Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Kilayim Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל סאה שיש ביה רובע זרע ממין אחר. כנוסחא זו הובאה בבבלי פ"ק דמו"ק (ד' ו') והתוס' שם כתבו פי' כשרוצה לזרוע דהא קתני סיפא ר' יוסי אומר יבור והא לא היא מסקנת הפוסקים וכמ"ש הרמב"ם בפי"ח מהלכ' מכירה בהלכה י"א נמצא בהן יותר על השיעורים האלו כל שהוא יפנה את הכל ויתן לו פירות מנופין וברורין שאין בהן כלום וזהו כר' חיננא דהכא:
כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור. ומסיק דדוקא באיסור תורה והכי אמרינן נמי בבבלי פ"ק דביצה (דף ד) דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכבר בארתי מזה במקום אחר דדעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו ממ"א שלא לחלק כ"א סתם וכתב שם בהל' כ"ו באיסור של דבריהם מבטלין איסור לכתחילה ולא כדעת התוס' דמחלקין שם בין דבר שיש לו עיקר מן התורה או לא ודעת הרא"ש ז"ל שם לחלק בין מיקלי קלי איסורא או אם איתיה בעיניה והרי מכאן ראיה לסתימת פסק הרמב"ם דהכא יש לכלאים עיקר מן התורה ואיתי' לאיסורא בעיניה ואפ"ה מבטלין מיידי דרבנן לכתחילה דקאמר מוסיף על הסאה וכ"פ בזה הוא ז"ל בהלכות כלאים שם בהלכה א' ואל תטעה לומר דממ"ש שם אסור לזרוע עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה א"כ מן התורה הוא דהא ליתא דבהדיא (כתב) לקמן בהלכה ז' עד שימעטנו מפני מראית העין ואין חילוק בין תלוש למחובר דבשתיהן אין איסור המעורב כ"א מדרבנן מפני מראית העין כדקאמר הכא וכשעבר וזרע לוקה וה"ז דומה למאי דאיתא סוף פרק הנזקין כרת שבא לו ע"י מדבריהם וה"נ כן ועיין לעיל בפ"ד דדמאי בהל' א' ד"ה תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מה שנתבאר שם מזה בס"ד:
באמת אמרו זרעוני גנה וכו'. הר"ב פי' שהוא א' מט"ז בקב לפי שנזרעין קב וחצי במקום בית סאה ונמשך בזה אחר דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכך כתב ואמרו בגמ' שהוא קב וחצי וכו' אבל בחיבורו חזר בו מפי' הזה דהא בגמ' בהלכה דלעיל על הא דמייתי להא וקאמר ותני עלה כגון קב וחצי קב ופריך עלה וא' מכ"ד לחצי קב טב הוא כלום ומשני מפני מראית העין אלמא דפירשו לקב בפני עצמו ולחצי קב בפ"ע דיש מין שייך בנזרע כבר ובפ' המוכר פירות מייתי לה מיהו בשמעתין דאיירי בנזרע כבר י"ל דל"פ ע"כ. ובודאי ל"פ דהכי קאמר בהדיא בגמ' מאן דאמר שיש בה בתלוש ומ"ד שנפל לתוכה במחובר ול"פ לדינא דשניהן אמת הן דבין בתלוש ובין במחובר הדין הוא שימעט וכ"פ הרמב"ם ברפ"ב מהל' כלאים בתלוש ובהלכה ז' שם במחובר ומהא דר' יוסי בלא"ה לאו דיוקא הוא דשייכא גם במחובר שיעקור את הרובע וכהא דאמר הכא לקמן בהלכה ג' גבי הא דאבא שאול דשואל הש"ס מה אבא שאול כרבי יוסי והתם במחובר איירי:
הבורר צרורות מתוך כריו של חבירו וכו'. הובאה האי דר' יעקב בשם רב בריש המוכר פירות הלכה א' וכן בבבלי שם בשם רבה ומייתי לה הכא דאפי' בדיני ממונות מוכח מזה דאסור לערב אפי' כל שהוא ומכ"ש לאיסור כלאים ומסיק לה לקמן דלא משכחת לה לדינא דמתני' דלא קתני אלא ימעט כ"א בשנתערב שלא לדעת כדקאמר אלא בשנתערבו בדרך מכנס וכדפרישי' וכך נראה מדברי הרמב"ם שם דהאי דינא דמתני' מיירי בנתערב בו זרע אחר מאליו וכדכתב שם בהלכה ו' דבנתכוין לערב אפי' חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזורעה והראב"ד שם דקדק עליו ורצה לפרש דהא דקאמר הכא במתכוין לזרוע אפי' חטה אחת אסור במתכוין בשעת כינוס התבואה קאמר וכו' ולא משמע כפירושו דהא מוקי להמתני' דאי אתה יכול לפרשה אלא בשנתערבו בדרך מכנס והכי קאמר נמי בהאי תלמודא בריש המוכר פירות על האי מתני' תמן ובלבד בדרך משואו ואורחא דמילתא נקט שכשנושא מיני תבואה מן השדה להכניס לביתו שכיח הוא שמתערבין זה עם זה אלמא דהא דהתירא דבימעט סגי אינו אלא בשנתערב מעצמו בשעת כינוס התבואה הא לא"ה אסור אפי' חטה אחת ולא דבעינן שיהא מתכוין לזרוע בשעת כינוס התבואה:
בירר רובע אחד ומחצה מהו שינכה לו דמי אותו הרובע וכו'. ובבבלי פ' המוכר פירות (דף צ"ד) קאמר רב הונא בפשיטות אם בא לנפות מנפה את כולו וכך מזרעוני גנה שנזרעין קב במקום בית סאה ויש מין שנזרע חצי קב וכך הם דבריו בחיבורו שם בה"ד על האי דזרעוני גינה כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממונו קב בכל בית סאה ואם נתערב ממנו אחד מכ"ד מן הקב בסאה של תבואה וזו של קטנית חייב למעט הרי שפירש מה דאמרו כגון קב נענין בפ"ע ולא קב וחצי קב בכולל יחד ומ"ש שם וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה נזרעין ממנו סאתים וכו' אם נתערב ממנו חצי קב וכו' אל תטעה לומר שנתכוין בזה לפ רוש חצי קב דאמרו כאן דזה ודאי א"א לפרש כן דאם קב נאמר על זרעוני גיגה הנזרעין בבית סאה גם חצי קב מתפרש כן ואם חצי קב על התערובת קאי א"כ קב מתפרש ג"כ בענין זה אלא שכתב כך לדין וגוונא בש"ע וכן הר"ש פי' ג"כ לקב וחצי קב כאו"א בפ"ע ועל הנזרעין במקום בית סאה וכדפרישית בפנים:
ותני עלה כגון שלשת קבין וכו'. סוגיא זו מסוגיות הקשות והחמורות שבסדר הזה והרבה טרחתי ובכל כחי עבדתי ויגעתי ומצאתי ת"ל להעמידה על מכונה ולפרשה ע"ד אמת וענוה צדק עד סופה והמעיין בהר"ש ז"ל שהביאה ופירשה לפסקי פסקי מעצמו יראה ויבין מהקושיות והגמגומים אשר בפירושו ואפס קצהו רמזתי בדברי בפנים במה שפי' דהברייתות פליגי ודרך הש"ס לומר בכה"ג דפליגי והכא את אמר וכו' קושיא היא וכן במה שפי' לט' קבין וכו' ומהו שיצטרפו וכו' ובסאה חולקת וכו' ואין להאריך בזה. ואחר שבררתי ובארתי הכל בפנים אין לי להוסיף כאן כ"א זה נקוט בידך כללא דמילתא מהסוגיא למ"ד דלא בעינן סאה חולקת כלומר דנימא שאינה אוסרת ממין התערובות כ"א במקום דשייך לומר על המין שנתערב בתוכו שהוא מחצה ממין האחר בענין שדרכו להזרע בבית סאה דלהאי מ"ד לא בעינן להא אלא שיהא שם סאה עליהן כמבואר בפנים ולאידך מ"ד איפכא הואי ולכ"ע עם מין שדרכו להזרע סאה בבית סאה כחטים כל המינין של תבואה וקטנית אוסרין בתערובתן בשיעור רובע הקב בתוך סאה וטעמא דסאה ובית סאה הוא בעיקר שקבעו חכמים לשיעור הזה שחששו מפני מראית העין ומפני שנראה וניכר בתוכה התערובת אם הוא חלק כ"ד ממנה וא"כ אין חילוק בכל מיני תבואה וקטנית שנתערבו בה מלבד זרעוני גינה שראו בו חכמים להחמיר והן מהנזרעין מן שיעור קב ולמטה במקום בית סאה ושארי דברים וענינים הצריכים לביאור הסוגיא בכללה ופרטה מבוארין הכל בפנים במילתא בטעמא ואין לנו לכפול הדברים. ומה שלמד הרמב"ם מסוגיא זו דרך כלל הוא שלמד וזה שכל שהוא למעלה משיעור מן התבואה שנזרעת סאה בבית סאה כגון סאתים ויותר או למטה כגון מקב ולמטהו זהו נקראים אצלו זרעוני גינה ולמד זה מדין פשתן בתבואה דמתני' וכדמפרש בסוף הסוגיא ומקב דמפרש לעיל כמו שהבאתי בדיבור דלעיל קצת דבריו בענין זה ומכל פלפול הסוגיא בענין הך פלוגתא דאמוראי לא הביא כלום וצ"ע דהא דר"ש אומר במתני' כשם שאמרו להחמיר וכו' פירש בה הרמב"ם בפי' המשנה לפי מה שאמרו כאן בהלכה דלעיל כמה דר"ש אומר אין שני מינין מצטרפין לאסור וכו' והפשתן בתבואה ביאר לענין בפ"ע שיהו דברי חכמים וכיון דאין נ"מ לדינא דאפי' נפרש דהכל הוא מדברי ר"ש וכפי' הר"ב שהעתקתי בהמשנה בזה עכ"פ ההלכה כך היא דאין חולק על דברי ר"ש במשנה זו ואפשר שהרמב"ם בעצמו ג"כ חזר בו מפי' הזה בדברי ר"ש דהא משמע דהש"ס קאמר לה כמה דר"ש וכו' ולא שהן דברי ר"ש בעצמו ואיך שיהיה הדין פשתן בתבואה להלכה הוא והנלמד ממנו לכיוצא בזה לפי החשבון:
ימתין לה עד שהתליע ויופך. מלשנא דמתני' משמע דתרווייהו בעינן וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מכלאים בהלי"ג ומ"ש הראב"ד לא נשנית כך בתוספתא וכו' נמצא לזה הלשון מה ששנו במשנה ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה ולפירושו היה קשה מפני מה לא הקדים התנא דבר שבידו לעשות וכך הו"ל לשיות יופך וימתין לה עד שתתליע ועוד דהתירא דיופך מיד הוא לפי דבריו וא"כ היה לו להקדים את הקודם בזמן ואח"כ לשנות המאוחר אלא ודא דתנא דמתני' פליג אתנא דתוספתא ואחר שתתליע צריך הוא שיופך ופסק כתנא דמתני':
מהו לזרע בצד גפנים יבשות נישמעינה וכו'. מפשיטותא דהכא משמע דמאן ת"ק ר"מ וכדר"א והרמב"ם בפ"ה מכלאים בהט"ז פסק דאסור לזרוע בצד גפן יבש ובצמר גפן פסק שם בהלי"ט דמקדש ודלא כר"מ ולכאורה קשיא לפי משמעות הסוגיא דהכא ויתבאר מזה במקומו לקמן בפ"ז בס"ד:
היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף וכו'. הר"ש ז"ל פי' הנך מינים אין להם החלטה וחרישה שעומדין בקרקע ג' שנים ואין מתליעין והראב"ד ז"ל בהשגות בפכ"ב מכלאים בהלי"ב כתב כעין פי' זה שהענין הוא בשזרען ולא צמחו שלא יחשוב עליהן שתתליעו אלא שהן פעמים שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחים ונשמר עצמו מלכתוב שאין להם גם חרישה כדברי הר"ש מפני שלדעתו לא בעינן שניהן אלא או התלעה או חרישה כדברי התוספתא וכמה שהבאתי לעיל בהל"ג ד"ה ימתין לה עד שתתליע וע"ש ומ"מ קשיא עליה מיניה וביה לפירושו זה דאם (בחד) מנייהו סגי בהאי מתני' דלעיל א"כ נהי שהקנבוס ולוף אין מתליעין וצומחין אחר כמה שנים עכ"פ תקנתא דחרישה אית בהו ואמאי לא יהא זורע ובא על גביהן יהפוך אותן ויזרע שם איזה מין שירצה ודוחק לומר דלדידיה הכי מפרשינן להמתני' לא יהא זורע ובא על גביהן כל זמן שלא הפך וחרש אותן דתקנתא דהתלעה לית להו דאכתי קשיא הכי הו"ל למיתני לא יהא זורע וכו' עד שיהפוך וה"ז סתירה לפי פירושא שפי' כאן לדעתו בפירושא דמתני' דלעיל וכבר כתבתי שם לעיל דמלישנא דמתני' משמע דפליגא אתוספתא. מיהו בעיקר הפי' דמתני' דהכא לא היה נוח לי להרמב"ם ז"ל לפרש כן וכמ"ש בפי' המשנה ואיני יודע היאך אלו עושות לג' שנים ולפיכך פי' בה שהענין הוא שלאחר שיכרתו אותן וישארו השרשים יחזרו ויצמחו אחר ג' שנים וכו' ע"ש ובחיבורו שם כתב שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ וכו' עד שיעקר העיקרין ולא תיקשי דלפ"ז אמאי נקט במתני' קנבוס ולוף הא בכל זרעים בדין כן שלא יזרע מין אחר עד שיעקר העיקרין דזה כבר תיקן בלשונו שכתב שם אע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים וכו' והשתא המתני' דקתני קנבוס ולוף לרבותא קתני שאע"פ שמינין אלו אין חוזרין ומוציאין צמח אלא אחר ג' שנים וסד"א דבהן מותר לזרוע עליהן בתוך ג' שנים לאחר שנקצרו ואע"פ שהעיקרין נשארו בארץ שהרי אין עולין הצמחין שלהן עד לאחר ג' שנים קמ"ל דאפ"ה אסור כיון שהעיקרין נשארו בארץ וא"כ ממילא שמעינן דבכל הזרעים הדין כן וכדתנן במתני' דלעיל שזכרנו:
כשהעלה לזרע וכו'. בפרק המוכר את הספינה בהל"א מייתי הש"ס לסוגיא זו בקצרה ופירשתי שם לפי מסקנת הסוגיא דהכא ומיהו במאי דמשני הכא לרומיא דמתני' אתנאי יהושע דמתני' לזרע ובברייתא בשזרעה לעמיר זהו כשינויא קמא בש"ס הבבלי פ' מרובה (דף פ') כאן לזרע כאן לזירין ובלישנא בתרא משני כאן לבהמה כאן למאכל אדם וכו' וכלישנא בתרא תפס הרמב"ם ז"ל כדרכו בכל מקום כמ"ש כאן בפ"ב מכלאים בהל"ח וט' וי' וכפי' הר"י בתוס' שם וכפי תירוץ הב' עיי"ש ובענין החשבון של עשרה תנאים שהתנה יהושע כבר בארתי לדעתו ז"ל בפ' הנזכר ובפ' הגוזל בתרא ע"ש:
עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך וכו'. כ"כ הרמב"ם ז'ל בפ"ד מכלאים הלכה ו' וזה הוא השיעור לד"ה דהא קרובים דברי אלו להיות כדברי אלו קתני במתני' ומ'ש התי"ט כאן אך קשה דא"כ ב"ה דהכא לחומרא והו"ל למיתני בעדיות וכו' ואין כאן מקום למיתני בקולי ב"ש ומחומרי ב"ה כיון דקרובים דברי אלו כאן להיות כדברי אלו וההיא דפאה ג' תלמים שיעורא זוטא משיעורא דבית רובע וזה בשדה קטנה וזה בשדה גדולה כמו שמבואר הכל שם ואין זה ענין כלל לכאן ואין להאריך בזה:
ראש תור הבא מחורבה וכו'. יש לדמות דין זה לדין ראש תור בערוגה דלמאי דאתמר בבבלי פ' ר"ע בשמעתתא דערוגה אליבא דרב דמוקי למתני' דערוגה בערוגה בין החורבות וכי' ופריך ולא יהא אלא ראש תור ירק וכו' אין ראש תור בערוגה ופירש"י ז"ל שם דגבי ב' ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבא כל חדא באפי נפשה וה"נ אע"ג דהאי ראש תור הבא מחורבה הוא לתוך שדה גדולה ומשמע דמערוגה לתוך שדה גדולה יש היתר ראש תור כדכתב שם התם דאיכא זרעים אבל והכא כיון דבא מחורבה שאין זרעים כלל בצד השדה ובא לזרוע זרע אחר אצלה ולעשות כעין תור ס"ל לר' יוחנן דלא מהני מפני שזה נראה שהכל מן אותה השדה שיש בה מין אחר והרי כאן ערבוביא וכך הוא נראה מל' הרמב"ם ז"ל גבי דינא דראש תור שכתב בסוף פ"ג מכלאים ודייק וכתב וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו' ואצ"ל אם היתה זוית של זרע וכו' משמע דוקא ראש תור הבא משדה זרועה ופסק כר' יוחנן דראש תור הבא מחורבה אסור ועוד היותר נראה דאף לר' יוחנן דהתם דס"ל יש דין ראש תור בערוגה מ"מ ס"ל הכא דבחורבה אסור מטעמא דחיישינן כיון דהמקום חרב ופנוי יזרע עוד סביב סביב ויתבטל ההיכר ועיין לקמן בשמעתתא דערוגה בריש פ"ג שיתבאר לך דע"כ לומר כן ודע דהא דתנינן גבי ראש תור נכנס וכו' לאו שנכנס בתוך השדה של זרע אחר ממש אלא כלומר נכנס בסמוך לה ונוגע בה ואין שם הרחקה והבדל כלל וכך הוא מדויק בל' הרמב"ם שכתב בכל כיוצא בזה ל' נגיעה דאילו נכנס ממש הרי כאן ערבוביא וכמדומה שאין זה צריך לפנים ועיין במ"ש התי"ט בדקדוק הכ"ף כסוף שדהו ואפשר דמדנכנס וכו' ואין מקום לזה להמדייק בל' הרמב"ם:
מה אנן קיימין אם במתכוין לבדוק. וכו'. התי"ט כתב בכאן ובדפוס הירושלמי הגי' משובשת מפני' שהיה קשה לו מאי האי דקאמר אם בשאינו מתכוין למה לי זרע פשתן אפי' שאר כל המינין וכבר פירשתיה דאטעמא אחרינא דהתירא קאי אי מוקמינן בשאינו מתכוין לבדוק וא"כ אפי' כל המינין יהיו מותרין כמבואר בפנים ולישנא דלמה לי בהאי ש"ס הוא לישנא מאי איריא או מאי שנא ואין כאן לשבש כלום:
אין אדם חובש דבר שאינו שלו וכו'. וגי' הראב"ד ז"ל בהשגה ס"פ ג' היתה אין אדם חורש וכו' ע"ש ובמה שהשיג על מה שכתב הרמב"ם דאצל שדה חבירו לא בעינן הרחקה והבדל כלל וכו' וכתב הכ"מ שגם רבינו לא התיר וכו' ואיני יודע לכוין זה בלשון רבינו שהרי כתב מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים כדכתב הטעם שנאמר שדך לא תזרע כלאים ומצינו ראיה לדרש הזה מברייתא דת"כ פ' קדושים דדריש גבי כלאים דהרבעה אין לי אלא בהמתך מנין לבהמתך על בהמות אחרים של אחרים על של בהמתך של אחרי' על של אחרים מנין [ת"ל את] חקתי [תשמרו] כלו' מדכתיב תשמרו ל' רבים לרבות אפי' שלך על של אחרים והאי את חקתי תשמרו לא קאי אלא על כלאים דהרבע' ודהרכבה כדדריש בסנהדרין דקרא שדך לא תזרע דוקא שדך קאמר דאין לנו לרבות אף של אחרים ונראה דמזה למד לומר כן ומכאן לק"מ לפי גי' שלפנינו חובש והרי כאן מיירי בין שדה שלו לבין של חבירו לענין האיסור של זרע מין אחר דלרבנן אסור כמבואר בפנים וכמ"ש גם הרמב"ם שם בזה. וחובש מל' הטמנה וקשירה וכניסה מל' לא אהיה חובש. מחובשי בית המדרש וכן מל' מקושר הוא כדמצינו ויחבוש את חמורו תרגומו וזריז וישנם את מתניו תרגומו ג"כ וזריז והכל אחר כי המקושר מזורז הוא וחובשי ביה"מ ג"כ הוא טמון ומקושר בו וכן חבוש בבית האסורין וכאלה הרבה ותמצא לקמן בהל' ח' חובשין את השורה וכו' והיינו שדנין אותה כמקושרת לשורה גדר שבצדה ובהלכה ט' חבושות סמוכות והם שני ענינים כדפרישי' שם חבושות על השורות וסמוכו' על הקרחות ועיי"ש ומסוגיא זו משמע להדיא דדברי ר"ש להתירא מתפרשין כדפרישית במתני' ולא כמ"ש הרב לדר"ש דאחד זרע פשתן וכו' אסור לסמוך תלם א' וכו' עיי"ש:
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. הר"ב פירש מפני שמינין הללו מזיקין הן לתבואה ומסתמא בעל השדה זרעם אבל למיני ירקות אין מפסידין אותן והרואה אומר של אדם אחר הן ובעל הירקות איני מקפיד עליהן והן הן דברי הרמב"ם בפי' המשנה וקשה על זה דמה בכך שהיה אומר של אחר הן הא מיהת בעל הירקות סבר שסמך כלאים ומקיים אותן והתי"ט הקשה מכח מתני' דלעיל על פי' זה ע"ש והא טפי קשיא אהתירא גופיה דאמאי סומכין לירקות ולפיכך בחיבורו חזר בו וכתב בסוף פ"ג מכלאים בדין משנתינו הטעם בהפך דלתבואה אינן מזיקין וא"כ מדרך הוא לזרוע מהן תלם אחד ואיכא משום מראי' העין אבל לירקות מזיקין הן ובודאי לא יקיים אותן ועומדין לעקור הן וכמו שהסברתי בפנים שהרואין יאמרו לבדוק שדהו עשה אם ראוין למינין הללו וכן מוכח מהתוספתא דמייתי הש"ס דפליגי בהאי סברא דלר"מ אין מקיפין לשאר מיני ירקות אלא לחסיות בלבד וטעמא דס"ל דאין מפסידין אלא לדברים חריפים או שדברים החריפין מפסידין אותן ולר' יהודה דמתני' אתיא כוותיה מפסידין הן לכל מיני ירקות וא"כ טעמא דאין סומכין לתבואה משום דאין מפסידין הן לתבואה ולטעמא שפי' איפכא במשנה הוה קשה במאי פליגי דא"א לפרש איפכא דר"מ ס"ל דלשאר מיני ירקות מפסידין והלכך אין מקיפין ולדברים חריפין אין מפסידין והלכך מקיפין דזהו נגד הסברא דאדרבה דברים החריפין יותר נפסדין משאר מינין וכן מפסידין אותן והכי משמע נמי בפ' לא יחפור גבי מרחיקין את הכרישין מן הבצליסם ואפי' נאמר דהני מזקי הני והני לא מזקי הני כמו דאמרינן התם גבי משרה וירק וכבר פלפלתי בזה בחיבורי שם מ"מ הא מיהת שמעינן דהכרישין הן שמפסידין להבצלים ולפיכך צריך בעל הכרישין להרחיק עצמו וע"ש במה שהבאתי מהחי תלמודא בענין דמדמה נזקין וכלאים אהדדי וכמו שאזכיר מזה אי"ה לקמן בפ"ז ומה שכתב הרמב"ם בחיבורו בדין משנתינו דבין שדה שלו ושל חבירו מיירי כבר הסברתי בזה בפנים שפירשתי לפי דרכו ונכלל ג"כ בהא דדקדק הכ"מ שם ותירוץ הר"י קורקוס והוספתי בביאור זה כמבואר. ועוד נראה דמשמע דהש"ס מפרש למשנתינו בענין זה דקאמר כיני מתני' אין מקיפין הא לסמוך סומכין והיינו מקיפין והיינו סומכין דודאי אין לפרש מל' הקפה ממש וסביבות השדה א"כ הא לסמוך מצד אחד סומכין אתמהה וזה א"צ לפנים. והר"ש ז"ל העתיק לזה ולא פירש כלום ואם אנו מפרשין דבין שדה שלו ובין שדה של חבירו מיירי שפיר יש לומר דהיינו הא דקאמר דבין שדה שלו ושל חבירו הוא דשייך לישנא דמקיפין שהוא זורע בין השדות והיינו במקום ההיקף והגבול שלהן אלא דמוכרחין אנו לפרש להא דמסיים הא לסמוך סומכין דמשכחת לה שסומכין והיינו כברייתא דלקמן דבשורה של חרדל בתוך השדה מותר כדפרישית בפנים ומיהו הך ברייתא כרבי היא וכך היא שנויה בתוספתא ומדינים אלו והשנויים בהסוגיא כולה מדיני גריד וכיוצא בזה לא הביא הרמב"ם מהם בפירוש ויש שהן נכללין בדבריו ויתבאר מזה בפרקים דלקמן בס"ד:
היה שם סלע ארוכה וכו'. והרמב"ם לא פסק כהאי ברייתא דיחידאה היא ולא הביא בדיני הפסקה בפ"ג כ"א מה דתנן במתני' וכן משמע בכ"מ בש"ס דלא חשיב הפסק אלא הגובה או העומק ולא דנחשב האורך במקום הגובה:
וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות עשר אסורות. מבואר הוא למאי דאמר בגמ' בהדיא היך עבידא תלת ותרתי וכו' וכפי אשר פירשתי בפנים עם הצורה אשר לפניך והיינו נמי דקאמר לא חבושות שהכוונה על השורות שלא יהא מקושרות ומוקפות מבחוץ וכלומר אפי' לא יהיו הקרחות סמוכות זו לזו ממש אלא בקרן זוית נוגעות זו בזו וזה לא הוה איכפת לן משום דהוי ראש תור כמו שפירשתי ואבאר עוד לקמן מ"מ מטעם חבושות הוא שלא יזרע בכל קרחת שבקרן זוית שאם אתה אומר שיזרע גם בקרחת הראשונה שבשורה השלישית ומטעמא דהתירא דראש תור א"כ יזרע ג"כ בקרחת החמישית שבה דמ"ש וכן בקרחת הראשונה והחמישית שבשורה החמישית וזה א"א דא"כ יהיו השורות החיצונות חבושות ומקושרות זו בזו אבל עכשיו כשאינו זורע בהג' כ"א אחת האמצעית יש ריוח מבחוץ בין השורה השניה להרביע' בקרחת שבמקצוע כמו שיש בין הראשונה להשלישית וכן כולם מצד זה וכמו כן מצד האחר כמו שתסתכל ותבין