' היינו דוקא כשבא לפנינו וטען פ"פ מצאתי ואפילו במקום דאין טענתו טענה לענין כתובה כגון שהיא מודה ואומרת תחתיך נאנסתי מ"מ לאוסרה עליו הוא נאמן משום דשווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא אבל בלאו הכי אין חוששין שמא זינתה תחתיו ברצון אלא במקום דטענתו לענין כתובה ג"כ טענה היא דאז חוששין נמי לאיסורא וכדאמרינן לעיל שם דמהאי טעמא קאמר רבי לעזר דתיקנו בתולה נשאת ברביעי שמא יערב עליו המקח ונ"מ במקום דאין טענת בתולים לענין הכתובה כגון בבוגרת ובבתולה מן הנשואין וכה"ג כדאמר הכא לעיל דבוגרת אין לה טענת בתולים כלל ואפילו טענת דמים כמבואר שם ומש"ה לא חששו בבוגרת להיות נשאת בד' ואע"ג דאם בא וטען עליה חוששין לאסרה עליו כדאמרינן התם הדא דאת אמר וכו' מ"מ בסתמא אין חוששין שיתקנו לה זמן מטעמא שמא יערב עליו המקח וזה מוכרח מדקאאר לעיל על דעתיה דרבי לעזר בוגרת אימתי היא נשאת וכו' דקשה הא אכתי איכא טענת בתולים לענין איסור ותנשא בד' וע"כ לחלק בין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא לסתמא ובין מקום דיש טענת בתולים לענין כתובה למקום דליכא טענה להפסידה ובהכי ניחא כל סוגיא דשמעתין דלעיל הלכה א' ועיין במראה שם ד"ה בוגרת וד"ה אבל לקיימה ויתבררו לך כל הדברים היטב. וכל זה הוא לשיטתא דהאי תלמודא דהתם לרבי לעזר דאין חילוק בין אשת ישראל לאשת כהן ולעולם ליכא אלא חדא ספוקא וכן אמרינן אליביה דלעולם טענתו טענה לענין איסורא ואפילו במקום דלאו טענה היא לענין כתובה אבל לשיטתא דהכא והיא לרבי יוחנן אליבא דר"ג במקום שאין יכול להפסידה כתובתה אינו נאמן גם בן לאוסרה עליו. אמנם לשיטת הבבלי לרבי אלעור דאמר נאמן לאסרה עליו היינו דוקא במכחישתו או שותקת דטענתו טענה לענין כתובה מטעמא דחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן לענין איסורא דטענתו בריא הוא אבל אם היא אודה אלא שאומרת נאנסתי תחתיך דאז אין יכול להפסידה כתובתה כר"ג אינו נאמן ג"כ לאוסרה עליו מפני שהיא טוענת ברי ואפילו במקום דליכא אלא חדא ספיקא וליכא חזקה דגופה דמסייע לה היא נאמנת דאלים ליה ברי שלה לר"ג כדאמרן. ומצינו גם כן דלא תלינן איסורא בממונא דאפילו במקום דטענתו לענין כתובה טענה היא מ"מ אינה אסורה עליו כגון באשת ישראל ומכחישתו או שותקת ויש בה תרי ספיקי לאיסור' דלענין כתובה הוא נאמן משום חזקה דאין אדם טורח וכו' דלר"א אית ליה נמי להא דרב יהודה (ועיין בתוס') ועוד אפילו אם אמרינן דלית ליה לר"א טעמא דחזקה מ"מ הוא נאמן דלענין ממון לעולם ליכא אלא חדא ספיקא שאי אתה יכול לומר לענין כתובה ספק באונס ספק ברצון ספק תחתיו ספק לאו תחתיו דאם לא תחתיו אפילו באונס הפסידה כתובתה דמקח טעות הוי ואת"ל תחתיו שמא ברצון והפסידה כתובתה וליכא אלא חדא ספיקא לתקנתא דידה שמא נאנסה תחתיו וכן משמע מהתוס' ד"ה אי למיתב וע"ש וכ"כ הרא"ה ז"ל ונפקא מינה היכא דלא טרח בסעודה דלדעת הרשב"א ז"ל ליכא חזקה ואינו נאמן ולטעם השני מ"מ נאמן (ועיין לעיל שם ד"ה אמר רבי הילא ושם כתבתי בשם התוספו' דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה לא אמרינן בכה"ג דמהימן לענין כתובה משום חזקה שאין אדם טורח וכו' דהרי לא מיתסרה עליו ולא מפסיד כלום דבתר הכי מקיים לה במנה וע"ש בשם הרא"ה דאפילו בכה"ג מהימן) אבל לא מצינו שתהא נאסרה עליו ולא תפסיד כתובתה ואפילו בבוגרת דלשיטת הבבלי יש לה טענת דמים כמבואר לעיל ואם היא מכחישתו או שותקת מפסדת נמי כתובתה. וכל זה הוא לדעת ה"ר יונה והרא"ש והר"ן ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הביאם הה"מ ז"ל בפי"ח מהלכות א"ב וכן דעת הרא"ה ז"ל שהה"ד לענין איסורא אם טוענת בברי דבר המתירה שהיא מותרת וכמשמעות סוגי' דסתמא דהכא כמו שביארנו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דכל היכא דליכא אלא חדא ספיקא לעולם אסורה היא ואין משגיחין על דברי' כ"כ הה"מ שם דנראה מדבריו כן וזהו מדסתם שם ולא חילק בין מכחישתו או אם היא מודה וטוענת ברי ולכאורה קשה על דפסק נגד סתמא דהכא דלשיטת רבי יוחנן רהטא כמ"ש לעיל וצ"ל דהוא ז"ל מפרש דרבי ירמיה הוא דמפרש הכי אליבא דר"ג ואפי' תימר במדברת וכו' ולא פסק כוותיה אלא כרבי לעזר דלעיל בהא דבחדא ספיקא אינה נאמנת וטעמא דליכא חזקה דגופה דמסייע לה ואע"ג דבהא דלקמן פסק כרבי יוחנן אליבא דר"ג דקי"ל כוותיה דמכשיר נמי העובר אפילו ברוב פסולין וליכא חזקה דכשרות כדכתב פט"ו שם הלכה י"א ס"ל דשאני התם