החטים והזונין. פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. לכאורה איכא למידק אליבא דתנא דבי ר'י דס"ל כל בגדים שנאמרו בתורה סתם של צמר ופשתים הן מדפרט הכתוב בנגעים כדקאמר בשבת (דף כו) ואמרינן אליביה בריש יבמות (דף ד) צמר ופשתים דכתב רחמנא גבי שעטנז למה לי אלא לאפנויי ולמידרש סמוכין דכלאים בציצית שרי והשתא למאי דקאמר הכא קשיא הא איצטריך צמר ופשתים למילף לכל כלאים שנאמרו בתורה שהן שני מינים שונים דוקא וא"כ מנ"ל לאפנויי אלא דזה יש ליישב למאי דכתבו התוס' שם ד"ה א"כ לישתוק קרא וכו' דלהמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לר' ישמעאל נמי תיפוק לה מהתם וכו' עי"ש ומיהו נהי דלר' ישמעאל ניחא הא דהכא ושפיר ילפינן מצמר ופשתים דפרט הכתוב בכלאים דמיותר היא אלא ללמדנו דה"ה לכל כלאים שבתורה שהן שני מינין שונים וכלאים בציצית נפקא לן מהפנאה דשעטנז אכתי לרבנן קשיא דאינהו לא סברי למילף הואיל ופרע הכתוב בא' מהן כמו דלא ילפי לסתם בגדים מפרטא דנגעים ולדידהו צמר ופשתים דכלאים לגופיה הוא דאיצטריך דאי משעטנז הו'א אפי' כל תרי מיני אסור ולפ"ז מנ"ל למילף לכל כלאים שבתורה שהן שני מינין שונים דילמא אפי' שני מיני חטים וכן כיוצא בזה בכלאים דהרבעה דאין לומר דלרבנן ילפינן לשאר כלאים שבתורה במה מצינו מכלאי בגדים דהא אינהו לא סברי למילף הכי כדלא ילפי לענין צמר ופשתים במה מצינו מנגעים. ומזה היה נראה לכאורה דהך סוגיא דהכא לא אזלא אלא אליבא דתנא דבי ר"י דהתם ואף שיש לדחות מ"מ למדנו מזה נפקא מינה לדינא לענין חיובא דציצית בהא דפליגי רברבתא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כר"נ דפרק התכלת (דף לט) דמן התורה אינו חייב בציצית אלא טלית של צמר ושל פשתים בלבד ושאר מינין אינן אלא מדרבנן וכדמפרש ר"נ להאי ברייתא השיראין והכלך והסריקין חייבין בציצית דמדרבנן הוא וסברת ר"נ כתנא דבי ר' ישמעאל כדקאמר התם. והראב"ד והתוס' והרא"ש ז"ל פסקו כרבא דמפרש להאי ברייתא דחייבין מדאורייתא קאמר והן הן רבנן דר' ישמעאל דיבמות כדכתבו התוס' שם (דף ה) ד"ה לרבנן מנא להו והשתא סתמא דמתני' וטעמא דמוכח מהך סוגיא דהכא סייעתא לדעת הרי"ף והרמב"ם דלא מצינן לאוקמי האי מילתא דנילף מצמר ופשתים דכלאים לכל כלאים שבתורה שהן שני מינין שונים דוקא כ"א אליבא דתנא דבי ר'י וכר"נ דס"ל כוותיה והא בהא תליא כמבואר:

טעמא דר' אליעזר שכן מקומות מקיימין אותן לגמלים בערביא. הכי אמר לקמן סוף פ"ה והכי אמרינן נמי בבבלי פ"ט דב"ב (דף קנו) גבי בני רוכל דקאמר ר"א תקברן אמן מקיימי קוצים בכרם היו מ"ט דר"א שכן בערביא מקיימין קוצין בשדות לגמליהן ובהאי תלמודא קאמר התם הא דלייט להו עילא היה רוצה לקללן שהן זורעין כורכמיך בכרם ופירשתי שם הא דלא מפרש משום דמקיימי קוצים היו כדאמר הכא דלר"א מכיון שמקיימין אותם במקום אחד אסור מינן בכל מקום שהוא י"ל דס"ל להאי ש"ס דאפי' לר"א דגזר במקומות שאין מקיימין אטו מקומות שמקיימין היינו דוקא לאסור ולקדש דגזריגן כרם אטו שדות דאף שאין דרך בערביא לקיים קוצים כ"א בשדות כדאמר התם בהדיא וכן בשבת (דף קמד) קאמר נמי הכי מ"ט דר"א שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהן אפ"ה לענין איסור וקידוש מחמיר בה תרי חומרי וגזר כרם אטו שדות ומקומות שאין מקיימין אטו מקומות המקיימין אבל מ"מ לא היה מקללן בשביל כך הואיל וחומרא יתירה ביותר היא. ואף דנימא דכרם ושדה חדא היא מ"מ איכא חומרא יתירה הכא דנגזור מאכל בהמה אטו מאכל אדם ומקומות שאינן מקיימין אטו מקומות המקיימין. והלכך מפרש דעילא מצא שהיה רוצה לקללו לפי שהן זורעין כורכם בכרם וזהו חזי למאכל אדם זהו סברת דהאי ש"ס אליבא דר"א וסברת הש"ס דילן אליביה דמילע לייט להו נמי בשביל כך ואף שלא היה המעשה במקום שדרך לקיים אותן מ"מ ר"א מחמיר הוא בכלאי כרם [דתמירי ואסירי אף בהנאה] עד כאן מה שבארתי [בב"ב] ואין בזה נ"מ [לדינא] דקיי"ל כחכמים (חסר) אמר דמדר"א נשמע לרבנן והיינו דמה דאסרי מיהת במקומות המקיימין אותן וא"כ אף במאכל בהמה הדין כמו במאכל אדם דקידש במקום שמקיימין דוקא בכרם הוא דאסרי ולאו משום דגזרינן מאכל בהמה אטו מאכל אדם אלא הואיל וכלאי פרה [אסורין] בהנאה אבל בכלאי זרעים דאין אסורין אפי' באכילה לא גזרו מאכל בהמה אטו מאכל אדם כמו דלא גזרי מקומות שאין מקיימין אטו מקומות המקיימין בכרם ולא עוד אלא אפי' לר"א (חסר) דהא דמחמיר דוקא בכרם הוא דמחמיר משום דכלאי כרם חמירי דאסירי אף בהנאה אבל בכלאי זרעים דלא חמירי כ"כ דאינן אסורין אלא מלזרוע ואפי' באכילה מותרין לא גזרינן מקומות אטו מקומות דחדא גזירה גזרינן מאכל בהמה אטו מאכל אדם ולא מקומות אטו מקומות ומאכל בהמה אטו מאכל אדם דהוי גזירה לגזירה ומיהו לרבנן ודאי הוא דלא גזרינן כלל לא מאכל בהמה אטו מאכל אדם בכלאי זרעים ולא מקומות שאין מקיימין אטו המקיימין בכלאי הכרם כ"א דוקא במקומות המקיימין אסור הוא ומקדש בכלאי הכרם ומשום דמאכל בהמה ומאכל אדם שוין בהן דאסירי בהנאה וזה מוכרח הוא כדאמרן דלרבנן לית להו גזירה כלל מדמסיק הכא דלא גזרינן מקומות אטו מקומות בכלאי הכרם וא"כ ה"ה נמי דלא גזרינן מאכל בהמה אטו מאכל אדם בכלאי זרעים ואחרי אשר נתברר לנו האי מילתא לדינא אליבא דרבנן עין בעין תראה שהן הן כוונת הרמב"ם בדין הזה ותבין בביאור דבריו שדעתו ז"ל היה לחלק כן בין כלאי זרעים לבין כלאי הכרם דבפ"א מהל' כלאים בהלכה ד' כתב אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראוין למאכל אדם וכו' ובפ"ה גבי כלאי הכרם כתב בהלכה י"ח הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו וכו' ומבואר הוא שדעתו ז"ל דבמקום שכמוהו מקיימין רוב העם אותו דבר אין חילוק בין הוא לבהמה או לרפואה וה"ז קידש ומזה תראה שמ"ש הכ"מ בפ"א יש לתמוה וכו' ע"ש ובמכ"ת המה דברים שא"א לקיימן בכוונת דברי הרמב"ם שהרי להדיא יראה מדבריו דפ"ה דבין אם הוא לבהמה ובין הוא לרפואה מקדש הוא במקום שדרך לקיים אותו בשביל כך וא"כ היאך נפרש דבריו דפ"א שלא נתכוון לשלול אלא עשבים המרים שהן לרפואה ומאכל אדם דנקט לאו דוקא הוא אלא אפי' רוצה בקיומו למאכל בהמה הא מצדה תברה דדין מאכל בהמה ודין רפואה שוין הן לדעתו ז"ל וא"צ לאריכות דברים בזה אלא קושטא דמילתא היא דדעת הרמב"ם לחלק בין כלאי זרעים לבין כלאי הכרם וכל דבריו בדקדוק רב הן דבכלאי זרעים דמיירי בפ"א דוקא הראוין למאכל אדם בעינן אבל לא עשבים המרים שהן לרפואה וה"ה לדברים שאינן ראויין כ"א למאכל בהמה ובפ"ה דמיירי בכלאי הכרם במקום שאין מקיימין אותו דבר שהוא לבהמה או לרפואה לא קידש ובמקום שמקיימין אותו קידש וזה נלמד הכל מהא דנתבאר לן מהכא דכמו דלרבנן דוקא במקום שמקיימין אז הוא מקדש ואפי' מאכל בהמה או לרפואה ומשום דלהנאה הן וכלאי הכרם אסורין בהנאה אבל לא במקום שאין מקיימין דלא גזרינן מקומות אטו מקומות כך הוא ממילא בכלאי זרעים דאין בהן איסור הנאה כ"א איסור זריעה מה שראוי לאכילה א"כ מאכל אדם דוקא ולא מאכל בהמה ולא עשבים המרים לרפואה ואפי' הוא רוצה בקיומן דאינם אלא להנאה ול"ג איסורי הנאה אטו איסורי זריעה לאכילה זהו הדרך הנכון והאמת לכל המעיין ומודה על האמת כי כונתי בע"ה לדעת הגדולים כדמוכרח מהכא ובמילתא בטעמא לחלק בין כלפי זרעים ובין כלאי הכרם כמבואר ובטעם הזונין פשוט הוא דסמיך אמסקנא דהכא כדא"ר יונה מין חיטין הן אלא שהפירות מזנין וכ"כ ברפ"ג דמטעם שהן מין אחד עם החטין אינן כלאים זה בזה ובהא הכל ניחא בס"ד:

תורמין מן היין על החומץ וכו'. האי ברייתא הובאה לקמן סוף פ"ב דתרומות ויתבאר במקומו בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד. למה נקרא שעועית שהיא משעשעת את הלב. הר"ש ז"ל פי' שמטמטמת את הלב וכו' ומלשון עיניו השע וכמדומה שיותר נוח לומר דר' יונה מפרש שהוא קיצור מלשון הכפולים ומלשון שעשוע ממש. אני תורתך שעשעתי. בחוקותיך אשתעשע וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג שם בהל"ג העתיק פול הלבן עם השעשועית:

נשמעינה מן הדא הקישואין וכו'. בתוספתא גריס הקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות אינן כלאים זה בזה ותורמין ומעשרין זה על זה דר"מ ר' יהודה ור"ש אומרים כלאים זה בזה ואין תורמין ומעשרין זה על זה ולפיכך הרמב"ם בפ"ג שם לא העתיק אלא מה שנשנה במתני' וכת"ק דר"י דמתני' אבל מה שנשנה בתוספתא מקשואין ודלועין ואבטיחים הלכה כר' יודה ור"ש נגד ר"מ וגם בפ"ה מהל' תרומות לא הזכיר אלא קישות ומלפפון שהן מין אחד ותורמין מזה על זה:

מתני' דר' ולא כר' נחמיה. דעת ר"נ דתוספתא הובאה בבבלי נדרי' (דף נא) ורב אשי מפרש התם כדמפרש רב הונא הכא אליבא דמתני' דאתיא כרבי ודלעת המצרי והרמוצה אינן כלאים זה בזה לפי שאינה מין אחר כ"א נקראת כן ע"ש שטומנין אותה ברמץ ועיין בהר"ש ובהתי"ט שהביאו ומ"ש על זה והאמת הוא דפלוגתא היא הכא נמי כמו בבבלי וסתמא דהש"ס סובר כר' נחמיה כדמוכח מלקמן סוף פ"ג וע"ש בד"ה את עשה דלעת מצרית כדלעת יונית וא"כ בהא נמי הויא כמו דהתם דמותיב על רב אשי מהאי דר' נחמיה ועיי"ש:

תני עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג אפרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשותכן וכו'. כלומר שאין ישראל רשאי לומר לעכו"ם הרכיב לי אילנות ואעפ"כ אם עשה מותר ליטול ממנו יחור ולנטוע במקום אתר וכתוספתא זו פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות כלאים הל"ו ואסור לישראל להניח לעכו"ם שירכיב לו אילנות כלאים וכו' ומותר ליטע יחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים ומשמע שאפי' הישראל בעצמו שעבר והרכיב או זרע כלאים מותר הייחור והזרע כדכתב שם אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה וכו' והא דקתני בתוספתא עכו"ם שהרכיב לרבותא דרישא דקתני דאע"פ שאין העכו"ם מוזהר על הרכבת כלאים וזריעתן וכרבון דר"א בסנהדרין (דף נו) דאין כלאים בכלל ז' מצות אלא דאסורין בהרבעה ובהרכבת האילן כדכתב הרמב"ם בפ"י מהל' מלכים הל"ו מפי הקבלה שב"נ אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן ואין נהרגין עליהן ולפ"ז נוכל לומר דהא קמ"ל הברייתא חדא דאין הישראל רשאי להניחו לעשות כן בשלו ועוד דהא מיהת באיסורא קאי עליה בהרכבת האילן:

הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי. כדפרישית וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מכלאים בהל"ו הלפת והצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין וכו' והכל כפי פשטות הסוניא דהכא וכבר תמהו רבים על פי' הר"ש ז"ל שפי' הילכו בהן אחר הפרי להחמיר וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות שם דהא מדמותיב הרי צנון ונפוס וכו' ותימר כלאים א"כ על כרחך דדברי ר' יונתן להקל מתפרשין וזה ברור הוא ומה שהקשה הראב"ד בפ"א שם מהאי מתני' דס"פ הטומן לפת וצנונות וכו' אלמא אית בהו משום כלאים יתבאר מזה במקומו בס"ד ועיין לקמן הל"ט ד"ה מה אנן קיימין:

אמר ר"י אייתיתיה מן דבית לוי תרנגול עם הפסיוני וכו'. מבואר הוא למאי דפרישית דל"פ ר"י ור"ל אלא אם צריך היה רבי לשנות האי דינא בהדיא גם בעופות כמו ששוה כאן בבהמה וחיה ולר"ל לא היה צריך דכבר נכלל הכל במה ששנה לנו שם וכן חיה ועוף כיוצא בהן וכדקאמר ר' יוסי ויאות בא להודיעך וכו' וכדפרישית והיינו כר"ל וה"נ אמר ר"ל בבבלי סוף פ"ה דב"ק כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה ופריך התם פשיטא מהו דתימא משום דרבו בהדדי מין חד הוא קמ"ל ומפני כך לא היה צריך הרמב"ם להזכיר זה בפירוש בפ"ט מהל' כלאים דכיון דכתב שם בראש הפרק בין בבהמה בין בחיה ובעופות הכל בכלל ואפי' בהדומין משני מינין כלאים זה בזה כמו שכתב שם בהל"ד בבהמה וחיה וא"כ ה"ה בעופות:

המרביע בחיות הים מהו. בבבלי שם גריס בפשטות אמר ר"ל המרביע שני מינין שבים לוקה אתיא למינהו למינהו מיבשה וכ"פ הרמב"ם שם והתוספות שם בתחלה רצו להגיה המנהיג שני מינין דהא משמע הכא דא"א להרביע דגים ושוב כתבו דא"צ להגיה אלא דבחית הים משכחת שפיר הרבעה כ"א בדגים דלא שייכא בהו הרבעה אלא הנהגה והביאו ראיה מהמ"ר בפ' בראשית דהכי מסיק התם וז"ל הב"ר בפסוק ישרצו המים כהנא שאיל לרשב"ל המרביע בחית הים מהו א"ל אף הן כתיב בהן למיניהם איתיב כהנא והלא אף דגים כתיב בהן למיניהן בהא פרס בהיא מצודתיה על רשב"ל והיך עבידא א"ר יונה יכול אני מקיים לה משום מנהיג מביא שני דגים חד מיירן וחד אספרון וקושרן בגמי וממשיכן בנהר או בים ואסור לעשות כן משום כלאים ע"כ ולפי גי' זו משמע דמסיק דאין בהן אלא משום הנהגה ומשום דלא שייכא הרבעה בדגים ואלו לגי' דהכא דמסיים ואינון שייפין דין עם דין ומזרעין משמע דהיינו הרבעה דידהו והוא גרם להן שע"י שקשר שניהם יחד שייפין דין עם דין וא"כ היה חייב על הנהגה ועל הרבעה כדפרישית בפנים דאל"ה למה ליה דמסיים הכי ואפי' נפרש דה"ק דאנא פתר לה משום מנהיג היינו שנתכוין ע"י הנהגה זו שיהיו מזרעין ואינו חייב אלא משום [הרבעה משמע מיהת דהרבעה איכא בכה"ג אלא דלפ"ז היינו צריכין לומר דפליג אהא דמסיק בבבלי פ"ז דב"מ (דף צא) דאינו חייב בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואין לומר דהא מיהת אסורא איכא אפי' להכניס לדיר מין בשאינו מינו כדקאמר התם לדבי רב פפא בר אבא דהא הכא משמע דבחיובא מיירי דקרא דלמיניהם דכתיב גבי דגים מתרץ לה בהכי ואם באנו להשוות הסוגיות לפי המסקנא דאינו חייב אלא על הרבעה ממש וכדמייתי נמי בהאי ש"ס לקמן פ"ח בהלכה ב' להברייתא דקתני בהדיא מותר להעמיד זכרים אצל נקיבות ואינו אסור אלא מלהרביע וזה ודאי לא שייכא בדגים היינו מוכרחין לפרש להאי גי' דהכא בההיא דר' יונה דג"כ אין החיוב אלא משום מנהיג לחוד קאמר וכגי' הב"ר והא דמסיים הכא ואינון שייפין וכו' היינו דהאי ש"ס לטעמיה הוא דאזיל דאין חיוב בהנהגה כ"א בשעושים איזה דבר ע"י שמנהיגם כדקאמר בפ"ט שנושאין את החבל וכיוצא בזה והכי משמע נמי גבי בעיא דרחבה בסוף פ"ה דב"ק המנהיג בעיזא ושיבוטא ופירש"י ז"ל קשר קרון לעז ודג צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים והכי משמע נמי בסנהדרין (דף נט) ודגים בני מלאכה נינהו אין כהאי דבעי רחבה אלמא דצריך איזה מלאכה בהנהגה ועיקרא דהאי מילתא והיוצא עוד מזה יתבאר לקמן בפ"ח בס"ד:

תמן ע"י שהוא נותן זה בצד זה וכו'. התי"ט הביא לזה בשם העתקת הר"ש וסיים כפירושו והיינו שסובר ר' יהודה דדווקא היכא שע"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק באילן שאינן מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אע"פ שיונקין זה מזה לא אסרה התורה עכ"ל ודברים אלו קשי הבנה המה אבטיח ותפוח ירק באילן הוא וקאמר הן מתאחין ונעשין כלאים אלא עיקר הדברים כך הן דר' יהודה מחלק בין נוטל זרע ממעי הירק וזרע ממעי התפוח ונותן זה בצד זה דאז מתאחין הן הירק באילן ונעשין כלאים ובין נוטל הירק הנטוע וגדל כבר ומרכיבו באילן דבהא ס"ל לר' יהודה שאינן מתאחין זה עם זה וכדפרישית בפנים:

ותני ממין שאין מרכיבין עץ סרק ע"י עץ מאכל וכו'. הר"ש והרא"ש ז"ל בהלכות קטנות הביאו לזה וכ"פ הטור י"ד סי' רנ"ה דעץ סרק באילן מאכל ג"כ אסור והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' כלאים הל' ה' כתב כלאי האילנות הרי הם בכלל שנאמר שדך לא תזרע כלאים כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח ה"ז לוקה. מן התורה בכ"מ וכו' ולא הזכיר מאילן סרק כלל ואם נפרש דבריו דבדוקא נקט מאכל במאכל היה קשה הלא ברייתא ערוכה היא בת"כ ובלי שום חולק דאפי' סרק במאכל בכלל הוא ואם נאמר דאורחא דמילתא נקט שאין דרך להרכיב כ"א אילן עושה פרי בעושה פרי להוציא ממנו פרי אחר כדקחשיב הכא לעיל סוף הלכה ד' מ"מ אכתי טעמא בעי למה השמיט דין סרק באילן מאכל והכ"מ דקדק שם למה השמיט דין ירק בירק דמתני' ותירן דלא קחשיב אלא דברים דלוקה עליהן בכ"מ בין בארץ בין בחו"ל לאפוקי ירק בירק דבח"ל מישרא שרי ובהך דהשמיט אילן סרק באילן מאכל לא דקדק כלל ושמא הוה ס"ל להרמב"ם דמהאי ברייתא דת"כ לא ילפינן מידי משום דבענין הדרשה מאת חקתי תשמרו לא אתיא אלא כר"א דס"ל דב"נ הוזהרו על הרכבת כלאים כדמוקי לה ר' יונה הכא דר"א היא ואע"ג דר' יוסי דקאמר ד"ה היא לא סמיך אלא אדר' יונה משום דאתיא כשמואל בבבלי סנהדרין (דף ס) דדריש הכי אליבא דר"א חקים שחקקתי לך כבר והוא ז"ל פסק בפ"י מהל' מלכים כרבנן דלא הוזהרו ב"נ על הכלאים ואין נהרגין עליהן כ"א אסורין בהרכבת אילן מפי הקבלה בלבד כמו שזכרתי מזה לעיל בהל"ב ד"ה תני גוי שהרכיב וכו' והלכך לא למד גם לאילן סרק במאכל מהאי ברייתא כ"א הרכבת אילן דלוקה ישראל עליהן בכ"מ סמיך אסתמא דהש"ס בקידושין (דף לט) דמקיש הרכבה להרבעה והיה מפרש להמתני' אין מביאין אילן באילן היינו אילן מאכל באילן מאכל כך היה נראה לדעתו אם הא דנקט אילן מאכל במאכל בדוקא הוא ובענין מה שהביא הכ"מ לקושית התוס' דחולין עיין לקמן:

תני בשם ר"א מותר הוא גוי לזרוע וללבוש כלאים וכו'. הך ברייתא דר"א מיתניא נמי שם (בדף נו) והך טעמא דמפרש למה מפני שכתוב בו למיניהן נמי אתיא כהאי דר' יונה דלעיל וכשמואל דהתם דהואיל וכתיב בהן למיניהן א"כ נצטוו על הכלאים ודרשינן אליבא דר"א את חקתי תשמרו חקים שחקקתי בעולמי מכבר ומהקישא דבהמתך ילפינן דבהרכבה דוקא מישתעי כדלעיל והיינו דפריך עלה והרי דשאין וכו' דעל ב"נ מיתפרשא כמבואר ועיין בדיבור דלקמן:

והרי דשאין כתיב בהן למיניהן וכו'. הכא מתרץ לה בפשיטות משום דלא כתיבא בצוואה וא"כ לא מצינן למילף מלמינהו דבהוצאה דהוזהרו ב"נ על הרכבת ירק בירק לר"א ובבבלי חולין (דף ה) בעיא דרבינא הוא דבעי לר"ח בר פפא דקאמר התם דנשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו' הרכיב שני דשאים זה ע"ג זה מהו וכו' ועלתה בתיקו והתוס' שם הקשו הא מתני' היא הכא אין מביאין ירק בירק וכו' והן הן דברי הר"ש בכאן ותרצו כמה כך הו דר' יהודה מחלק בין נוטל זה דאז מתאחין הן הירק באילן ומרכיבו באילן דבהא ס"ל לר' יהוד תני מ ין שאין מרכיבין עץ סרק ) הביאו לזה וכ"פ הטור י"ד נ ז"ל בפ"א מהל' כלאים הל' ה' כתב כלאים כיצד המרכיב אילן באילן כגון ה"ז לוקה מן התורה בכ"מ וכו' ולא נקט מאכל במאכל היה קשה הלא בו תרוצים והעיקר הוא מה שתרצו דלבני נח קא מיבעיא ליה דהכין מוכח להדיא מסוגיא דהכא אלא דהכא נשנית בקושיא ותירוצא בפשיטות והתם בעיא היא ולא איפשיטא ומיהו הכל אליבא דר"א מיתפרשא כמבואר בפנים ומוכחא מהסוגיא והלכך לא הביא הרמב"ם בהל' מלכים שם בענין איסור הרכבה לב"נ כ"א הרכבת האילן דהא בענין אזהרה לא קי"ל כר"א כ"א האיסור מפי הקבלה הוא ולא למדנו לאיסורא בבירור כ"א בהרכבת האילן דהתם ספיקי מספקא להו והכא אמרו בפשיטות דלא ילפינן אלא מלמינהו דצוואה אפי' בר"א. ולפי הך סבר' דממה שנאמר בהוצאה לחוד לא ילפינן מידי היה אפשר ליתן טעם לדעת הרמב"ם גם בענין שהשמיט אילן סרק במאכל כמוזכר לעיל בד"ה תני מנין וכו' שהרי אילן סרק ג"כ לא נאמר בצוואה אלא הארץ היא שהוסיפה כדקאמר הכא וכן הוא בבראשית רבה פ' ה' אלא שנשתנית קצת הנוסחא שם ומבואר הוא דלישראל לכ"ע ילפינן מלמינהו לענין הרבעה ולענין הרכבה כדכתבו התוס' בסוף פרק שור שנגח את הפרה וא"כ אילן סרק אינו בכלל שלא נאמר בו אלא בהוצאה ועי' לעל דאכתי יש להסתפק בדעת הרמב"ם בענין זה ובמ"ש בפ"א דכלאים בהל"ג אסור לזרוע כלאים לעכו"ם ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים יתבאר מזה בסוף מס' ערלה בס"ד:

כהדא דתני שרשי פאה וכו'. הר"ש הביא לזה ופי' בשהעמיק שרש הגפן והאבטיח למטה מג"ט ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאין חוץ מן הארץ רחוקין זה מזה ג' דאי משום זרעים תחת גפן יחידית שרי ומשום אילן בירק אסור והא דנקט חוץ מג' לרבנן דתנן לקמן בפ"ו עבודת הגפן ו' טפחים לכל רוח ו' טפחים הו"ל למינקט ושמא ס"ל כר"ע דאמר עבודת הגפן שלשה עכ"ל. ואין צורך לכל זה דהכא במעמיק האבטיח שיהא שרשו למטה מג' בקרקע קאמר דאפילו הוא בתוך עבודת הכרם או בתוך ו"ט לגפן יחידית לרבנן מותר כדתני בתוספתא בהדיא בזה ופירוש הסוגיא מתבארת כדפרישית בפנים ועיין לקמן ריש פ"ז מה שית' עוד מענין זה בס"ד:

מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפי' שאר האילנות. כנוסחא זו הביא הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"א דהלכות כלאים בהל"ו והיא הנוסחא העיקרית כמ"ש בפנים ומיהו מה שפי' הוא ז"ל בזה לפי דרכו שמשיג על הרמב"ם במה שפסק שם מותר לזרוע זרעים וזרעי אילן כאחד דהא נראה מכאן שהזרעים עם האילן אסורין בזריעה זה פשוט הוא שאינו מוכרח כפירושו להא דהכא דהקושיא אי משום זרעים באילן אינו לא כפירושו דקאי על החשש משום כלאים אם היו העלין מגולין כמו שהוא ז"ל רצה לפרש דהא מה אנן קיימין קאמר משמע אדינא דקתני במתני' אם היו מקצת העלין מגולין דאינו חושש משום כלאים ובעי טעמא מאי איריא גפן דקתני אפי' שאר כל האילן אינו חושש וכן לא בעיקר פירושו דזרעים עם זרעי האילן מאי שיטתיהו הכא ועוד דבהדיא קתני בתוספתא זורעין זרעים וזרעי אילן כאחד ומייתי לה הש"ס לעיל בפ"ק דפאה בהל"ג וכבר זכרתי מזה שם דעלה סמיך הרמב"ם ז"ל וכן הובא מזה לקמן בפ"ח בהל"א וזרעים באילן דקאמר הכא היינו הרכבת הזרעים באילן וא"כ ממילא נסתר ג"כ מה שרצה עוד הראב"ד ללמוד מכאן דהלפת והצנון הם כלאים זה בזה ולהשיג גם על מה שפסק הרמב"ם לקמן בפ"ג בהלכה ו' דהלפת והצנון אינן כלאים זה בזה וכמו שבארתי מענין זה במקצת לעיל בהלכה ה' ד"ה הלפת והצנון וכן הראב"ד בעצמי חזר בו מפירושו בהשגה זו כמו שתראה לקמן וכל זה ברור הוא ופירשתי בפנים הסוגיא דנראה דבהאי דינא גופים פליגי חזקיה ור' יוחנן דחזקיה הוא דמפרש המתני' כפשטה דכלאים קאי אלפת וצנון בעצמן כפי הוה אמינא דהראב"ד דכן נראה מהמשנה אבל ר' יוחנן דקאמר לא שנייא וכו' מפרש המתני' דחשש כלאים מה שיש כאן משום הרכבת זרעים באילן הוא וזרעים לאו זרעים ממש הוא הכא אלא מיני זרעים וירקות קאמר כדקתני לפת וכו' ופסק הרמב"ם כוותי' דר' יוחנן דכל הסוגיא מתפרשת אליביה מה אנן קיימין וכו' כמבואר היטב בפנים ואין לנו לבאר כאן כ"א במה שמשיג הראב"ד לקמן בפ"ב בהל' י"א במקום הדין הזה שהביא הרמב"ם הטומן אגודת לפת וצנון וכו' וכתב על זה מפלפול השמועה ראיתי שלא תפסו אגודה אלא להודיע שאין לפת וצנונות דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות וכו' הנה חזר בו מהשגתו שבפ"א שרצה לפרש דעל כלאים של לפת וצנונות עצמן קאי ואף שבפ"ג חזר וכתב בהלכה ו' כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש ואין זה אלא כסותר דברי עצמו שבכאן ומיהו בעיקר השגתו שבכאן נראה שהוא ז"ל רצה לפרש דהאי דמייתי דתני ר' חייא אגודה לאו דוקא הוא אלא דמפרשינן להתירא דמתני' בחדא גוונא או אם היו העלין מגולין או אם היו אגודות אגודות והוכרח לומר דאי מפרשינן להמתני' כדתני ר"ח באגודה א"כ הא דקתני עלין מגולין משום שבת הוא דנקט וזהו דרך רש"י ז"ל בפ' במה טומנין (דף נ' ע"ב) וכן התוס' שם וכן הר"ש ואחריהם נמשך הר"ב אבל אין זה דרך הרמב"ם לפרש כן אלא העלין מגולין גם משום כלאים נקט לה דהכי מוכרח מהסוגיא הכא דקאמר מן דתני ר"ח וכו' משמע דלמדין אנו פירושא דמתני' דבאגודה דוקא היא דמיתפרשא כדפי' ר"ח ואפ"ה עלין מגולין ג"כ בעינן דאז ניכר שאינו רוצה בהשרשתן לפי שיכול ליטלן מתי שירצה והכל כמבואר בפנים וזה היה דרך הרמב"ם ללמוד מהמסקנא דכאן דתרתי בעינן לענין שלא יהא חשש משום כלאים דאל"ה לא מיתפרשא הסוגיא כולה ע"ד הנכון ומה שדקדקו התוס' שם שאם האמהות טמונין בקרקע והעלין מגולין ה"ז זריעה מעולה אין זה קושיא לפי המסקנא דבעינן נמי אגודות ואין דרך לזרוע אגודות אלא דבעינן ג"כ שיהו העלין מגולין ואפילו במקצתן סגי דבזה הוא דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן כ"א ליטלן לעת הצורך ובעלין מגולין לחוד הוא דאיכא למימר דהוי כעין זריעה והיינו משום הרכבה באילן וכן באגודה לחוד אכתי נראה כהרכבה אם תושרש כל האגודה ולפיכך העיקר הוא דתרתי בעינן לענין שלא יהא הרכבת כלאים וזה הנכון לפי כוונת הסוגיא ודרך הרמב"ם ז"ל:

תני פגה שטמנה בתבן וכו'. האי תוספתא הובאה בבבלי פי"ז דשבת (דף קכג) ואיפסקא הילכתא כוותיה דר"א בן תדאי ומטעמא דטלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול וא"כ לא צריכין לאוקמתא דהכא דמוקי ליה כר"ש ואף דקיי"ל כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין מכל מקום הכא אפי' מתכוין הוא והיינו שהוא לצורך דבר המותר מותר לטלטל אפי' ניטל אגב גם לדבר האיסור והתוס' כתבו שם דמיירי שהניחה ע"מ ליטלה אבל אם הניח שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמרי' בפ' נוטל גבי אבן שע"פ החבית וכו' אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ה מהלכות שבת בהלכה ט"ו דין. דפגה בתבן וכו' ולא חילק כלום ובהלכה י"ז שם פסק דין דאבן ע"פ החבית דוקא בשוכח אבל במניח הוי בסיס לדבר האיסור וטעמו דלא שייך לומר בסיס אלא במניח דבר האסור ע"ג דבר המותר ושלא לצורך דבר המותר כמו אבן ע"פ החבית ומעות על הכר אבל הכא שהניח הפגה בתוך התבן או ע"ג לצורך שנתבשל הפגה וביוצא בזה א"כ כשנוטל הפגה לבדה והיינו בכוש או בכרכר כדי שלא יגע בתחלה בתבן לבדו לעולם הוא מותר דאין כאן בסיס לדבר האסור שהרי לצורך הפגה הניחה שם:

זרע שני מינין בבקעה וכי'. כלומר בין בבקעה ב' מינין' ובין בחורבה ב' מינין וחילקן אח"כ בגדר והרמב"ם ז"ל לא זכר מזה כלום ומשום דמילתיה דר' יוחנן מיפרכא וקאי בקשיא דמתני' סתמא קתני הזורע חטה ושעורה כאחת ה"ז כלאים וכשעבר בשעת זריעה מאי מהני חלוקת הגדר ביניהן שאח"כ וכמו דפריך עלי' הש"ס ועיין לקמן ד"ה כמה דרבנין אמרין. מודה רשב"ל בזורע ע"ג הים וכו'. פירשתי לפי דרך האפשרי מיהו בתוספתא פ"ק גריס הזורע דבר המצמיח ע"ג בצים וע"ג חילת חייב ע"ג סלע וע"ג אמת המים פטור א"כ ע"ג הים מתפרש על שפת הים כמו שם על אמת המים ובצים מל' היגאה גמא בלא בצה וחילת מקום שנוטלין ממנו חול:

כמה דרבין אמרין באיסור בית רובע ללקות ו' על ו' וכו'. וא"כ לשנויא דר"ז קשיא הא דתני בברייתא דר' יודה מתיר בחטה ושעורה במונחין בתוך ו' על ו' הא מיהת איסורא איכא לר' יודה בהכי אף לדידך דמדמית תבואה בתבואה לירק בירק בדין הרחקה ברחב טפח כדקאמרת ר' יודה כדעתיה ולמדנו מזה דלבתר דמיפרכא שינויא דר"ז ולא מיתוקמא מילתיה דר' יוחנן וכדפרישית א"כ לא ילפינן כלל תבואה בתבואה מירק בירק לשום מ"ד אלא תביאה בתבואה לענין איסור בבית רובע ולענין מלקות בו' על ו' וירק בירק (לענין) איסור ו' טפחים ולענין מלקות עד טפח וזה בין לרבנן לכלאים דאית להו בחטה ושעורה ובין לר' יהודה בכלאים דאית ליה בב' חטים ושעורה דבשיעור הרחקה לא פליגי לא בתבואה בתבואה ולא בירק בירק ולכ"ע אית להו האי הרחקה כדאמרן ומזה תבין דמ"ש הרמב"ם בפ"ג מכלאים בהלכה ט' וי' בשיעור הרחקה לאיסור ולמלקות בתבואה ובירק היינו לכ"ע לפי המסקנא והראב"ד משיג עליו שם במ"ש בירק אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהורה וכו' אבל זה אינו אלא למאי דמקשה על הא דר"ז וכדפרישית דלכל הפחות לר' יהודה הכי הוא למאי דס"ד בהך שנויא ור' יודה כדעתי' ופריך דאף דתאמר כן הא מיהת לר' יודה איסורא אית ליה בתוך ששה ואמאי תני ר' יהודה מתיר אבל לבתר דמיפרכא הך שינויא אלא דעת ר' יהודה דבחטה ושעורה לית ביה כלאים כלל והך אוקימתא בנתונים בתוך ששה לא קיימא א"כ ל"פ כלל לא בתבואה ולא בירק בשיעור הרחוקה לא לענין איסור ולא לענין מלקות וזה ברור ופשוט:

ראש תור מחורבה מותר. לקמן בפ"ב במקומו בהלכה ז' יתבאר מזה בס"ד:

סליק פירקא בס"ד