הכותב. שכן היא כותבת לו כל ערר כו'. ובבבלי סוף פ' מי שהיה נשוי פריך התם כה"ג דלא מהני סילוק דין ודברים כו' ומשני בשקנו מידו ולשיטתי' אזיל כדמחלק הכא בריש פרקין דבשקנו מידו מהני אפי' לאחר שנשאת כדפרישית במתני' והאי תלמודא לא מחלק לה הכי:

כתב לה מן האירוסין ומן הנשואין. הר"ן ז"ל הקשה במתני' למה לי תנאה דדין ודברים כיון דמוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה בלאו תנאה נמי הכי דינא בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים דלא אשכחן מאן דס"ל שיהא מכרה בטל אלא שרבותינו שחזרו ונמנו אחר משנתינו ותירץ דתנאה מהני אפי' לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת דלכ"ע מכרה בטל ואם כתב לה דין ודברים כו' בשעת אירוסין מכרה קיים עכ"ל ולפ"ז ע"כ דמפרש הוא ז"ל מן האירוסין ומן הנשואין שכתב לה עוד הפעם מן הנשואין כדפרישית בפנים בלשון הב'. וכן הביא הה"מ בשם הרמב"ן ז"ל דתנאה מהני אפי' לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת והא דקאמר הכא ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו היינו במתנה עמה לאחר הנשואין כדפרישית בפנים וכן פירש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל ולכל הפירושים מתני' מיתפרשא בדיעבד דוקא מכרה קיים ולא כמ"ש התי"ט דתנאה מהני אפי' לכתחילה וכן נראה מדברי התוס' בד"ה רב אשי וכן משמע מדברי הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות הלכה ב' התנה עמה שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה אם מכרה ונתנה מכרה ומתנתה קיים ע"כ:

מוכר פירות ולורח קרקע והוא אוכל פירות. יש לתמוה אדמקשי ליה מר' יהודה לסתייעא ליה מדרבנן דלדידהו אינו יכול למכור הפירות דאפילו פירי פירות אין לו וכדמשמע מהתוספתא דמפרש לה הא דמוכר הפירות אליבא דר"י וכן הברייתא דקתני בבבלי ת"ר אלו הן פירות כו' מכר פירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות הרי הן פירי פירות אליבא דר"י נשנית וכן כתב הרא"ש ז"ל הך ברייתא אתייא אליבא דר' יהודא כו' ע"ש וצ"ל דמקשי מדר"י מדקי"ל הילכתא כוותיה הואיל והתוספתא מפרש אליביה מה הן פירות ומה הן פירי פירות כדכתב הר"ן ז"ל והיינו נמי דכתב הרא"ש ז"ל אחר שהביא סוגיא דהכא וז"ל ונראה דהירושלמי פליג אגמרא דידן דבפ' חזקת הבתים דף נ"א פליגי אמוראי במוכר שדה לאשתו אם הבעל אוכל פירות או לא ומודו דאם נתן מתנה דאינו אוכל פירות הילכך לפום גמרא דידן לא אמרי' מוכר פירות ולוקח בהן קרקע אא"כ שיירה ולקח בהן קרקע עכ"ל כלומר מדחזינן דהאי תלמודא מדמי דין המסלק עצמו מנכסי אשתו ומפירותיהן לדין הכותב שדה מתנה לאשתו ואם בכותב מתנה לאשתו אין לו אכילת פירות כדקיימא הילכתא בפרק חזקת הבתים א"כ ע"כ הא דקי"ל הכא הלכה כר"י דיש לו פירי פירות לא מיתוקמא אלא בדשיירה כדקאמר בבבלי פרקין ולא כדמשמע הכא ומהתוספתא דמוכר הפירות דאל"כ קשיא הלכתא אהלכתא (ובהכי ניחא מה דלא קאמר בפשיטות דפליג הירושלמי אגמרא דידן דהכא קאמר מוכר פירות והתם מוקי בדשיירה אלא מה שמביא ראיה מפרק חזקת הוא להכריח דע"כ האי אוקמתא בדשיירה למסקנא היא ולא לדחייה בעלמא) ובענין מה שקשה מזה על הרמב"ם דפסק בפכ"ג מהל' אישות כהך דהכא שכתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירי פירות והרי משמע דהאי תלמודא פליג על הבבלי י"ל דס"ל להרמב"ם דהאי אוקמתא בדשיירה לא נאמרה אלא לדחייה דלא תיפשוט הבעיא אם סילק עצמו מפירי פירות דמכל מילי סליק נפשיה וע"ש בסוגיא דמוכרח הוא דהא לעיל מפרש אליבא דרבי יודה דמוכר הפירות ולוקח קרקע כו' כדקאמר בברייתא דאזלא כוותיה אלא ודאי לדחייה בעלמא קאמר ובהא דמדמי הכא דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן לכותב מתנה לאשתו לא פסק הרמב"ם ז"ל הכי אלא כמשמעות סוגית הבבלי דלא דמו דשאני כותב שדה מתנה דנותן בעין יפה נותן אבל הכא לא סילק עצמו אלא מאכילת פירות שלא יכלו לגמרי ולוקח בהן קרקע ואוכל פירי פירות זהו הנלע"ד לדעתו ז"ל:

לא אמר אלא כותב אבל מוכר לא הכי מסיק לה בפרק חזקת שם דבכותב מתנה לאשתו קנתה ואינו אוכל פירות ובמוכר קנתה ואוכל פירות והיינו במעות שאין טמונים ובהכי איירי נמי האי תלמודא מטעמא דפרישית בפנים אבל במעות טמונים לא קנתה כלל דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי כדקאמר התם וע"ש מכרו בטל לאב שמכר כו'. גי' הספר ודאי א"א להעמידה דאין לפרש בשאין כתובים לבן אלא בנכסי האב סתם דא"כ לא שייך לומר לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו וכי אין לו רשות לאב למכור נכסיו אפילו יהיה הבן קיים וע"כ בכתובים לבן אחר מותו מיירי והגי' מוחלפת היא כדפרישית בפנים:

יאות אשכחת אמר כו'. כן פירש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות פ' י"נ וע"ש שתירץ בזה קושית בעל המאור על מה שהקשה שם מהתוספתא דקתני התם אם מת השני בחיי ראשון ינתנו לשלישי לאחר מיתת הראשון דשאני הכא דאמר אחריו. ויש לפרש לפ"ז נמי דתיבת יאות שייכא לעיל אילו אמר כו' שפיר הוי מצינו למימר דלא זכו בהן היורשין אבל השתא ע"כ באחריו מיתוקמא והיינו הך:

ואילין דכתבין כו'. ובכותב לה בעודה ארוסה מיירי דאז מהני לסלק עצמו מירושתה כן פי' הר"ן ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל דלא פסק הלכה כרשב"ג במתני' דס"ל אפי' בעודה ארוסה אינו יכול לסלק עצמו מהירושה וכן דעת הרמב"ם ז"ל דהלכה כרבנן אם התנה עניה קודם שנשאת אבל לאחר שנשאת תנאה בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כדכתב בפ' י"ב ובפ' כ"ג מהל' אישות. ולפ"ז איכא למימר דהא דאמר ר' ירמיה בשם רב לעיל תנאו בטל בכותב לה משנשאת ובזה הלכה כרשב"ג אבל לא מטעמיה ולא פליג האי תלמודא אבבלי כדכתב הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל:

אם אומר את כי כו'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מהל' אישות הל' ט' האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם ולא כמ"ש הראב"ד ז"ל מפני שהיא שמירה בבעלים שהרי הוא אין שכור עמה כמ"ש שם הה"מ ז"ל וכן מוכח מדאמר פרק השואל דף צ"ו בעל בנכסי אשתו שאלה בבעלים הוי ולא קאמר נמי אשה בנכסי בעלה ולכ"ע דוקא בשוגג פטורה אבל במזיד חייבת לשלם כדכתב הרא"ש ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בעת שעשתה מלאכותיה דמשמע שאירע הדבר בשוגג ע"י מלאכה שלה:

תריי כל קבל ארבעה. משמע דמאן דס"ל אין השואל רשאי להשאיל ס"ל נמי שומר שמסר לשומר חייב אבל התוספות בגיטין דף כ"ט כתבו בד"ה כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל אפילו למ"ד בהמפקיד שומר שמסר לשומר פטור מ"מ לכתחילה אין לו לעשות:

ולא לבאים ברשותי. לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפוסקים דלגבי יורשים דוקא מהני נאמנות ולא לגבי לקוחות הא דקתני הכא לבאים ברשותי לאו דומיא דהני אחריני שפירשנו לעיל שהם לקוחות אלא הם אפוטרופי' שמנה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת שכ"מ דכיורשים שויה רבנן כן פי' הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל:

אבל אם עשת אפטרופא לאחר מיתת הבעל היורשין משביעין אותה. וכ"כ הרא"ש ז"ל פירושא דמתני' כר' יונה דהכא דהלכה מחבר בעלה קאי אהיכא דפטרה מן השבועה ממנו ומיורשין ואפילו הכי היורשין משביעין אותה על אפיטרופא שמינוה על נכסיהן אבל לא במה שנתעסקה בין מיתה לקבורה לצרכי המת וכתב עוד ובירושלמי מוכיח קצת דאפי' נתעסקה בין מיתה לקבורה בשאר דברים שאינן לצורכי המת אין משביעין אותה דגרסינן ר' יונה ור' יוסי תריהון אמרין וכו' אבל לפום גמרא דידן דמייתי עלה הא דנהרדעי משמע דאיירי דוקא בצרכי המת עכ"ל ואפשר מדקאמרי סתם בנכסים שנשתלטה בהן לאחר מיתת הבעל למד הוא ז"ל לומר כן ואפשר לפרש טעמא דהכא שאם אתה אומר שמשביעין אותה על שארי דברים אף היא לא תמכור לקבורה וכדמסיק טעמיה דבר קפרא שלא תהא מניחתו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שותפין הלכה ד' שכתב וכן אם נשאה ונתנה בין מיתה וקבורה אין משביעין על זה שנשתמשת בין מיתה לקבורה שאם אתה אומר שתשבע על זה לא תמכור לקבורה ונמצא המת מתנוול עכ"ל:

מפני חינה. מכאן סייעתא לפירוש ר"ח בתוס' דף פ"ד ד"ה לכתובת אשה שפירש כן משום חינא שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצין יותר:

שערב לו מן העכו"ם. כדפרישית וכן משמע בערכין שם והתוס' בפרק הנזקין דף נ"ד ד"ה יתומין פירשו בערב ממש וכגון שקיבל עליו העכו"ם להפרע מן החייב תחילה דאל"ה עכו"ם בתר ערבא אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך:

לא עמד בדין וברח כו'. ובבבלי לא מחלק בה ומשמע דבב"ח לעולם נפרעין שלא בפניו כדאמר רב נחמן שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדה"י ואתה נועל דלת בפני לווין וכן פסק הרי"ף ז"ל וסיים אבל ודאי אי מצינן לשדורי ליה ולאודועי משדרינן ומודעינן ליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש פרק י"ג מהל' מלוה:

רב אמר במקום שאין כותבין. בבבלי דף פ"ט קאמר ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין שובר ליחוש דילמא מפקא לה לכתובתה וגביא בה כו' ופי' רש"י ז"ל דליחוש שמא תגבה בתורת אלמנה דהא ודאי בתורת גרושה לא הדרא גביא דהא קרעינן לגיטה וכי הדרה מפקה כתובתה בלא גט תנן במתני' הרי אלו לא יפרעו ע"כ וסוגיא דהכא ע"כ אי אפשר נפרש כן דהא אכתי לא אסיק אדעתיה מקושיא שמא תגבה בתורת אלמנה עד ר' בא לקמן ועוד למאי דס"ל להאי תלמודא דצריכה להביא ראיה שהיתה משמשתו עד שמת א"כ לא מוכחא מידי דכותבין שובר וא"א להשוות הסוגיות דהכא ודבבלי דהתם השקליא וטריא אזלא למאי דמחלק רב בין עיקר לתוספת דגט גובה עיקר וכתובה תוספת ומקשה עליה מסיפא דמתני' כמבואר התם והכא ע"כ עיקר הקושיא שהשיבו עליו מרישא דגובה בגיטא עד דמסיק אליביה דס"ל כותבין שובר ור' זעירא מפרש לה כרב ענן אליבא דשמואל התם כדפרישית בפנים אורחא דאיתתא כו'. למאי דפרישית בפנים אינו מוסכם עם הטעם שאמרו בבבלי פ' נערה גבי שני שטרות היוצאין ביום אחד דביטל השני את הראשון אי לא אוסיף בהשני ומפרש התם דאימר אודויי אודי ליה דהראשון מזויף הוא א"נ דאחולי אחליה לשיעבודיה דקמא והכא משמע דאין הטעם אלא שמא אבד הראשון כן פי' הרא"ה ז"ל בחידושיו ויש לפרש בלשון קושיא וה"ק אורחא דאיתתא מימר כו' כלומר הא לא דמי בשלמא אשה דרכה לומר שיעשה לה כתובה אחרת כשאבדה הראשונה וע"כ צריך לעשות לה אחרת דהא אין רשאי לשהות עמה בלא כתובה וא"כ איכא למיחש שלאחר זמן תמצא הראשונה ולפיכך בשתי כתובות אינה גובה אלא אחת אלא כי אורחא דבר נש מימר כו' בתמיה דמאן ציית ליה שאיבד הראשון שיעשה לו השני וא"כ ליכא למיחש למידי ואמאי צריך לכתוב לבד מן שטר הראשון ומשני אלא כי אפשר יודי ליה כלומר אלא דה"ט באיש דאפשר שהוא מודי ליה שהראשון הוא מזויף ומוסכם זה הפירוש והטעם עם טעמא דהבבלי. והרי"ף ז"ל כתב בפרק נערה דוקא בשטרי קרקעות וכתובות אמרינן ביטל השני את הראשון אבל לא בשטרי הודאות והלואות דעביד אינש דיזיף והדר יזיף והביא ראיה מפרק גט פשוט וע"ש:

הדרן עלך הכותב