בהצורה שבפנים ולפיכך אין לפרש בענין אחר להאי חדא דקאמר אלא על האמצעית שבשורה השלישית וכן האי חדא תניינא על האמצעית שבשורה החמישית ובזה יהיו בדוקא תשע ולא יותר וכהתירא דראש תור ולא חבושות השורות ולא סמוכות הקרחות זו בצד זו ובאמצע לא איכפת לן דבזה לא הוו חבושות כדפרישית בפנים והר"ב שפירש שמניח שורה השניה בורה וזורע בשלישית כמו בראשונה ומניח שורה רביעית בורה וזורע בחמישית כמו בהא' והג' וזהו פי' הר"ש ובפי' הרמב"ם במשנה מצויר הצורה ג"כ על דרך פי' הר"ש ואף שאינו מוכרח מדבריו שם ולא מדבריו בחיבורו שמניח שורות בורות דאל"כ לא היה לו לסתום בחבורו אלא לפרש ולא כתב בחיבורו בפ"ד בהל"ז אלא סתם לא יעשה בתוך כל בית סאה יתר על תשע קרחות כל קרחת מהן בית רובע וכו' ואין ראיה מהצורה אשר בדפוס דאפשר בטעות הוא וציירו כן לפי דרך ופי' הר"ש וכעין מ"ש התי"ט במשנה דערוגה שהצורות אשר היו לפניו בפי' הרמב"ם כולם מוטעים היו והתי"ט הקשה כאן לפי פי" הר"ש והר"ב דלמה לא יהיו אפי' י"ג זרעונים וכו' ופלפל בענין ראש תור בערוגה ובאמת אין כאן דין ערוגה אלא בית רובע וכמו שהניח בקשיא לפי דעת הרמב"ם שהזרוע הוא בית רובע ובהדיא אמרו הכא בהלכה דלעיל דכשיש בין גבול שדה שבצד זה לבין צד האחר בית רובע נקראת שדה גדולה וא"כ לד"ה ראש תור מותר כאן אבל מה שיש יותר להפליא דבגמ' אמרו בהדיא היך עבידא תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא ובזה מתורצת הקושיא די"ג זרעונים ומבואר ההיתר דראש תור בכאן וכל המעיין יודה שא"א לפרש בענין אחר כמו שבארתי הכל והרמב"ם בפי' המשנה סיים בדבריו וזהו ענין מה שאמרו בגמ' ר"מ אומר אפי' סמוכות ורבנן סברי ובלבד שלא יהיו סמוכות ואף אם נאמר דלא היה לפניו ז"ל אלא הנוסחא כמו כן ולא חבושות כמו שהוא לפנינו דקאמר לא חבושות ולא סמוכות וא"כ ודאי חדא אשורות וחדא אקרחות קאי וכדאמרן אבל מה נאמר בהאי דקאמר ומפרש בהדיא היך עבידא וכו' האם גם בכל זה נשתנית הנוסחא וזהו מן התימא לומר כן אשר על כן עלתה על דעתי דאפשר דבריו בחיבורו הם על הכוונה זו לא יעשה בתוך כל בית סאה יתר על תשע קרחות וכו' והיינו שיהו רחוקין זה מזה כמו שביאר ולא היה צריך לבאר דעל דרך ראש תור הוא שכבר כתב דין ראש תור בסוף פ"ג וכאן כתב ובלבד שלא יהיו יתר על תשע וברחוק עשר אמות פחות רביע ואם תעשה עוד במקצוע שבשורה הג' ובשורה הה' וכפי הקושיא די"ג זרעונים לא יעלה כפי ההרחק הזה אם יהיו כן הקרחות זרועים בית רובע איך שיהיה הסוגיא (מבוארת) לפנינו כפי אשר כיון הש"ס בפי' המשנה. ונבאר עכשיו במ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בענין דין הקרחות שם וז"ל א"א מקום הזרע נקראת קרחת וכתב הכ"מ ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן וכו' ולא זה הדרך של כוונת הראב"ד אלא משיג הוא ולא כמפרש והיינו על מ"ש הרמב"ם עושה כל קרחת מהן בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לי' אמות פחות רביע וכו' והרגיש הראב"ד מהיכן למד לומר כן שמקום הזרע יהיה בית רובע והריחוק ביניהם פחות מזה מפני שר"מ אומר עושה כ"ד קרחות לבית סאה וא"כ כל קרחת וקרחת הוא שיעור בית רובע ממש שבבית סאה הן כ"ה של עשר על עשר וכשאתה עושה כ"ד מהן יהיו כל אחת בית רובע כמפורש בפנים והשתא דברי חכמים דקאי אדברי ר"מ הן ג"כ מתפרשים בענין זה שלא הותר לו לעשות כל כך מהקרחות אלא עושה תשע לבית סאה ולא יותר והיינו נמי כאותן הקרחות של ר"מ שהן מקום הזרוע בית רובע זהו דעתו של הרמב"ם וע"ז משיג הוא הראב"ד מי הגיד לנו שזורע כל המקום של הבית רובע דיותר טוב למעט בזריעת הקרחת ויהיה פחות מבית רובע כדי שיהיה ההרחק ביניהם בית רובע כדין תבואה בתבואה וזהו דקאמר מקום הזרע נקראת קרחת כלומר דאף דר"מ קאמר עושה כ"ד קרחות וא"כ לדברי ר"מ ודאי כל קרחת וקרחת היא בית רובע אבל אפשר שלא יזרע כל הבית רובע אלא מקום הזרע היא הקרחת מקום דייקא