Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Kilayim Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים וכו'. בדין היה להשמיענו בכלאי בהמה שהן מותרין באכילה דהא כלאי זרעים לא ידעינן שמותרין באכילה אלא מדילפינן מכלאי בהמה כדאמרי' בפ' כל הבשר (דף קטו) כלאי זרעים ליתסרו דהא תעבתי לך הוא וקאמר משום דאיתקש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו מנא לן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא"כ היה צריך לשנות להמלמד קודם ששנה הלמד אלא משום דבכלאי בהמה נכלל ג"כ כלאי בהמה טמאה הלכך תני דבר הכולל לשניהם וביתורא דלקיימן קמ"ל דכמו דכלאי בהמה טהורה מיתר לקיים לסחורה דהא מותרין באכילה ולא אסרה התורה לסחורה אלא בדבר האסור לאכילה מן התורה ועומדת לאכילה כך כלאי בהמה טמאה מותר לקיים לסחורה ואף במינים שדרכם שלהם לאוכלן וכדפרישית בפנים דהא הוא דקמ"ל ביתורא דלקמן והתי"ט עביד צריכותא בענין אחר וע"ש וע' בסוף פ' מרובה מה שכתבתי בענין איסור סחורה שמוסכם הוא שאסור מן התורה באיסורי אכילה ועומדות לאכילה כדמוכח שם:
הכל מודים באיסור שהוא אסיר וכו'. הכי משמע נמי בבבלי פ' אלו הן הלוקין (דף כא ע"ב) דלא פליגי רבנן אדר"ע אלא במקיים לחוד בלא מעשה אבל המחפה וכן המנכש בכלאים לוקה לד"ה וכ"פ הרמב"ם בריש הלכות כלאים ועיין לקמן ד"ה בתר כל אלין קילוסייא מה שיתבאר מענין זה בס"ד:
ונאמר להלן פן תוקש בו. כך העתיק הר"ש ועל האי ג"ש פשיטא קשה כדמקשי בבבלי קידושין (דף נו ע"ב) דחזקיה יליף מפן תוקדש פן תוקד אש ורב אשי אמר פן יהיה קדש ופריך אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם כן ואנן תנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלא מחוורתא כדחזקיה ולמאי דיליף הכא מע"ז א"כ מה ע"ז תופסת את דמיה לעולם והכל אסור בהנאה וה"נ בן אלא מחוורתא כדר' חנינא לקמיה וכדחזקיה:
מלמד שאינו חייב עד שיזרע ב' מינין בכרם דברי ר' יאשיה. הכא לא קאמר בהדיא במפולת יד ובבבלי פ"ג דברכות (דף כב) ובכמה דוכתי בש"ס אמרינן דקי"ל כר' יאשיה ועד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכדפירש"י ז"ל בקידושיו (דף לט) דמפולת יד נפקא ליה מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שתהיה זריעת הכרם עצמה בכלאים והא דבעי ג' מינים בכלאי הכרם פירשו התוס' שם ד"ה לא קיי"ל כר' יאשיה משום דמשמע ליה דקרא ה"ק כרמך לא תזרע כלאים דבעינן שיהו כלאים קודם שיבואו בכרם אבל גבי כלאי זרעים דכתיב שדך וגוף הקרקע קרוי שדך מתחייב בב' מינין כשזורען בקרקע וכתבו שם דאף ר' יאשיה מודה בכלאי זרעים דמתחייב בשני מינין וכו' וכן מוכח בירושלמי דקאמר התם על דעתיה דר' יאשיה וכו' וזה הכל מבואר ואף אם נפרש להתרייה וקאמר היינו שאם התרו בו משום זה או משום זה כדמשמע לישנא דקאמר שאם התרו בו משום שדך לוקה וכו' וכדפרישית בפנים מ"מ ממילא שמעת מינה דמתחייב בכלאי זרעים בב' מינין דאף דלא התרו בו משום הכרם אלא משום שדך לוקה וכשהתרו בו משום שתיהן לוקה שתים ודע דלפי הדיוק דפירש"י ז"ל דמפולת יד נפקא לן מלישנא דקרא לא תזרע א"כ גם בכלאי זרעים בעינן שיזרע הב' מינין במפולת יד דאז הוא דלוקה אע"פ שאסר לזורען גם בזה אחר זה וזה פשוט ואף דלא הוזכר בהדיא בש"ס בכל מקום במפולת יד כ"א במקום שהזכיר כלאי הכרם מ"מ לענין זה שוין הן וכדכתב הרמב"ם בריש הלכות כלאים הזורע שני מיני זרעים כאחד בא"י לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ובכלאי הכרם דפסק כדקי"ל כר' יאשיה במ"ש בריש פ"ה והיינו נמי לענין מלקות אבל לענין איסור פסק שם בהדיא דאף במין א' אסור כדכתב שם בהלכה ז' אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה ה"ז קידש ונאסרו שניהן בהנאה הירק או התבואה והגפנים. ובדפוסים חדשים כתוב או הגפנים וטעות דמוכח הוא וכ"כ הר"ן מביאו הכ"מ שם דדעת הרמב"ם לענין איסור אפי' בחד מינא סגי אלא דמ"ש לענין איסור הפירות לאו דוקא דאף איסור זריעה לכתחילה בא"י הוא דאיכא ומ"ש הכ"מ בזה איני רואה מנין לו לומר כן בדברי רבינו זהו תמוה דהא בהדיא כתב כן דאם היה רוצה לפרש בריש דבריו ירקות או תבואה דקאמר היינו שני מיני ירקות או תבואה מה נאמר בסוף דבריו דכתב או ליטע גפן בצד הירק ואין להאריך בזה. ובמה שהקשה הר"ן מהאי עובדא בקידושין שם רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקזרע חיטי ושערי בי גופני וכו' לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' (וגי' הר"ן היתה חיטי ביני גופני) ומדלא אסר ליה הפירות ש"מ דאיו נאסרים אלא בשני מינין וע"ז תירץ הכ"מ בתירוץ הב' דהתם בח"ל הוה ודברי רבינו כאן בא"י האמת הוא כן אבל לענין הקושיא אכתי לא הועיל דהא הרמב"ם פסק בהדיא בסוף פ"ח שאע"פ שבחו"ל מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחילה ולא אסרו בחו"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד מ"מ אם זרע הירק בצד הכרם בחו"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחו"ל וא"כ הקושיא במקומה עומדת לפי גי' הר"ן דמ"ט לא אסר ליה החיטין באכילה והכ"מ הביא שם דברי הרא"ש ומפלפל עליו באריכות ועיי"ש ואומר אני דודאי קושית הר"ן בלא"ה אינה קושיא דהתם אהדר ליה על הא דקאמר ניתי מר ונשמתיה כלומר עכשיו כבר חל עליו ומבעי ליה לשמתיה על שעת הזריעה ואהא קאמר ליה לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' והכא בחו"ל דאפי' לכתחילה מותרת הזריעה עכ"פ ואין לנו למחות בידו מלזרוע ומה שדקדקו בענין שלא הודיע לו שאסור באכילה וכתב הכ"מ בפ"ח בזה דאפשר שזרעם כדי למוכרם לעכו"ם וכו' עיי"ש ואין צורך לכל זה דדעת הרמב"ם מבואר הוא בדין זה שפירש להא דאמר ליה לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול כדאמרו בקידושין שם ולדעתו אערלה וכלאי הכרם קאי וכדפרש בפי' המשנה להמתני' דסוף מסכת ערלה דתנינן ספק ערלה וכו' כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וכתב שם ואמרם ובלבד שלא ילקוט ביד ענינו שזה האוכל לא ילקט הוא בעצמו ויאכל אבל ילקט לו זולתו זהו דבריו בפירושו לפי משמעות לישנא דמתני' אבל בחיבורו חזר בו וכתב בפ"י מהל' מ"א בהלכה י"א כלשון הזה ספק ערלה בא"י אסור וכו' ובחו"ל אפי' ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מהכרם לוקח מהן והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ובהלכה י"ב כתב כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בא"י אסור ובסוריא מותר ואצ"ל בח"ל וא"כ מ"ש בהלכה י"א ובח"ל אפי' ראה הענבים וכו' או ירק יוצא מהכרם וכו' פשוט הוא דבודאי איירי וכמשמעות לישנא דמתני' כרם נטוע ירק וכו' ואבאר לך טעמו דחזר בו בחיבורו ממה שפי' בהמשנה בענין יורד ולוקח וכו' דכלאי הכרם ומתוך כך יתבאר לך האי עובדא דרב חנן ורב ענן ותבין דממילא אזדא לה הקושיא מ"ט לא הודיע לזה שפירותיו אסורין באכילה דלעיל בקידושין שם גרסי' על סיפא דהאי מתניתין דערלה דתנינן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד"ס מאי הלכה א"ר יהודה אמר שמואל הילכתא מדינה. ופירש"י הנהיגוהו הם עליהם בחו"ל עולא א"ר יוחנן הלכה למשה מסיני ואקשי ליה עולא לרב יהודה מרישא דמתני' ספק ערלה וכו' דלדידך דערלה בחו"ל אינו אלא מהלכות מדינה א"כ מ"ט החמירו בספק ערלה יותר מספק כלאי הכרם וניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט ומשני הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט מר בריה דרבינא מתני ליה לקולא זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקט ביד א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול ופירש"י לקט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ואערלה קאי ונבאר טעמו ז"ל דדקדק לכתוב דאערלה קאי ואע"ג דלמר בריה דרבינא דמתני לקולא שניהן שוין מ"מ לשמואלגופיה קיל ליה ערלה בח"ל דאינה אלא ממנהג מדינה בלבד יותר מכלאי הכרם בחו"ל שהן מד"ס שגזרו עליהן וא"כ מסתמא כשאמר ליה לוי לשמואל לפי שיטתו אמר ליה והרמב"ם בפי' המשנה סמך עצמו על מר בריה דרבינא דמתני לקולא ואם כן בכלאי כרם מיהת יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט האוכל בעצמו ומילתיה דלוי לשמואל יש לפרש לפי זה דאתרויהו אמר ליה כן דהא שמואל נמי אמר תני או זה וזה יורד ולוקט זהו טעמו בפירושו ובחיבורו שחזר בו משום דהלכה כר' יוחנן לגבי שמואל בענין הפי' דערלה הנ"מ הוא וכדאמרנן נמי שם לקמן דכך נאמרה הלכה דספיקה מותר ודאה אסור וכדפסק שם בהלכה י' ולפיכך בחר לו להכריע כהך לישנא דשמואל דתני זה וזה יורד ולוקח דלא מקילינן כולי האי בערלה דהא מיהת ודאי הל"מ היא ומר בריה דרבינא איכא למימר דכשמואל ס"ל דערלה הלכתא מדינה היא והלכך מתני לקולא והלכך פסק בשניהם דאף בודאי כמ"ש שראה הענבים יוצאות מכרם ערלה וכו' מ"מ בשאינו רואה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק מהכרם מותר דהשתא כספק הוה אבל אם הכרם בעצמו הוא ספק כלאים או ספק ערלה בזה ודאי מותר בח"ל לכתחילה כמ"ש בכלכה י"ב דכך נאמרה הלכה גם בערלה דספיקה מותר בחו"ל ובזה מבוארין דבריו שכתב בהלכת מ"א ואין צריך לאריכות דברים של הכ"מ גם שם וממילא מבוארין דבריו גם בסוף פ"ח מהל' כלאים שאנו פוסקין בו שכתב ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה והוא שיראה אותו לוקט ומוכר לוקט ומוכר משום שלא אסרו באכילה בח"ל אלא כשרואה אותו לוקט מן הכרם אבל אם אינו רואה אותו לוקט בספק מחשבינן ליה וזהו שסיים אבל ספיקו מותר כמו שבארנו בהלכות מ"א ר"ל בזה לכלול שתי עניני הספיקות דכל זמן שאין אנו רואין אותו לוקט כספק הויא ואף שאנו יודעין שיש שם בודאי כלאי הכרם דכך שנינו בשתיהן בערלה ובכלאי הכרם יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכן אם הכרם הוא בעצמו ספק כלאים דפשיטא דמותר כמ"ש בהלכת מ"א שם בהלכה י"ב ואחר שנתבאר לנו דברי הרמב"ם ודעתו וטעמו בחיבורו וראה להוסיף עוד לטעמא דמילתא דמפני מה התירו כשאינו רואה אותו לוקט ובערלה אין אנו צריכין לחזר אחר הטעם דכך נאמרה הל"מ דבחוץ לארץ ודאה אסור וספיקה מותר וקיבלו כך שזהו ג"כ ספיקא מיקריא אלא דבכלאי הכרם יש לומר דהיינו טעמא דהא עיקר הדין דאסרו הזרע באכילה לכאורה קשה הוא דק"ו מכלאי זרעים שאסור מן התורה בא"י ואפ"ה כשעבר וזרע מותר באכילה אף לזה שעבר וזרע כמ"ש הרמב"ם בפ"א ובארנו לעיל הטעם ומהיכן הוא נלמד כלאי הכרם שהן בח"ל מדרבנן בעלמא ודוקא במפולת יד ושלא במפולת יד מותר אף בזריעה לכתחילה לכ"ש שבדין הוא שיהא מותר באכילה וזה לא עבר כלל בזריעה דכה"ג אלא הטעם שראו חכמים להחמיר בכלאי הכרם אף בח"ל הואיל דחמירי דאסירי אף בהנאה בא"י דמה"ט אסרו לזרוע במפולת יד אף בחו"ל כדאמרינן שם כלאי הכרם דבארץ אסורין בהנאה בח"ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו בזריעת ב' מינין עם החרצן במפולת יד כמבואר לעיל והילכך נמי אם זריע בצד הכרם בח"ל דהזריעה היא שמותרת אף לכתחילה משום דלא הזהירה התורה אפי' בא"י אלא בכה"ג ולענין מלקות כדלעיל ואף שאסור לזרוע בא"י גם בלא מפולת יד מ"מ לא רצו להחמיר בזרעים בח"ל דשעת הזריעה נופלת היא אם היא כך או כך אבל באכילה החמירו' לאסור אף בח"ל ואף שלא נזרע במפולת יד מ"מ שעת אכילה אינה ניכרת אם היא מזרע שנזרע כך או כך וכיון שכן הוא לא ראו להחמיר אף באכילה אלא כשרואה שהוא לוקט מן זה כרם דכולא מילתא היא אינה אלא מפני מראית העין כך נ"ל ואגב פירשתי הטעם להאי דינא ואם שאין זה מהצורך להענין שאינו עוסקין בו. הדרינן למאי דאתינן עלה בענין הקושיא שהקשה הר"ן לדעת הרמב"ם מ"ט לא הודיעו לו שהוא אסיר באכילה באותן הפירות וכן דקדק הרא"ש בזה ומתחילה נאמר דמה שפירשו הר"ש והר"ב אחריו להאי מתני' דספק ערלה דמיירי בנכרי שיש לו נטיעות של ערלה וכו' לא כן דעת הרמב"ם לא בפירושו ולא בחיבורו אלא אף בשל ישראל מיתפרשא כמבואר מדבריו ולפ"ז היינו יכולין לתרץ הקושיא הנזכרת אף להמסקנא דדינא דבשתיהן יורד וליקח ובלבד שלא יראנו לוקט וא"כ למה יאמרו לו לאסור הפירות הלא יש תקנה למכרן אפי' לישראל שאינו רואה לקיטתן ובכגון זה התירו חכמים דכספיקא משוינן לה כמבואר אלא שהקו האמת מורה לנו הדרך אשר נלך בה דמעיקרא לק"מ דהא האי עובדא ברב חנן ורב ענן הוא דהוה ואמרינן לעיל דשמואל א"ל לרב עין תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט וכד שמיע ליה לרב ענן להאי מילתא משמיאל רביה נקט ליה למיתני לקולא כהאי דמר בריה דרבינא ומשום דקיבל נמי משמואל רביה דמאי הלכה דקאמר בערלה הלכתא מדינה והלכך הוי מתני לקולא כדלעיל וכשאמר לו רב חנן ניתי מר ונשמתיה והשיב לו בעיקר הדין לא צהריתו וכו' ותו לא הוה למימר ליה מידי דאמאי היה לו לומר לזה דהפירות מזריעה זו אסורין באכילה ואיהו גופיה ס"ל בפשיטות להתירא דזה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וא"כ יכול הוא ללקוט וליתן לאחרים לאכול ומהיכי תיתי יאמר לו איזה צד איסור לשיטתו דס"ל כשמואל וכמר בריה דרבינא וזה ברור ואמת נכון הדבר דאין אנו למדין שום דבר עוד ממילתיה דרב ענן כ"א במאי דאמר בהמוסכם לכ"ע לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' ותו לא מידי בזה ובענין מה שאנו למדין לדינא ממאי דאהדר ליה לא קיי"ל כר' יאשיה ולא אהדר ליה דכל המיקל בא"י הלכה כמותו בח"ל וכקושית הרר"י בברכות פ"ו והבאתי לעיל במקומו ובפ"ק דפאה ובפ"ז דפאה ולעיל סוף פ"ד דמכילתין העיקר הוא כמה שתרצתי בתירוץ הב' בסוף פ"ד דלעיל ובארתי עוד דלמדין אנו מדאהדר ליה בל' תמיה דש"מ תרתי חדא דבא"י איכא איסורא אפי' במין אחד בצד הגפנים וכגי' הר"ן חיטי ביני גופני וכך היתה גי' הרמב"ם השנית דבח"ל מותר לזרוע אף לכתחילה בכלאי הכרם במין אחד או בב' מינים בצד הגפנים ובלבד שלא יזרע עם החרצן במפולת יד וע"ש ובמקומות המצויינים ותמצא מבואר הכל עם היוצא מזה לשארי מקומות וביאור לתרץ קושיות מאיזה ענינים ושם תראה דברים נאותים לכל השיטות כפי מה שהוצאתי אחר העיון ומצאתי הכל בס"ד:
עיקר כרמך כלאים לא תזרע. יש לפרש נמי דבמפולת יד קאמר דהקפידה התורה שלא יהא העיקר מכרמך והוא החרצן כלאים בשעת זריעה ובכה"ג הוא דלוקה אם זרעו עם הכלאים של שני מינין כאחד ועיין לעיל בפ"ק דפאה בהלכה ד' ד"ה תני זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת מה שנתבאר מענין זה בס"ד:
בתר כל אלין קלוסיא יכול אנא פתר לה כר"ע. כה"ג אמר נמי בבבלי פ' אלו הן הלוקין (דף כא ע"ב) דא"ל ר"ל לר"י אי לאו דקילסך גברא רבה הוה אמינא מתני' מני ר"ע היא. ומשמע דלר"ע לוקה במקיים ואפי' אינו עושה מעשה ולא כדמדחי ליה הכא ויש לפרש נמי להא דהכא דהכי קמדחי ליה ר' יוחנן כלום אמר ר"ע וכו' ועוד דאפי' את"ל דר"ע לוקה ס"ל הא תנינן שביעית אית לך מימר שביעית וכו' והיינו דר' יוחנן לשיטתיה דהכא כדקאמר לקמן הוא דמהדר ליה ס"ל דאין לוקין על חרישה בשביעית ואי לאו דשמיע ליה דר"ע ס"ל הכי לא הוה פליג אדר"ע דהלכה כר"ע מחבירו והא דלא מהדר ליה התם כך משום דלשיטת הבבלי איפכא הואי דר' יוחנן הוא דס"ל לוקין על החרישה בשביעית כדגריס בריש מו"ק (דף ג' ע"ב) לפלוגתייהו דר"א ור"י איפכא וכן משמע מהתם דר"ע ס"ל דלוקין על החרישה וכדכתבו התוס' שם ד"ה שהרי כבר נאמר וכו' ובמה דכתבו התוס' בפרק ג' דפסחים (דף מ"ז ע"ב) ד"ה ושביעית דלמ"ד בפ"ק דמו"ק חורש בשביעית אינו לוקה מוקי הך דהכא בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע למאי דאמרן אתי שפיר הני תרתי סוגיות דהכא לשיטתא דר"י דס"ל אינו לוקה על החרישה בשביעית א"כ היינו דקא מהדר ליה אית לך מימר שביעית דר"ע וע"כ דמוקמינן במחפה וא"כ ה"ה בכלאים וסוגיא דהתם ס"ל אליבא דר' יוחנן דלוקה על החרישה כדאמרן אלא במה שפירשו דמחפה משום זורע לא משמע הכי מהסוגיא ובהדיא קאמר לעיל דמתחייב משום מקיים כלאים ע"י מעשה וכך הוא דעת הרמב"ם וכך הוא מפרש להסוגיא דהתם וכבר כתבתי ובארתי מזה בחיבורי על סדר נזיקין בסוף מסכת מכות עיי"ש בד"ה יש חורש תלם אחד ושם בארתי ג"כ מפני מה השמיט הרמב"ם למתני' דיש חורש כמו שתראה שם ומה דלא פסק הרמב"ם כר"ע וכר' יוחנן דהתם בענין חרישה בשביעית מבואר הוא משום דמסיק במ"ק שם דר"ג ובית דינו כר' ישמעאל ס"ל ואיהו פסק כר"ג ובית דינו ובחיבורי הנזכר במסכת סנהדריו פ"ז בהלכה ה' תמצא מבואר הכל מה דשייך לכל הסוגיא וע"ש מ"ש בהשמטות מענין זה בס"ד:
בהמה עם בהמה וכו'. למאי שהסברתי בפנים מבואר הוא מה שנראה ככפל הלשון במתני' ולפי דרך הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחיבורו ורישא דמתני' אדלעיל קאי ואהרבעה דבזה לכ"ע כל מין ושאינו מינו אסורין מן התורה ואף בשניהן טמאין או טהורין וסיפא דמתני' טמאה עם טהורה וכו' בכלאים דהנהגה איירי וזה דעת הרמב"ם וגם בחיבורו בפ"ט בהל' ח' דדוקא מין א' טמא וא' טהור אסורין בהנהגה מן התורה ומד"ס אף בשניהן טמאין או טהורין ומהתוספתא ראיה לדבריו והביאה הסמ"ג בלאוין רפ"ב הביאו הכ"מ שם דתני התם בפ"ה לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שהן מנהיגין זא"ז ואם עשה בו ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ויש עוד ראיה לדבריו ז"ל מברייתא דספרי פ' תצא לא תחרוש בשור וחמור אין לי אלא שור וחמור מנין לרבות שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בשור וחמור ת"ל לא תחרוש מ"מ ופי' כיוצא בשור וחמור שמין א' טמא ומין א' טהור כשור וחמור וטעם לזה בארתי בסוף פ"ה דב"ק דכך נתבאר מהתוספתא שם לר"ע דלענין כלאים דהרבעה ילפינן בהמתך בהמתך משבת וא"כ מרבה אני כל בהמתך ואף בשניהם טמאים או טהורים אבל לענין כלאים דהנהגה ילפינן שור שור משבת דאף שאר בהמה וחיה ועוף במשמע ובלבד שיהא א' מין טהור וא' מין טמא כשור וחמור ובארתי שם דגם הסוגיא דש"ס דילן התם מתפרשא הכי לפי המסקנא והברייתא דמייתי שם אתיא כר"ע דהתוספתא וע"ש ועיין עוד לקמן ד"ה הלכה כדברי התלמיד מה שיתבאר מענין קושית הרא"ש על זה מה שישבתי בס"ד:
יכול לא יהא מעמיד זכרים וכו'. וכך הוא מסקנת הבבלי ב"מ (דף צא) דמותר להכניס מין ושאינו מינו לדיר וכו' ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת וכ"פ הרמב"ם שם:
אין למדין מן המלכות. ובתוספתא בפ"ה הגירסא על הראיה מוהרכבתם וגו' שהשיב אין למדין מן התקוע כלומר שתקע עצמו בדבר הלכה שלא ברצון החכמים ועל זה אמרו לו הרי הוא אומר ויעש דוד הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו וגו' וא"כ מותר ולא כדדחי לה הכא בריה מששת ימי בראשית היתה:
המנהיג קולו בכלאים לוקה. הכי פסק ר' יוחנן בפ' השוכר את הפועלים (דף צא) וכבר כתבתי מזה בפ"ז דסנהדרין דמוכח ממסקנא דהתם דר' יוחנן חזר בו מענין דקאמר דעקימת שפתיו הוי מעשה והרמב"ם דפסק כאן בפ"ט שם דהמנהיג בקול לוקה טעמיה דהכי דריש בספרי מרבוי הכתוב יחדיו לרבות מכל מקום וה"ה להמנהיג בקול וזהו דסיים הרמב"ם ואפי' בקול לוקה שנאמר יחדיו מ"מ כלומר דשאני הכא דמיחדיו דרשינן לרבות כל שהנהיגן אם הם קשורין יחדיו:
הבחינה המשיכה קרא לה וכו'. מבואר הוא בפרק קמא דקידושין:
וירכב אותו במרכבת המשנה. לפי פירושא דהש"ס משמע שכך היו נוהגין במרכבה כפולה משתי עגלות כדמפרש לקרא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה ובחיבורו בפ"ט הל' ט' סתם דבריו בדין זה וכתב עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה וכו' ולא הביא דין דהשלישית וממתני' משמע דבעגלה השלישית ליכא אלא איסורא ואינו לוקה ואם כדברי הכ"מ שכתב לא הוצרך לכתוב שמאחר שכתב שהיושב בעגלה לוקה וכו' ממילא משמע דאפי' לישב בעגלה שלישית אסור ולפ"ז הוה קשה דהא מדפלגינהו במתני' לתרי בבי ש"מ שהשלישי' ליתא אלא באיסורא ומשום דלא דמיא ליושב בראשונה ששם ודאי ישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך ממשא"כ ליושב בשלישית שהיא רחוקה והיה לו לבאר דבשלישית אסור ואינו לוקה דע"כ כך הוא לפי פירושו אלא דלאו היינו טעמא שהשמיט לזה כ"א דרכו של הרמב"ם לכתוב בחיבורו אף דברים שאינם נוהגים אבל עתיד להיות נוהגים כמו כל סדר קדשים וטהרות ולא תמצא בחיבורו דבר שהיה נוהג לפי שעה ואינו נוהג עכשיו ולא להבא וכבר זכרתי מזה בפ' גט פשוט דמה"ט נמי לא הביא גט מקושר בחיבורו שלא היה אלא לפי שעה וה"ט נמי דהשמיט כאן להשלישית ולא פי' בהדיא גם להשניה שזה המנהג היה בשנים קדמוניות ולא נראה ולא נמצא המנהג כזה ומפני כך לא כתב אלא דין דיושב בהעגלה לבד:
ר' יוחנן אמר מפני שזה נושא עצלותו של זה וכו'. בב"י סי' רצ"ז הביא לזה וע"ש במה שפירש וא"צ לדחוק כלל כ"א פשוט הוא דהא דקאמר בין על דעתיה דרב וכו' דברי סתמא דהש"ס הן ולמידחי להא דר' יונה וכן קשור בשערו כדפרישית וכמבואר הכל בפנים והרמב"ם ז"ל לא הביא דין דאין קושרין וכו' בהדיא מפני שהוא בכלל דבריו במ"ש שם בהל"ז כל העושה מלאכה וכו' או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגו כאחד וכו' וא"כ כל שהנהיגם כשקשורין זה בזה וכן אם מסייעין זא"ז בכלל דבריו הם:
הלכה כדברי התלמיד. וכך הובא לקמן פ' במה בהמה ומשמע דאדר' יהודה דמתני' קאי מדקאמר בתרה דברי חכמים כו' וכך אמר בש"ס דילן בכתובות (דף קיא) הלכה כרבי יהודה בפרדות וכ"פ הרמב"ם שם בהלכה ו' וכתב הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהם מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם היו שני מינין אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיב לוקה וכן אם הרכיב זה היולד אפי' על מין אמו לוקה וכו' ותמה הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות על זה הביאו הכ"מ דדבריו סותרין אהדדי דמדקאמר אם היו אמותיהן משני מינין לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ"ל הרא"ש ועפ"ז רצה הכ"מ בסוף דבריו להגיה וכתב ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה והגהה זו קשה היא דאם דעתו היה דספק הוא ולפיכך בשניהם אינו לוקה א"כ מאי אפילו דקאמר הכא דאם הוה מזכיר האיסור בלבד שפיר הוה האי לישנא דאפי' וכדאמר בפ' אותו ואת בנו (דף ע"ט) דמיבעיא ליה אי מיפשט ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למישרי פרי עם האם דאי אמרת מיפשט פשיטא ליה פרי עם האם שרי ואי אמרת ספוקי מספקא ליה פרי עם האם אסור ומסיק התה דספוקי מספקא ליה וא"כ אם היה דעת הרמב"ם להשמיענו כאן האיסור וכפי המסקנא ניחא הוה האי אפי' דאף עם אמו אסור דשמא חוששין לזרע האב אבל מכיון דלא הזכיר אלא דין מלקות ואם דאינו לוקה קאמר מה שייך כאן אפי' פשיטא דאינו לוקה אם הרכיב עלמין אמו דמטעמא דשמא חוששין לזרע האב ניחא הוא דחוששין לאיסורא ומהיכי תיתי שיהא לוקה ולומר על זה לשון אפילו לכך יראה דהגי' שלפנינו היא עקרית ובתחלה נישב דבריו בכאן ואח"כ ניישב דעתו שלא יהיה כסותר דברי עצמו שפסק בפ' י"ב מהל' שחיטה גבי אותו ואת בנו דנוהג בזכרים מספק כמסקנת הש"ס שם דספוקי מספקא לי' לר' יהודה וכאן משמע דפסק כסתמא דמתני' דפשיטא ליה דזרע האם הוא העיקר ואין חוששין לזרע האב כלל. ופי' דבריו כאן כך הם אחר שנדקדק בלשונו דכתב וכן אם הרכיב זה הנולד וכו' דמאי השמיענו בזה ולא סגי דקאמר וכן אם הרכיב אפי' וכו' אלא דתוכן הדבר מתבאר הוא למאי דגרסי' בתוספתא בריש פ"ה בענין דין זה סוס שילדה מין חמור מותר עם אמו ואם היה אביו חמור אסור עם אמו וזה ודאי הוא דתנא דהתוספתא אליבא דחכמים דר' יהודה קתני דס"ל חוששין לזרע האב ומיהו קמ"ל ברישא דאף דאמו סוס וזה הנולד מין חמור הוא אפ"ה מותר עם אמו וכהאי דתנן בפ"ק דבכורות פרה שילדה כמין חמור מותר באכילה וכו' דלענין אכילה הולכין אחר אמו ושאני לענין בכורה דגלה לנו הכתוב פטר חמור ב"פ עד שהנולד חמור והיולד חמור ואשמעינן התנא דהתוספתא דלענין כלאים לאכילה מדמינן לה ולא לבכורה והשתא נמי מתפרשין דברי הרמב"ם כן למאי דס"ל כמ"ד דאין חוששין לזרע האב כ"א בתר האם אזלינן כדמשמע מדבריו הכא לפי גי' הספר אשר לפנינו וא"כ אם סוס ילדה כמין חמור ודאי מותר עם אמו אבל אם זו האם הסוס נולדה מן האם החמור וא"כ היא חמורה ועכשיו זה הפרד הנולד ממנה מין אמו הוא סוס אבל באמת הוא חמור שהרי אמו נולדה מן החמור ולפיכך אסור עם מין אמו והיינו עם פרד הנולד מן הסוס ממש אע"ג דסוס מין אמו הוא אסיר והיינו דקאמר וכן וכו' ומדויק זה הנולד דקאמר כלומר עכשיו הפרד זה הנולד מן הסוס והאם הלזו היא משני מינין שאמה היתה חמור אפי' להרכיב נול מין אמו והוא פרד מן האם הסוס ממש לוקה דאמו של זה סוס ואמו של זה חמור וא"פ שאמו כמין סוס היא מ"מ היא נולדה מהאם החמור וכן להיפך וכדאמרן. איברא דלפ"ז הוה קשיא דהא איהו פסק בהלכות שחיטה שם באותו ואת בנו דנוהג בנקבות ואם נודע בודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהן ביום אחד ואם שחט אינו לוקה שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג וא"כ מה שנפסק בכתובות הלכה כר"י בפרדות היינו לפי המסקנא דחולין שם דר' יהודה ספוקי מספקא ליה אם חוששין לזרע האב או לא ומ"ט פסק הכא דחוששין לזרע האם בלבד כמו שזכרנו מזה לעיל אמנם כי דייקת בגופא דדינא בכאן לדעתו ז"ל ממילא מתיישב זה דהא אמרינן התם בענין הסימנין דפרדות דאביי קאמר עבי קליה בר חמרא צניף קליה בר סוסיא וא"ר פפא רברבן אודניה וזוטר' גנובתיה בר חמרא וכו' וזהו כדאמר נמי הכא ואלו הן הסימנין וכו' ר' מנא מפקד וכו' וכדר' אבא דהתם דא"ל לשמעיה אי מעיילת לי כודנייחא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא והקשה הרא"ש ז"ל מזה על דעת הרמב"ם שכתב בענין כלאים דהנהגה שאינו לוקה מן התורה אלא דוקא בב' מינין שא' מהן טמא וא' מהן טהור והא מפשיטות סוגיות הש"ס מוכחא דמן התורה היא דהויא דהא פשיט מיניה דס"ל סימנין דאורייתא וקושיא זו כתובה בתשובה בכלל ב' סי' ט"ז שנשאל להרשב"א ז"ל בענין זה וזכרתיה לעיל בפ"ח דברכות בהלכה ד' ד"ה ואלו הן הסימנין וכתבתי שם ליישב קושיא זו דדעת הרמב"ם היה לפרש דה"ק מדסמיך על הסימנין למישרי כלאים דהנהגה אע"פ שאינה אלא מד"ס בשניהן טמאין או טהורין מ"מ שמעינן דס"ל סימנין דאורייתא דאלת"ה היכי סמכינן על הסימנין אפי' בהנהגה הא איכא למיחש דאתי למיסמך נמי בכלאים דהרבעה ובהרבעה לכ"ע מדאורייתא היא אף בשניהן טמאין או טהורין וזהו כדאמרינן בפ' יוה"כ (דף פג) גבי הא דמאכילין אותו הקל הקל טבל ונבלה וכו' דבמעשר דגן דטבל דאורייתא הוא הכל מודים דאי שרי' ליה בעציץ שאינו נקוב דלא הוה אלא מדרבנן אתי למישרי ולמיכל בעציץ שהוא נקוב דהוי מדאוריתא וכן בכיוצא בזה בכמה דוכתי בש"ס דאי שרינן לה במידי דרבנן אתי למיסמך עלה נמי במידי דאורייתא אלא ש"מ דסימנין דאורייתא ומובהקין הן וסמכינן עלייהו אף במידי שהוא מדאורייתא וזהו מדוייק בדבריו דכאן שכתב שם לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימנים אזנים וזנב וקול אם דומין זה לזה בידוע שממין אחד הן ומותרין הרי שסומכין עליהם אף בהרבעה כמו שסומכין במשיכה וזה נלמד מדברי ר' אבא מדשרי לכתחילה לסמוך על אלו הסימנין בהמשכה א"כ ש"מ דלא חייש דילמא אתי למיסמך נמי בהרבעה משום דס"ל דסימנין דאורייתא ושפיר סמכינן עלייהו אף בהרבעה דאורייתא ולפענ"ד ישוב זה נכון הוא לדעת הרמב"ם בענין זה והשתא נוכל לומר דיש ליישב גם בענין הקושיא הנזכרת לעיל ממה שאנו למדין לדעתו בדברי ר' אבא דאהא דקאמר אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב פירש"י ז"ל דאי חוששין הוו כלאים בני החמורה ובני הסוסיא דכולן שוין שבכולם יש ב' צדדין ור"ל דאף דכאן אמותיהן של שניהן שוין הן וא"כ אם אמותיהן סוסיא הוא דהוה כניכר מן הסימנין אביהן של שניהן חמור הוא ואי איפכא איפכא מ"מ אי דחוששין הא איכא מיהת ב' צדדין בשתיקן מחמור ומסוס ולפ"ז נוכל לומר דר' אבא לא פליג אהאי מסקנא דלעיל אליבא דר' יהודה דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא דהרי מה דדייק הש"ס לר' אבא לא אתיא אלא אליבא דר' יהודה דאי לרבנן פשיטא דמותרין הן כדקאמר התם לעיל דהאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא כולה חדא מינא נינהו ומהיכי תיתי דנחמיר לרבנן היכא דידעינן בודאי דאמותיהן שוות הן אלא ודאי דה"ק דלר' יהודה דהלכתא כותיה דזרע האם הוא העיקר כ"א במקום דאיכא לספוקי כגון שא"א להעמיד על הסימנין וכעין דאמר שם באלמת וגידמת או במינין אחרים דלאו פרדות הן כגון בבא מן העז ומן הרחל לענין כלאים דהרבעה או לענין אותו ואת בנו בהא אמרינן ספוקי מספקא לן דילמא חוששין ולענין איסורא אבל היכא דאיכא סימנין הניכרין בהא ס"ל לר' אבא אליבא דר' יהודה דאין חוששין כלל וטעמא דמילתא דבמקום דאין כאן סימנין הניכרין אף שידעינן בודאי שאלו אמן הן שילדו אותן בפנינו אפ"ה איכא למיחש דילמא אתי למישרי או למיסמך באותו ואת בנו היכא דאינו ידוע בודאי מאמו ואביו הוא ידוע בודאי שאין שם זכר אלא אחד בלבד ובכה"ג נמי הוא דאמרו ספק נוהג בזכרים או אינו נוהג אבל בידוע לנו מהסימנין שנוכל לעמוד עליהן מי היא האם בזה הוא דקאמר ר' אבא דאין חוששין לזרע האב כלל דליכא למיחש למידי דכשלא יהיו נכרין הסימנין נאסור מספק וכן באותו ואת בנו דלא שייכא סימנין דהאי לא שייכא אלא בפרדות לענין כלאים ג"כ הדין כן דאפי' ידוע לנו האם חוששין גם להאב הודאי דילמא אתי למישרי עם האב אף דלא ידיע ליה האם דהא ליכא סימנין למיקם עלייהו זהו הנראה לחלק לפי דעת הרמב"ם באותו ואת בנו וכאן בפרדות ולפי הגירסא בספרים שלפנינו ואם נאמר להגיה כהגהת הכ"מ צריך למחוק גם תיבת אפי' או להוסיף תיבת אסור ולגרוס אפי' על מין אמו אסור ואינו לוקה כמוזכר לעיל:
מודים חכמים לר' יהודה בסוס בן סוס בן חמור. האי מילתא לא מיתפרשא אלא כמו שבארתי בפנים וכעין התוספתא שהבאתי בדבור דלעיל וקמ"ל דלדין אכילה מדמינן לה ולא לדין בכורה דגזירת הכתוב הוא כמבואר לעיל:
והנחש הרי הוא כחיה. והכי אמרינן בבבלי פ"ז דסנהדרין (ד' נט) ובכל חיה הרומשת על הארץ לאתויי נחש הוא דאתא ועי' בתוס' פ"ק שם (דף י"ז) ובמה שבארתי מענין זה בפ"ד דסנהדרין בהלכה א' בס"ד:
שור הבר מין הבהמה. מה שכתב התי"ט כאן בהא דכתב הרמב"ם בפי' המשנה דנ"מ לענין חלבו משום דלענין כלאים לא נ"מ דכל ב' מינין אפי' אם שניהם מין בהמה וכו' אסורין זה עם זה לפום ריהטא כתב כן ואשתמיטתיה להא דכתב הרמב"ם בחיבורו בפ"ט מהלכות כלאים בהלכה ה' דשור עם שור הבר אינם כלאים זה בזה וא"כ נ"מ לענין כלאים גופיה עם השור וכדקאמר הכא בהדיא וא"כ בלא"ה צריך לומר דחדא ותרתי מתלת נקט ובענין שור ושור בר דפסק דלא כהתוספתא והובאה בפ"ק ובסוף פ"ה דב"ק משום דהכא קאמר דההיא כר' יוסי היא וכן משמע ממסקנת הבבלי דפ"ה דב"ק דאווז הישוב עם אווז הבר הוא דהוו כלאים זה בזה כדקאמר נמי הכא וכדמפרש אביי התם טעמא זה ביציו מבחוץ וכו' וא"כ בשאר המינים השוים מין ישוב ומין מדברי אינם כלאים זה בזה ועיין לעיל בפ"ק ממה שנתבאר מענין מין הים עם מין היבשה בס"ד:
סליק פרקא בס"ד: