ועל הנתינה. פי' רש"י ז"ל והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהם וכן משמע מהש"ס דהכא דקאמר לא חשו להן אלא משום פסול משפחה כלומר דלא ריחקן יהושע ודוד אלא לבא בקהל דגזירת יהושע ודוד אחת היא אלא דיהושע גזר בזמן המקדש ודוד גור עליהן לעולם כדאמר בפ' הערל אבל מן התורה מותרין הן לבא בקהל דלא תתחתן לא נאמר אלא בגיותן אבל דעת ר"ת ז"ל בתוס' הכא ובפ' הערל דמדאורייתא אסורים לבא בקהל וכרבא בתרייתא בפ' הערל דף ע"ו דבגיותן לית להו חתנות ולא נאמר לא תתחתן אלא בגירותן ויהושע ודוד לא הוסיפו בגזירתן אלא שיעבוד כדי שלא יטמעו בישראל. ודעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מא"ב הלכה כ"ב כדעת רש"י שכתב מי שנתגייר מז' עממין אינן אסורין מן התורה לבא בקהל והדבר ידוע שלא נתגייר מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהן שיהיו אסורין לבא בקהל ע"כ והקשו עליו המפרשים ז"ל דהא בפ' הערל שם אסיק רבא דקרא אגירותן קאי כדלעיל וצ"ל דסמיך אסתמא דהש"ס בע"ז דף ל"ו דקאמר בנותיהן דאורייתא דכתיב לא תתחתן בם אלמא קרא בגיותן משתעי ולא כדפי' התוס' שם דאסיפא דקרא סמיך ועי' לקמן בד"ה אין תימר ועיין ביבמות פ"ח ה"ב במראה ד"ה למה דאמר תמן מ"ש שם:

תלמוד לומר מאן ימאן מכל מקום ובבבלי מסיק לה דילפי' קנס לפסולות דשיתא קראי כתיב נערה נערה הנערה חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות כו' ולשיטתיה אזיל דדריש התם בפרקין דף ל"ט מאן ימאן לדרשה אחריתא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב. וצ"ל לדרשא דהאי תלמודא דיליף פסולות מקרא דכתיב גבי מפתה דסמיך אג"ש דיליף לקמן הלכה ד' אשר לא אורסה לג"ש כו' ומיגמר גמירין אונס ומפתה מהדדי וכעין שכתבו התו' בד"ה אייתרו דלא צריך קרא לאונס ולמפתה משום דגמרן מהדדי וא"ת לישתוק מולו תהיה לאשה ולא איצטריך לריבויא דמאן ימאן וי"ל דאיצטריך למעוטי שפחה ארמית כדאמר לקמן והיינו אפי' היא משומרת דאי לאו הכי תיפוק ליה דאינה בחזקת בתולה וכן הביאו התוס' בשם האי תלמודא ולא אשכחן דקאמר בהדיא הכי אלא מדאיצטריך קרא למעוטי ועיין בתוס' סוף ד"ה חד ועיין לקמן בד"ה וסבר:

שנייא היא שיש לה הוייה אצל אחר. ובבבלי קאמר על המתני' לאפוקי מהאי תנא והוא שמעון התימני דדריש אשה שיש בה הויה וחייבי כריתות לאו בני הויה נינהו ואיכא למידק מנא ליה להש"ס דהבבלי דר' שמעון התימני פליג אח"כ דלמא למעוטי שפחה משומרת קאמר וח"כ בני הויה אצל אחרים הן כדקאמר הכא ועוד דקאמר התם הכל מודים בבא על הנידה שהוא חייב והיינו ע"כ שמעון התימני מודי בה מדאיצטריך קרא למעוטי ח"כ ש"מ דלית ליה לדר' נחוניא בן הקנה דח"כ פטורין מהתשלומין כדכתבו התוס' שם ד"ה הכל מודים דלמא למעוטי שפחה משומרת אתא וצ"ל דש"ס הבבלי לשיטתיה אזיל דחשיב שפחה כזונה בכ"מ ועיין פרק קמא הלכה ד':

אין תימר משום פסולי עבדות מעתה כו'. התוס' בריש פרקין מביאין ראיה מכאן לפי' רש"י ז"ל דמדרבנן אסורין לבא בקהל כדפרישית לעיל והא דכתבו שם בתחילת הדיבור על פי' רש"י והיינו משום עבדות לאו דוקא דהרי הש"ס דהכא מקשי דאין תימר משום עבדות לא יהא לה קנס וכן רש"י בעצמו לא פי' הכא ולא בהערל דיהיו אסורין משום לאו דלא יהיה קדש וכן כתבו התוס' שם דף ע"ט ד"ה ונתונים על דברי רש"י ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כו' ע"ש. ומיהו איכא למידק על פירושם דמאי מקשי הכא מעתה כו' הא אפילו אם אמרינן דריחקן משום פסולי עבדות אפ"ה יש להן קנס דהא דבתורת עבדים הן מדרבנן הוא ולא נכללו בלחו דלא יהיה קדש ולולי דבריהם היה אפשר לפרש הכא דה"ק לא חשו כו' הא דריחקן יהושע ודוד היינו משום פסולי קהל והלכך יש להן קנס דמדרבנן הן דהרי נתגיירו וליכא בהו משום לאו דלא תתחתן דאגיותן קאי דאין תימר משום פסולי עבדות כלומר וא"כ ע"כ לומר דמן התורה פסולין לקהל והיינו דלא תתחתן אגירותן קאי וע"ז הוסיפו עליהן לגזור עוד פסולי עבדות שיהו משועבדין כפי' ר"ת שהבאתי לעיל דאל"כ מאי הוסיפו לגזור א"כ קשה מעתה לא יהיה להן קנס כיון דמן התורה בלא תתחתן הם והרי הם כשאר אומות בגיותן ואין להן קנס. ומ"מ סייעתא הוא לפי' רש"י ולהרמב"ם ז"ל כמ"ש לעיל:

דאיתפלגון כותי כגוי. פלוגתא היא בגיטין בש"ס דהכא ובבבלי פ' עשרה יוחסין דף ע"ה אי כותים גירי אריות או גירי אמת. ורש"י ז"ל פי' במתני' כותית קסבר כותים גירי אריות הן והקשו בתוס' על זה ועיקר הקושיא דא"כ כגוי הן וגויה אין לה קנס ואכשר לומר לדעת רש"י ז"ל כדמתרץ הכא דאסרום משום נכרי ועבד הבא על בת ישראל וכמ"ד הולד ממזר וממזרא יש לה קנס ואע"ג דהכא מדחי לה דלקולא לא אמרינן הולד ממזר בהא יש לומר לדעת רש"י דלאו קולא היא וכהאי דאמרי' בבבלי פ' שור שנגח דף ל"ח על הא דמקשי התם לר"מ נקנום בממונם ולא יהיה להן קנס ומשני אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר וכן הכא למ"ד כותים כעכו"ם כדי שלא יהא חוטא נשכר לא אמרי' בזה דכעכו"ם ממש חשובים אלא כממזרת למ"ד דלעיל וכעין שכתבו התוס' שם אע"ג דלרבא פסלו כותים משום איסור שפחה מ"מ לענין קנס לא מחשבינן להו כשפחה שלא יהא חוטא נשכר ועיין בתוספת פ"ק דף י"א ד"ה אביי מ"ש שם לרבא:

לא כיתומה היא. נראה דמה"ט חילקן במתני' בתרי בבי הבא על הגיורת כו' הבא על אחותו משום דבבא דגיורת ע"כ א"א לאוקמי במפותה כיון דכיתומה היא וקנסה לעצמה הרי מחלה ובבא דחייבי כריתות אפשר לאוקמי במפותה ומשום קושי' דמקשי בסנהדרין דף ע"ד דהרי ניתן להצילה בנפשו הוא ופטור מתשלומין וכדרב פפא דמוקי התם במפותה ודברי הכל ועיין בתוס' ד"ה הבא על הגיורת וד"ה על אשת אחיו ועי' לקמן במראה ד"ה ואירס אשה:

והתני תחת אשר עינה כו'. בבבלי פ' נערה דף מ"ד פריך כה"ג אדר' יוסי ב"ח אליבא דר"י הגלילי אלא דהתם אמוציא שם רע קאמר והכא אאונס ומפתה ועי' בתוס' שם:

לחידושו יצא המוציא שם רע. לטעמא דרבנן דהכא אפי' בממונא אין לוקה ומשלם דלא ילפינן ממוציא שם רע משום דחידוש הוא ובבבלי מכות דף ד' קאמר על הא דר"מ מה למוציא שם רע שכן קנס וקאמר קסבר כר"ע דעדים זוממין קנסא הוא ולפ"ז במקום קנס ילפינן ממוציא שם רע ועי' בתוס' שם שפירשו דאפי' להך טעמא בין ממון בין קנס לרבנן אין לוקה ומשלם:

מזיד בחלב ושוגג בקרבן כו' ומביא קרבן. כמונבז בבבלי פ' כלל גדול דף ס"ט דאמר שגגת קרבן שמה שגגה אבל לרבנן דהתם לאו שמה שגגה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' שגגת קרבן אינה שגגה בעבירות שחייבין עליהם כרת. וסבר נתן בר' הושעיה במקום מכות ותשלומין משלם ואינו לוקה בבבלי מוקי לה עולא כנתן בר הושעי' וקאמר עלה נמי הכי אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי והקשו בתוס' דמנא ליה להש"ס לומר כן דלמא שאני הכא דגלי קרא דמשלם ממונא ואי דדייק מהא דלא מוקי עולא כר' יוחנן מתני' דמכות בשהתרו בו ומתני' דהכא בשלא התרו בו דלמא כר"ל ס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מהתשלומין ואי משום דהכא גלי קרא א"כ הה"ד התרו נמי ותירצו דדייק הכי מדמרבינן מחד קרא חייבי לאוין ומחד חייבי כריתות ואי בעלמא מילקא לקי דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין לגלות הכא דממונא משלם אע"ג דבעלמא לוקה וחייבי כריתות לא דלאו בני הויה נינהו אלא ע"כ דבעלמא נמי ממונא משלם ועיקר קרא לח"כ אתא ואי לא הוה כתב אלא חד קרא לא הוי מרבינן אלא חייבי עשה ע"כ. והשתא לסתמא דהאי תלמוד דמרבי לה לכולהו מקרא דמאן ימאן כדלעיל לא שייך לתרוצי הכי וצריך לומר דדייק הכי דאי ס"ד דס"ל בעלמא מילקא לקי ולא משלם או דס"ל כר"ל דלעולם פטור מתשלומין א"כ מנא לן לרבויי לכולהו מקרא דמאן ימאן דלמא לחייבי עשה לחוד הוא דאתא אבל ח"ל או ח"כ למ"ד לקמן יש מלקות אצל כרת אין בהן תשלומין לעולם אלא ע"כ בעלמא נמי ממונא משלם והכא איצטריך קרא משום דכתיב ולו תהיה לאשה ומתני' דמכות בבוגרת ומפותה:

טעמא דרבי נתן בר הושעיה כדי רשעתו דמעדים זוממין איכא למיפרך שכן אינן צריכין התראה כו' כדפריך בבבלי דף ל"ב ומסיק התם לעולא גמר תחת תחת כו' וכתבו התוס' שם ד"ה אלא מצינו למימר לפי המסקנא דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא חובל בחבירו ועדים זוממין וקנס ע"ש. ולטעמא דהאי תלמודא בכל מקום ממונא משלם ולא לקי אליבא דהאי מ"ד והיינו דקאמר לקמיה על מתני' דתרומות ע"ד דנתן בר הושעיא דאמר משלם ניחא ולעולא ע"כ לומר לפי פי' התוספות דאוקי מתני' דתרומות כר"מ וכדר"ל:

מתניתא אמרה שהקרן קנס. הר"ש ז"ל בריש פ"ז דתרומות פי' דשינויא הוא דמשני שהקרן קנס והלכך לוקה ומשלם וקשה דלפ"ז מאי דוחקיה לעיל למוקמי מתני' דהכא כר"מ ועי' בתוס' מכות דף ד' שהעלו בין לר"מ ובין לרבנן אין חילוק בין ממון לקנס ועי' לעיל בד"ה לחידושו:

מודים חכמים לר"מ בגונב חלב חבירו. ודכוותה אמר בבבלי לר' נחוניא בן הקנה מודה הוא בגונב חלבו של חבירו ואכלו שחייב אע"ג דמיחייב בכרת שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב וכן הוא טעמא דחכמים דהכא כדמסיק לקמן מכיון שחסם כו' דקאי אכל הני כדפרישית:

דם יחשב לאיש ההוא ולא לשולחיו. וכן יליף לה בבבלי קידושין דף מ"ג למ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדין וה"א דנילף ממעילה וטביחה דבהוי יש שליח כדיליף התם מקראי והילכך גלי רחמנא גבי שחוטי חוץ למילף בכל התורה דאין שליח לדבר עבירה ולמ"ד שני כתובים הבאים כא' אין מלמדין וליכא למילף מהני דיש שליח מפיק לה התם קרא דההוא לדרשא אחרינא דמסברא נפקא לן דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ונראה דנ"מ בהא דפליגי רבינא ורב סמא בפרק שנים אוחזין דף י' דרבינא קאמר התם היכא אמרי' דאין שליח לדבר עבירה היכא דהשליח בר חיובא הוא אבל אם השליח לאו בר חיובא הוא חייב המשלח ולרב סמא היכא דאי בעי עבד אי בעי לא עבד פטור המשלח אע"ג דהשליח לאו בר חיובא הוא כגון אשה בהקפת קטן או כהן ששילח לישראל לקדש לו גרושה וכדאמר התם מאי בינייהו כו'. וגם יש נ"מ לענין הקידושין גופייהו אם חלו. דלרב סמא אין שליחות ולא חלין הקידושין ולרבינא יש שליחות וחלין הקידושין כדכתבו התוס' שם והשתא איכא למימר דבהא פליגי דרבינא סבר כמאן דמפיק מסברא דאין שליח לדבר עבירה והיכא דהשליח לאו בר חיובא הוא ליכא למימר דברי הרב כו' כדפי' רש"י התם וכן מודה הוא לרב סמא היכא דבע"כ הוא דעביד אבל רב סמא ס"ל כמ"ד דיליף משחוטי חוץ ודוקא אי בעי עביד כו' בעינן כגוונא דשחוטי חוץ אבל שליח בר חיובא לא בעינן דקרא סתמא כתיב וגזירת הכתוב הוא דלא מחייב שולחיו אפילו היכא דלאו בר חיובא הוא כגון שצוה לקטן לשחוט בחוץ והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בפ"ז מהלכות מעילה וכתב בכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ מן המעילה כו' והד"מ בח"מ סי' קפ"ב הביא בשם הגהת מיימוני כרבינא אבל הנ"י ז"ל בפ' שנים אוחזין הביא בשם הרמ"ה ז"ל להלכה כרב סמא וכן הביא הרא"ש ו"ל שם:

צריכה לרבנן. ובבבלי ריש אלו הן הלוקין פלוגתא דתנאי היא לרבי יצחק אין חייבי כריתות בכלל מלקות ארבעים דיצאה כרת באחותו ולדונו בכרת ולא במלקות ולרבי ישמעאל התם אפילו חייבי מיתות ב"ד בכלל מלקות מ' ולר"ע חייבי מיתות אינן בכלל מלקות ארבעים אבל ח"כ ישנן במלקות ארבעים ורשב"י הכא דפשיטא ליה בהא כר"ע דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו הלכך ח"כ נמי ילפינן בג"ש וכרת דאחותו ס"ל דלא איצטריך להא אלא לחלק יצאת או לאחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו לחייב על כל אחת כדאמר התם לרבנן:

השוחט אותו ואת בנו לשם ע"ז אם שחט הראשון לשם ע"ז ושני לשלחנו כ"ע ל"פ דחייב ולא פליגי אלא כששחט השני לע"ו והתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז וכן פליגי בבבלי פ' אותו ואת בנו דף פ"א וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שחיטה הלכה ז' כרבי יוחנן דאם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז לוקה. ואע"ג דהתם בחולין קאמר ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור והרי הכא בבבלי פירקין דף ל"ה אידחא לה להא דרב דימי אלא כי הא דרבין דחייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטור וכי פליגי בחייבי מלקיות שוגגין היינו דוקא חייבי מיתות שוגגין וממון משום דאיתקש מכה אדם למכה בהמה כדתני דבי חזקיה וכדהכא לעיל וכדפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות נערה אבל חייבי מיתות שוגגין מלקות אפי' לרבין אליבא דר' יוחנן חייב דלא איתקש אלא לענין פטור ממון והא דעביד צריכותא בחולין שם אליבא דרב דימי היא דס"ל אליבא דר"י חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר בין בממון בין במלקות חייב ולא קיימא המסקנא הכי ועיין בתוס' שם:

ואירס אשה ומת. וכתבו התוס' דהה"ד דהוי מצי לאוקמי שגירשה וכדפי' רש"י במתני' ולהני אוקמתא לא מצינו למוקי מתני' במפותה למאי דקי"ל כר"ע דמתני' דלקמן דנערה שנתארסה ונתגרשה או נתאלמנה קנסה לעצמה ומפותה דמדעתה עבדה הרי מחלה למ"ד הכא לקמן דהכל יכולה למחול בין בושת ופגם בין קנס ועיין לעיל ד"ה ולא כיתומה ועיין לקמן הלכה ז' בד"ה ויש אדם מ"ש שם בס"ד:

תני רבי חייה אף לכתובת מנה מאתים. תוספתא היא בפ"ג דמכלתין רבי יהודה אומר קטנה בת ישראל שנשבי' אפילו היא בת עשר שנים הרי היא בקדושתה וכתובתה קיימת ולענין כתובת מאתים קאמר דכתובתה קיימת כשאר בתולה וכדקאמר בבבלי בהדיא דאי לענין כתובת מנה פשיטא וביושב' תחת הבעל נמי פשיטא הוא ובתנאי כתובה תנן לקמן פ"ד אם תשתבאי אפרקינך ואהדרך לאינתו והתי"ט כתב ובתוספתא לא נשנה לא לעיל ולא הכא ואשתמיטתא מיניה התוספתא דהכא:

הלכה כרבי דוסא. ובבבלי לא איתמר הלכה כוותיה והלכה כחכמים דאמרי התם דאינה אוכלה בתרומה אא"כ דאין עדים שנשבית שנאמנת לומר נשביתי וטהורה אני וכן פסק הרמב"ם ז"ב פ"ו מהלכות תרומות הלכה י"א:

לרבות את המזיד בהתרייה. כדפרישית דרבי ירמיה סבר לה כהאי דרב דימי בשם רבי יוחנן בבבלי דף ל"ד דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין ומפרש לקרא בדין אטון ורבי יוסי פליג עליה וס"ל כרבין בשם רבי יוחנן התם דחייבי מיתות שוגגין לכ"ע פטורין ומוקי למתני' נמי הכי מכח האי קושיא דפרישית בלשון הב' דהא מכדי רשעתו נפקא ואע"ג דבבבלי דף ל"ז עביד לה התם צריכותא ומוקי לקרא דכדי רשעתו במלקות וממון וקרא דלא יהיה אסון במיתה וממון היינו למ"ד דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין ולא מיתוקם קרא דלא יהיה אסון אלא במזיד ובדק אסון והילכך ע"כ דמוקמי' קרא דכדי רשעתו במלקות וממון אבל למ"ד חייבי מיתות שוגגין פטורין מעיקרא ל"ק מידי דמכדי רשעתו לא נפקא לן אלא במזיד והכל בכלל בין מיתה וממון בין מלקות וממון לעולם אין מחייבין אותו אלא משום רשעה אחת ולא יהיה אסון בא ללמדינו דאפילו בשוגג פטור מתשלומין וראיה לזה כדפריך ריש פרק החובל על דרשת ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכו' האי מיבעיא ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי לא תשקול ממונא ותיקטליה ומשני האי מכדי רשעתו נפקא וכו' אלמא מיתה וממון נפקא לן נמי מכדי רשעתו. וא"צ למה שנדחקו התוס' שם התם טעי כי היכי דטעי הכא וכו' ע"ש אלא דהתם קאי אליבא דהמסקנא דחייבי מיתות שוגגים פטורין והכא קעביד צריכותא אפי' אליבא דמ"ד חייבין. ועיין בתוס' דף ל"ה ד"ה אף מכה אדם דפירשו שם דלא תיקשי ל"ל הקישא דתנא דבי חזקיה על חייבי מיתות שוגגים הא מלא יהיה אסון נפקא וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א מנערה הביא לדרשת שתיהן דצריכי וע"ש:

בתולה ולא מוכת עץ. והטור סימן קע"ו כתב בשם הרמ"ה דמוכת עץ יש לה קנס. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דלא מני לה בהלכות נערה בהדי בנות שאין להן קנס ומכאן נמי ראיה למה שכתבתי לעיל פ"א דהרמב"ם לית ליה האי כללא כל שאין לה טענת בתולים אין לה קנס דהרי מוכת עץ יש לה קנס ואין לה טענת בתולים:

ממה דתימר תחת בעלה וכו'. בבבלי דף ל"ט קא פשיט לה בנתארסה דנותן לאביה ובנשאת לעצמה מטעמא דנשואין מוציאין מרשות האב לגמרי ואירוסין אין מוציאין מרשות האב לגמרי דנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ומיהו התם הבעיא אליבא דר"ע מיתפרשא אם נימא עד שלא נישאת וניס' דמיא לנתארסה וכדפי' התוס' שם והכא הבעיא שניה נמי אליבא דר"י הגלילי כמו הבעיא הראשונה דס"ד הואיל ועכשיו ניסת אין לה קנס ופשיט לה דקנס לאביה הואיל וכבר נראה ליתן לאביה:

מה מקיים ר"ש תחת אשר עינה. דעיקר טעמייהו דרבנן דאמרי אונס נותן את הצער מדכתיב ביה תחת אשר עינה וכדכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב מהלכות נערה שהנבעלת ברצונה אין לה צער ואנוסה יש לה צער וכן הוא אומר באנוסה תחת אשר ענה. כלומר דמזה סמכו חכמים לומר דמפותה אינו נותן צער מדלא זכר עינוי במפותה אלא שמוסיפין טעם דמפותה אין לה צער כדאמר בבבלי פיקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער:

כסף ישקול כמוהר הבתולות. האי קרא במפותה כתיב ויש לה כתובה אם כונסה ואינו נותן קנס כדפרישית במתני' אבל אנוסה אין לה כתובה לרבנן דפליגי על ר' יוסי בר"י לקמן וכדאמר בבבלי מת יצא כסף קנסה בכתובתה:

במפותה דאית לה בנן נוקבן. כדפרישית בפנים וזו הגי' עיקר דכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה ולא מיבעיא ליה אלא בבנות אנוסה לרבנן וכן גרסינן בבבלי פ' נערה דף נ"ד בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות אליבא דרבי יוסי בר"י לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה מאי כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני או דילמא כתובה טעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ולא איפשיטא נמי התם והילכך פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ט מהלכות אישות דאין להן מזונות דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

מה לו תהיה לאשה שנאמר להלן אשה שראויה לו. וא"ת תיפוק ליה מלו תהיה האמור באונס עצמו דהא לענין קנס נמי ה"א אשה הראויה לו דוקא אי לאו דרבתה התורה ממאן ימאן כדאמרינן ריש פירקין וי"ל דהוי אמינא אחר שרבה הכתוב אפילו מיאנו השמים לענין קנס הה"ד הענין שתהיה לו לאשה הילכך איצטריך הג"ש והא דמקשי אי מה להלן אשה הראויה לו ומשלם קנס וכו' הא רבה הכתוב כאן אפי' שאינה ראויה לקנס יש לומר דה"פ מנא לן דמרבינן כל הפסולות מקרא כדאמרינן לעיל דילמא אהני מקרא ואהני הג"ש ומקרא דמאן ימאן מרבינן חייבי עשה ותו לא ואהני ג"ש לח"ל ולח"כ דפטורין מקנס א"נ דילמא אתי ג"ש ומפקא להאי דרשה דמאן ימאן ולדרשא אחריתא איצטריך למידרש דבין היא בין אביה יכולין לעכב כדיליף בבבלי ובבבלי פריך ניתי עשה ונידחי ל"ת ומשני דהכא לא איתיה לעשה כלל דהא מציא אמרה לא בעינה ליה ולא נחית לג"ש דהכא דלא איצטריך דהא ליתיה לעשה ועיין בתוס' דף מ' ד"ה ניתי ואין להאריך. ולר"ו דהכא ניחא האי קושיא דקנס דלא ילפינן הג"ש אלא לענין שאם גירש אינו לוקה אלא יחזיר ולא על אשה הראויה דכבר איתרבו פסולות לקנס:

מה לו תהיה שנאמר להלן גירש אומר לו שיחזיר. וכן יליף עולא בבבלי פרק אלו הן הלוקין דף ט"ו דלו תהיה דמוציא שם רע מיותר ואם אינו ענין לפניו תנהו לאחריו וילפינן אונס מיניה בג"ש ור' חייא דקאמר הכא א' האונס וכו' וס"ל נמי דאין לוקין ולא יליף אונס בג"ש ממוציא שם רע משום דאיכא למיפרך מה למוציא שם רע שכן עשה מעשה כדפריך התם אלא מגופיה דקרא שמעינן דכתיב כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזר קאי כדרבא התם:

אפילו תימא מכדרכה ל"ל בעלה אפי' כהאי דתנינן וכו'. בבבלי קידושין דף ט' פלוגתא דרבי ורבנן היא אם אחר עושה אייתה בעולה בשלא כדרכה אבל בעל לכ"ע עושה אותה בעולה שלא כדרכה דתני' באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולם בחנק. ומשמע מהכא דמוקי למתני' דפ' ד' מיתות כרבנן ומיירי בכדרכה וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אבל רש"י ז"ל פירש שם בשלא כדרכה וסתמא כרבי ומה שהקשה התי"ט על פי' הרמב"ם מאי קמ"ל פשיטא בתולה תנן י"ל דאתא לאשמעינן דאפילו אחר עושה אותה בעולה בכדרכה כשהיא ארוסה כי היכי דנידוק השתא דקרא אפילו לשלא כדרכה אתי דנקראת בעולה מבעלה כדקאמר הכא:

ואחד כדרכה כולן בסקילה. והה"ד האחרון נמי שלא כדרכה אלא משום סיפא דאיירי בקנס נקט לה והתם איצטריך לאשמעינן דכולן שוין לענין שחל עליו החיוב לישאנה כשתברור לאחד מהן ואפילו היה זה שבא עליה שלא כדרכה ויש אחר שבעלה כדרכה:

כולן בסקילה. כן דעת ר"ת והריב"א בתוס' פ' הבא על יבמתו דף נ"ט דשלא כדרכה חייב בקנס וכן בהעראה וכן כתבו התו' פ' בן סורר ומורה דף ע"ג ושם גרסי להאי דהכא בהעראה כמו בשלא כדרכה דסיימו שם ומיהו בירושלמי משמע דאהעראה משלם קנס דאמרינן הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולם בקנס אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה הלכה ח' כתב אין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה. ובהעראה סתם דבריו ומהכא משמע דדין העראה ושלא כדרכה שוין הן וכן נראה מדברי התוס' ביבמות וע"ש דמשמע מדבריהם לחלק למ"ד העראה זו נשיקה אין משלם קנס בהעראה ולמ"ד זו הכנסת עטרה חייב בקנס ונראה למאי דקי"ל העראה זו הכנסת עטרה כדכתב הוא ז"ל בפ"א מא"ב אפילו הרמב"ם יודה בזה דמשלם קנם דאפגומה קפיד קרא ובהכנסת העטרה אשיר בתולים הוא כדכתבו התוס' שם וכן משמע מהש"ס בסנהדרין שם מהא דפריך למ"ד העראה זו הכנס' עטרה היכי מתוקמי מתניתין דאלו נערות שיש להן קנס בהעראה הא ניתן להצילה בנפשו ומיתה וממון באין כא' הן דבהעראה נפגמה וחייב בקנס ובמיתה. ולפיכך סתם דבריו הוא ז"ל לענין העראה משום דבכל דוכתי אמרינן העראה כגמר ביאה לענין קניי' ולענין חיובי מיתה ומלקות וכן הוא לענין קנס אלא מה דפוטר בקנס בשלא כדרכה אפשר לומר דלמד ממה דמשני רב חסדא שם על הקושיא דהא ניתן להצילה בנפשו כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ואי שלא כדרכה נמי משלם קנס היה לו לומר וחזר ובא עליה שלא כדרכה. ודעת הרא"ש והר"ן ז"ל כדעת ר"ת אבל בבשת ופגם חייב לכ"ע וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מנערה הלכה ח':

ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו. מדמקשי הכא בפשיטות שמעינן דבנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לבד הוא לעצמה אבל בושתה ופגמ' של אביה והילכך אינה יכולה למחול ולא מיתוקמא מתני' אלא ביתומה ממש וכדמסיק וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נערה דנתארסה ונתגרשה קנס לבד לעצמה וטעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדמסיק בבבלי דף מ' והילכך בושת ופגם לעולם של אב הן ומ"ש שם הלכה י"ד הרי הן של אב שכל שבח נעורים לו לאו דדעתו ז"ל דמקרא בנעוריה נפקא כדס"ד דהש"ס התם מעיקרא דהא במסקנא אידחי לה ועיקר טעמא דאי בעי מסר לה וכו' אלא לסימנא בעלמא קאמר וכעין שכתבו התוס' בפרק החובל דף פ"ז דבכל דוכתא דקאמר הש"ס שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטה ולא משום דמפיק מבנעוריה והרא"ש ז"ל דיקדק עליו ומהכא נראה כדעת הרמב"ם וכן מוכח מדלקמן למ"ד קנס אינה יכולה למחול ומוקי למתני' נמי ביתומה ממש ובבשת ופגם הוא דפטור ואלו בנתארסה ונתגרשה לא אפשר לאוקמי דהא קנס אינו ברשותה עדיין למחול ובשתה ופגמה של אביה. ולענין הך פלוגתא אם יכולה למחול קנס פסק הרמב"ם ז"ל כר' מנא דיכולה למחול וכן דעת הר"ן ז"ל ואע"ג דהכא מקשי עלה ממתני' דפרקין דלקמן כבר נתן טעם הר"ן ז"ל דהא למה זה דומה לכותב לארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותיך דקי"ל יכול להתנות דנחלה הבאה לאדם לאחר מכאן מתנה עליה שלא יירשנה כלומר שעכשיו אינו ראוי לה כגון ארוסתו ולאפוקי ירושת אביו שהיא ראויה לו והא נמי לכותב לארוסתו דמיא ועוד שכיון שנתרצית בשעת ביאה היאך יתחייב והרי הוא כאומר קרע שיראין שלי והפטר אע"פ שאינה זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב הילכך קי"ל כרבי מנא דיכולה למחלו עכ"ל. ועיין בפרקין דלקמן הלכה א' ד"ה רבי יונה:

לא דומה המבייש את הגדול וכו'. רש"י ז"ל פירש במתני' אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב ובפרק החובל פירש אדם קל בשתו מרובה וכתב הר"ן ז"ל דבודאי דבמילי אחריני אדם בינוני בשתו קשה וכו' אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בשתו מרובה ע"כ וכן נראה מהכא וכן יש לפרש הא דקאמר הכא נזק הגדול ממועט על חבלה קאי דשם בשת מהגדול אינו כ"כ כפי' הר"ן ז"ל:

נער חסר כתיב בפרשה. משמע מהכא דבהא פליגי ר"מ ורבנן לר"מ נער חסר משמע למעט קטנה והיינו נמי טעמיה דר"מ גבי קנס דכתיב ביה נער חסר ולרבנן נערה מלא דוקא גדולה היא אבל נער חסר אפילו קטנה במשמע אבל בבבלי דף מ' קאמר דטעמיה דר"מ גבי קנס דכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר וש"מ דגם לר"מ נער חסר אפילו קטנה היא וצ"ל לשיטת הבבלי דטעמיה דר"מ גבי נערה המאורסה דילפינן ממוציא שם רע דכתיב ביה חד נער חסר והתם דוקא גדולה דהא אין הקטנה נסקלת כדמקשי לה הכא ר"מ לרבנן ועיין בתוס' דף מ"ד ד"ה הא כ"מ שתירצו שם תירוץ אחר:

שבא עליה דרך זכרות. לשיטתיה אזיל דקאמר בפירקין דלקמן הלכה ד' דהא דמוציא שם רע אינו חייב עד שבעל אפילו בא עליה ביאה אחרת והיינו שלא כדרכה אבל בבבלי דף מ"ו מסיק דאינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע על הבעילה:

שמע לה מן הדא. ובסנהדרין גריס ולמה לא פתר לה מן הדא וכו' כלומר דרבי אבין היה מתמה על שאמר רב הלכה וכו' שכך הוא מקובל ולמה לא הביא לו ראיה מן המקרא וכעין דגריס בבבלי שם דף ס"ו מ"ט שתיק רב ונימא ליה אשר שכב עמה לבדו אלא דשם הבעיא בדרך אחרת ולר"מ היא דממעט הבא על הקטנה או מסקילה ממעט ליה או לגמרי ממעט לה:

ואין כמ"ד ונתן פדיון נפשו של מזיק כולו קנס. וזה קס"ד בגמ' דבבלי פ' שור שנגח ד' וה' דף מ' דפליגי בהא למ"ד נפשו של ניזק ס"ל כופרא ממונא הוא ולמ"ד של מזיק ס"ל כפרה ומסיק התם דכ"ע כופרא כפרה הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מנזקי ממון הלכה ד' דכופר משום כפרה הוא ובפרק ה' מהלכות סנהדרין הלכה י"ד פסק דכופר משלם על פי עצמו וצ"ע דהא משמע למאן דאמר משום כפרה כקנס הוא ואינו משלם על פי עצמו וכן כי' רש"י ז"ל במתני':

הדרן עלך ואלו נערות