Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Maaser Sheni Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מעשר שני אין מוכרין אותו. בבבלי פ"ב דקידושין דף נ"ד קאמר הלכה כר"מ במעשר דאמר התם המקדש במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש הואיל וסתם לן תנא כוותיה ומאי הוי דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים וכו' וב"ה דאמרי כולו לגת כר"מ סבירא להו. הא דמהדר אסתמא אחרינא ולא קאמר בפשיטות מהאי סתמא דמתני' דאין מוכרין אותו משום דממון גבוה הוא וא"כ סתמא כר"מ וכך בעי למימר הכא בריש הסוגיא מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ וכו' טעמא הוא משום דלא קאי המסקנא בהסוגיא הכי דהק"ו דבעי למילף אליבא דר' יודה למאי דס"ד פריכא הוא ומוקי להמתני' כדברי הכל דאף ר' יהודה מודה דאין מוכרין אותו ומטעמא דקאמר ר' יוסי בשם ר' אחא כדי שיהא הכל זקוקין למחיצתו וכדפרישית בפנים והלכך מהדר נמי התם אסתמא אחרינא לאוכוחי דהלכה כר"מ משום דמהאי מתני' לא מוכחא דכר"מ הוא דאיכא למימר דאף ר' יהודה מודה במכר דאסור והר"ש שכתב כאן ומסיק מאן תנא אין מוכרין כר"מ ברם כר' יהודה וכו' ובאמת דהאי לאו מסקנא היא ולא קאי הך אוקימתא וכמבואר בהסוגיא ועיין עוד בדבור דלקמן מענין אוקמתא דמתני' אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. כתב הר"ב כגון שהזמינו לאכול עמו וכו' אבל לתת לו מתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור ולמד זה מדברי הר"ש שהביא הא דלקמן בהסוגיא על האי סיפא דמתני' דקאמר מתני' דר"מ וכו' כלומר אפי' מ"ד מתנה כמכר בכה"ג שמזמן את חבירו שיאכל עמו מודה דשרי עכ"ל ויש לתמוה הרבה על פירושו זה בהסוגיא ומחמת כן לפרש המתני' בכה"ג דנהי דלדינא הזמנה לאו כמתנה ממש חשיבא דבהדיא תנינן הכי לקמן בריש פ"ג אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים מ"מ לא המתני' מיתפרשא בכה"ג ולא הסוגיא דלקמן חדא דהיכי מצינו לפרש במתני' דבהזמינו מיירי הא נותנין זה לזה קתני והכי ה"ל למימר אבל נותן אותו מתנת חנם ועוד דנהי דנדחוק לפרש מתני' דהכא בכה"ג מה נעני אנן בפירושא דמתני' דריש פ"ג דקתני לא יאמר אדם לחבירו וכו' אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ואם דהכא נמי בהזמינו לאכול הוא וכדמציינין הר"ש והר"ב שם להאי פירושא שפירשו בריש מכילתין וזה קשה מאוד דהא כבר תני בהאי מתני' דהעלם שנאכלם וכו' מותר והיינו הזמנה לאכול ומאי האי דהדר תני אבל נותנין זה לזה וכו' וא"כ איננו סובל כלל וכלל לפרש בכה"ג להמתני'. וכן אין לפרש לכוונת הסוגיא דלקמן דבהזמינו לאכול קאמר חדא דמהיכן יצא לו לפרש להך ברייתא דמייתי עלה בענין הזמנה דהא לא קתני אלא היה אומר אדם לחבירו מה אכלת היום וכו' ולא מיירי כלל שאכל עמו אלא האמת הוא דלא בא לאתויי הך ברייתא אלא ללמוד מינה דמתוך שהיו נוהגין לכנות למעשר שני בשם מן ש"מ דדין מעשר שני הוא שמותר ליתנו במתנה ועוד דהא מסיים בתר הכי התיבון הרי מעשר בהמה וכו' ופריך נמי לר' מנא דלא אמר רבי כן וכו' והרי מעשר בהמה וכו' אלמא דבמתנה ממש בעי האי ש"ס לאוקמי להסיפא דמתני' דמותר במעשר שני כמו במעשר בהמה דבמכר אסור הוא אבל לא מצינו דאסרו ליתן אותו במתנה סוף דבר א"צ כאן לאריכות דברים דהרואה בכל הסוגיא כסדרה מאליו יבין דאין כוונת הסוגיא סובלת כלל לפרש להמתני' לענין מתנה דבהזמינו לאכול מיירי אלא דהעיקר בפי' הסוגיא ולכוונת דהאי ש"ס בפירוש המתני' כדפרישית בפנים בהסוגיא דלקמן הוא דלבתר דמסיק לעיל דרישא דאין מוכרין אתיא כדברי הכל ואפי' ר' יהודה מודה בה וכמוזכר בדבור דלעיל מהדר הוא לפירושא דהסיפא וקס"ד דדין היתר או איסור במתנה דמעשר שני תליא בדין קביעות דמעשרות ששנינו לעיל במס' מעשרות ובעי לאוקי לסיפא דמתני' דהכא כר"מ דאין המתנה כמכר לענין קביעות וה"ה לענין מע"ש דאף דהמכר אסור בו המתנה היא מותרת ודחי לה דהכא בד"ה אתיא דאיכא למימר דהכל מודין דהמתנה מותרת במע"ש ומייתי ראי' מהך ברייתא דלפיכך היו נוהגין לכנות למעשר שני בשם מן שניתן במתנה והדר קאמר דהא ממעשר בהמה מצינן למילף כן והכל במתנה ממש מיתפרשא ואין לנו להיכנס בפירצה דחוקה בענין פירושא דמתני' לדינא אלא דלדינא הוא כדלקמן ומיהו כוונת הסוגיא וסברא דהאי ש"ס מבואר הוא דסובר דהכל מודין דמכר אסור במעשר שני והמתנה מותרת אף במתנה ממש וזה מוכרח הוא להמעיין המבין ונותן לבו להבין כל הסוגיא ועל הסדר. הדרינן השתא לפרש להמתני' אליבא דדינא למאי דקי"ל כהש"ס דילן דכל מה שזכרנו בענין מתנה דמעשר שני אינו אלא לפי סברת האי ש"ס דמסיק דהמתנה מותרת בו אבל למאי דקאמר בש"ס דילן בקידושין דלבתר דמסיק הלכה כר"מ במעשר וכו' כמו שזכרתי בדבור דלעיל פריך וכר' יודה במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מע"ש שלו וכו' בין שניתן לו במתנה מני אי ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה הא אמר מע"ש ממון גבוה הוא אלא לאו ר' יהודה לא לעולם ר"מ והב"ע כגון דיהיב ניהליה בטיבלא וכך הוא המסקנא וכ"פ הרמב"ם בפ"ג ממע"ש בהלכה י"ז שמביא בענין דין דמשנתינו וכן בכל מקום שהוזכר מתנה גבי מעשר שני היינו שנתן לו בעודו טבל וא"כ לענין דינא פליג הש"ס דילן אש"ס דהכא דסובר דמע"ש שהופרש אסור ליתנו במתנה למאי דאיפסקא הלכתא כר"מ דממון גבוה הוא והשתא איך נפרש להסיפא דמתני' דהכא דודאי בעודו בטבלו לא מצינן לפרש דהא דומיא דרישא ע"כ הוא וברישא דאין מוכרין בשהופרש מיירי א"נ בסיפא נמי הכי ובהזמינו נמי לא דלישנא נותנין זה. לזה קשיא ועוד קשה להאי פירושא כדלעיל. אבל האמת יורה דרכו דהך סיפא אבל נותנין זה לזה מתנת חנם לא מיתפרשא כלל וכלל בענין דין דמתנה דמעשר שני אלא אדלעיל אדין דחליפין קאי וכמו שמפורש בהתוספתא שהבאתי בפנים וזהו פירושא דסיפא דהמתני' בלי פקפוק וקמ"ל דאין אסור אלא לומר לו הילך יין ותן לי שמן אבל אם לא אמר לו ותן לי שמן מותר ליתן לו יין ויקבל ממנו שמן אם ירצה ליתן לו ואפי' אומר לו בשעת נתינת היין לפי שאין לי שמן מותר דאין זה חליפין וכך הם דברי הרמב"ם בדין דחליפין שם בהלכה י"ח וכמו דפרישית בפנים דלפי התוספתא אפי' הלה אומר לו הילך שמן שאין לי יין מותר ולא הוי כחליפין אלא דנותנין זה לזה מתנת חנם ומתנת חנם דכה"ג מותרת. והאי פירושא אף דמבואר הוא מהתוספתא מוכרח נמי מסברת הש"ס דילן בהא שהבאתי דלא בעי לפרש כשיטתא דהאי ש"ס דמתנה ממש מותרת במע"ש דאי הכי אדפריך ממתני' דפ"ד הפודה מע"ש וכו' ליפרך לי' ממתני' דהכא אלא ודאי פסיקא ליה להש"ס דילן דאדינא דחליפין קאי ותו לא מידי. ועיין עוד בדבור דלקמן מה דנ"מ לדינא בין שיטתא דהאי ש"ס לשיטתא דש"ס דילן:
מפני שכתוב בו קדושה. בבבלי קידושין פ"ב דף נ"ג קאמר מעיקרא דטעמא דאין מקדשין במעשר שני משום דכתיב בי' קדש לה' ולא לקדש בו האשה ופריך והרי תרומת מעשר וכו' דלא כתיב ביה לה' והרי חלה וכו' דלא כתיב ביה קדש והרי שביעית דכתיב בה יובל הוא קדש תהיה לכם ותנן המקדש בפירות שבועית מקודשת דלא כתיב בה לה' והרי תרומה דכתיב קדש ישראל לה' וכו' ומסיק מדכתיב גבי מע"ש לה' הוא כהוויתו יהא. והשתא לשיטתא דהאי תלמודא דקאמר טעמא דכתיב ביה קדושה א"כ בשביעית נמי איך מקדשין בה וזהו כדאמר ר' יוסי בהסוגיא ולעיל בפ"ח דשביעית זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית והיה צ"ל דר' יוסי פליג אהא דמדייק גם בהאי תלמודא בקידושין שם בהלכה ו' מעשה בחמש נשים וכו' ושל שביעית היתה דש"מ דמקדשין בפירות עבירה וכמו דדייק בבבלי שם לעיל דף נ"ב מהאי מתני' דהמקדש בפירות שביעית מקודשת וכבר כתבתי בחבורי בקדושין שם מזה דנהי דמצינן למימר דהאי דר' יוסי לא פליג אשיטת הבבלי דהתם לא מדייק אלא לענין דיעבד דאם קדשה בפירות שביעית מקודשת ור"י לכתחלה קאמר דאסור אבל למאי דמדייק התם בהאי תלמודא מקדשין בפירות עבירה הוי משמע דאפי' לכתחלה מקדשין וא"כ ר"י דהכא פליג אדהתם מיהו על כרחין צ"ל דהאי מקדשין דנקט התם לאו דוקא דהא לא מצינו לדייק מההיא מתני' דקידושין אלא לענין דיעבד כדתני התם ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות ודייקינן הא נכריות מקודשות ולא שמעינן מידי דאף לכתחלה מותר לקדש בפירות עבירה וכתבתי שם לדייק מכולא דמתני' כעין דדייק בבבלי התם ולפ"ז לא פליג ר' יוסי דהכא אדיוקא דהתם דר' יוסי לא קאמר אלא לכתחלה הוא דאסור ליקח אשה מדמי שביעית אבל בדיעבד ע"כ דמודה הוא דמקודשת דזה מוכרח ממתני' דהתם ולא פליג ר' יוסי אמורא אמתני' והשתא הכל ניחא גם בענין שינוי הדרשות דהבבלי דודאי כל היכא דכתיב ביה קדש לחוד שמעינן דלכתחלה אסור לקדש בו אבל לענין דיעבד גבי מעשר שני בלחוד הוא דאינה מקודשת משום דכתיב ביה נמי לה' הוא ובהוייתו יהא אף בדיעבד והכא דקתני אין מוכרין לכתחילה בטעמא דכתוב בו קדושה סגי ובאמת אף בדיעבד לאו כלום הוא כדתנינן לקמן גבי כסף מעשר אלא דבמעשר גופיה לא מחלקינן בין שוגג למזיד דכתיב ביה לה' הוא וכדהתם גבי קידושין. וכך הם דברי הרמב"ם בדינים הללו בפ"ה מהלכ' אישות דבפירות שביעית כתב מקודשת משמע בדיעבד דוקא ובמעשר נמי פסק כר"מ דאיפסקא הילכתא כוותיה ועיין לקמן ד"ה מעשר בהמה:
אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה משמע דהחמירה התורה בו בזה שכתוב בו ברכה ולקמן בפ"ד בהלכה ד' אמרו למה מערימין עליו למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה א"כ הברכה להקל עליו הוא דכתיבא ונראה דה"ט דהא דקאמר הכא מפני שכתוב בו ברכה היינו שתהא הברכה אצלו ולא ימשכן אותו בחובו והתם שאני דכשהמעשר הוא אצלו ופודה אותו רבתה התורה בו ברכה להתיר להיות פודה כשער הזול או להיות מערים על החומש דהרי מ"מ פודה המעשר עצמו שהוא בביתו וברשותו ועיין לקמן שם במה שנתבאר עוד מזה:
זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. נתבאר בדבור דלעיל דדוקא לכתחלה קאמר ומודה הוא דבדיעבדמקודשת וכ"כ התוס' בקידושין דף נ"ב ד"ה המקדש בפירות שביעית לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' אישות בהלכה ג' דלא כתב אלא המקדש בפירות שביעית מקודשת אבל לכתחלה לכ"ע אין מקדשין בהן כדקאמר הכא מה בין קונה אשה מה בין קונה שפחה והשתא שוין דיוקיה דהאי תלמודא ודיוקיה דהבבלי דהתם וכמבואר הכל לעיל:
הלכה כר' במעות וכרשב"ג בפירות. כ"פ הרמב"ם בסוף פ"ז מהלכ' מעשר שני ודברי הראב"ד שם בהשגות א"צ להאריך בהם דכך הם דברי הרמב"ם בעצמם יצא ידי שמים כלומר שצריך לצאת י"ש ויתפלל שימחול לו ובכסף מעשר שכתב יחזרו דמים למקומם ויעלו וכו' היינו שצריך לשלם מה שאכל ויעלו ויאכלו בירושלים:
הדא אמרה עבר ומשכן עבר והרהין קונסין אותו. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג בהלכה י"ח בפשיטות כר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא שכתב שם עבר ומשכנו מוציאין אותו מידו וה"ה בהירהן דמאי שנא:
ולא שוקלין כנגדו מעות אפי' סלע של חולין וכו'. כדפרישית והוא מהתוספתא וכ"כ הרמב"ם שם בהלכה י"ט וכתב הטעם גזירה שמא לא יכוין ממנו משקלות וימצאו הפירות חסרין והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהן מע"ש אחר נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות מדמיו. זה הפירוש מכוון הוא למאי דאמר בפ' במה מדליקין דף כ"ב גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין כלומר דמחמת שלא יכוין המשקל גורם למע"ש האחר דמפיק ליה לחולין בפחות מדמיו דאלו לפירש"י דהתם כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן לישנא דמפיק אינו מדויק:
היה לו סלע של מע"ש וכו' מהו שישקול כנגדו וכו' האחין שחלקו וכו'. הני תרתי בעיות לא איפשיטו ופסק הרמב"ם בשתיהן לחומרא וטעמא מדחזינן דמחמיר בהני דיני דמתני' דאף בדיעבד קונסין אותו במשכן והירהן כדקאמר לעיל א"כ אזלינן בכולהו אינך לחומרא מיהת בלכתחלה דלא שייך בהו בדיעבד ודברי הראב"ד כאן בהשגה הרבה הן קשים ותמוהין דמאי האי דקאמר ואמרי' במסקנא וכו' אשכח תני מותר וכל הרואה אפי' בהשקפה ראשונה יראה דענין אחר הוא וכדפרישית בפנים והוא מהתוספתא שהבאתי במתני' ונתבאר הכל לעיל:
מתני' דר"מ וכו' כהדא דתני וכו'. כבר בארתי מזה לעיל בד"ה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש ותמצא פירוש האמיתי לשיטתא דהאי תלמודא וכן פי' המשנה המוכרח לשיטתא דתלמודא דילן ולענין דינא וכמבואר שם מהתוספתא ובביאור האמיתי בס"ד:
מעשר בהמה אין מוכרין אותו וכו'. פירשתי המתני' בפנים לפי המסקנא דהש"ס דילן בריש פ"ה דבכורות ובפ"ק דב"ק ודתמורה בענין בכור בזמן הזה דבו דוקא אמרו דמוכרין אותו תמים חי וכך הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכ' בכורות בהלכה י"ז וי"ח לענין בכור ובפ"ו בהלכה ה"ו לענין מעשר בהמה. ובענין קידוש אשה בהם לא ביאר דבריו בהדיא אבל מובן הוא דעתו מדבריו דזה הכלל כל שאסור למכרו אסור לקדש בו דהוי כמכר וכדאמר הכא לעיל בהלכה א' וכבר בארתי לעיל מזה בד"ה מפני שכתוב בו קדושה דדעתו ז"ל דכל שאסור למכור אסור לקדש בו לכתחלה ונבאר כאן לדעתו לענין דיעבד דבפירות שביעית פסק דבדיעבד מקודשת כמוזכר לעיל וכמסקנת הש"ס בקידושין וכן הכא וכמבואר לעיל שם ובמע"ש פסק כר"מ דאינה מקודשת. וכאן במעשר בהמה ובבכור דלא ביאר בהדיא אלא דיני דמכירה אבל סמך עצמו על הכלל וא"כ לכתחלה ודאי אסור לקדש במעשר בהמה כדתנינן במתני' ואע"ג דבשאר קדשים קלים נראה דדעתו ז"ל לפסוק כר"י הגלילי דאמר מחיים ממון בעלים הוא וכדמוכח מדבריו בריש פ"ח מהלכ' נזקי ממון שכ' דדוקא קדשים שיש בהן משום מעילה אין בהן דין נזקין וכו' ובשלמים ובתודה שהזיקו גובה מבשרן וכו' וזהו כרבא דפ"ק דב"ק דף י"ג ודעתו כיש שפסקו שהביא הרא"ש שם דרבא גופיה חזר בו וס"ל הכי ולא כדעת התוס' דרבא אליבא דר"י הגלילי הוא דקאמר וכבר זכרתי מזה בחבורי פ"ק דב"ק בהלכה ב' ולענין קידושין בשאר קדשים קלים נראה ג"כ דדעתו כדעת הרשב"א שהבאתי בפ"ב דקידושין בהלכה ז' שכתב דדיוקא דהש"ס דמדייק התם מדקתני המקדש בחלקו וכו' למסקנא הוא ומילתא דפסיקתא ניחא ליה למיתני דהיינו לאחר שחיטה דבין כהנים בין הבעלים שוין בו משא"כ בחיים דהבעלים מקדשין בו וכר"י הגלילי דממונם הוא. ומזה ראי' לדעת יש שפסקו הנזכר דרבא אית ליה כר"י הגלילי ונקטינן כוותיה ולפיכך נמי לא כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכ' אישות אלא המקדש בחלקו וכו' וכדדייקינן מהמתני' דהתם. וכל זה הוא בשאר קדשים קלים אבל במעשר בהמה דגילתה לנו התורה דאסור למכרו בפ"ו אסור לקדש בו ומיהו לענין דיעבד לא נתבאר בהש"ס אלא שהרמב"ם מדעתו כתב ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי הכהנים שלא קנה לוקח וכו' וא"כ גם לענין קידושין כן שאף בדיעבד אינה מקודשת. וכן בגידיו ועצמיו שכתב שם בהלכה ח' מעשר בהמה שנשחט במומו מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד וכו' וזה נלמד ממילתיה דרבא דמפרש הכי להברייתא בפ"ה דבכורות ד' ל"א ומדקתני בחלבו ש"מ בשנשחט במומו איירי וא"כ לענין קידושין נמי כן דמקדשין בגידיו ועצמיו וכו' מדקאמר הכא בהסוגיא אלא דמסתמא דהש"ס דהכא משמע דאף בנשחט תמים מקדשין בגידיו ועצמיו דאין זה אלא חלק המזבח ומיהו לענין דינא חדא הוא דהרי דהא דאין מוכרין מעשר בהמה שחוט אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא דוקא מחיים הוא דאסור דקרא דומיא דתמורה איירי כדקאמר התם דרבנן הוא דגזור ביה לאחר שחיטה וכו' דבר הנישום מחיים גזור רבנן דבר שאינו נישום מחיים לא גזור רבנן אלא מדקתני בברייתא ובחלבו ע"כ בבעל מום שנשחט איירי לפיכך כ' הרמב"ם כן שהעתיק נמי בחלבו כלישנא דהברייתא וכפירושא דרבא אבל באמת על דבר שאינו חלק המזבח לא גזרו ביה רבנן כלל בלאחר שחיטה אף בתמים ומוכרין ומקדשין בו וזה מבואר מדהתם ומדהכא בהסוגיא כנזכר. ובדין דבכור מבואר הוא השתא ממה שנזכר דהרמב"ם שפסק דדוקא בכור בזמן הזה הוא דמותר להכהן למכרו תמים חי וכדפרישית בפנים וזהו ממסקנת הש"ס בב"ק ובתמורה ואם מותר למכרו מקדשין בו ג"כ אפי' לכתחלה בזמן הזה לפי הכלל הנזכר וכדתנינן בהדיא במתני' דאיירי בהאי חלוקה בזמן הזה. וכבר זכרתי מזה בחבורי בפ"ק דב"ק בהלכה ב' ד"ה מ"ד שלמים כ"ש מעשר וכו' והבאתי שם דעת המסופקים בזה ודעת המחליטים דמקדשים בו. ושיש לתמוה על האחרונים שדחקו עצמן לפרש דברי הש"ע יו"ד סי' ט"ו ובאה"ע סי' כ"ח שלא יהיו כסותרין זא"ז ע"ש ולדינא נשמט מהם דברי הרמב"ם ודעתו דמבואר הוא להדיא מדבריו דכל שמותר למכרו מותר לקדש בו וכהאי כללא דהש"ס דהכא ומוסכם הוא כמבואר מכל מה שזכרנו כאן ובדבור דלעיל המתחיל מפני שכתוב בו קדושה ואין להאריך יותר:
אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זה וכו'. מבואר הוא דהך בעי' הוא למ"ד דמקדשין בו לאחר שחיטה ולדידן דקי"ל דשחוט אסור מדרבנן למכרו כמבואר א"כ לענין קידושין נמי איסורא מדרבנן מיהו איכא. ועיקר דין דהבעיא זו תליא במקדש האשה לאחר זמן על תנאי שיש בידו לקיימו וכמבואר בפ"ג דקידושין ואין כאן מקומו:
הגונב בהמת מעשר של חבירו וכו' אכלו מה שאכל אכל. ומשום דאם משלם לו מיחזי כמכר. והרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל וטעמו כדאמרינן בכמה מקומות בהש"ס שלא יהא חוטא נשכר ולא עדיף מעשר בהמה משאר קדשים דהדין בהם דמתשלומי כפל הוא דפטור וכן במעשר שני כדכתב פ"ג מהלכ' מעשר שני בהלכה כ"ד הגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש. אבל קרן מיהת משלם ואין חילוק בין אכלו או לא ומטעמא דאמרן:
במקדש בחי ובראוי ליפול בו לאחר שחיטה. בפ"ב דקידושין שם כתבתי דהאי לא איתמר אלא לדיחויא בעלמא דאפ"ה איכא למימר דכאן וכאן בשה גרמיה. ובמקדש בחי איירי אבל להמתני' דקתני המקדש בחלקו א"כ לאחר שחיטה הוא דאיירי וכדדייק התם דבין בקדשים קלים קתני ולר' יוסי הגלילי מקדשין בהן מחיים ומזה כתבתי שם ליישב הא דכעס ר' יהודה ואמר וכי אשה בעזרה מנין ולא שני לנפשיה דילמא מחיים קאמר ובחלקו הראוי ליפול בו אלא מדסיים סומכוס ותני בין בקדשים קלים ש"מ בחלקו דלאחר שחיטה דוקא וא"כ קשה מקדשי קדשים אשה בעזרה מניין. ומ"ש שם לדייק ג"כ מדתני סתם קדשים קלים וא"כ בכור נמי בכלל ואם מחיים הא לכ"ע מקדשין בו היינו למ"ד דלא מוקי להמתני' בבכור בזמן הזה אבל לרב נחמן בפ"ק דב"ק ובתמורה דמוקי לה בזמן הזה וכדפרישית במתני' האי דיוקא לאו דיוקא הוא וע"ש:
תני אין מחללין אותו לא על המעות שהן בבבל וכו'. אחר שנתבאר בפנים פי' התוספתא כמו שהיא כתובה בלשונה והיינו הך דמייתי לה הכא וכדמפרש הש"ס וכדפרישית דהכל אל מקום אחד הולך דעיקרא דמילתא כך הוא דבעינן שיהו המעות יוצאות במקום שהבעלים עומדין ומחלל הפירות עליהן וכך הם ממש דברי הרמב"ם בפ"ד ממעשר שני בהלכה י"ד מי שהיה עומד בטבריא ויש לו מעות בבל בבבל אינו מחלל עליהן היו לו מעות ממטבע טבריא בבבל מחלל עליהן וכן כל כיוצא בזה ומבואר לפניך שהן כדברי התוספתא והש"ס דהכא ממש דמה שכתב וכן כל כיוצא בזה היינו שאם עומד הוא בבבל אינו יכול לחלל על מעות של טבריא שיש לו שם לפי שאינן יוצאות בבבל וכפי הכלל דנקטינן מהמתני' שאינו מחלל על המטבע שאינו יוצא באותו מקום שהוא עומד שם או שיאינו יוצא באותו זמן כמ"ש שם לעיל בהלכה י' והא דתנינן בברייתא שהובאה בבבלי פ' הגוזל קמא דף צ"ז ע"ב אין מחללין על המעות שאינן יוצאות וכו' וע"ש דמוכרח אינן יוצאות דקתני היינו שאינן יוצאות כלל באותו הזמן אבל אם יוצאות הן באיזה מקום אע"פ שאין יוצאות במקום שהבעלים עומדים שפיר מחללין עליהן כדדייק התם אהא דקתני של מלכים הראשונים אין מחללין עליהן הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין וכדפירש"י ז"ל דנפקי במדינה אחרת ודומיא דראשונים הוא בכך דאין יוצאות כאן במקומו של בעל הבית שנפסלו בכאן וא"כ הוה משמע דאין קפידא על מקום שהבעלים עומדין דאף דאינן יוצאות שם אם יוצאות במקום אחר מחללין הא לא קשיא דהא אוקימתא התם דבשאין המלכיות מקפידות זו על זו מיירי וא"כ הוי כיוצאות במקומן אבל היכא שהמלכיות מקפידות אין מחללין ובהכי מיירי הרמב"ם דסתמא דמילתא כך הוא שהמלכיות מקפידות זו על זו ומטבע היוצא במקום זה ובמדינה זו אינו יוצא במדינה אחרת כפי הערך שלו במקום שיוצא והיינו נמי הא דמסיים הרמב"ם שם בהלכה י' ומטבע מלכים ראשונים אם יוצא משמם פודין בו דאף דתני התם דבשל מלכים הראשונים אין מחללין היינו דווקא בסתמא שהאחרונים מקפידים על המטבע של הראשונים אבל אם יוצא משמם ואין האחרונים מקפידין מחללין ובהכי מיירי התוספתא שהבאתי לעיל בענין מטבע של מלכים הראשונים וכדקאמר הכא לעיל בענין של הראשונים נאמר אם היה יוצא ע"ג צורתו מחלל וכלומר שאין מקפידין על כך וכדפרישית לעיל ואתייא האי דתוספתא ודהכא כדהתם בענין זה ובענין מה שהשיג הראב"ד בהלכה י"ד על הדין שאנחנו עומדים כאן מי שהיה בטבריא וכו' וכתב מן הגמרא שלנו הכל בהיפך ואין קפידא על עמידתו וכו' לכאורה קושיא הוא למאי דגרסינן שם הברייתא דמייתי בענין הזה אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ושל בבל והן כאן של בבל והן בבבל מחללין ומוקי לה התם בשהמלכיות מקפידות זו על זו וטעמא דשל בבל והן בבבל מחללין משום דמיהת חזי דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים וזה באמת נראה בהפך מדברי הרמב"ם ועיין בכ"מ במה שהביא בשם הר"י קורקוס ז"ל שדחק עצמו לפרש הברייתא כמה שהובא שם עם האי דהכא וכתב דהאי והן אבעלים קאי וכו' ואינו סובל מילת והן לפי' הזה ויותר טוב היה לדחוק לפי פירש"י שפי' דהאי והן על המעות והבעלים קאי ולכוין לפ"ז לדעת הרמב"ם אבל לא נאריך בדוחקים והנכון בזה דלא סמיך הרמב"ם לקמן בהלכה ד' אחד שביעית ואחד מעשר שני מחליפין אותו וכו' ועל שאר בהמה והובאה וחכמים אומרים אין מחללין וכו' וא"כ על כרחך למאי דמפרש דטעמא דשל בבל והן בבבל מחללים משום דזבין בהו בהמה וכו' לא אתיא אלא כר"מ וכיון שכן נדחית כולא הברייתא מהילכתא דכר"מ הוא ולא סמכינן עלה דקי"ל כחכמים דר"מ וכמו שפסק הרמב"ם בזה שם לעיל בהלכה י' כחכמים דאין מחללין מעות מעשר על בהמה חיה ועוף חיין וכו' ואף דהראב"ד הרגיש בזה וכתב על זה בסוף דבריו ואע"פ שאין רשאי לעשות כן כיון דאי עבד חילל מעות היוצאות בו במקומן קרינן ביה. זהו לדעתו אבל אין דעת הרמב"ם כן בדין הזה שכך כתב שם לעיל ואם חלל לא קנה מעשור שמא יגדל מהם עדרים עדרים וכן דעת התוס' בסוכה דף מ' שהובאה האי תוספתא דלקמן דאפי' בדיעבד לרבנן אין מחללין וכ"כ התוס' בהגוזל במקומו שם דהקשו והתניא פ' האיש מקדש אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ותרצו דפלוגתא הוא בפ' לולב הגזול וכו' והא דקתני בסיפא מתחללין משום רבנן דאפי' בדיעבד אין מתחללין וכ"כ עוד בקידושין דף נ"ו דהך ברייתא דהגוזל כר"מ הוא דאתיא ולא כמה שרצו לתרץ עוד בהגוזל דשמעתין כר"ע לפי שא"א בענין אחר וכו' וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בזה ולפיכך פסק כנוסחא דהתוספתא. וכמבואר כאן דהכל עולה בקנה אחד ועלייהו הוא דסמיך:
יכול אם היו לו מעות בהר המלך וכו'. כך הובאה בהגוזל דף צ"ח אלא דגריס שם בכיסו שנפל לים הגדול אין מחללין ולא כנוסחת התוספתא שהבאתי בפנים דגריס שנפל לבור דהרי מהבור יכול הוא להוציא ואע"פ שצריך להוציא הוצאות על זה מה בכך הא מיהת ברשותו קרינן ביה וכדפשט לה הכא להבעיא דר' יונה נפל כיסו לבור וכו' אותן חמשים רבוא כמי שהן ברשותו וזה ברור דפשיטות הבעיא הוא כך ודלא כהר"ב שלמד מהר"ש ופי' בהמתני' כגון שנפל כיסו לים הגדול וכו' שהוא צריך לשכור וכו' דמה בכך הא מיהת היותר הם ברשותו ויכול לחלל עליהן אנא דסתם ים הגדול אינו יכול להוציא משם אף אם יתן כמה רבואות ובנפל לבור והוא יכול להוציאו בהא אמרינן דפודה בו. וכך הוא דעת הרמב"ם שכתב שם בהלכה י"א אינו פודה במעות שאינו ברשותו נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו וכלומר דאף שצריך לו הוצאות על זה מ"מ הרי הוא יכול להוציאו והרי הן ברשותו ונפל לים בדוקא הוא דאמרינן דאינו מחלל עליו. ומה שדקדק הר"י קורקס בדין דהלכה י"ד שהוזכר בדבור דלעיל מההיא דקסטרא והר המלך וכו' וא"כ אם הוא בטבריא והמעות בבבל אינם ברשותו פשוט הוא דהתם מיירי שאינו יכול להוציאן כלל דדומיא דנפל כיסו לים הגדול קתני ובתוספתא כ"י גריס הכי היו לו מעות טמונות בקצטרא וכו' כמו שהבאתי בפנים:
תני בן בג בג אומר וכו'. האי דבן בג בג ברייתא בסיפרי ומוסיף עוד לדרוש התם ובשכר ולקחת תמד משהחמיץ וכך הובאה בבבלי ריש פ' בכל מערבין דף כ"ז ונראה דמכאן יצא לנו לומר דהתמד משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואפי' לא מצא ארבעה אם נתן שלשה וכדעת ר' יוסי בהלכה דלקמן דמוקי מתני' כדברי הכל דבשהחמיץ לא בעינן דרמא תלתא ואשכח ארבעה כדפרישית לעיל פ' בתרא דמעשרות בהלכה ה' ובמתני' דלקמן וכך הוא דעת הרמב"ם בפ"ז ממע"ש לפסוק כר' יוסי דמוקי מתני' דהכא כד"ה ולא בעינן דרמא תלתא ואשכח ארבעה כשהחמיץ כמו שביאר שם וזה מוכרח מדרבי קרא להתמר משהחמיץ דאלו ברמא תלתא ואשכת ארבעה ל"ל קרא הלא יין מזוג הוא ובכלל יין דכתיב הוא אלא ודאי דאתי לרבות אפי' מצא פחות מארבעה דהוי פרי משהחמיץ וע' עוד בהלכה דלקמן ד"ה שכן אפי' מי מלח:
אמר ר' זעירא הדא דתימא בשהיה המוכר הדיוט וכו'. כדפרישית וכך הם דברי הרמב"ם בריש פ"ח מהלכות מע"ש ממי שאינו תגר ואינו מדקדק וכו' ור"ל דמכיון שהמוכר הזה אינו חושש על העור ולדקדק בכך ונמצא שאינו מבקש שיוסיף לו הלוקח בדמים בשביל העור ולפיכך יצא העור לחולין דלא נתן לו דמי מעשר בשביל העור אלא נבלע הוא בדמי הבשר שנתן לו אבל אם המוכר הוא תגר מסתמא מדקדק הוא ונותן עיניו גם בהעור וזה צריך להוסיף לו בדמים והלכך לא יצא העור לחולין וכך הוא בקנקנים ומטעם הזה לא פסק כר' מנא ואף דנפרש דבריו בניחותא דקאמר ומינה דהואיל וכך א"כ כמה דתימר וכו' ומשום דהאי טעמא דאמרן לא שייכא אלא בהמוכר דבו הדבר תלוי לדקדק בכך אם להוסיף לו בדמים או לא אבל לא בהלוקח והר"ב שכתב דהני מילי כשהמוכר והקונה הדיוטים וכו' ולפ"ד אומן ג"כ אומן ממש הוא וכך הוא בהגהת הר"ש והעיקר הוא כדעת הרמב"ם שפסק כר' זעירא וכפירושו כמה שנתבאר ובענין מה שהשיג הראב"ד שם בהלכה ב' על מ"ש לפיכך צריך המוכר לפתוח וכו' יתבאר לקמן בסוף פ"ג בס"ד:
מאן דאמר יצאו דרוסות וכו'. ולא פליגי וכ"פ הרמב"ם בפ"ח שם בהלכה ד':
ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר. כתב הר"ב והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה וכך הוא בהגהת הר"ש. ואין הדין כן אלא אם אשכח ארבעה לא בעינן החמיץ ואם החמיץ לא בעינן אשכח ארבעה לענין שיהא נלקח בכסף מעשר וזהו במסקנת ר' יוסי בגמרא דאוקי המתני' כדברי הכל וכך הוא דעת הרמב"ם כמו שבארתי לעיל דמוכרח הכי מהברייתא ומדרשא דקרא ועיין בד"ה תני בן בג בג:
שכן אפי' מי מלח ניקחין בכסף מעשר. היינו כשהן מעורבין וכשנתן לתוכן שמן ומבליע דמי מים ומלח בדמי השמן הכי מסיק לה בבבלי ריש פ' בכל מערבין וכ"פ הרמב"ם בפ"ז בהלכה י' ומכאן ג"כ ראי' דבשהחמיץ לא בעינן דרמא תלתא ואשכח ארבעה כמבואר בדבור דלעיל דהא מדמי לה למי מלח המעורבין וכמו דהתם לא קפדינן על המדה ה"נ בתמד שהחמיץ אפי' אשכח פחות מארבעה ניקח הוא בכסף מעשר:
אמר ר' אלעזר לא קנה מעשר וכו' והכי איתמר האי מילתא במנחות דף פ"ב דקאמר ר' אמי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים לא קנה שלמים דלא אלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר שני דאע"ג דסתם מעות מעשר לשלמים הן כדתנינן במתני' דלעיל הכא הואיל שהתפיס בפירוש שיהו דוקא לשלמים לא קנה שלמים ויכול הוא לקנות בהן כל מה שירצה ומותיב לה אהא מהאי מתני' הלוקח חיה וכו' דקס"ד דקנה שלמים קאמר וכהאי דר' יוסי דהכא דבקדמייתא הוינן אמרין וכו' ומסיק לה דמאי לא יצא העור לחולין דקתני שאינו בתורת לצאת העור לחולין ומשום דלא קנה מעשר וכר' אלעזר דהכא וכ"פ הרמב"ם בפ"ז בהלכה י"ח וי"ט ובענין שכתב שם לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום עיין לקמן בפ"ג בהלכה ב' מה שיתבאר מזה:
בהמת מעשר שני בירושלים כר"מ פטורה מן הבכורה כר' יהודה חייבת בבכורה. לפשטה דהאי מילתא דתליא פלוגתא דפליגי אי מעשר שני ממון גבוה הוא או לא כדפליגי בפ"ב דקידושין א"כ למאי דקי"ל כר"מ בהא דאיפסיקא התם הלכתא כוותיה פטורה מן הבכורה והרמב"ם בפ"ה מה' בכורות בהלכה ט' כתב הלוקח בהמה ממעות מע"ש בירושלים חייבת בבכורה וזהו כר' יהודה והא קיי"ל כר"מ ומה שרצה הכ"מ לומר דכר' זעירא הוא דקאמר הכא דמסייע ליה מתני' אגב ריהטא כתב כן דאלו היה ר' זעירא מפרש לטעמא דחייבת בבכורה משום דבלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר והויא חולין היה אפשר לצדד ולהביא איזה ראיה מדבריו אבל המעיין בהסוגיא יראה דדברי ר"ז הם לתרץ מה דהקשה לו ר' ירמיה ממתני' וכי הלוקח בשר בהמה וכו' ופקעה קדושת מעשר וקניא שלמים קאמר וזה לפי הס"ד דפרושא דהמתני' דקנה שלמים כדפרישית בפנים ועוד דעיקר הבעיא דר' ירמיה אם אמוריו קרבין ע"ג המזבח דאפשר אפי' למ"ד חייבת בבכורה היינו ליתנו להכהן בתורת בכור בעל מום כדפרישית ופשט לו ר' זעירא דאינן קרבין משום דאתה מבריחו מן האכילה והשתא איך דתפרש לדברי ר' זעירא אין ראיה לדברי הרמב"ם דכתב חייבת בבכורה סתם ומשמע ככל דיני הבכור סוף דבר המעיין בהסוגיא יראה דלית כאן סייעתא ולא מידי מדר"ז. והעיקר כך הוא דמילתא דר' יוחנן דתלי האי דינא בפלוגתא דר"מ ור' יהודה הכל מעיקרא הוא דמיירי וקודם שגזרו שלא ליקח בהמה לבשר תאוה בירושלים ומדינא דאורייתא קאמר דבהמת מעות מע"ש תליא בהאי פלוגתא לענין חיוב בכורה דלמר פטור ולמר חייבת. וכל השקלא והטריא דאבתרה מבואר הוא כמו שבארתי בפנים. אבל לבתר דגזרו שלא ליקח בהמה ממעות מעשר בירושלים אלא לשלמים בלבד כדקאמר לקמן בזה ודאי הדין הוא דאם לקח בהמה סתם ממעות מעשר ולא לשלמים דחייבת בבכורה דהא ודאי פקעה ממנה קדושת מעשר לכ"ע לאחר התקנה ולא מטעמא דס"ל ממון הדיוט הוא אלא דחולין הויא דלא חלה עלה קדושת מעשר מכח התקנה ובכה"ג שפיר מתפרשין דברי הרמב"ם:
בראשנה היו אומרין לוקחין בהמה לבשר תאוה וכו'. כך הביא הרמב"ם בפ"ז ממע"ש בהלכה י"ב וסיים אבל חיה ועוף לוקחין שאינן ראוין לשלמים והכ"מ שציין לכאן כתב אלא שכתוב בטעות ונסחת רבינו עיקר. ואין כאן טעות כלל דמה שכתוב כאן אפי' חיה אפי' עופות לפי הס"ד הוא דדמיא להדא דתני אחד שביעית וכו' ודברי ר' יוחנן דקאמר גזרו וכו' אהאי ברייתא דבראשונה היו לוקחין קאי וכשגזרו אח"כ גזרו אף על החיה ועוף שלא יקחו ובירושלים מיירי אבל להמסקנא דאמר ר"ז לר' ירמיה עד כדון ר' שמואל בר רב יצחק קיים וכו' אידחי לה דדברי ר' יוחנן לא קאי אלא על האי ברייתא דהשביעית (וכלומר ששנינו בשביעית והיינו דקאמר על השביעית ולא על שביעית) דבחוץ לירושלים איירי והתם הוא דגזרו אף על התמימה ואף על חיה ועוף וכדברי חכמים ואפי' בדיעבד אינו מתחלל כדפרישית לעיל בהלכה ב' ד"ה תני אין מחללין אותו וכו' וא"כ בירושלים לא גזרו אלא על הבהמה שהיא ראויה לשלמים אבל חיה ועוף לוקחין:
אחד שביעית ואחד מע"ש וכו'. נתבאר לעיל וכן בהל"ב ד"ה תני אין מחללין דלחכמים אפי' בדיעבד אין מתחללין וכ"פ הרמב"ם בהל"ו וכך כתבו התוס' בכמה מקומות כאשר ציינתי שם. ומה שכתבו בסוכה דף מ' שהובאה האי תוספתא שם דאיכא למ"ד בירושלמי דלא פליגי אלא בדמאי בהלכה דלקמן תמצא זה ואף דאין נ"מ לדינא מזה מ"מ לא קאי המסקנא לקמן הכי וע"ש בד"ה מן מה דאמר ר' אלעזר:
הלכה מים ומלח וכו' לא קנה מעשר. כתב הר"ב לא חלה קדושת מעשר על הדבר הקנוי ולא יצאו המעות לחולין. ומסברא דנפשיה כתב כן דכשלא חלה קדושת מעשר על דבר הנקנה ממילא המעות כמות שהיו ולא יצאו לחולין אבל לא נמצא כדבריו לא בפי' הר"ש שלא כתב כלום מה הן המעות ולא מפי' הרמב"ם במשנה שכתב ויצאו המעות לחולין וכ"כ בחבורו בפ"ז ממע"ש הל' י"ד הלוקח מים ומלח ופירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין וכלומר שאע"פ שהוציא המעות עליהן והן לא נכנסו בקדושת מעשר דהתורה מיעטה אותן כדדרשינן מכעין הפרט מפורש וא"כ הוציאן לחולין ולא לדבר הנכנס תחתיהן לתורת מעשר אפ"ה אלו נשארין חולין כמות שהיו ואין עליהן תורת מעשר דנתמעטו מן דרשת הכתוב דוק ותשכח דלא אמרינן לא יצאו המעות לחולין בכה"ג דודאי בעלמא לא שייך לומר יצאו המעות לחולין אא"כ נכנס דבר הנתחלל למעשר תחתיהן כמו הדין שהוזכר בהלכה דלעיל אם חילל המעות חוץ לירושלים על בהמה ועוף חיין כמה שהוזכר שם דהרמב"ם כתב בזה בפ"ד בה"ו ולא יחללם על בהמה וחיה ועוף חיין ואם חילל לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים אבל אם חילל על השחוטין הרי הן כשאר הפירות ויעלו ויאכלו בירושלים ויצאו המעות לחולין א"כ במקום שלא קנה המעשר לא יצאו לחולין וכך הוא הדין בכל כיוצא בזה בחילול מעות מעשר דתליא אם נכנס הדבר שנתחלל תחתיהן למעשר שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו בקדושת מעשר אז יצאו המעות לחולין ואם לאו לא יצאו המעות לחולין ונשארו מעשר כמות שהיו וכל זה הוא בענין החילול דוקא דכשזה הדבר לא נתחלל תחת המעות א"כ המעות שביד המחלל מעשר הן כבראשונה אבל בדבר הנלקח מאחר פשיטא דלא שייך כלל לומר לא יצאו המעות לחולין ואף אם לא נכנס דבר הנקנה למעשר תחתיהן הרי המעות ממילא חולין הן ביד המוכר אא"כ במקום שצריך המוכר להחזיר הדמים כמו הלוקח פירות ובהמה שוגג השנוים בהסיפא בהא שייך לומר שיחזרו הדמים למקומן ולא יצאו לחולין וזהו בעצמו כוונת הרמב"ם שאמר כאן אע"פ שיצאו המעות לחולין שהרי המוכר א"צ להחזיר הדמים והן חולין בידו מ"מ אותן הדברים לא חלה עליהם קדושת מעשר לפי שנתמעטו מכעין הפרט כמו שזכר מזה באותו הפרק בהלכה ג' וד' אין נלקח בכסף מעשר וכו' ובזה לא אמרו לקנוס את המוכר להחזיר הדמים למקומן מפני שזה פשע לקנות בדמי מעשר להדברים שאינם ראוין מן התורה משא"כ בלוקח פירות או בהמה חוץ לירושלים דהן דברים הנקנים אלא שקנה אותן שלא במקום הראוי בזה חלקו חכמים בין שוגג למזיד הא לך חדא במה דיש חילוק בין מים ומלח והנשנו ברישא דמתני' ובין לוקח פירות ובהמה חוץ לירושלים ועוד אחרת מה שיש חילוק בין מים ומלח והנשנו ברישא ובין עבדים וכיוצא בהן הנשנו במתני' דלקמן דהדין בהם שאם אי אפשר להחזיר הדמים כגון שברח המוכר או כיוצא בו שצריך הלוקח שיאכל כנגדן בתורת מעשר אבל במים ומלח והני דרישא דמתני' אין צריך שיאכל כנגדן וטעמא דמילתא דעבדים וכו' הנשנו במתני' דלקמן מן הדין הוא שיאכל כנגדן מכיון שאין מעשר שני ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה והוא הוציא דמי המעשר בדברים הללו לפיכך צריך שיאכל כנגדן משא"כ במים ומלח וכיוצא בהם דבני אכילה ושתיה נינהו אלא שמיעטן הכתוב ולפיכך הדין בהם דלא קנה המעשר אבל א"צ שיאכל כנגדן. ובתחילה נכריח שזהו דעת הרמב"ם וכוונתו ואח"כ נבאר מהיכן למד לומר כן. מה שכתבתי דהמלח נחשב מהדברים הראוין לאכילה זה מבואר מדבריו שכתב שם לעיל בהלכה ד' דמים ומלח וכו' אינן נלקחין לפי שאין גידוליהן מן הארץ א"כ משמע הא לאו הכי ה"א דהכשר אכילה כאכילה היא וזה פשוט וממה שכתב בדין הלוקח מים ומלח וכו' דאיירינן ביה לא קנה מעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין ע"כ הוא דא"צ שיאכל כנגדן דאי לא תימא הכי מאי אע"פ דקאמר וזה מבואר ממה שסיים בהלכה י"ז וכתב זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה וכו' מדדיקדק לכתוב כן ש"מ דלא קאי על דין מים ומלח וכו' שהזכיר לעיל אלא דין הזה דאיירי ביה בלקח עבדים וכו' ועל כיוצא בהן דמרבה אותן בזה הכלל דנקט ושהן חוץ לאכילה וכו' דדמיא דינא דידהו לדין הלוקח פירות ובהמה חוץ לירושלים אבל לא על מים ומלח וכו' הנשנה ברישא דמתני' וכמו שבארתי במילתא בטעמא להחילוק אשר ביניהן. וונבאר אח"כ מהיכן למד לומר כן חדא משינוי הלשון דהתנא דמתני' דגבי מים ומלח וכו' קתני לא קנה מעשר ולא תני כהאי דקתני באינך בפירות ובהמה שלקח חוץ לירושלים ולא כדקתני גבי עבדים וכו' שיאכל כנגדן ש"מ דבדוקא קתני לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין וכדאמרן ועוד דחזינן דבגמרא דילן בקידושין כנ"ל לא הקשה אלא ממתני' דאין לוקחין עבדים וכו' אסיפא דמתני' בלוקח בהמה חוץ לירושלים וכן בפירות דחדא דינא אית להו ולא הקשה ארישא דמתני' בלוקח מים ומלח וכו' א"כ ש"מ דדין מים ומלח וכו' בלאו הכי לא דמיא לאינך זהו דעת הרמב"ם וזה פשוט וברור והר"ב במח"כ שטעה ורצה ללמוד דבר הנקנה מאחר מדבר הנתחלל מבעל המעות היה לו לכל הפחות לכתוב כאן ולא יצאו המעות לחולין וצריך המוכר להחזיר הדמים למקומן וזהו דעת הראב"ד אבל אין הדין כן כדלקמן ונבוא לדברי הראב"ד שכתב כאן בהשגה זו שיבוש אלא יחזרו הדמים למקומן אם לקחן מאחר וכו' והכי קאמר שמואל בירושלמי ובגמרא דידן ומה נאמר ומה נדבר מדעת הראב"ד ז"ל שלא רצה ללמד בזכות הרמב"ם ולא הטריח א"ע לראות לקמן בהסוגיא ולכתוב כדברים האלה על הרמב"ם שלא נעלם ממנו דבר שהרי המעיין לקמן יבין כי האי תמן תנינן שהובא בריש הסוגיא וכמו שציין הכ"מ לזה ואמר ובאמת כי בירושלמי אמרו על משנתינו תמן תנינן וכו' אבל הוא טעות בהעתקה ובדפוס כמו שנראה לעין שנתהפך האי תמן תנינן דקאי על הסיפא הלוקח פירות ובהמה שוגג והוצג בהעתקה ובדפוס על הרישא וכמו שהראתי באצבע בפנים דהא דכתוב לקמן מתני' דר"ע דלא כר' ישמעאל וכו' זה הוא השייך על הרישא הלוקח מים ומלח והתמן תנינן על הסיפא וזהו ממש כדרמי לה בבבלי קידושין דף נ"ו ומשני שמואל דמתני' דלקמן כשברח המוכר וזהו הדין שהוזכר לקמן בדברי הרמב"ם בהלכה ט"ו וכן בי"ו ובהלכה י"ז לקח עבדים וכו' וזה הכלל וכו' שכתב קאי על מה שהוזכר שם אבל לא על דין הלוקח מים ומלח כמה שרצה הכ"מ לומר דלא דמייא אלא כי אוכלא לדנא וכמו שנתבאר הטעם לעיל והכוונה של הרמב"ם כנזכר וזה הא דבתרה א"ר חגיי מתניתא אמרה כן וכו' מורה ג"כ לנו את הדרך וכהנה וכהנה יש בהעתקת הש"ס הזה שנתחלפו התיבות ולפעמים השורות ולפעמים כל הסוגיא נסתרסה ונתהפכה והרגיל בש"ס הזה והמעיין בה על הסדר הוא יראה ויבין ומה לנו להאריך בזה הלא כמה וכמה פעמים זכרנו מהכיוצא בזה ועיין לעיל בפ"ג דשביעית בהלכה ה' ד"ה זאת אומרת שאסור ללקט צרורות וכו' ובאותו הפרק בעצמו בסופו ד"ה בפירצה וכו' ותמצא הדוגמא מענין זה שהשיג הראב"ד מחמת טעות הציונים והגירסא אשר היו לפניו וכתב מה שכתב וכיוצא בזה למאות ולאלפים בשאר מקומות וב"ה שהנחני בדרך אמת וזכני אחר העיון והטירחא להבין דרך הש"ס הזה וכן לבוא עד תכונת דעת הרמב"ם ממש בכל המקומות וטעם הרמב"ם בענין עיקר הדין הזה הלוקח מים ומלח וכו' כבר נתבאר הוא כדאמרן וזאת אשר אזכור עוד פה דבענין הדין שזכרתי למעלה מענין החילול שכתב בפ"ד בהלכה ו' וכתב שם בריש דבריו אין מחללין מעות מעשר על הפירות וכו' וציין הכ"מ לסיפא דהמתני' דכאן הלוקח פירות שוגג וכו' ובמח"כ שגגה גדולה הוא לציין דין החלול מדין הלוקח ועוד דדין זה דמשנתינו ביאר הרמב"ם במקומו בפ"ז בהלכה ט"ו שזכרנו וכבר נתבאר לפניך שיש הפרש גדול בין דין החלול לבין דין הלוקח ומה שכתב הרמב"ם בפ"ד בדין החלול בריש דבריו ממקום אחר הוא נלמד ולא ממשנתינו אלא מהאי דלקמן בהסוגיא ומהאי דר' חגיי דתני ר' ביבי וכמו שאבאר דבשאר פירות דלא שיכא החשש דשמא יגדל עדרים אינו אסור אלא לכתחלה לחלל דמי מעשר עליהן אבל אם חילל מהני ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים וע' לקמן שם:
ואם לקח יאכל כנגדן. כאן לקח לו הר"ב ללמוד איזה דבר מפי' הרמב"ם במשנה שכתב א"נ מתני' איירי במזיד וכו' אבל חזר בו הרמב"ם מזה בחבורו וכתב בפ"ז בהלכה י"ז לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בין במזיד בין בשוגג אם ברח המוכר יאכל כנגד אותן המעות בירושלים וכו' וטעמו דלא חילקו בין שוגג למזיד אלא בלקח דברים הראוים לאכילה ואין האיסור אלא משום שלקח אותן חוץ לירושלים וזה מבואר ועיין לעיל ד"ה הלוקח מים ומלח:
תמן תנינן אין לוקחין וכו' מדמי שביעית. הכתוב בספרים כאן טעות דמוכח הוא דמה שייך לומר וכא את אמר הכין דשביעית מאן דכר שמה הכא אלא מדמי מעשר שני צ"ל ואמתני' דלקמן קאי ורמי לה אסיפא דמתני' דהכא דקתני יחזרו הדמים למקומן כדרמי לה בבבלי קידושין דף נ"ו והתם גריס דשמואל משני דמתני' דלקמן בשברח המוכר מיירי והכא אמר דשמואל הוא דמשני כאן דרך מכירה כאן דרך חילול ודרך הש"ס הזה בחליפין כמה שזכרתי בהרבה מקומות דהש"ס הבבלי הוא מהדורא בתרא ותני התם למאי דהדרי תנאי ואמוראי ממילתייהו דאמרי מעיקרא. וגם מזה נראה דהראב"ד מגודל תשוקתו להשיג על הרמב"ם לא הטריח עצמו לעיין כ"כ שכתב בהשגה שהבאתי לעיל בד"ה הלוקת מים ומלח וכו'. והכי קאמר שמואל בירושלמי ובגמרא דידן ולא קאמר שמואל כן בירושלמי וא"א לומר דגי' אחרת היה לו להראב"ד דהא בהדיא קאמר שמואל על מתני' דלקמן נקנה המקח. ובעיקר ההשגה שלו כבר בארתי לעיל שם דציונא דהעתקה אטעיתיה למר ואין אנו סומכין על ציון הלז שנמצא בהעתקת הש"ס הזה בכמה וכמה מקומות בטעות ובחילוף כ"א הלומד ומעיין בו על הסדר האמת יורה דרכו לו לראות ולהבין להיכן סובב הדבר ואל המקום אשר הוא פונה:
מתניתא דר"ע דלא כר' ישמעאל וכו'. זה הוא דקאי על הרישא דמתני' כדפרישית. ודרשת ר' ישמעאל כתניא אידך דפ' בכל מערבין מה הפרט מפורש בולד ולדות הארץ ודרשת ר"ע במקצת היא כהאי ת"ק דהתם דדריש מה הפרט מפורש פרי מפרי אבל לא במה דסיים וגידולי קרקע והלכך נמי קאמר הכא דלר"ע דגים וחגבים וכמהין ופטריות נקחין הן ולהאי תנא דהתם דדריש ג"כ דבעינן לגידולי קרקע אימעוט דגים שאינן גידולי קרקע כדאמר התם וכן כמהין ופטריות דמאוירא הוא דרבו כדאמרי' בכמה מקומות וכן אימעוט מים ומלח שאינן גידולי קרקע כדפרישית במתני' וזהו דעת הרמב"ם בריש פ"ז שכתב למעט מים ומלח וכמהין ופטריות שאינן גידולי קרקע וטעמיה דהכריע כדרשת האי תנא משום דבפ' מרובה דף ס"ג ובהרבה מקומות בהש"ס מייתי בפשיטות כהאי תנא מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע. ועופות כתב בהדיא בהלכה י"ב שנקחין הן כדאמר התם דהאי תנא מרבה עופות דגידולי קרקע נינהו ומיהו צריך טעם למה השמיט דגים דהא משמע שם דלהאי תנא אימעוט דגים דלאו גידולי קרקע נינהו ומפני מה לא זכר דגם דגים אינן ניקחין והנראה בזה דלא סמיך הוא ז"ל אדהתם בזה דלא אמרו הכי אלא לאביי גופיה דהוה סבר למימר מעיקרא דדגים גידולי קרקע נינהו ופריך עליה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אכל פוטיתא וכו' ואם איתא לילקי נמי משום שרץ השורץ על הארץ אלא אמר רבינא וכו' ודעתו ז"ל דלא הדר מהנ"מ דדגים אלא אליבא דאביי גופיה ואיהו ז"ל ג"כ בזה לא פסק כהאי דמשמע מהתם כמבואר מדבריו בפ"ב מהלכות מ"א בהלכה כ"ג שכתב הרי שהיתה הברי' משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון וכו' והיא מהלכת על הארץ וכו' וא"כ לדעתו אינו נכלל משום שרץ הארץ אלא במהלכת על הארץ וטעמו בזה יתבאר במקומו ושמעינן מיהת דהדרן למאי דקאמר מעיקרא דדגים גידולי קרקע נינהו כמו הפרט מפורש דבקר וצאן שהן נזונות מן הקרקע ומש"ה לא כתב מדגים למעטן דלפ"ז ניקחין הן בכסף מעשר כך נ"ל:
אמר ר' חגיי מתניתא אמרה כן וכו'. מבואר הוא דמעיקרא הוי בעי ר' חגיי לקיים הך שינויא דשמואל דהכא דמתני' בדרך חילול מיירי ומטעמא דהיה מדמה דין דחילול על הפירות כמו על הבהמה לחכמים דהתוספתא בהלכה דלעיל דאף בדיעבד אין מתחללין בריחוק מקום והלכך קתני הכא במתני' דבין בפירות ובין בבהמה אם שוגג הלוקח והיינו המחלל יחזרו דמים למקומם ובעי לאתויי ראי' ממתני' דפ"ג דדוקא בירושלים הוא דמחללין אבל לא בריחוק מקום כדפרישית בפנים והקשה לו ר' ירמיה ותירצו דממתני' דאבתרה דפ"ג לק"מ דהא מיהת חד מינייהו במקום בירושלים הוא ולבסוף כדאשכח האי ברייתא דאף בשתיהן בריחוק מקום מחללין חזר בו ר' חגיי ממאי דאמר מעיקרא לקיים שינויא דשמואל דהכא ואף דא"ל ר"ז לא תחזור בך וכו' מ"מ הדר בי' כמו דהשיב לו מן דאמר ר' לעזר וכו' כמבואר הכל בפנים. והשתא למאי דקאי האי שינויא דלעיל דר' חייה בר יוסף דהכא והוא כשמואל דהתם דתרתי הני מתני' בדרך מכירה מיירי דהלוקח בדוקא קתני וכאן בשהמוכר קיים וכו' וכדמסיק בש"ס הבבלי דקידושין בענין הך שינויא כמוזכר בדבור דלעיל ולפ"ז הדין בדרך חילול אכתי לא שמעינן מידי דהרי מהאי מתני' דלקמן בפ"ג לא שמענו דמותר לחלל המעות על הפירות בריחוק מקום דשאני התם דאו המעות או הפירות בירושלים הן כדדחי לה ר' חגיי ומהאי ברייתא דהדר אשכח ר' חגיי דקתני מעות ופירות במדינה הוה משמע דמותר ומהאי ברייתא דתני ביבי בסוף ההלכה שמעינן דאסור לחלל מעות מעשר על הפירות בריחוק מקום אלא דאיכא למימר דהאי דתני ביבי דוקא לכתחלה הוא דאסור כדדריש מקרא דלא ניתן מעות מעשר לחללן כ"א בירושלים ומיהו בדיעבד מתחללין הן אף בריחוק מקום ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים דלא דמו פירות לשאר בהמה חיה ועוף דקי"ל כחכמים דהתוספתא דאף בדיעבד אין מתחללין דהתם איכא למיגזר שמא ישהא אותן לגדל מהן עדרים ולא אסיק להו לירושלים אבל בפירות דליכא למיגזר מידי נהי דלכתחלה אסור בדיעבד מיהת מתחללין והשתא נוכל לומר דגם האי ברייתא דהדר אשכח ר' חגיי בדיעבד הוא דמיירי ואיך שיהיה הא מיהת הך ברייתא דתני ביבי לא איירי אלא לכתחלה בדוקא אבל בדיעבד אם חילל מעות מעשר על הפירות מתחללין הם ומטעמא דאמרן. והרי מבואר לפניך מהיכן למד הרמב"ם לומר מה שכתב בפ"ד בהלכה ו' אין מחללין מעות מעשר על הפירות ואם חילל יעלו הפירות ויאכלו בירושלים וזכרתי מזה לעיל בסוף ד"ה הלוקח מים ומלח דהכ"מ לא כיון למקומו דציין להמתני' דהכא הלוקח פירות וכו' וזהו בודאי אינו דהא המסקנא דהכא ודהש"ס הבבלי דהלוקח דוקא קתני ואיך נלמוד דרך חילול מדרך מכירה ואין מן הצורך להאריך בזה וכמבואר הכל בדבור הנזכר אלא מהך ברייתא דתני ביבי הוא דלמד כן ודוקא לכתחלה אין מחללין אבל אם חילל מתחללין הן ויעלו הפירות וכו' דלא דמי להך דתוספתא שמביא שם ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיין וכו' כמבואר במילתא בטעמא:
מן מה דאמר ר' לעזר דר"מ היא. לא מצינו דאמר ר' אלעזר בהדיא כן אלא כדפרישית בפנים דהכי קאמר ליה ר' חגיי לר' זעירא דמן מה דקאמרת בשם ר' אלעזר דר"מ ורבנן דהתוספתא בדמאי הוא דפליגי א"כ מצידה תברה דלרבנן אין חילוק בין דמאי לודאי ומהיכי תיתי לאוקמה להך ברייתא בדמאי וכר"מ הא סתמא קתני מעות ופירות במדינה אלא דהך מילתא מעיקרא ליתא כמבואר בפנים ולדינא נתבאר בדבור דלעיל. וכבר זכרתי בסוף הלכה דלעיל ד"ה אחד שביעית וכו' דהתוס' בסוכה דף מ' ע"ב ד"ה על חיין וכו' מביאין להאי דקאמר הכא דר"מ ורבנן בדמאי ולא קאי הך מילתא:
הא מעות על הפירות ד"ה לא קדשו. וכתב הרמב"ם בפ"ב ממע"ש בהלכה ב' מדת חסידות שפודין מע"ש בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית וכו' ולדינא פודה על שויו ומשליך פרוטה לים וכו' ע"ש:
תני כן ביבי וכו'. עיין לעיל ד"ה אמר ר' חגיי מה שנתבאר מזה:
רבי יוסי ב"ח כיפרה וכו'. מסתימות דברי הרמב"ם שם בהלכה הנזכר ומסוף פי"ו ממעשה הקרבנות נראה דתפס לדברי ריב"ח ולדברי ר' הילא לעיקר דהא אם הביא וכו' קתני א"כ אף דדבר שבחובה הוא בדיעבד מיהת עלתה לו לכפרה:
סליק פירקא בס"ד