לענין הולד שלא החמירו בו כלל שאלו היו מחמירין בו לא היה לו תקנה לבא בקהל כדנתן טעם הה"מ פי"ח שם אבל הכא הרי יש לה תקנה להנשא לאחרים. ולענין ס"ס באשת ישראל פסק בהא כרבי אלעזר בשיטת הבבלי דאע"ג דע"כ דס"ל דיש קול לאנוסה אפ"ה הואיל ובתרי ספיקי לא מיחשב רובא דרצון כלום כמ"ש לעיל שם ד"ה קול יוצא לאנוסה ובזה נתבארו היטב כל כללי דינים משמעתא דפ"פ כל חד וחד לפי שיטתו ועיין בהלכה דלקמן שם ביארתי עוד כמה חילוקים מדיני מיגו. ודע דכל חלוקי דינים מ"ש לענין איסור אינם נוהגים בזמן הוה בטענת בתולים אלא לענין הפסד כתובה לחוד כדאמר הכא לעיל קידשה בחופה לית לה באילין קנסייא וכמ"ש שם בשם הר"ן ז"ל דאין חוששין שמא זינתה אחר החוכה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ח שם הלכה י' כהן שקידש וכו' ואחר זמן בא עליה וטען וכו' ואפ"ה נאמן לענין כתובה במכחישתו או שותקת מטעמא דחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אפי' לדעת התוס' דלעיל דהא קי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ומקח טעות הוי ומפסידה או כתירוץ הרא"ה ז"ל כמה שביארנו. ויצא לנו עוד ממ"ש ללמוד בדבר חדש דלדעת הרשב"א ז"ל דאם לא טרח בסעודה אינו נאמן אפי' בזמן הזה ומנהגינו עכשיו אבל למה שכתבתי לעיל דבממון לעולם ליכא אלא חדא ספיקא ואפי' לא טרח איכא למימר דנאמן דמספיקא מוקמינן ממונא בחזקת מארי' ומכ"ש בזמן הזה דאין שום ספק שמא נאנסה תחתיו ולפי טענתו בחזקת שזינתה מקודם היא וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ואנן מהימנינן ליה אפי' לא טרח אם טענתו טענת ברי הוא כדאמרן:
שנייא היא מומין שדרכן להוולד. הר"ן ז"ל בפ' המדיר הקשה על פירש"י ז"ל שפי' בבבלי דף ע"ה על הא דמקשי התם רישא וסיפא אהדדי דרישא כרבי יהושע אתיא דלא אזיל בתר חזקה דגופה וסיפא כר"ג ומשני רבא התם כאן נמצאו וכאן היו ופי' רש"י דרבא מהדר לאוקמי כולה מתני' כר"ג דמוקמינן הילכתא כוותיה בפ"ק דחזקה דגופ' עדיף ורישא ה"ט דאיתרע חזקתי' דאב דכאן נמצאו כאן היו ובפ"ק נמי פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל היא ובה אמר ר"ג דלא הורע חזקת אביה בכך ע"כ והקשה הר"ן ע"ז דהא לישנא דהנושא את האשה משמע שתיכף שנשאה נולד מחלוקת זה ביניהם אע"פ שאי אפשר לומר שמשנשאת נאנסה ואמאי נאמנת והא כיון דע"כ נבעלה בבית אביה נימא כאן נמצא כאן היה וקודם שנתארסה נבעלה ומקחו מקח טעות ולכך פי' הוא ז"ל דרבא ה"ק דמתני' דהכא לא שייכא בפלוגתייהו דר"ג ורבי יהושע כלל דאינהו פליגי בברי ושמא ומתני' בשמא ושמא כגון שאינה בקיאה בהן מתי נולדו כריח הפה וטעמא דכולה מתני' בין רישא וסיפא משום כאן נמצאו כאן היו וכן הגירסא ביש ספרים (וכך היא הגי' בספרים שלפנינו) ובפלוגתא דהנושא את האשה היינו טעמא דאמר ר"ג נאמנת אע"פ שע"ר בבית אביה נבעלה משום דכיון שהוא טוענת ברי לא אמרינן כאן נמצא וכאן היה עכ"ד ומתוך הדברים האלו יתבאר לך היטב מה שפירשתי בפנים ובמה מחולקין הן ר' יוחנן ורבי יוסי וכן הא דמקשי סתמא דגמרא על דברי רבי יוסי הוא ממש כקושית הר"ן והתירוץ שתירץ רבי יוחנן כפי' דבריו בשינוייא דרבא. ואף שהתוס' שם בד"ה רישא כתבו ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה דאי בענין שודאי לא נאנסה משנשאת אע"ג שנכנסה לרשות הבעל איתרע לה חזקת רשות האב הואיל דודאי ברשות אביה נאנסה עכ"ל איכא למימר דלדעתו ז"ל לא ניחא לפרש כן דהא ר"ג מילתא פסיקתא קאמר דנאמנת ומשמע אפילו בענין שאי אפשר שנאנסה משנשאת כדלעיל. והכא אי אפשר לפרש דבניחותא קאמר ר' יוסי האי מן אילין בתולין (וכן פי' שדה יהושע ולא נחית לכוונת הסוגיא) ובתולין וכו' לומר דה"ט דלמדין מומין מבתולין דאדרבה הוא דאי מיירי בענין שע"כ בבית אביה נבעלה א"כ על כרחך לומר דלא דמיא מומין לבתולין. כדפרישית:
היא אומרת מוכת עץ אני וכו' נאמנת. לענין כתובה ולענין איסורא תליא בפלוגתא דהפוסקים דלדעת הרמב"ם ז"ל אינה נאמנת כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא כמו שאינה נאמנת בטענת משארסתני דאין הולכין לאיסור אחר מה שמתרצת עצמה בדיבורה בשום טענה ואפי' הוא ברי וטעמא הואיל ושוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא אבל לדעת רוב הפוסקים אפילו לענין איסורא נאמנת דאלים ברי שלה כמ"ש בהלכה דלעיל הכל באר היטב כל חד וחד לפי שיטתי ועיין שם במרא' ד"ה תמן. ודע דלדעת הרמב"ם שאמרנו דאינה נאמנת לענין איסור ומשום דאין כאן אלא ספק אחד כתב הה"מ ע"ז שם וכבר שאלו למה אמרו שאין כאן אלא ספק אחד והלא שמא מוכת עץ היא ויש כאן ב' ספיקות ותירצו דמוכת עץ דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו עכ"ל ומשמע מדבריו שם דאפילו היא טוענת מוכת עץ אני אפ"ה אמרינן לגבי איסורא כן דכשאין אנו מאמינין לדבריה וחוששין שמא דרוסת איש היא תו לא מחשבינין לספק דמוכת עץ לספיקא ולומר באשת כהן ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ ואת"ל אינה מ"ע ספק תחתיו ספק לא תחתיו א"נ באשת ישראל וקיבל אביה קידושין פחותה מבת ג' את"ל אינה מ"ע ספק באונס ספק ברצון וטעמא דמוכת עץ לא שכיחא ואינו נכנס בסוג הספיקות כלל ואפי' בטוענת וכן מוכרח מדבריו ז"ל שהרי מתחלה כתב לדעת המפרשים דאין מחלקין בין ממון לאיסור כשהיא מודה וטוענת שנאנסה וכו' או שטוענת מוכת עץ אני וכו' וע"ז כתב וזה נראה דעת רבינו וכו'. וכבר שאלו וכו' ע"ש והתוס' בסוף ד"ה ואב"א תירצו על קושיא זו דאם איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך ע"כ ולפי דבריהם יש חילוק בין טוענת מוכת עץ אני ובין אינה טוענת אלא דמוכרח שם דלא הוצרכו לדחוק בכך אלא אם אמרינן מוכת עץ שכיחא כדאמר באלו נערות דף ל"ו כולהו נמי מיחבט חביטן והיינו לסומכוס משום ר"מ דאמר התם סומא אין להטענת בתולים אבל לת"ק דאמר יש לה טענת בתולים ע"כ דס"ל דחבטה לא שכיחא כדמוכח התם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות אישות דיש לה טענת בתולים וע"כ מוכת עץ לא שכיחא כלל וא"כ לא הוי אלא חדא ספיקא (ועיין בתוס' סוף ד"ה אי למיתב שתירצו שם דהיינו דוקא לר"ג מוכת עץ שכיחא אבל לרבי יהושע שמעינן דלית ליה טעמא דחבטה וכו' ולפ"ז לא הוי שייך הכא לתרץ כן דהא אליבא דר"ג קיימינן הכא ולא היא דאיכא למימר בהא פסק כת"ק דר"מ דהתם ועיין לעיל הלכה ב' ד"ה שמא) ובהכי ניחא דברי הר"ב שכתב בפירושו בד"ה נאמנת ומ"מ אם אשת כהן היא וכו' מפקינן לה מיניה והתי"ט כתב שם עליו דדבריו בפסק זה דחין וכו' וע"ש ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך דלק"מ עליו ופסק זה שריר וקיים דדבריו בזה המה נמשכים אחר דברי הרמב"ם ז"ל בפסקו וכדעתו בחיבורו וכן בפירוש המשנה ול"ד אשת כהן והה"ד אשת ישראל במקום דליכא אלא חדא ספיקא ומהטעמים שנתבארו. ודע דאף שכתבנו שאין חילוק בין טוענת לשאינה טוענת להאי מ"ד דמ"ע לא שכיח' וכן אין חילוק לענין איסור בין טוענת משאירסתני ובין טוענת מ"ע אני ולדעת הרמב"ם ז"ל לעולם אסורה מ"מ מצינו חילוק לענין מיגו בזה לענין ממונא דבטוענת מוכת עץ אני מעיקראי וכתובתי מנה למאי דקי"ל כרבנן כמבואר לעיל דאז נאמנת במיגו אי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך וכתובתה מאתים דבהא לא שייך לומר לא שכיחא כיון דהשתא נמי טוענת מ"ע אני (וזה החילוק שיש בין האי מיגו ובין אם טוענת משארסתני כמבואר לעיל וכן בין מיגו ובין שתי ספיקות דבזה לעולם אמרינן מ"ע ל"ש אפילו כשהיא טוענת דהתם אם לא נאמין לדבריה אין חוששין כלל לספק דמ"ע דל"ש אבל הכא מחזיקין אנו לטענתה במיגו דאי בעיא וכו' באותה טענה גופה אבל במכחשת ואומרת בתולה הייתי אינה נאמנת דליכא מיגו דמ"ע לא שכיחא ועוד דלא אמרינן מיגו להוציא כדכתב הרא"ש ז"ל והמרדכי כתב משום דהוי מיגו במקום חזקה דאין אדם טורח וכו' ובריש ב"ב דף ה' בעיא דלא איפשיטא היא וצריך לחלק בין טענת שמא לטענת ברי כדלקמן וכן באומרת משארסתני ליכא מיגו דמ"ע דלא שכיח' ואינה נאמנת לענין ממון אלא משום טעמא דאיכא חזקה דגופה דמסייע לה ונ"מ במקום דליכא חזקה דגופה שמסייע לה כגון באשת ישראל וקיבל אביה קידושין פחותה וכו' למאי שכתביו לעיל בשם הרא"ש ז"ל דאין כאן חזקה המסייע לטענתה ע"ש) ומצינו לפ"ז חומר באשת ישראל מבאשת כהן לענין כתובה ואם דלענין איסור שתיהן שוות במקום דליכא אלא חדא ספיקא מ"מ לענין כתובה באשת כהן נאמנת לומר משארסתני נאנסתי וגובה כתובתה דאלים ברי שלה נגד טענתו שמא עד וכו' דהא איכא חזקה דגופה דמסייע לה וכן נאמנת לומר מוכת עץ אני מעיקרא במיגו דתחתיך ובאשת ישראל במקום שהיא אסורה א"כ לענין כתובה נמי אינה נאמנת לומר נאנסתי דהא ליכא מיגו וליכא חזקה דגופה המסייע לה כמבואר וכן לא שייכא כאן להאמינה בטענת מוכת עץ במיגו ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל לא אלים ברי שלה אלא במקום דאיכא חזקה או בדאיכא מיגו כמ"ש לעיל צריך לחלק בין איסורא לממונא מדסתם בפי"א מהלכות אישות בזה ולא חילק בין אשת ישראל לאשת כהן. ועיין בהגה' מיימוני' פרק ט"ו מהלכות טוען שכתב במקום דאיכא טענת ברי אמרינן מיגו להוציא ועיין בב"ח חה"מ סימן פ"ב וכן צריך לחלק לענין מיגו במקום חזקה שכתבתי לעיל דבטענת ברי אמרינן מיגו במקום חזקה:
אלא היא אומרת מוכת עץ אני וכתובתה מאתים. כך היא הגירסא בדפוס ויניצא' ועיקר ובדפוס קראקא הגיר' וכתובתה מנה וזה טעות המגיה שרצה להשוות המחלוקת דהאי תלמודא עם מחלוקת אמוראי בבבלי דף י"ג בהאי אוקמתא דמתני' וכן פי' שדה יהושע ותפס לעיקר הגהה זו ונדחק שם בדברים הרבה ומחמת כן דילג מלפרש האי דרבי הונא בשם ר"ז דלקמן והמעיין יראה ויבין דע"כ אי אפשר להשוות שיטות הש"ס הכא ולא דמו להדדי כי אוכלא לדנא דהרי בבבלי עיקר פלוגתת האמוראים אי מוקמינן מתני' כרבי מאיר ובין הכיר בה ובין לא הכיר כתובתה מאתים ומכח זה ע"כ להאי מ"ד דס"ל לתנא דמתני' כנסה בחזקת וכו' יש לה מנה והילכך לא מוקי מתני' כרבנן כמבואר ולאידך מ"ד מוקי המתני' כרבנן ובין הכיר ובין לא הכיר כתובתה מנה אבל הכא ע"כ עיקר פלוגתייהו דאמוראי אליבא דר"מ אי מודה בלא הכיר או לא מודה וכולהו אוקמתא אליבא דר"מ ורבי ירמיה ורבי הונא פליגי בשם ר"ז בטענתייהו במילתא אחריתא כדפרישית. ולענין דינא ליכא פלוגתא בין האי תלמודא להבבלי דהא קי"ל כרבנן וכמבואר:
מהו מדברת נבעלת. כרב אסי בבבלי שם ולפ"ז צריך לאוקמי סיפא דקתני היתה מעוברת דלהכשיר בתה קמ"ל ולהודיע כחו דרבן גמליאל דאל"כ תרתי למה לי כדקאמר התם. והרמב"ם ז"ל פרק י"ח מא"ב הלכה י"ג כתב וז"ל פנ י' שראוה שנבעל' לאחד והלך לו ואמרו לה מי הוא זה שבא עליך ואמרה הדם נשר הוא ה"ז נאמנ' ולא עוד אלא הפי' ראוה מעובר' ואמרו לה ממי נתעבר' ואמרה מאדם כשר ה"ז נאמנ' ותהיה מותר' לכהן עכ"ל משמ' מדבריו ז"ל דאפי' לענין הכשר דידה איכא רבותא טפי במעובר' מנבעלת ואפשר דטעמו משום דאיכא למימר בראוה שנבעלה לזה היינו טעמא דנאמנת דמירתתא לשקר שמא יחזרו לחקור אחריו ויודע הדבר אם כשר הוא או לא אבל בסיפא ה"א דאינה נאמנת קמ"ל ואין להקשות דלפ"ז מנא לן למידק דאפי' להכשיר בתה נאמנת אל בא דר"ג (דעיקר הדיוק אליביה מדקתני תרתי כמבואר בבבלי ועיין בתוס' קידושי דף ע"ד ד"ה אי מהתם) וכמו שפסק הוא ז"ל בפט"ו שם דילמא סיפא דמתני' לא אתיא לאשמעינן רבותא אלא בדידה כדאמרן וקתני רישא להודיע כחו דרבי יהושע וסיפא להודיע כח דר"ג דבמתני' לא שייך לפרש כן דהא מאיש פלוני וכהן קאמרה והיינו דשינה הוא ז"ל בלשונו שכתב ולא עוד וכו' מאדם כשר סתם והרי אינו לפנינו ואין אנו יודעין מי הוא לחקור אחריו ואפ"ה נאמנת אבל במתני' דקאמרה מאיש פלוני ולפירושא דרב אסי ודהכא דמדברת היינו נבעלת ע"כ דסיפא קמ"ל דאפי' להכשיר בתה קאמר ר"ג דנאמנת אע"ג דלית לה חזקת כשרות והיינו דקתני במתני' מאיש פלוני כדי להשמיענו להאי בבא יתירא להכשיר נמי בתה. ועיין בהלכות דלקמן שם ביארתי כל הצורך מהשייך לחלוקת דינים אלו והמסתעפים מהם:
אפילו במקום שרוב כשירין היא המחלוקת. וכלומר דברוב פסולין נמי ר"ג מכשיר וכן הוא בבבלי לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין וכו' וכן היא מסקנת הפוסקים לענין דיעבד ועיין בדיבור דלקמן ובהלכה י' דבור המתחיל מודה רבי יהושע:
נאמנת וכשרה לכהונה היא ובתה וכר' יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וכן הוא מסקנת הבבלי דנאמנת בטוענת לכשר נבעלתי אפי' להכשיר הולד אע"ג דלית לה חזקה דכשרות דקי"ל כאבא שאול בעשרה יוחסין שהיה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו אם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ואזלא שיטתא דידיה כר"ג דהכא כמבואר התם. ודע דבבתה מקילינן טפי מבה עצמה דבתה מכשרינן אפי' לכתחילה אפי' ברוב פסולין אבל היא עצמה לא תנשא לכתחילה לכהן עד דאיכא רוב כשרים אצלה לדעת רוב הפוסקים ולדעת הרמב"ם עד דאיכא תרי רובי אפילו בטוענת כאשר יתבאר לקמן. וטעמא דמילתא כדכתבו הר"ן והה"מ לפי שהדין כך שתהא נאמנת לא החמירו בולד כלל שאם היו מחמירין בו לא היה לו תקנה לבא בקהל ולפיכך אמרו בדין הולד לכתחילה כדין האשה בדיעבד שאם נשאת לא תצא אפי' ברוב פסולין בטוענת אבל לכתחילה לא תנשא היא לכהן כדמסיק בבלי דף י"ד ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשירין וכו' והרי יש לה תקנה שתנשא לישראל עכ"ד (ועיין לעיל הלכה ו' במראה ד"ה תמן) ולפי דבריהם היה נראה לכאורה לומר לחלק בין אם העובר זכר או נקבה דבזכר לא שייכא ביה תקנה אחרת דמה לי אם נושא כהנת או ישראלית אבל נקבה יש לה תקנה להנשא לישראל ואפשר דמחמרינן בבת כמו באשה עצמה שלא תינשא לכהן לכתחילה וכן היה נראה לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל גבי דין העובר בפט"ו מא"ב הלכה י"א שכתב וז"ל פנויה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי ה"ז נאמנת והבן כשר ואע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים ע"כ הרי שדיקדק בדבריו וכתב בן כשר והבן כשר ולא כדפתח בריש דבריו מהו העובר וכו' אלא שלא ראיתי לא' מ' המפרשים שדקדקו מדבריו כן וכן רש"י ז"ל פי' בהדיא מכשיר בבתה שאם העובר הזה נקבה תנשא לכהונה ומדברי הטור באה"ע סימן ו' אינו מוכרח שמ"ש שם ודוקא בדיעבד וכו' י"ל דאאשה קאי וע"ש. והב"ח שם בסוף הסימן כתב וז"ל לפי זה אם רוב הפסולים אינם ממזרים אלא עכו"ם ועבדים דאיכא תקנה לעובר לבא בקהל כמו להאשה דין העובר כדין האשה שלא תנשא לכהן לכתחילה וק"ל עכ"ל וקשיא דמאי שנא אם רוב הפסולים הן ממזרים דאין לעובר עצמו תקנה אם באת להחמיר עליו. ומאי שנא אם הן עכו"ם או עבדים הרי נמי שייך לומר אין לו תקנה אם באת להחמיר עליו דאע"פ שיכול להתגייר מ"מ לאו בידו היא כדאמרי' בקדושין דף ס"ב גר לאו בידו להתגייר מי יימר וכו' ואפילו אם יאמר דעכ"פ שפיר יש לו תקנה מיקרי אם יזדקקו לו תלתא להתגייר בפניהם מ"מ בעבד קשה הא לאו בידו היא להשתחרר ועוד דהכא לא ידעינן רבו מנו. ועיין בפרק כירה דף מ"ו דמשמע מהתם דבמילתא דסגי בג' הדיוטות אמרינן דמזדקקו ליה ויש לחלק בין ענין מוקצה דלא הקצה מדעתו בשביל זה ובין ענין דבר המסור בידו דלעולם לאו בידו מיקרי ואין להאריך כאן:
מצינו שתוקי כהן גדול. והיינו שתוקי כשר דלקמן וכן מהדר ליה ר"י לרבי אלעזר בבבלי דכשר הוא לא דמשתקין אותו מדין כהונה מדכתיב והיתה לו וגו' זרעו המיוחס אחריו והיינו דוקא בזנות אבל בנשואין כגון אשת כהן שמת בעלה ולא שהתה שלשה חדשים ונשאת לכהן וילדה בן ספק אם מראשון או מאחרון כשר לכהונה ג"כ כמבואר בפ' נושאין דף ק' דקרא אסמכתא בעלמא ובנשואין לא גזור רבנן וכן בפרק החולץ גבי יבמה הראשון ראוי להיות כ"ג וכדאמרינן בהאי ש"ס ג"כ שם הלכה ב' מני מכשיר רבי מאיר וכו'. למאי דפרישית בפנים משמע מהכא דהפלוגתא בבת' היא אבל אלמנת עיסה עצמה כשירה לכ"ע ועיין בתוס' דף י"ד ד"ה ת"ר דהוכיחו שם מגירסא דהכא כפירוש ר"ח דכולה ברייתא בכשרות דבת מיירי. ולא באלמנה ולפ"ז ע"כ צריך לפרש כדאמר התם דשתוקי חלל איכא בינייהו וע"ש דלא גרסי הכא כל שאין בה לא חלל אלא כמו שהעתקתי בפנים:
מעתה אין שתוקי כר"ג וכר"א. וכן משמע מדלעיל ביבמות פרק החולץ סוף הלכה ב' דקאמר התם ההיא דתנינן תמן עשרה יוחסין עלו מבבל על דעתיה דר"ג ור"א תשעה כדפרישית שם דלא קחשיב אליבייהו שתוקי אבל קשה דהרי מסיק הכא דיש שתוקי גם לר"ג ור"א בשותק' או באיני יודע' ועיין לקמן בקידושין פ"ד הלכה ג' מ"ש שם בס"ד:
קרונה של ציפורין הוה עובדא. בבבלי הכריח כן משום דאלת"ה ריב"ן דאמר כמאן אי כר"ג אפי' ברוב פסולין נמי מכשיר אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פוסל והילכך מוקי לה רב יהודה כרבי יהושע ובקרונות של ציפורי היה המעשה ובזה מודה רבי יהושע משום דהוו תרי רובי כך היא שיטת רש"י ז"ל אבל התוס' פירשו בפי' הא' דככ"ע אתייא ומשום דהכא לא טענה ברי לכשר נבעלתי אפילו לר"ג בעינן תרי רובי ולפ"ז יש חילוק בין טוענת לשאינה טוענת דבטוענת ברי לר"ג מכשיר. אפילו ברוב פסולין ובשאינה טוענת אפילו לכתחילה תרי רובי בעינן ומיהו למסקנת הש"ס דהתם דלעיל דקאמר ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשירין אפי' בטוענת בעינן רובא לכתחילה ובדיעבד כשירה אפילו ברוב פסולין והיינו דאיכא בין טוענת לשאינה טוענת דבטוענת בחד רובא סגי לכתחילה ובשאינה טוענת לעולם בעינן תרי רובי בין לכתחילה ובין בדיעבד דאפי' נישאת תצא אם לא היו שם שני הרובין המצוי' אצלה כשירים וכל זה הוא לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל הביאם הה"מ בפי"ח מא"ב. אבל דעת הרמב"ם ז"ל שם דאפי' בטוענת לכשר נבעלתי לכתחילה בעינן תרי רובי ואין חילוק לדידיה בין טוענת לשאינה טוענת אלא בדיעבד דבטוענת אם נישאת לא תצא אפי' ליכא רובא דכשירים כלל כדכתב שם הלכה ט"ו ובשאינה טוענת לעולם בעינן תרי רובי אפילו בדיעבד וטעמו דמפרש להאי עובדא דתינוקת דריב"ן דבשטענה ברי לכשר נבעלתי מיירי וזהו כפי' השני של התוס' וכדפירשו התם דלמסקנא אפילו בטוענת בעינן תרי רובי לכתחילה ועיין בכ"מ שהליץ בעד הרמב"ם שהכריח לפרש כן דבטוענת מיירי דאל"כ מאי האי דקאמר ריב"ן כמאן וכו' מאי שיטתיה דר"ג ורבי יהושע הכא התם כשנבדקה הכא כשלא נבדקה הילכך ע"כ הא דריב"ן נמי כשנבדקה היא וכיון דאסיקנא בה דבעיא תרי רובא א"כ כי אמרי' בדר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה היינו עד דאיכא תרי רובי כדמפרשינן בדר"י בן נורי עכ"ל וזה אינו מוכרח כ"כ דנהי דלסברת המקשה ע"כ לפרש דבטוענת ברי מיירי וכדפירשו התו' מכח קושייתם ע"ש מ"מ לשינוייא דהש"ס אין לנו הכרח לאוקמי בטוענת וכדפירשו התו' בתירוצא קמא ועוד דאדרבה דמוכרח מכח הסוגיא דהתם דבאינה טוענת מיירי דאלת"ה מאי הא דמקשי התם לקמן ומי בעיניו תרי רובי מברייתא דט' חניות טפי היה לו להקשות ממתני' דר"ג דקאמר לעיל דנאמנת ולא בעינן רובא ואפי' שמואל לא קאמר התם ואת לא תעביד וכו' אלא לומר דלכתחילה חד רוב' בעינן ולא שייכא הכא לשנויי מעלה עשו ביוחסין כדמשני התם ומהיכי תיתי לפרש הא דקאמר את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשירים דבתרי רובי מיירי וע"כ לומר דאדרב חייא בר אשי סמיך לכתחילה בעינן תרי רובי כדמוכח מהמסקנא וכתירוצא בתרא דהתוס' אלא דאכתי נשאר לנו לבאר מנא לן לומר דבטוענת מיירי דילמא שינויי' דמשני בשאין כאן ברי הוא כתירוץ הא' דלשם ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דלמד מסוגיא דהכא דמשמע מאוקמתא דרבי יוחנן דבטוענת מיירי כדלקמן ובעיקר הדין פסק כמסקנת הבבלי וכרב חייא בר רב אשי דתרי רובי בעינן וכן יש לפרש מסקנא דהכא כמו שיתבאר:
מודה רבי יהושע באנוסה. לכאורה איכא למידק דאדרבה באנוסה ליכא למימר בודקת ומזנה דהא נאנסה כדכתבו התו' ע"ש ולרבי יהושע ליכא לאוקמי בלא ראינו שנאנסה ואיכא מיגו דא"כ היאך שייך לומר מודה באנוסה ועוד דלרבי יהושע לית ליה מיגו אבל זה אינו דה"ק לרבי יהושע בסתם זונה לא אמרינן דבודקת ומזנה דלא איכפת לה לבדוק ולפיכך לא מפיה אנו חיין אבל הכא שראינו שנאנסה מוקמינן לה בחזקת כשרות דלא אבדה לה חזקתה במה שנאנסה ומאמינין לדבריה באומרת לכשר נבעלתי ומזה יצא לנו הוכחה וראיה ברורה דבטוענת מיירי דאל"כ מאי אולמה דאנוסה לר"י. אלא דאנן חזינן דמשמע מסוגיא דהכא דרב כהן ורבי יוחנן פליגי באוקמתא דמתני' דרב כהן מוקי לה בשאינה טוענת וכר"ג והילכך קאמר קרונה של ציפורין הוה דבתרי רובי מכשירינן אפילו לכתחילה ורבי יוחנן מוקי לה בטוענת כדאמרן ואפילו רבי יהושע מודה בה וע"כ בחד רובא מוקי לה דאל"כ מאי איריא דקאמר מודה ר"י באנוסה תיפוק ליה דר"י לא פליג לעיל אלא בחד רובא והכא תרי רובי הוו ולמסקנ' דהכא דקאמר הלכה כר"י שאמר משום ריב"ן משמע דאאוקמתא דרב כהן קאי ומוכיח הוא מדבעי היך עבדין עובדא וכו' ואי בחד רובא וטעמא דטוענת אפילו רבי יהושע מודה הכא ומאי קא מיבעיא ליה ועוד דע"כ בשאינה טוענת קמיבעיא ליה דאל"כ הא כבר איפסיק לעיל הלכה ה' הילכתא כוותיה דר"ג דבטוענת כשרה אפילו ברוב פסולין ואפילו לכתחילה קאמר דנאמנת ומזה היה נראה לומר כדעת הפוסקים דבאינה טוענת דוקא הוא דבעינן תרי רובי ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דמפרשינן לסוגיא דהכא דלא פליגי רב כהן ורבי יוחנן אלא אי תרי רובי בעינן או בחד רוב' סגי כדאמרן אבל לכ"ע בטוענת מיירי וכן משמע מדקאמר ר"י מודה רבי יהושע באנוסה דלא פליג אלא בהא דבעי לאוקמי ככ"ע ולא כדאוקי רב כהן בתרי רובי דוקא וע"ז קאמר דבכה"ג רבי יהושע נמי מודה וע"כ בטוענת היא (ואזדא לה הוכחת הר"ן ז"ל דבשאינה טוענת מיירי דסתמא דמילתא הכי איתא דתינוקת הוה ולא ידעה למיטען ואנוסה הות ולא ידעה מנו עכ"ל וכבר נתבאר דמהכא מוכח דבטוענת מיירי ולפיכך מודה רבי יהושע בהא ומעשה דהוה בתינוקת הוה ומ"מ היתה מכירו וטענה דכשר הוא) ולא קשיא הילכתא דהכא אהילכתא דלעיל דאיכא למימר שאני הכא דבאנוסה איירינן ולר"ג גרע טפי אנוסה מזינתה ברצון בהא דהא ע"כ לר"ג בראוה שנבעלה דליכא מיגו טעמא הוא משום דהאשה בודקת ומזנה ובאנוסה לא שייך למימר הכי ובהא פליגי ר"ג ורבי יהושע דלר"י אנוסה עדיפא טפי כדלעיל ולר"ג גריעה אנוסה לטעמא דידיה והילכך בעי הכא איך עבדין עובדא בכה"ג וקאמר דהלכה כריב"ן דבעינן תרי רובי אבל לשיטת הבבלי דלא מחלקינ' בהכי ובין אנוסה ובין נבעלה לדעת שוין דלכתחלה בעינן תרי רובי כדפסק רב חייא בר אשי ומסתיי' לן משיטתא דהכא דמוקי לה' בטוענת ואפ"ה בעינן תרי רובי לכתחילה להחמיר דמעלה עשו ביוחסין:
תוכה שבציפורין בעל. משיטתא דהכא משמע כפרש"י ז"ל דדוקא בתוכה של עיר ובשעת קרונות הבאים לתוכה אבל לא כשפירש מציפורי לחוץ לעיר ובעל אבל דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא כשבעל בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות דאז מסייע רוב סיעה לרוב כשירין שבעיר שפירשו אלו העוברים ממנה כמבואר מדבריו שם הלכה י"ד ולדעת רש"י ז"ל אם נודע שפירש מן העיר אע"ג דאיכא רוב סיעה אינה מסייעת דניהוי חרי רובי וכן דעת הריטב"א והרשב"א ז"ל הביאם הב"י שם וכן דעת הר"ן ז"ל שכתב בשעת קרונות שהשיירות באות לעיר והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים לכהונה עוברת שם וכתב עוד וז"ל ומפרשינן בגמרא דהיינו טעמא דבעינן תרי רובי משום דאע"ג דמדינא כל היכא דאזלי אינהו לגבה אית לן למישרי משום כל דפריש מרובא פריש אפ"ה לא שרינן לה כדי שלא יבא להתיר היכא דאזלה איהי לגבייהו דהוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וברוב סיעה נמי לא שריא אע"ג דליכא למיחש בה מידי דהא ליכא קבוע כדי שלא יבא הדבר להתיר ברוב העיר עכ"ל וזה דגריס נמי כגיר' רש"י והתוס' איכא דאזלא איהי לגבייהו או דילמא אזלא וכו' ע"ש ועיין לקמן. כלומר דגזרינן ברוב העיר גרידא אפילו אזיל איהו לגבה משום היכא דאזל' איהי לגביה דהוי ליה קבוע ובזה דעת הרמב"ם ג"כ שוה לדעת רש"י והתו' וכן הוא דעת רוב הפוסקים דגזרינן אטו קבוע אבל דעת הטור אינו כן שכתב שם וז"ל ונראה דאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחילה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא"כ הלכה היא אליו וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי נראה דתנשא לכתחילה ע"כ וזהו דגרי' בגמרא על דמקשה רוב העיר אמאי לא אי דקאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו כדכתב הב"י שם לדבריו ז"ל ע"ש וכדמוכ' לקמן. ומתוך הדברים אלו יתבאר לך דג' שיטות הן בזה דלדעת הרמב"ם בעיקר הדין מחולק הוא עם רש"י דאליביה צריך שתהא נבעלת דוקא בפרשת דרכים אבל בתוך העיר אפי' איכא תרי רובא לא מכשרינן וטעמא איכא למימר דאפי' בתרי רובי גזרינן משום קבוע כי היכי דגזרינן ברוב סיעה גרידתא אליבא דכ"ע אע"ג דודאי ניידי וליכא למיחש בה מידי כמ"ש בשם הר"ן כן נמי גזרינן בתוך העיר אפי' בשני רובי כדי שלא יבא להתיר היכא דאזלא איהי לגביה וכולה חדא גזירה היא משום קבוע דמעלה עשו ביוחסין ומחמרינן אפי' בכה"ג (ועיין לקמן שכתבתי דמוכרח הוא מהסוגיא וא"צ נמה שנדחק הב"ח להליץ בעד הרמב"ם בזה). אבל דעת רש"י ז"ל בזה דהיכא דאיכא תרי רובי מכשרינן בתוך העיר דליכא למיגזר מידי וזהו דוקא בדחזינן דאזיל איהו לגבה דאז לא גזרינן בתרי רובי אבל בסתמא ואין ידוע מי הלך למי אפילו בתרי רובי איכא למיגזר ומדויק הוא לפי גירסתו ז"ל דגריס על הא דמקשי רוב העיר גרידא אמאי לא אי דקאזיל איהו לגבה כל דפריש וכו' ומשני איכא דאזלה וכו' כלומר דחוששין משום שיש שהולכת היא אצלם והוי ליה קבוע דאז ברובא גרידא לא הוי רובא כלל והילכך גזרינן אפי' אזיל איהו לגבה כי היכי שלא יבא הדבר להתיר בקבוע ומכ"ש בסתמא אבל אם יש כאן תרי רובי לא שייך למיגזר אלא בסתמא דאז חוששין שמא היא הלכה אצלם ולא מהני מידי כל הני רובי דאפילו בדליכא אלא חד פסול הוי ליה קבוע וכמחצה על מחצה דמי אבל כדחזינן דאזיל איהו לגבה בהא ודא ליכא למיגזר מידי בתרי רובי ולא חיישינן לדעתו ז"ל בזה שלא יבא הדבר להתיר בקבוע דהרי אתרי רובי קפדינן ולא דמיא לרוב סיעה גרידתא דגזרינן אטו קבוע אע"ג דכולהו ניידי דהתם ליכא אלא חד רובא ואיכא למיגזר בהא אטו רוב העיר גרידא וכולה חדא גזירה היא משום קבוע זהו העולה מדברי רש"י ז"ל לפי טעמו וגירסתו כאשר נתבאר. והיינו טעמא נמי לדעתו ז"ל דאם פירש מן העיר לא מהני רוב סיעה כשירין דהא רוב סיעה גרידא נמי כולהו ניידי ואפ"ה גזרינן אטו קבוע ואפילו אם נאמר דלא דמי כ"כ טעמיה משום דחזינן שפירש מן הבתים והוה ליה נולד הספק במקום הקביעות כדפרישית בפנים וכדכתבו התוס' שם. ולדעת הרמב"ם ז"ל איפכא הוא דדוקא חוץ לעיר מהני תרי רובי אבל בתוך העיר גזרינן אפילו בתרי רובי אטו קבוע ודמי ממש להא דגזרינן ברוב סיעה גרידא כדי שלא יבא הדבר להתיר בקבוע כמ"ש לעיל אלא דבזה הם שוין דעת הרמב"ם עם דעת רש"י ז"ל דגזרינן רוב אטו קבוע והיינו כל אחד ואחד לפי שיטתו לדעת הרמב"ם אפילו בתרי רובי בתוך העיר ולדעת רש"י דוקא ברוב אחד אבל בתרי רובי ליכא למיגזר מידי והיינו בדאזיל איהו לגבה אבל בסתמא גזרינן אפי' בתרי רובי. ודעת הטור בזה הוא דעת שלישית דפליג על הרמב"ם והתיר בתוך העיר בתרי רובי בדאזיל איהו לגבה ולא גזרינן מידי ובזה הוא כדעת רש"י ז"ל אלא מה שהוסיף וכתב אפי' בסתמא לא חיישינן מידי פליג נמי על רש"י בהא וטעמו דגריס בשינוייא לא צריכא דקאזלה איהי לגבייהו וכלומר דידעינן שהיא הלכה אצלם דאז הוי ליה קבוע אבל בסתמא לא גזרינן מידי בתרי רובי ומכ"ש בדאזיל איהו לגבה. ובזה צדקו דברי הב"י שכתב דברי רבינו הם לפי הגירסא שכתבתי לא דקאזלה איהי לגבייהו אבל רש"י וכו' דלכאורה הוי משמע דדברי הטור הולכין בזה כדעת רש"י דבתרי רובי ליכא למיגזר מידי אבל לפי מ"ש עיקר דיוקו מדכתב הטור ובסתמא נמי וכו' ואין כן דעת רש"י ז"ל לפי גירסתו (וזה שלא כדברי התי"ט שכתב ואין חילוף גירסת לשון בין הטור ורש"י כמ"ש הב"י ורש"י והטור דעת אחת להם בזה והמעיין היטב יודה לדבריי וכן מ"ש שם לדעת הרמב"ם ורצה לתלות הדבר אם הרוב סיעה ממקום אחר או לא אינו מוכרח דודאי זה דבר פשוט דלדעת מי שסובר דבתוך העיר כשרה רוב סיעה הבאה ממקום אחר היא אבל לדעת הרמב"ם דלא הכשיר אלא בפרשת דרכים א"כ רוב הסיעה צריך שתהיה ג"כ מאותה העיר שבאה שיהיה בה רוב כשרים יהיה ממקום שיהיה מעיר הקרובה לה או ממקום אחר שבאה וכן הוא משמעות דבריו ז"ל והיו רוב העוברים שם כשירים ורוב העיר שפירשו אלו העוברים ממנה כשרים וכו' והיינו תרי רובי לדעתו ז"ל ואין כא תימה על הב"י שלא העיר בזה דנלמד מכלל דבריו) ודע דאף למה שכתבנו לעיל דדעת רש"י והתוס' שוין הן היינו לענין דגזרינן אטו קבוע אבל מ"מ יש הפרש בפירוש כונתם לפי חילוף הגירסאות שביניהם דלרש"י דגרי' איכא דאזלה וכו' כונתו דאפילו אזיל איהו לגבה גזרינן ברובא חדא אטו היכא דהיא אזלה לגביה כמבואר אבל לגירסת התוס' דילמא אזלא וכו' היינו לומר דגזרינן דילמא לא הכי הוה דאזלי אינהו לגבה אלא דאזלה איהי לגביה וא"כ אפשר לומר לדבריהם דהיכא דידעינן וודאי דאזיל איהו לגבה כשר ולא גזרנן מידי אטו קבוע אבל קשה לפ"ז מאי הא דמקשי מברייתא דט' חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב דילמא שאני התם דליכא לספוקי כלל אבל הכא חיישינן דילמא אזלה איהי לגביה ואין לומר דהתם נמי איכא למיחש שמא מן הלוקחין נפל ואפ"ה לא חיישינן דא"כ קשיא היא גופה מ"ט לא חיישינן לה דהא חדא ספיקא היא שמא מן הלוקחין או מן המוכרין וספיקא דאורייתא לחומרא אלא ודאי הא ליתא דאפילו נפל מן הלוקחין מותר שלא אסרו אלא בלוקח עצמו שנולד לו הספק ואין יודע דאיזה מהן לקח דכיון שנולד הספק במקום הקביעות אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל בנמצא הספק נולד עכשיו אחר שפירש ואפי' אנו רואין שנפל מיד הלוקח השתא הוא דאתיליד לן ספיקא ועל שעה זו נידון הספק לא על מקום הקביעות ומותר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש וליכא למיחש נמי שמא הלוקח לא ידע מאיזה מהן לקח דלא שכיחא הוא דמאן דזבין ידע ממאי זבין וכ"כ הרא"ה ז"ל ומטעם זה החליט דהנכון דפסלינן בחדא רובא אפי' היכא דקים לי' דאזל איהו לגבה גזירה משום דאיכא דאזלה איה לגביה והיינו דפריך מהא דשרי בנמצא לא גזרינן נמצא אטו לקח לפיכך הצריכו לשינויא דמעלה עשו ביוחסין וזה עולה כגירסת רש"י ז"ל למאי דפרישית ומזה נראה נמי ראיה חיזוק לברי הרמב"ם כמ"ש לעיל דאפילו בתרי רובי גזרינן בתוך העיר כדי שלא יבא הדבר להתיר בקבוע והיינו למסקנא דטעמא משום מעלה וכמו דיש הפרש בין יוחסין ובין רובא בעלמא דגזרינן הכא אף דקים לן שלא יהיה כאן קבוע וכפי העולה מפירוש זה שביארנו והיינו דוקא בתוך העיר דשייכא כאן מקום קבוע אבל בחוץ לעיר מכשרינן בתרי רובי לכתחילה דלא שייכא כאן מקום קביעות אלא דבחדא רובא גזרינן אטו רוב העיר גרידא וכולהו טעמא משום קבוע הות כמו שביארנו ועיין בקונטרס האחרון בחידושי כתובות מ"ש שם בכללי דיני דקבוע ומה שחידשתי שם בס"ד:
ופלטיא הולכין אחר הרוב. מאי דפרישית בפנים הוא לפי מסקנת הבבלי ביומא דף פ"ד דמחלק שם בין פרוש כולהו או מקצתייהו לחצר אחרת דבזה הולכין אחר הרוב בפיקוח נפש הואיל ולא נתחזק ישראל שם וכפי פירוש רש"י ז"ל שם ויש להרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בההיא סוגיא דהתם ואין להאריך:
כשירים מזנין ופסולין משליכין. עיין בפ' עשרה יוחסין הלכה ב' במראה ד"ה תינוק כל זמן שהוא מושלך מ"ש שם בס"ד:
הדרן עלך בתולה נישאת