Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Ketubot Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האשה. אם יש עדים וכו'. הקשו בתוס' וכי איכא עדים להימניה במיגו ' דאי בעי אמר פרעתי ותירצו משום דהוי מיגו במקום עדים והר"ן ז"ל תירץ משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"כ הרא"ש ז"ל. ונ"מ בין אלו ב' התירוצים דלתירוץ התוס' איכא לאוקמי מתני אפילו במקום שכותבין כתובה ונאבדה מיירי אבל לתירוץ הר"ן ע"כ במקום שאין כותבין מיירי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי הא דקאמר רבי יוחנן בריש פ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי עד שתוציא כתובתה (והר"ן פירש דאפי' לשיטת הרי"ף איכא לאוקמי בשהודה הבעל קודם מיתתו שלא פרע וכן בגרושה שתבעה מיד שגירשה אלא דמלישנא דמתני' משמע דבסתמא מיירי) אבל לדעת התוס' בסוף פ' הכותב אפי' במקום שכותבין כתובה ולא נקיטה כתובה אינו נאמן לומר פרעתי משום דקי"ל כותבין שובר וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ועיין לקמן בד"ה כ"ע מודיי:
והלך אחר הרוב. בבבלי משני רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין ' לה קול איתרע לה רובא והיינו לרב דס"ל בריש המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב כדפירשו התוס' דלרב פריך והכא משני לה למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובעל המאור ז"ל פי' אפילו לשמואל פריך מטעמא דאיכא חזקה דגופא דמסייע לרובא וכבר דחה פי' זה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דלא שייך לומר חזקה דגופה אלא גבי זנות דהעמידנה בחזקת כשרות וכהאי דאמרינן משאירסתני נאנסתי דנאמנת והולכין אחר חזקה דגופה אבל לא שייך לומר דאשה עומדת בחזקה שלא נשאת מעולם ואין לך בה אלא רוב וכן מוכח מהכא דקאמר זאת אומרת כו' ולא אזלינן בממון בתר רובא אלא בדבר אחד דאפרש מטעמא דאיכא חזקה כדאמר התם דף צ"ג גבי הא דרבי אחא גמל האוחר בין הגמלים דהוא גופיה מוחזק ואיכא אומדנא דמוכח וחזקה דכה"ג הוא דמסייע לרובא:
רבי חייא רבא וכו'. היינו דתני ר"ח קמייתא בבבלי ריש שנים אוחזין וכן מסקנת כל הפוסקים אע"ג דדחי לה התם כמו דדחי הכא היינו על הא דקאמר ותנא תונא דממתני' ליכא סייעתא אבל מכל מקום הילכתא כוותיה דר"ח בהא מטעמא שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו מעד אחד וכו' כדמפרש התם:
כל עמא מודיי שהוא חייב לה מנה. משמע מהכא דלא הוי ליה מודה במקצת ואינו חייב שבועה דאורייתא אי מטעמא משום דהוי שיעבוד קרקעות דכשיש לה שטר על אותו מנה דמי וכן דעת הראב"ד והרא"ש ז"ל והביא ראיה מסוגיא דהכא לפי פירושו בריש פירקין כדפרישית בפנים. או מטעמא דאין מודה מקצת חייב שבועה מן התורה אלא בדבר שאיפשר לכפור בו כדכתב הרמב"ם ז"ל בכ"ד מהלכות טוען הלכה ד' וכאן אינו יכול לכפור בכל שהרי עכ"פ מנה יש לה ונ"מ במקום שכותבין כתובה ונאבדה דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהבאתי לעול דבכה"ג נאמן לומר פרעתי ולא הוי טוען אחר מעשה ב"ד ולפ"ז חייב שבועה מן התורה כשהודה במנה אבל לטעם הראשון אכתי הודאת שיעבוד קרקעות הוי דדמינא דגמרא אין הכתובה נגבית מן המטלטלין אבל במקום שאין כותבין דלכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי בזה ודאי לאו מודה מקצת קרינן ליה דליחייב שבועה מן התורה. והרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' אישות הלכה כ"ה כתב היא אומרת בתולה נשאתני וכו' ואם אין לה עדים בזה ה"ז נוטלת מנה ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה וכבר יישב הה"מ דבריו שם על מה שהשיג הראב"ד בזה דאין כאן אלא שבועת היסת שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא דלבתר דתיקנו הגאונים שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה להיות כשאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד אלא דאכתי הקשה עליו הוא ז"ל שהרי דבריו שם במקום שאין כותבין כתובה ובוה לכ"ע לא מיקרי מודה במקצת כיון שאינו יכול לכפור בכל וע"ש דלא תירץ כלום על זה ולענ"ד נראה דאינו מוכרח שם לפרש דברי הרמב"ם דבמקום שאין כותבין מיירי דמ"ש שם הלכה כ"ב במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה כו' בא להשמיענו דהא דאמרינן אין האשה גובה עיקר כתובתה עד שתוציא שטר הכתובה דוקא במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין אינו נאמן לומר פרעתי על עיקר הכתובה דכטוען אחר מעשה ב"ד הוא כפי שיטתו ז"ל ומ"ש לקמן היא אומרת בתולה נשאתני וכו' לא קאי אהא דלעיל אלא דבא להשמיענו הדין כשאין שם כפירת הכל אלא דחולקין בטענת מנה ומאתים ובמקום שכותבין כתובה ונאבדה ואע"ג דסיים שם הוא ז"ל באותה הלכה וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו יש לומר דזה לא קאי אלא לענין שאינה גובה אלא בראיה כמ"ש לעיל ועל זה קאמר שם ונאמן הקטן וכו' ועיין בהה"מ שם בד"ה וכל הדברים וכו' דע"כ במקום שכותבין ונאבדה נמי צריך להשמיענו מהו הדין אם נפלה הטענה ביניהם דבהא ודאי חייב שבועה מן התורה כשהודה במנה אבל במקום שאין יכול לכפור בכל ואינו נאמן לומר פרעתי הכל ודאי אין כאן שבועת התורה וסמך עצמו על מ"ש בהל' טוען כמבואר וכן יש לפרש לדעתו ז"ל הסוגיא דהכא דה"ק כ"ע מודיי שהוא חייב לה מנה כלומר דאנן סהדי דמנה חייב לה ודאי וא"כ טענתייהו לאו בהאי מנה אלא אאידך מנה בלחוד וכופר בכל מיקרי ולפיכך פטור משבועת התורה ומתני' נמי במקום שאין כותבין כתובה מיירי כדפרישית לעיל לשיטתו ועיין שם:
בגין אלו שיצאו ביום הכיפורים. כדפרישית בפנים הא דלא נקט אלא ביה"כ ובסוף תענית אמרי' לא היו י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים איכא למימר משום דיה"כ היה מנהג מקדם קודם שנהגו עדיין בט"ו באב לפי הטעמים דאמר שם בגמרא א"נ כדדריש התם צאינה וראינה וגו' ביום חתונתו זה מ"ת על יה"כ שניתנו בו לוחות אחרונות ושייך שפיר המנהג שהיו נוהגין לעשות סימן אבילות ביום החתונה זכר לאבילות ירושלים שבטלה מהן שמחת חתנות מ"ת ביה"כ ושדה יהושע דחק עצמו בחנם בזה:
ואין פליג בקדמיתא. מה דפרישית בפנים הוא לפי שיטת הבבלי דאפ"ק קאי אלא דאינו מתיישב שפיר על הלשון בקדמיתא לכך נראה כקדמיתא גרסינן וה"פ דקתני מודה ר' יהושע דמשמע דפליג ארישא וע"כ בגוונא דקתני מתני' לא פליג כדפרישית אלא כגוונא דדמי לרישא דמתני' הוא דפליג וזהו כקדמיתא והיינו במה דפליגי רש"י ותוספות בפירושא דמתני' דלשיטת רש"י ז"ל בשאינו תובעו מיירי והילכך נאמן במיגו דאי בעי הוה שתיק אבל לשיטת התוס' אפילו בשתובעו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היה של אביך מעולם והנ"מ בין אלו השיטות דלדעת רש"י ז"ל מצינו חילוק בין אומר שדה זו של אביך דהוי מיגו טוב שהרי אין אדם יודע כלום דמתני' בקטן איירי כדמוכח מסיפא דמתני' וכדמוקי בבבלי והילכך אינו חש ממנו שאין יודע בשל אביו כלום ואי בעי הוי שתיק אבל באומר שדה זו שלך וכו' דלא הוי מיגו טוב כ"כ לפי שהוא ירא שמא יתבענו לאחר זמן אבל לשיטת התו' דבתובעו מיירי מה לי של אביך או שלך דאם אין עדים נאמן במיגו דאי בעי אמר להד"ם והשתא מפרשי' להא דהכא דה"ק דר"י שמעי' לת"ק דלא מחלק בין אומר שדה זו של אביך לאומר שלך דבתרוויהו נאמן כדעת התו' וקאמר ר"י באומר שדה זו שלך פליגנא עלייכו דאינו נאמן אא"כ אין אדם תובעו ובמיגו דאי בעי הוי שתיק והילכך בשדה שלך אינו נאמן והיינו כקדמייתא ששניהן טוענין כגוונא דרישא היא אומרת בתולה וכו' דאז אינו נאמן בהאי דינא מטעמא דפרישית ואפי' בשל אביך כשתובעו אינו נאמן ואינו מודה אלא באומר שדה זו של אביך בשאינו תובעו דאז מיגו טוב איכא והיינו דמחלקינן בין שלך לשל אביך דמסתמא בשאינו תובעו הוא כדאמרן. ומה דהקשו התו' לפירש"י מדקתני סיפא אם יש עדים ולמה לא נקט אם תובעי אינו נאמן איכא למימר דמתני' כולה באין תובעו קמ"ל דאפילו באינו תובעו אם יש עדים אינו נאמן אפילו אכל שתים בחיי האב וכו' דאי לאו הכי פשיטא כדמוקי בבבלי ע"ש:
אבל אם אכלה שני חזקה נאמן. וקמ"ל דדוקא בשלא מת אביו מתוכה דאז לא מהני חזקתו של זה כמו שכתבתי הגי' בפנים וכן נראה מתשובות להרמב"ן סימן ה' הביאו הב"י ח"מ סימן קמ"ט ע"ש וכן מוכח מדלקמן דקאמר מפקין לה מראובן:
אנא אפיקתי' וכו'. כהאי דאמרי' בבבלי פ' חזקת הבתים דף ל"א גבי זה אומר של אבותי וכו' אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה ולזילות' דבי דינא לא חיישינן ומחזירין אותה לראובן מכיון שהיתה בידו בתחילה וכן פי' שם ר"ח ז"ל הביאו הרמב"ן והר"ן ז"ל והביאו ראיה מההיא דהכא ומ"מ להלכה הכריעו כפי' הרשב"ם ז"ל שם דמהדרינן לה לדינא דכל אלים גבר וכ"פ הרמב"ם ז"ל בט"ו מהלכות טוען:
א"ר חזקיה רבנין דתמן כדעתין. כדפרישית ולא פליג ר' חזקיה כלו' אלא דמפר' הא דאמרי רבנן בגירושין תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת וכר' מנחם בר' יוסי בבבלי ד' כ"ב אלא דמחלקין בהא בין עדי מית' לעדי גירושין כר' חיי' בשם רבי יוחנן וכרבא שם דאמר ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה מטעמא דמפרש דמיתה אינה יכולה מכחשתו כדר' חייה הכא אבל מסקנת הפוסקים כרב אסי התם דמוקי כגון דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו גירש וטעמא דמיתה ליכא לברורי וגירושין איכא לברורי דאמרינן לה אם איתא דהכי הוי אחזי לן גיטך ואם מעידין לאחר זמן אפי' בגירושין לא תצא דליכא לברורי די"ל אבד הגט ובנשאת לא' מעידי' כמבואר ועיין לעיל ביבמות פרק י' הלכה ג' במראה ד"ה מה את עבד מ"ש שם:
שנים אומרים נתקדשה וכו'. בבבלי דף כ"ג מוקי לה דבשנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה מיירי וכגון דדיירי בחצר אחת ואיפכא קאמר התם דבבתקדשה תצא ובנתגרשה לא תצא דעבידי אינשי דמקדשי ומגרשי בצינעא. ואיכא למימר דכגוונא דקאמר הכא דאותן השנים המעידין על הקידושין מעידין נמי על הגירושין אפי' לשיטת הבבלי נמי לא תצא מטעמא דלא הוחזק' א"א אלא על פיהם וכגון דאלו השנים האומרים לא נתגרשה שלא ראו בה מעולם ספק גירושין קאמרי ומטעמא דפרישית וכעין שכתב הטור סי' קנ"ב בדין עד אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה ולא הוחזקה בא"א מעיקרא וע"ש דלמד מדברי התוס' דבכה"ג אפילו לכתחילה תנשא וכן בעד אומר נתקדשה וכו' בסימן מ"ז דביש הכחשה בעדותן אם היא א"א או לא מוקמינן לה אחזקה ובין בקידושין ובין בגירושין תנשא לכתחילה וע"ש:
אנוסים היינו. בבבלי מפרש דוקא שאמרו אנוסים מחמת נפשות היינו שאמר זה להרגנו אבל אם אמרו אנוסין מחמת ממון היינו אינן נאמנין דאין אדם משים עצמו רשע וכן בפסולי עדות דוקא מחמת קורבה אבל פסולי עבירה אינן נאמנין כדפי' רש"י ז"ל בגמרא ולכאורה איכא למידק על מה דפירש הוא ז"ל במתני' פסולי עדות היינו קרובים או משחקים בקוביא והא משחקים בקוביא נמי פסולי עבירה נינהו וררא"ה ז"ל תירץ דכיון דפסול' דרבנן הוא דפסולי הו ליתא אלא לפי שאינן עסוקים בישובו של עולם הרי הוא כקטנים היינו ונאמנין אבל קשה דהרי אמנה היה דברינו גם כן מדרבנן הוא דאסור ואין נאמנין ואפשר לחלק דהואיל ומדברי קבלה הוא כדיליף בגמרא אם און בידך וגו' ובבבלי יליף נמי מהכא דאסור לחתום אבל מסתימת הפוסים משמע דבכל פסולי עבירה אינן נאמנין וכן סתם הרמב"ם דבריו פ"ג מהלכות עדות הלכה ז':
ובלבד בשטר שנקרא עליו ערער ונתק ים בבית דין. לפי משמעות הלשון הוא כגי' רש"י והראב"ד ז"ל דגרסי בבבלי דף כ' א"ר אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער ונתקיים בב"ד דמשמע דצריך שיקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ע"י עדיו דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דילמא הוא גופיה מזויף הוא ויש לפרש נמי כגי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל אין מקיימין משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד כלומר אע"פ ששתק העירער וכדפרישית בפנים ולכ"ע משתי שטרות משתי שדות מקיימין אפי' לא הוחזקו בב"ד כדאמרי נהרדעי התם אם אכלו בעליהן ג' שנים בשופי או משתי כתובות ונהרדעי ורב אשי לא פליגי אהדדי וכדעת ר' יוסי בר בון לקמן אלא דגריס ג' וכו' ומשמע נמי הכא דלאו דוקא שתי שדות או שתי כתובות כדדייקי הפוסקים מדברי נהרדעי ולאפוקי שטרי הודאות והלואות דסתם שטרות של ג' בני אדם קאמר וכדאמר רב חנא דלמדין מספר מוגה וכן דעת הריב"ש הביאו הב"י סימן מ"ו והרמ"א שם:
אלא אסור לקיים. אבל בבבלי משמע דאסור נמי לחתום והילכך אין נאמנין לומר אמנה היה דאעולה לא חתמי כדפי' רש"י ז"ל אין נאמנין להרשיע את עצמן:
ותייא דרב חונה כרבי. פלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן מבואר בבבלי ד' כ' והתו' והרא"ש פירשו שם לההיא דהכא דתלי פלוגתייהו דרב הונא ור"י בפלוגתא דרבי ורבנן במתני' דמשמע דהא דקאמר כותב אדם עדותו כו' על עדות השטר קאי ע"ש (שכתבו התוס' דלישנא כותב אדם לא משמע הכי דעל עדות שבשטר קאי) ולמאי דפרישית בפנים כותב אדם על פנקסו וכו' הוא כפי' רש"י והרי"ף ז"ל ולכאורה הוא סותר למה דפרישית בהא דתלי בפלוגתא דר' ורבנן דעולה כפי' התוס' והרא"ש אבל נראה דה"ק דכמו דפליגי ר' ורבנן אם זכירת השער הוי זכירה לענין אם צריך לצרף עמהן אחר או לא כן נמי לענין אם כתב העדות על פנקסו אם יכול להעיד אחר זמן מתוך זכירת הכתב והיינו דרב הונא כרבי ור"י כרבנן וכן מצאתי להרא"ה ז"ל כחידושיו שפירש כעין מ"ש. והיינו מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות עדות הלכה ה' אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב בפנקסו בכתב ידו כו' אם זכר מעצמו או אם הזכירוהו אחרים ונזכר מעיד ואם לאו אסור להעיד וכו' דדינן שוה כמבואר ואם בעדות השטר אין נזכרין העדים כלל המלוה מתוך השטר אלא שמעידין על כתב ידן לחוד לד"ה אינו כלום וצריכין לצרף עמהן אחרים אפילו לרבנן כדמסיק הכא ואז לא מעלה ולא מוריד מה שאומרין שאין זוכרין מהמלוה וכמבואר שם בדבריו ז"ל הלכה ד' שטר שיצא לב"ד וכו' אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיה שם עדים שזה כתב ידן מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהן שאומרין אין אנו זוכרין עדות זו:
חבירו מהו שיעשה כאחד מן השוק. יש לפרש דהבעיא היא אם היא יעשה כא' מן השוק להעיד לבדו על חתימ' חבירו הואיל דהכל מכירין חתימתו ואין צריכין לעדותו ואכתי לא פשיט ליה דצריך שנים מן השוק להעיד ופשיט ליה דאינו כלום ואפילו בכה"ג. ומשמע מהכא דאפי' היכא שאין צריכין לעדותו על חתימת עצמו אין מצטרף להעיד על חתימת חבירו אבל בבבלי מסיק דאי ליכא תרי אלא חד להעיד על אחר כותב תתימתו בפני ב"ד כדי שלא יצטרך להעיד על כתב ידו ומעיד גם אחר על כתב יד חבירו:
עד אחד בפה ועד אחד בשטר מהו שיצטרפו בבבלי פ' גט פשוט דף קס"ה מסיק דמצטרפין ורוב הפסקים הסכימו דאפי' לגבות ממשעבדי וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' עדות וכ' הרא"ש ז"ל דהירושל' פליג אבבלי ע"ש והרמב"ן ז"ל אחר שהביא גי' דהאי תלמודא כתב וז"ל ותמהני כיון שלא מצאו לקיים כתיבת יד השני הרי עד אחד הוא ולמה מועיל כלום ואע"פ שקיום שטרות דרבנן מ"מ כל זמן שלא נתקיימו כמי שלא נחתמו ולא מצאתי לגאונים ז"ל שכתבו דיבר זה שבירושלמי ושמא כך פירושו מהו שיצטרפו אם מעיד אני ראיתי אותה הלואה כיום פלוני כמו שכתוב בשטר מי אמרינן כמו שזה עושה מעשה שטר ומשעת חתימה הוי ביה שיעבוד קרקעות ועד על פיה לא עביד שיעבוד אין מצטרפין ולפיכך הקשו וכי כלום הוא לגבות ממשעבדי ולמה לא יצטרף ומפרק לכן צריכה לישאל כשהיו שנים חתומין שהיא שיעבוד קרקעות משעת חתימה וכן הבעיא השנית בדרך הזה ואמר עלה התם אתייא כהדא אין מקבלין וכו' כלומר או לעולם אימא לך דעד אחד חתום בלבד וקא מיבעיא לן אם מצטרפין אע"פ שלא ראו כאחד ולא העידו שניהם כאחד ואליבא דר"י בן קרחה כי הא דגמרא דילן וצ"ע עכ"ל והוא ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל עד אחד בע"פ עד אחד בשטר אין מצטרפין לגבות ממשעבדי:
אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת. הטור בסימן קנ"ב הביא דעת הרמ"ה דדוקא בתוך כדי דיבור נאמנת לומר גרושה אני והכריע שם כדעת הסוברים דאפילו לאחר כדי דיבור דבכל מקום שאינה סותרת דברי' הראשונים כי הכא דאמרה אשת איש היתי ועכשיו גרושה אני לא בעינן תוך כדי דיבור וכן כתבו התוס' ד"ה מנין כמ"ש הב"י שם וכן כתב הה"מ בפי"ב מהלכות גירושין דהכי משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב שם הה"מ דיש קצת סיוע לזה דאל"כ אדתני סיפא ואם יש עדים וכו' לאשמעינן רבות' דאפילו ליכא עדים לא שלאחר כדי דיבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת וכתב תי"ט על זה דהאי סייעתא לא הוי תיובתא לדעת הסוברים דדוקא תוך כדי דיבור דלהכי איצטריך למיתני ואם יש עדים משום סיפא דסיפא ואם משנשאת באו עדים וכו' ע"כ ולענ"ד נראה דאלו הוי סייעתא ממש למר שפיר היי תיובתא למר דהא כל הפוסקים הסכימו כלישנא בתרא דף כ"ג דאם משנשאת באו עדים לא קאי אלא אסיפא מטעמא דבשבויה הקלו אבל ארישא לא דכל שלא בפניו מעיזה אינה נאמנת לומר גרושה אני בדאיכא עדים וכמו דמחמרינן בהא בא"א יותר מבשבוי' כן נמי לענין תוך כ"ד אלא דבלאו הרי יש לדחות הסייעתא דאשמעינן רבותא אפי' בתוך כ"ד אם יש עדים דלישנא דמתני' משמע דדיבור אחד הוא ובבת אחת קאמרה א"א הייתי וגרושה אני כדכתב שם הוא ז"ל לדחות הא דדייק דאם איתא לא הוי שתיק גמרא לפרושי והוא שאמרה תוך כ"ד וכן נדחה מש"ה הסיוע קמא ולפיכך כת' נמי קצת סיוע אבל עיקר הטעם הוא משום דאינה סותרת דבריה הראשונים וכן מוכח מההיא דאמר בבבלי האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני בשנתנה אמתלא לדבריה נאמנת דמשמע דטעמא משום שהיא סותרת דבריה והילכך בעינן אמתלא ונאמנת אפי' לאחר זמן כדמוכח מהתם הא אם אינה סותרת דבריה דאמרה א"א הייתי וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת אפילו בלא אמתלא וכן משמע מפי' הרא"ש ז"ל. אבל ממשמעות סוגיא דהכא לא משמע כן דקאמר בגמרא היום אמרה אשת איש הייתי ולמחר וכו' דאלמא אפי' אומרת הייתי בעינן אמתלא משום דלאו בתוך כ"ד אמרה אלא דרוב הפוסקים הסכימו דלא בעינן תוך כ"ד מהטעם שנתבאר והא דבעינן לעיל דוקא תוך כ"ד גבי עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' כדפירש רש"י וכן התוס' שם ואף על גב דאינן סותרים דבריהם הראשונים שאני גבי עדים דכמגיד וחוזר ומגיד הוי:
תני אם משנשאת באו עדים וכו'. בבבלי איכא תרי לישני בהא איכא דמתני לה נמי ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא דוקא וכבר נתבאר לעיל דדעת הפוסקים כלישנא בתרא:
כך אני אומר אפי' עדיה בקסוסנון תמתין. כדפרישית בלשון. בתמיה וכהאי דאמר בבבלי עדים בצד אסתן ותיאסר והמרדכי בפ"ב פירש להאי דהכא בניחותא דאמר ר"י להמתין עד שיבאו עדים ושאני התם דבשבויה הקלו אבל ממשמעות הסוגיא נראה כמ"ש דהא מייתי סייעתא להא דלעיל מדר"י דאחר שהתירוה לא חיישינן לעדים וכן משמע מהכא דלא מחלק בין שבוי' לא"א דהא אפילו ארישא מתני להא דאם משנשאת באו עדים כדלעיל:
בזמן שהן מעידין זה את זה. כתב התי"ט לא ידעתי למה דיקדק רש"י כאן לכתוב כל אחד אומר אני וחברי כהן ולעיל בשבויה לא דקדק לכתוב כל אחת אומרת אני וחברתי טהורה ולענ"ד נראה דה"ט דרש"י דדקדק לכתוב כן דבגמרא עביד צריכותא על כל הני מתני' דאשמעינן דינא דהכה שאסר דאי תנא מודה ר' יהושע וכו' ושתי נשים שנשבו לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין וכן שני אנשים משום דקא בעי למיתני פלוגתא דר' יהודה ורבנן והיינו דדיקדק לפרש ברישא כל א' אומרת חבירתי טהורה לומר דאפילו בכי הא דאינה מעידה על עצמה כ"א על חבירתה ואיכא חששא דגומלין טפי קמ"ל דלא חיישינן ובסיפא אפי' אמר אני וחבירי דאין נראה לגומלין כ"כ ואפ"ה פליג ר' יהודה דחייש לגומלין:
מתניתא לענין קדשי הגבול. כרבנן בברייתא דהובא' בבבלי דף כ"ד אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומ' ואינו נאמן להשיאו אשה כלומר לענין יוחסין שיהא אצלנו בחזקת מיוחס להענות בנו לעבודה או להשיא בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו כדתנן פ' עשרה יוחסין הנושא אשה כהנת וכו' כן פי' ר"ח בתוס' וכן משמע הכא דקאמר אבל לענין משפחה צריך ב' עדים והיינו לענין משפחת יוחסי כהונה דדומיא לקדשי המזבח קאמר. ומכאן נמי קצת ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל פ' כ' מהלכות א"ב דמחלק בין תרומה דרבנן לתרומה דאורייתא דלהאכילו תרומה דאורייתא צריך שני עדים והילכך פסק שם דמתרומה של תורה מעלין ליוחסין ע"ש וכן משמע הכא דקאמר לקדשי המזבח צריך ב' עדים ותרומה דאורייתא וקדשי המקדש דין א' להם לענין זה להעלותו ליוחסין כדמשמע מבבלי בשינוייא ואב"א השתא נמי בדרבנן אכול כו' ע"ש וקדשי הגבול דקאמר הכא בתרומה דרבנן מיירי ועיין בקונטרס האחרון בחידושי כתובות שם הארכתי לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל מקושית המפרשים שהקשו עליו בזה:
אני אומר בן גרושה וחלוצה הוא. משמע דלרבי אינו נאמן אפילו להאכילו בתרומה מטעם זה דשמא חלל הוא אלא להחזיקו כבנו לענין ירושה קאמר ולר' חייא נאמן דהרי אם היה רוצה היה נעשה כהרחק עדות כדמפרש ר' אבין אליביה ובבבלי דף כ"ה מוחלפת השיטה דלר' נאמן הוא להאכילו בתרומה מטעמא שבידו להאכילו בתרומה והיינו כסברת ר' אבין אליבא דר"ח שאלו היה רוצה לא היה מודה שהוא בנו ומעיד עליו והילכך. השתא נמי מהימן במיגו אבל ליוחסין אינו נאמן משום דצריך ב' עדים ואין בידו להשיאו אשה על פיו אפי' הוא רחוק בלא צירוף אחר וכיון שכן עדות גמור הוא ואין קרוב נאמן וכן פירש הרא"ה בשם מורו הרמב"ן ז"ל להאי שיש בידו להאכילו וכו' דקאמר התם לתרץ קושית התוס' שהקשו בד"ה שבידו וע"ש. ולמאי דמסיק הכא אליבא דרבי דאינו נאמן מטעמא דאימר קושטא בנו הוא אבל שמא חלל הוא ניחא הא דמחלק בין כהונה ללויה דקרוב נאמן דלא שייכא האי טעמא שמא חלל הוא וכיון שאתה מאמינו שהוא בנו האמינו שהוא לוי אבל בבבלי אליבא דר"ח דקאמר סתם קרוב אינו נאמן והילכך צריך לאוקמי הא דקאמר התם דללויה נאמן במסיח לפי תומו מיירי והרמב"ם ז"ל שם הלכה י' פסק כרבי בבבלי דאביו נאמן בתרומה וסתם דבריו ומשמע דאפילו מכירין בו שהוא אביו וליכא מיגו נאמן כדפי' הה"מ שם וכן נראה מדכתב שם וכן כל כהן שאמר בני זה כהן נאמן ולא נקט בני זה וכהן ועיין בתוס' שם ד"ה הרי ופשוט הוא דבתרומה דרבנן מיירי דלא עדיף מעד אחד דעלמא דדוקא בתרומה דרבנן הוא דנאמן וכ"כ הטור סימן ג' בהדיא בתרומה בזמן הוה:
אפילו כמה לא יורידו אותו וזהו כאתקפתא דרב אשי בבבלי דלמאן דחייש לזילותא דבי דינא אפי' תרי ותרי נמי דלא מסקינן ליה בפעם שניה אחר שהורידו אותו ע"פ שנים והכא פריך איפכא דאין העירעור ע"פ שנים כלום אחר שהעלו אותו בשנים. וצ"ל הא דמוקי הכא שהעלו אותו ע"פ שנים לאו דצריך שנים דוקא דהרי אכתי לא היו עוררין עליו אלא דאיתרמי הכי שבאו שנים והעלוהו והיינו דפריך אם בשהעלו אותו בא' כלומר שלא היה עליו אלא קול בעלמא והילכך חד היה מהימן יורידו. אותו בא' ואם בשהעלו בשנים דאיתרמי שבאו שנים אפי' כמה לא יורידו אותו ומשני כרבנן דהכא דלא חיישי לזילותא דבי דינא והיינו דקאמר ר"א כשהורידו אותו ע"פ שנים העוררים שוב אין מעלין ע"פ עד אחד ולר"ג מעלין דעדי קמאי תרי ותרי נינהו והוי כנפק עליה קלא בעלמא מעיקרא וחד מהימן ובהא פליגי ר"א ור"ג אי מחשבינן להאי עד א' שבא באחרונה להכשירו כמו שבא מתחילה לאחר הקול או לא הואיל וכבר היו עליו עוררין בעדים אבל בבבלי דמוקי לה שהעלו אותו מתחילה ע"י עד אחד והילכך ע"כ מוקמינן לפלוגתייהו במצטרפין לעדות וכדפרישית במתני' על ידי נפשות אסורה לבעלה. דעת התו' והרא"ש ז"ל לפרש הסיפ' אפי' בבעלה ישראל מטעמא דפרישית בפנים והריש' ע"י ממון מותר' אפי' לכהן ודלא כפי' רש"י ז"ל דכולה מתני' בישראל מיירי (כן פי' רש"י בע"ז דף כ"ג) וע"ש דהוכיחו מדרמי לה בע"ז שם מתני' אהדדי דקתני התם לא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות והכא קתני מותר' לבעלה ורצ' לשנות התם דמתני' דהכא בדיעבד מיירי והתם לכתחילה קאמר ואי כפי' רש"י דלבעלה ישראל מותר' אבל לכהן אסור' דחיישינן שמא נאנסה קשיא היכי מוכח מהכא דשרי' בדיעבד ולא חיישינן כלל לשנבעלה דילמא לעולם חיישינן שמא נבעלה באונס והילכך באש' ישראל מותר' דע"י ממון לא חיישינן שמא נתרצית והתם בדין קאמר דלא תתייחד עמהן שמא תאנס אלא ודאי דהכא אפי' לבעלה כהן מותרת והא דלא קאמר מותרת לכהונה אגב סיפא נקט לבעלה דע"י נפשות אפי' לבעלה ישראל אסורה שמא מחמת פחדה נתרצית ועוד דע"כ בסיפא אפי' לישראל אסורה דאל"כ קשיא דיוקי דמתני' אהדדי דקתני ברישא ע"י ממון מותרת דמשמע בסתמא שלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות אסור' ובסיפא קאמר ע"י נפשות דוקא אסורה אלא ע"כ דרישא מיירי לכהונה ואפי' בסתמא אסורה וסיפא בא להשמיענו באשת ישראל דע"י נפשות אסורה דשמא נתרצית זהו תוכן דבריהם בע"ז. אבל דעת הגאונים ז"ל לפרש כולה מתני' באשת כהן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בסוף פי"ח מהלכות א"ב שכתב שם וז"ל האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת ע"י נפשות אסורה לכהונה ולפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו ע"כ והשתא לדבריו ז"ל קשיא דיוקא דמתני' והב"ח באה"ע סי' ז' תירץ לשיטת הרמב"ם דה"ק ע"י ממון מותרת לבעלה כהן ואפי' לכתחילה תינשא לכהן הא סתמא אסורה לינשא לכהן לכתחילה ובדיעבד מותרת לבעלה כהן ובסיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה כהן אפי' דיעבד עכ"ל ומלבד שנראה דוחק לפרש ולחלק אצל בעלה בין לכתחילה ודיעבד קשיא לי דהרי התם דחי לה הש"ס הא דרצה לחלק בין לכתחילה ודיעבד דקאמר דילמא לעולם אימא לך אפי' דיעבד נמי יחוד אסור דחיישינן שמא נבעל' ושאני הכא דמתיירא משום הפסד ממונו ואם איתא אכתי לידוק מדיוקא דמתני' גופה דשאני לן בין לכתחילה לדיעבד והנראה דלשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה לק"מ דיוקא דמתני' דסיפא דקתני ע"י נפשות אסורה בא להשמיענו דאפי' ע"י נפשות דבעל כדאמר בגמרא הני נשי דגנבי וכגון אשתו של בן דינאי וע"כ צריך לפרש אליביה הכי דלא תיקשי עליו לשיטתו דמפרש כולה מתני' באשת כהן אמאי קתני לבעלה סתמא ולא קאמר מותרת לכהונה ואסורה לכהונה וכדדייקי התוס' שם אלא ודאי דלהכי קאמר לבעלה לאשמעינן דבאשה שיש לה בעל עסקינן ולא משום נפשות דידה אלא ע"י נפשות דבעל וכ"כ הר"ן ז"ל לפרש אליבא דהרמב"ם כן משום דיוקא דהתוס' דקתני לבעלה ולפ"ז לא קשה נמי דיוקי דמתני' אהדדי ועיין לקמן:
שנייה היא בהירהון. ומסקנת הבבלי דל"ש הירהנה ול"ש נחבשה כשיד ישראל תקיפה מותרת וכשיד העכו"ם תקיפה אסורה אא"כ יש לה עדים ודוקא בכה"ג שהורהנה או נחבשה שהיא מעושת בידיהם אבל נתיחדה מדעת ואינה מעושת בידיהם מותרת ואין אוסרין אותה משום יחוד בלבד וכן משמע ממסקנת הש"ס דע"ז וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שם כיון שנעשית ברשות העכו"ם נאסרה וכ"כ הה"מ בשם הרשב"א ז"ל ומשמע דאפילו לכהונה אינה נאסרת משום יחוד וע"ש בתוס' דע"ז שם ד"ה ותו לא מידי:
אשת ליסטים כליסטים. משמע דמפרש ע"י נפשות דמתני' שנתחייב' היא עצמה להריגה ור"י מוסיף דאף אשת ליסטים כליסטים וכן נראה מדברי רש"י ז"ל במתני' דמפרש ע"י נפשות שהיתה נידונה למות וכן פי' הוא ז"ל בע"ז על ידי נפשות שנתחייבה הריגה והא דפירש בגמרא על דברי רב דמפרש על ידי נפשות דמתני' כגון נשי גנבי ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהם דמשמע אפי' לא נתחייבו הן בעצמן אפשר לומר משום דפליגי עלה חזקיה ור' יוחנן אי בעינן דוקא נגמר דינן להריגה או לא ודעתו לחלק דאם נתחייב' היא עצמה אפילו לא נגמר דינה אסורה (ומחלוקת פוסקים אחרונים היא ועיין ברמ"א אה"ע סי' ז') אלא דמהכא משמע דפליגי חזקיה ור"י אפי' נתחייבה היא עצמה והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בסוף פי"ח מהלכות א"ב. והה"מ ז"ל כתב דדעת רבינו מדלא הזכיר כלום שיש גם לנשים חשש מיתה שנתפשות מחמת בעליהן ועיין לעיל בד"ה ע"י נפשות שם הוכחתי דדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' לא נתחייבה עצמה אלא ע"י נפשות דבעל אסורה ומשמע נמי דדעתו ז"ל כר"י דאפי' לא נגמר דינם להריגה מדסתם דבריו גם בזה וכ"כ שם הה"מ ז"ל:
היו שם מחבויים צריכה. בבבלי הבעיא אם אינה מחזקת אלא אחת מהן והסכימו כל הפוסקים לקולא דאמרי' אכל חדא וחדא היינו האי ומצלת על הכל:
ובלבד כרקום של אותה מלכות. וכן פירשו ר"ח ור"ת בתוס' ד"ה כאן דשל אותה מלכות חמירא טפי וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם והסכימו רוב המפרשים לזה מהאי דהכא:
אפילו קטן וקרוב. משמע דאפי' מתרוין להעיד קטן נאמן ואפי' הוא קרוב דהא אתון קאמר שבאו להעיד וכן דעת קצת המפרשים אבל דעת הרמב"ם ז"ל דקטן דוקא מסיח לפי תומו הוא דבאמן והר"ן ז"ל תמה עליו דהא בבבלי דף כ"ז קתני בברייתא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה אחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה עבדה ושפחתה ומשמע אפי' מתכוין להעיד תינוק נאמן דאי במסל"ת אפי' שפחתה נאמנת כדמוקי התם רב פפא בברייתא בתרייתא דקתני הכל נאמנין להעיד וכג' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעצמו דשפחה שלה נאמנת במסל"ת והעלה הוא ז"ל דקטן אפי' מתכוין להעיד נאמן אלא דבנה כו' לא מהימני אלא במסל"ת והיא ובעלה אפילו במסל"ת אינו נאמנין והא דמעלין לכהונה במסל"ת שאני התם דלית ליה חזקה דפסלות:
ובלבד דברים שהן רגילין בהן. על אנשים הרגיל בהן קאי כדפרישית כן פי' הרא"ש ז"ל וי"ל נמי דדברים שהוא רגיל בהן ג"כ בעינן ועל כל הא דחשיב במתני' קאי:
ובלבד שיצטרף עם אחרים. כדרב הונא בבבלי והוא שיש גדול עמו והתוס' כתבו דלא קאי אתרומה וכו' ע"ש משמע אבל אהינומא קאי וכן דעת הר"ן ז"ל וכן אחילק עמנו בגורן אבל הה"מ בפי"ו מהלכות אישות כתב לפרש לדעת הרמב"ם דלא קאי אלא אכתב ידו ודעת הריב"ש בתשו' סימן קפ"ג כדעת הר"ן ז"ל:
הדרן עלך האשה שנתאלמנה