אלמנה. הותירה מזונות שלה. והרמב"ם ז"ל פרק י"ח מהלכות אישות פסק מותר מזונות האלמנה ומותר הכסות ליורשין ועיין בפרק אף על פי הלכה י' מה שכתבתי שם לגירסתו וצ"ל דס"ל דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן והתם רבי חייא אליבא דרבי יוחנן קאמר שלהן והכא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ובבלאות מפורש הוא בבבלי שם אמר אביי נקיטינן מותר בלאות ליורשין התם כדי שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה וא"כ ק"ו למזונות שהן של יורשין דהא משלהן היא ניזונת:

ובמסיים ואומר תנו שדה פלוני לפלוני. בפ"ק דגיטין תנן תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ומסיק בבבלי שם דבין אומר מנה זה ובין אומר מנה סתם דלמנה קבור לא חיישינן ולשיטתא דהאי תלמודא צריך לחלק בין אומר תנו מנה ובין תנו שדה שצריך לסיים השדה דמוקי לה בגיטין להאי מתני' בשכיב מרע ועיין מ"ש שם בס"ד:

המוהלת כתובתה ליתומים ניזונת משלהן. וזה כגוונא דאמר רב חסדא בבבלי פ' נערה דף נ"ג גבי הא דיתיב רבין וקאמר משמיה דר' אלעזר המוחל' כתובתה לבעלה אין לה מזונות א"ל אי לאו דקאמרת לי משמיה דגברא רבא הוי אמינא לך משיב רעה וגו' ולפ"ז למאי דפסק הרמב"ם כר' אלעזר במוחל' לבעלה דאין לה מזונות ואפילו בחייו כמ"ש לעיל פרק נערה הלכה י"ב וע"ש מכ"ש במוחל' ליורשיו דאין לה מזונות דהא בבעלה איכא למימר סומכ' עליו שלא ימנע ממנה מזונותיה ולא מחלה להו כדכתב הר"ן ז"ל להאי מ"ד דס"ל דיש לה מזונות ולא שייך האי טעמא ביורשין וכן הכריע הוא ז"ל שם:

בסוף שלשים יום הן אומרים נתנו כו'. בבבלי ריש פרקין בעי הכי ופשיט לה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה ניסת עליה להביא ראיה וכדפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל שהן טוענין על דמי מזונות שעברו ולא מכאן ולהבא כדמשמע מסוגיא דהכא:

אפילו מה בידך אמרין לה תהי. והרא"ש והר"ן ז"ל גרסי אפילו חוי מה בידך לא אמרינן והיינו הך כדפרישית. והרמב"ם ז"ל בפי"ח מאישות הלכה י' פסק כתלמידיו דר' מנא שמחשבין עליה והיא ניזונת ממה שבידה:

אם היה המקח מופלג יש לו הונייה. ולאו דוקא אונאה אלא אפילו ביטול מקח הוי כדאמר ר' יוחנן בבבלי פ' הזהב דף נ"ז וכן פליגי התם בהא דלקמן ופסק שם הרא"ש ז"ל כר' יוחנן דיש להן ביטול מקח והיינו עד פלגא כדמשמע הכא וכן כתב שם בשם ר"ת שפירש דגמרא דידן סברה כגמרא דבני מערבא אבל הרמב"ם ז"ל פסק פי"ג מהל' מכיר' הלכה ח' אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהן הוניה וכדעת הרי"ף ז"ל שם:

כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת. הרי"ף ז"ל הביא לזה בפ"ק דמכות ופסק הלכה כר' יוחנן דמאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות עדות הלכה ז' וכתב הרא"ש ז"ל בפ"ק דמכות דטעמא משום דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד ועיין לקמן בפ"ק דגיטין הלכה א' מ"ש שם בס"ד:

שום הדיינין שפחתו שתות כו'. כתב הרא"ה ז"ל בחדושיו קשיא לן הותירו שתות אמאי בשלמא פחתו שתות דינא הוא דכיון דטעו בהכי מאי דעבדי מגרמייהו ליבטיל אלא הותירו שתות האיך יכול לחזור בו ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הב"ד ואלו האי לוקח מאינש דעלמא זבין לא הוי מצי הדר ביה השתא נמי היכי מצי הדר ביה ואפשר לפרש דבב"ח איירי שהורידוהו בשומתן שכיון שבשומתן הוא יורד הדין נותן כשם שאם פחתו לו בטל כך הותירו בעל עכ"ל:

הדרן עלך אלמנה ניזונת