שהזרע מן המינין השונים הוא בתוכה ולא שהיא זרועה כלה ממש ועוד דנהי לר"מ משמע למאי דס"ל דלא בעינן הרחקה כלל וכלל א"כ זורע כל הקרחת אבל אליבא דחכמים דקיי"ל כוותייהו מנ"ל לומר שזורע כל הקרחת של בית רובע דילמא אין לזרוע כ"א פחות מעט כדי להרבות ההרחק ביניהן והא דקאמרי תשע קרחות היינו מקום שזרוע בתוכה היא הקרחת מבית רובע ולעולם אינה זרועה כולה זהו כוונת הראב"ד בהשגתו ודעת הרמב"ם כבר בארנו דמדר"מ נשמע לרבנן למאי דסברי אינהו ולא לעשות עוד פלוגתא חדשה דפליגי ג"כ אם הזרע יהי' בכל בית הרובע או לא והואיל וכל קרחת וקרחת נכרת בפ"ע די בהרחק שהוא קרוב לבית רובע וזה ברור:
אלא כר' ישמעאל וכו'. למאי דמוקי המתני' כר' ישמעאל דוקא דהואיל ואין איסור כדי עבודה לגפן יחידית משו"ה הוא דעולה אכילת הגפן למדת בית רובע ומתנ' דיוקא קמ"ל דדוקא מה ששייך לעבודת הגפן הוא דעולה במדה משום דמקום זה אינו נאסר אם יש שם כלאים הא גפן עצמו אינו עולה משום דנאסר ואיסורו ניכר והיינו האוסרו הוא ניכר כדפרישית בפנים דאלת"ה הא אף הקבר הוא ניכר והשתא למאי דקיי"ל דגפן יחידית אוסרת כל הנזרע בתוד עבודתה ו' טפחים לכל רוח כדתנן לקמן רפ"ו א"כ אין עבודת הגפן עולה במדת בית רובע שהרי האוסרו ניכר הוא וכדמוכח מהסוגיא דלבתר דמשני הקבר אין איסורו ניכר ופריך ואין עבודת הגפן אסורה בהנאה אלמא איסורו ניכר חשנינן לה ולפ"ז יש ליתן טעם לבא דכתב הרמב"ם בפ"ד מכלאים בהלכה ג' וכל דבר שיהי' בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן והשמיט אכילת הגפן ומה טעמיה דזה דוחק לומר דכללו במ"ש וכיוצא בהן דאין מקום העבודה דומה לקבר וסלע לרמז עליו בהאי כיוצא בהן אלא כוונתו על כל דבר שיש שם ואף שאינו ראוי לזריעה כמו הקבר והסלע כגון נקעים מלאים מים וכיוצא בהן ועוד דהו"ל למינקט מה שהוזכר בתחלה במתני' אלא דיראה דבכוונה השמיט לעבודת הגפן היכא דנאסרה בשביל הזרע שנזרע שם שאינו עולה במדה בהרחק בית רובע שבין המינין שנזרעו מכאן ומכאן לאותו מקום ההרחק ומטעמא דאמרן שאיסור הניכר הוא ומתני' דקאמרה דעולה ומשמע אפי' בגוונא שבמקום העבודה של הגפן יש שם זרעים לא אתיא אלא כר' ישמעאל:
כהדא דתני הרוצה לעשות שורה של ירק לתוך שדה של תבואה וכו'. והרמב"ם ז"ל. לא פסק כהאי תוספתא בענין אורך השורה אלא ששה טפחים הוא דסגי גם באורך כמ"ש בפ"ג בהלכה י"ג בדין זה דאפי' ברורה של דלועין בתוך שדה תבואה מרחיק ביניהן ששה טפחים וטעמו דסמיך אמתני' דפרק דלקמן דתנינן בהדיא כן ומשמע דלדעתו אורך השורה ו' טפחים ורחבו כעמקו כמ"ש בהלכה דלעיל שם בדין התלם בשורה של ירק בתוך שדה ירק וכן הוא נמי בשורה ירק בתוך שדה תבואה אלא דבב' שדות ירק השיעור הוא בין האורך ובין הרוחב ו"ט וכמ"ש שם לעיל בהל"י גבי שדה של ירק בצד שדה של ירק דההרחקה היא ו' על ו' טפחים מרובע וכו' והכא חדא דינא אית להו לשורה של ירק בין היא בשדה של ירק מין אחר או בשדה של תבואה וכדאמרי' הכא לעיל בספ"ק ועיין שם במה שנתבאר מענין איסור ולוקה בדינים אלו:
חד אמר אפי' ג' לתוך ו' וכו'. כדפרישי' בפנים במאי דפליגי דמ"ס הרחקה כדי יניקת זרע סגי וזהו טפח ומחצה ומ"ס הרחקה ג"ט בעינן שיעור יניקה לזה ושיעור יניקה לזה ושלא יתערבו אף היניקות מזה עם זה ואזלא פלוגתייהו כעין פלוגתא בין השיטות במתני' דערוגה דריש פ' דלקמן דלשיטת רש"י והראב"ד ז"ל הרחקה ג"ט בין מין למין בעינן ולשיטת הרמב"ם ז"ל בהרחקת שיעור יניקה חדא שהוא טפח ומחצה סגי כמו שיתבאר אי"ה בשמעתתא דערוגה ומהכא סייעתא לשיטת הרמב"ם מדמהדר הש"ס להסתיים מילתי' דרב שמואל בר יצחק דאיהו הוא דקאמר בשם ר' יוחנן אפי' א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע ש"מ דהך שמעתתא דקאמרי ר' יוסי ור' חייא בשם ר' יוחנן היא עקרית והלכך מהדר הש"ס להכריח דר' שמואל הוא דקאמר לה לאידך שמעתתא כדי לאוקי מילתייהו דר' יוסי ור' חייא כהלכתא דהלכה כתרי לגבי חד ושמעינן מכאן דבהרחקת טפח ומחצה בין מין למין סגי ועיין בשמעתתא דערוגה ומה שיתבאר שס בס"ד:
ותני בר קפרא וכו'. נראה דבהא פליגי דתנא דברייתא קמייתא ס"ל דהואיל דבזמן שהיא מביאה את הטומאה והיינו במחוברת לקרקע כדמוכח מאהלות שם במתני' ה' ובמחוברת לקרקע נמי חוצצת כדפרישית כחדא חשיב להו ושם טומאה חדא הוא ותנא בר קפרא ס"ל דמכיון דתרי ענייני הוו חשבינן להו בתרתי:
ערוגה פירשתי בפנים לפי דרך הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו שדרך הזה הוא העיקר להבין תוכן הענין מדין הערוגה במשנתנו בענין סדר זריעתה והחילוק בין ערוגה שאין לה גבול גבוה טפח ובין יש לה דאילו לשאר השיטות נשאר בקושיא הסיפא דמתני' ביש לה גבול גבוה טפח כמו שתראה לקמן ובענין דברי ר' יהודה דאמר ששה באמצע מבואר הוא בדבריו ז"ל בפי' המשנה וכבר ביאר התי"ט בזה בפי' דבריו ועוד אוסיף לבאר הענין וגם להביא המופתים ההכרחיים לידיעת הענין מרבוע המיתר שהוא כמו כל שני הרבועים מהצלעות מקיפי זוית הנצבת ומפני שדבר זה צריך ביאור רחב מעט יעדתי מקום לזה בסוף המסכת כי לא יכילנו הגליון כאן ושם תמצאנו בס"ד (לפנינו ליתא שם כלל וחבל על דאבדין) וכאן נבאר מה שצריך לתוכן ענין הדין והבנת המתני' והסוגיא דהכא והסוגיא דהתם בפ ר"ע ובדרך קצרה בכל היכולת וטרם כל דבר ראיתי להכריח דעת הרמב"ם בענין שיעור ההרחק בין מין למין שאינו אלא טפח ומחצה ובזה יהיה עיניך פקוחות להבין הסוגיא דהכא ולא כמה שרצו קדמונינו לפרש במה שהביאו אפס קצתה ובדרך דילוג ואראה לך באצבע כי ת"ל באתי על אמתת הענין בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דלקמן אשר על קוטב זה סובב והולך הבנת תוכן הענין וההכרח לההרחק שאינו אלא טפח ומחצה ועוד ראיות משאר מקומות לזה אשר עמדתי עליהם אחר השקידה והיגיעה ועיון היטב הדק והנה אמת נכון הדבר לפני המעיין ומודה על האמת ומקבלו ממי שמטריח עצמו בשקידה יומם ולילה להבין הש"ס על הסדר ולא בדרך דילוג וקפיצה ממקום למקום ולהבין דברי הראשונים ז"ל אשר דרכו בדרך הש"ס הזה ובדרך הש"ס דהתם ובתוספתא והשייך לברייתות העיקריות ונטו קו האמת על יסוד הפעולה לפעול ולא הטו ימין ושמאל. וזה החלי בס"ד. הר"ש ז"ל הסכים כפי דרך הרמב"ם בענין ההרחק בין מין למין שהוא טפח ומחצה והקשה על שיטת רש"י והתוס' בפ' ר"ע דדעתם שההרחק הוא ג"ט וכפי אשר מבואר שם כאו"א לפי פירושו בהסוגיא דר"ע ובענין ההרחק הושוו שהוא ג"ט וכתב הר"ש על זה ולא יתכן דלא בעי הרחקה אלא טפח ומחצה כדפרישית מההיא דעבודה פוגעת בעבודה וכו' ועוד דבירושלמי דריש זרועיה מיעוט זרעים שנים א"ר שמואל וכו' עד נקב אחד פנוי ליטע את האמצעית וסוגיא זו א"א ליישב לפי אותה שיטה דמה שייך ומיצר והולך אם אין רוחב השורה אלא כמדת גרעין הנזרע אלא כך הוא הדין דא"צ להרחיק המינים זה מזה אלא טפח ומחצה כשיעור יניקתן פלוגתא בין השיטות במתני' דערוגה דריש פ' דלקמן דלשיטת רש"י והראב"ד ז"ל הרחקה ג"ט בין מין למין בעינן ולשיטת הרמב"ם ז"ל בהרחקת שיעור יניקה חדא שהוא טפח ומחצה סגי כמו שיתבאר אי"ה בשמעתתא דערוגה ומהכא סייעתא לשיטת הרמב"ם מדמהדר הש"ס להסתיים מילתי' דרב שמואל בר יצחק דאיהו הוא דקאמר בשם ר' יוחנן אפי' א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע ש"מ דהך שמעתתא דקאמרי ר' יוסי ור' חייא בשם ר' יוחנן היא עקרית והלכך מהדר הש"ס להכריח דר' שמואל הוא דקאמר לה לאידך שמעתתא כדי לאוקי מילתייהו דר' יוסי ור' חייא כהלכתא דהלכה כתרי לגבי חד ושמעינן מכאן דבהרחקת טפח ומחצה בין מין למין סגי ועיין בשמעתתא דערוגה ומה שיתבאר שס בס"ד:
ותני בר קפרא וכו'. נראה דבהא פליגי דתנא דברייתא קמייתא ס"ל דהואיל דבזמן שהיא מביאה את הטומאה והיינו במחוברת לקרקע כדמוכח מאהלות שם במתני' ה' ובמחוברת לקרקע נמי חוצצת כדפרישית כחדא חשיב להו ושם טומאה חדא הוא ותנא בר קפרא ס"ל דמכיון דתרי ענייני הוו חשבינן להו בתרתי: