Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Maaser Sheni Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה. הא דשתיה בכלל אכילה יליף לה בבבלי פ"ג דשבועות כעין דאיתמר הכא בהסוגיא וכהאי דחזר ר' יונה ושמע לה מקרא דכתיב בגופיה ונתת הכסף וגו' ופריך נמי התם ודילמא ע"י אניגרון וכו' ומסיק גמר שכר שכר מנזיר ובמקומו בשבועות שם בארתי מה דאיכא נ"מ אליבא דר' יהודה דהתם וע"ש ותמצא מבואר מכל ריש הסוגיא השייך לרישא דמתני' נפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו. כתב הר"ב כשהוא חוץ לירושלים וכו' פודה את היין וכו' ולמד זה מדברי הר"ש שכחב ופודה היין לפי שבח המגיעו וכו' וא"כ בחוץ לירושלים איירי דהא בירושלים אין פודין למע"ש טהור ומעולם תמהתי על זה ועל מה שכתב הר"ש עוד בזה הכלל שהביא להא דהכא בסוף הסוגיא וכתב בירושלמי פליגי בה ר' יוחנן ור"ל וכו' כדפי' שם וסיים והיכא דמעשר משביח את החולין כגון תבשיל של חולין שנתבשל בתבשיל של מעשר אין לו תקנה לפדיון כדקתני אל יצא מעשר לפדיון דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש וצריך להוליכו לירושלים דכיון שהמעשר נתן טעם בחולין אסור לאכלו בגבולין וכו' עכ"ל. ופה קדוש יאמר דבר זה דאם בגבולין איירי ואל יצא לפדיון דקתני כתוספתא כפירושו הוא א"כ צריך לומר שבישלו להתבשיל סמוך לחומת ירושלים בכדי שיוכל להכניסו שלא יתקלקל וא"כ נתת דבריך לשיעורין שאם רחוק הוא מירושלים וא"א להעלותו לשה צריך שישפוך אותו לחוץ לפי דבריו ולפי פירושו ודבר זה לא נמצא בשום מקום ואין לנו לפרש בדוחק הגדול הנמרץ הזה לא להמתני' ולא להתוספתא דהרי לפי פירושו בהמתני' וכמו שכתב הר"ב בהדיא א"כ דגים שנתבשלו וכו' ג"כ בחוץ לירושלים איירי וזה קשה מאוד להמעיין ורוצה להבין להמקור והדין עם טעמו דהאיך נפרש להמתני' בפירוש הזה ולחלק בין אם נעשה זה סמוך לירושלים או לא דהא על כרחין שצריכין לחלק כעין זה ובין בדבר שיכול לפדותו או להעלותו או לא ומתני' סתמא קתני ועוד דמע"ש אינו נאכל חוץ לירושלים ולמה בישל הדגים עם הקפלוטות של מע"ש והיה צ"ל דבשוגג הוא או מעצמן נפלו לשם וכעין דהדבש ותבלין בהיין וכהנה וכהנה להרבות בדחוקים ועוד דרישא דמתני' מעשר שני ניתן לאכילה ע"כ בירושלים הוא דקתני ואיך נחלוק המתני' ולומר דמדין נפל לתוכו וכו' בחוץ לירושלים הוא דאיירי ומלבד כמה וכמה דוחקים שצריכין אנו לסבול לפי פי' הזה ולא ניתן להאריך והחונן דעת שנתן בלבנו להבין לכל הסדר הזה להמשנה ולהתוספתא ולהגמרא הוא ינחנו תמיד בדרך האמת והישר ואין לנו עסק לפרש כ"א על קו האמת והנכון. כולה מתני' דהכא בירושלים הוא דאיירי ובהמעשר שהעלהו לירושלים דכך אמרה התורה ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך וגו' וזהו עיקר מצות מעשר שני אלא דוכי ירבה ממך הדרך וגו' אמרה התורה לפדות אותו בגבולין ולהעלות הכסף לירושלים (וא"כ מי הכריח אותם לפרש להדינים הללו דבחוץ לירושלים איירי) ואם נפל דבש ותבלין של חולין והוא של אחר לתוך היין של מעשר שלו בירושלים חושבין השבח וכו' וכן בכל הני דינים דקתני לקמן הכל בירושלים דוקא הוא דאיירי וכך הי' מפרש הרמב"ם כמבואר בדבריו בפירושו ובחבורו בפ"ג ממע"ש מהל' י"א עד הל' י"ז דאיירי בדיני דמתני' והשייכין להן ולא הזכיר כלל מפדיון דלא מדין פדיון דברה המשנה בכאן וכך היה מפרש הראב"ד כמו שתראה בהשגה שלו שהוא מדבר מב' על המעשר ומבעל התערובות. וזהו כדפרישית בפנים לעיקר הדין דהמתני' דהכל בירושלים דוקא הוא דאיירינן הכא ומה שרצה הר"ש לומר מדברי התוספתא שהוזכר תיבת פדיון ורצה לפרש לפי דרכו אין פי' התוספתא כלל וכלל לפי דרך הזה אלא כדפרישית בסוף הסוגיא והוא מוכרח כמו שאבאר עוד לקמן שם ד"ה והתני תבשיל של חולין וכו'. ובענין מה שיש חילוק בין דעת הרמב"ם לדעת הראב"ד בהאי פירושא דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל עיין לקמן ד"ה אמר ר' יוחנן כל שיש בו הותיר מדה וכו' מה שיתבאר מזה בס"ד:
השבח לפי חשבון. כדפרישית וכן אם היין היה שוה שלשה זהו' והדבש והתבלין זוז והשביחו ועמדו על חמשה זוזים חולקין זוז השבח לארבעה חלקים וא"כ לבעל המעשר ג' זוזים שלו וג' רביעי זוז מהשבח ולבעל הדבש והתבלין זוז ורביע זוז. ודע כי בספרי דפוס החדשים יש ט"ס בדברי הרמב"ם בזה בפ"ג ממע"ש בהל' ט"ו שכתב שם כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר ששוה ג' שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפה במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה ה' חושבין הכל בד' ורביע. וכך היתה הנוסחא לפני הכ"מ שכתב על דברי הראב"ד בהשגה שם זו החלוקה איני יודע וכו'. וז"ל ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ"ש רבינו חושבין הכל בד' ורביע פירושו חושבין כאלו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למע"ש וכדברי הראב"ד ואפשר שגי' אחרת היתה להראב"ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה עכ"ל ואני אומר אולי כי ניים ושכיב רב אמרה להאי מילתא וכי האיך אפשר לכוין נוסחא זו ד' ורביע לפי האמת ואף לא לדברי הראב"ד שכתב נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ובעל התבלין זוז ורביע וכן הדין עכ"ל וכך הוא האמת וכך מצאתי בנוסחא האמיתית הישנה שנדפס בוויניציאה בשנת שי"א והם בלחי הכ"מ כ"א בהה"מ ומ"ע וכתוב שם בדברי הרמב"ם חושבין הכל בד' פחות רביע הרי לפניך שנוסחת הכ"מ שהי' לפניו בהרמב"ם מוטעת היתה וכבר הודעתיך כזה לעיל בפ"ד דתרומות בהלכה ד' בד"ה כאן במתכוין לפחות וכו" שלפני הכ"מ היתה הנוסחא של הרמב"ם מוטעת ונדפס אח"כ לפי אותה הנוסחא בדפוסים חדשים הכל בטעות ואני מצאתי גם שם בדפוס הישן הנזכר הנוסחא האמיתית והנכונה וכך תמצא עוד לעיל בפ"ג דשביעית בהלכה ז' ד"ה והקבלן מביא מכל מקום שהנוסחא בדברי הרמב"ם בכל הדפוסים בטעות היא מלבד מה שמצאתי בדפוס הישן הנזכר שנדפס לפני אלו שנדפסו עם הכ"מ שם תמצא הנוסחא האמיתית והנכונה. ובענין השגת הראב"ד בכאן אין הכוונה כמו שהבין הכ"מ אלא שלפני הראב"ד היתה הנוסחא האמיתית ד' פחות רביע כמו שהבאתי וכוונתו להשיג לא על החשבון הוא אלא על מ"ש הרמב"ם חושבין הכל בד' פחות רביע ע"ז דקדק מאי הכל דקאמר וא"כ היאך הם חולקין וזהו שאמר הראב"ד חלוקה זו איני יודע מה היא וכו' ובאמת דקדוק נכון הוא ומ"מ דברי הרמב"ם ג"כ בהדרך הזה בעצמו מיתפרשין חושבין הכל לבעל המעשר בד' פחות רביע והנשאר שהוא זוז ורביע לבעל התבלין ולא רצה כאן להאריך יותר:
אמר ר' יוסי ב"ח אין לוקין חוץ לחומה וכו'. כדפרישית דענין בפני עצמו הואד על הסיכה לעולם אין לוקין עלי' ואפי' לאחר שנכנס לירושלים ויצא וכך מבואר מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב ממע"ש בהל' ה' כל האוכל כזית ממע"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומתי רושלים לוקה שנא' וכו' ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו וכו' ולא חשיב אם סך דעל סיכה אינו לוקה כדקאמר הכא דאינו מחוור בלאו דהא דילפינן דסיכה כשתיה מקרא ותבא כמים וגו' אסמכתא בעלמא היא מלבד זר שסך בתרומה כמו שיתבאר בדבור דלקמן ודין דר' יוסי ב"ח כך הוא שנוי בבבלי פ' אלו הן הלוקין דף י"ט ע"ב א"ר יוחנן מע"ש מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה וכו' וכ"פ הרמב"ם שם בהל' ו' אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים וכו' אבל אם אכלו קודם שיכניסו לירושלים מכין אותו מכות מדבריהם והיה נראה שדעתו בזה שכתב אבל אם אכלו קודם וכו' כדעת התוס' שכתבו שם ד"ה אמר ר' יוחנן וכו' ולאו ליכא אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא וכך כ' הכ"מ שם דזהו מכות מרדות שכתב רבינו. וראיה לזה מחרישה בשביעית שכתב בפ"א מהל' שמיטה בתחילתו שהיא בעשה שהביא שם קרא דבחריש ובקציר תשבות ופסק שם דאינו לוקה עלהחרישה אלא מכין אותו מכות מרדות מדבריהם וכמו שביררתי מענין זה לעיל בריש מס' שביעית ע"ש אלא דלמאי דאמר הכא דאף הסיכה מחוור בעשה כדדריש מקרא דלא נתתי ממנו והכי משמע נמי מהבבלי דפ' הערל א"כ היה לו לברר דאם סך חוץ לחומה מיהת דעובר בעשה ומכין אותו מכות מרדות וצ"ל דלא סמיך אהאי דרשא וכך נראה מדלא הביא לקמן בפ' י"א בהל' ט"ו גבי ווידוי מעשר אלא כלשון המשנה לקמן בפ"ה ולא נתתי ממנו למת שלא לקח ממנו ארון ותכריכים ויתבאר מזה עוד במקומו לקמו בפ"ה בס"ד:
אמר ר' יוחנן לית כאן סך וכו'. ובבבלי נדה בריש פ"ד דף ל"ב דמייתי האי דרשא דת"כ לרבות את הסך ואת השותה פריך שתיה למה לי קרא שתיה בכלל אכילה היא אלא אימא לרבות את הסך כשותה ואב"א מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' והקשו התוס' דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דזכר לדבר בעלמא הוא ואומר ר"ת דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא וכו' אבל אין כן דעת הרמב"ם שכתב בפ" מהל' תרומות בהל' ב' אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך חייבין קרן וחוומש שנאמר ולא יחללו לרבות את הסך א"כ דרשה גמורה היא לענין חיוב קרן וחומש ומיהו לענין מלקות לא כתב בפ"ו שם בהל' ו' אלא זר שאכל תרומה בזדון כו' חייב מיתה ולוקה על אכילתה וכו' ושתיה פשוט הוא שהיא בכלל אכילה אלא מדלא ביאר בסך א"כ משום דאינו בכלל אכילה ואע"ג דנתרבה מולא יחללו האי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו וגם במעשר שני באוכל חוץ לחומה לדגן תירוש ויצהר אי לאו דכתבה התורה בהדיא לכל אלו בהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לא היה לוקה על כל א' וא' בפני עצמו דגם כן היה נקרא לאו שבכללות אלא משום דאייתרי הני דרשינן דלוקה על שלשתן כדאמר בריש פ"ק דכריתות ושמעינן נמי מזה דהשתא האי הוכחה דר" אבא בר מרי דהכא דבעי למחוק כל הברייתא מהאי טעמא דצירוף כמבואר בפנים לאו הוכחה הוא דלא אמרינן הכי אלא היכא דבאין משני לאוין בהדיא דאינן מצטרפין אבל הכא האי ולא יחללו לא אתי אלא לרבות וכו' ועוד דבלאו הכי לפי המסקנא דפ"ד דנדה א"כ אין כאן לאו דשותה אלא לרבות הסך כשותה ושותה גופיה מקרא דלא יאכל נפקא לן דשתיה בכלל אכילה:
. זה שהוא לוחש וכו'. פשטה דהאי שמעתתא מבואר היטב בפנים ולדינא יתבאר מזה במקומו בשבת בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד:
אמר ר' יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון. בארתי בפנים פירושא דהך מילתא במאי דפליגי ומה דמקשה הש"ס ומשני לכל חד וחד כדאית ליה. ונבאר כאן בתחילה ההכרח להאי פירושא ואח"כ נבאר לדינא. דמה שפירשתי דלכ"ע לא נקרא שבח הניכר אא"כ עלה בדמים יותר ממה שהיה שוה קודם בהיות המעשר לבדו זה מוכרח הוא מכח הקושיא דמקשה הש"ס ומשני אליבא דר"ל דהך קושיא קמייתא דקאמר מתני' פליגא ע"כ דטעות דמוכח הוא מה שכתוב בספרים על ר' יוחנן דהא על ר' יוחנן לק"מ מדין העיסה ואדרבה סייעתא הוא לדידיה דאף שברור הוא שיש שבח טעם בפת האפוי אפ"ה הואיל ואין כאן הותיר המדה הלכך השבח לשני דלר' יוחנן תרתי בעינן כמו שאבאר ההכרח הזה לקמן וא"כ אי אפשר לומר בענין אחר אלא דהך קושיא לר"ל הוא דלא בעי הותיר המדה כ"א בשבח הטעם בלבד הדבר תלוי קשיא עליה מהך דעיסה אמאי השבח לשני והשתא מדמשני פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר ואם נפרש כפשטה זהו נגד החוש המעיד שיש שבח הטעם בפת האפוי וא"א לפרש דאין שבח העצים ניכר בפת קאמר חדא דלא שייך פתר לה על כה"ג דפתר לה משמע דאוקי לה בהכי והרי כל פת אין שבח עצים ניכר בו ועוד דהא בשאין טעם שבחו ניכר הוא דקאמר והרי הטעם בודאי ניכר הוא וע"כ לומר דגם לר"ל טעם שבח הניכר דקאמר היינו שניכר הוא שמחמת טעם שבחו שוה יותר בדמים ממה שהיתה שוה העיסה ולהכי משני פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר כלומר אף דמסתמא הוא כך שהפת האפוי שוה יותר מן העיסה מ"מ איכא למידחי ולאוקמי דבכה"ג מיירי שלא עלה בדמים יותר וכדפרישית בפנים כגון שנתייקרה דמי העיסה מחמת המשקל ואין טעם השבח ניכר קרינן ביה. ונבאר א"כ דמה שפירשתי אליבא דר' יוחנן דתרתי בעינן הותיר המדה וגם שיהא השבח ניכר שעלה בדמים יותר ממה שהיה שוה קודם זה מוכרח הוא עכ"פ דהא מדמקשה לר' יוחנן מדגים שנתבשלו עם הקפלוטות ומשני לה תיפתר שבישל שניהן כאחת והיינו על כרחך שעד שנראה שניהן שהן כאחת הוא דקאמר דהא בהדיא קתני שנתבשלו עם הקפלוטות ומאי הא דמקשה והא דמשני וע"כ הוא כדפרישית בפנים דקס"ד שאחר שנתבשלו ביחד ניכרין הן כל א' וא' בפני עצמו וא"כ אין כאן הותיר המדה ואע"פ שיש כאן שבח הטעם וקשיא לר' יוחנן דקאמר דתרתי בעינן ומשני תיפתר דמיירי שבישל כל כך עד שהן שניהן כאחת ויש כאן ג"כ הותיר המדה דהרי א"א להפריד הקפלוטות מן הדגים וא"כ תשמע מינה דר' יוחנן תרתי הוא דבעינן ס"ל ועוד דמהאי דר' יונה בשם רב הושעיה פשיטא ופשיטא הוא דמוכח דר' יוחנן תרתי הוא דבעי דהא זה פשוט הוא להבין דר' יוסי ור' יונה דתרווייהו בשם ר' הושעיה הוא דקאמרי ל"פ במידי אלא דמר קיבלה דהכי משני רב הושעיא תיפתר דבהכי הוא דמיירי ומר קיבלה דבדרך תמיה וקושיא קאמר רב הושעיה דהקשה מאי קא מספקא לך ודמקשת על דברי ר' יוחנן הא ע"כ דבהכי איירי שנעשו שניהן כאחת דאלת"ה קשיא למה לי נתבשלו דקתני הגע עצמך וכו' כמבואר בפנים ומכיון שכן מלישנא דמתני' גופה שמעינן הכי דמדקתני שנתבשלו ע"כ דמיירי שיש כאן הותיר המדה וגם טעם השבח ובעינן שיהא ניכר כדשמעי' מזה הכלל וכו' דקתני והיינו שעלה בדמים יותר כדפרישית והרי לפניך הסוגיא מבוארת ומוכרחת בפירושה ואין להאריך עוד במה שמובן מאליו להמעיין בכל השקלא והטריא והמסקנא כר' יוחנן וכדהכריח ר' הושעיא ממתני' גופה. ומעתה קל להבין דעת הרמב"ם בדין הזה במה שכתב בפ"ג ממע"ש בהל' י"ד אחר שהביא למעלה כפי החלוקות שנשנו במתני' ביאר לזה הכלל כל ששבחו ניכר אם הותיר במדה השבח לפי חשבון ואם לא הותיר במדה השבח לשני בלבד וכל שאין שבחו ניכר אפי' הותיר במדה השבח לשני בלבד וזה כדעת ר' יוחנן דהלכתא כוותיה וכפי מסקנת ר' הושעיה וכפי דמוכרח ממתני' גופה לכל חלוקה וחלוקה כמו שהוא לפנינו דחלוקה הראשונה דאם יש כאן שניהם הותיר המדה והשבח ניכר זהו חלוקה דיין שנפל לתוכו דבש ותבלין. וחלוקה השניה אם לא הותיר במדה השבח לשני בלבד זהו חלוקה דעיסה שאפאה ולא כדפתר לה ר"ל דדוחקא הוא והמתני' לא איירי אלא בסתמא דהפת האפוי יש בו שבח טעם הניכר דשוה יותר מהעיסה ומה שסיים וכל שאין שבחו ניכר אפי' הותיר במדה השבח לשני בלבד זה מתבאר מזה הכלל דבמתני' וכדעת ר' יוחנן וכמוכרח לדברי ר' יוחנן בפירושו ובטעמא דמילתא והשבח ניכר דקאמר היינו ששוה עכשיו יותר והכל כמו שבארנו והכרחנו והיינו נמי שביאר הרמב"ם אח"כ וכתב כיצד השבח לפי חשבון וכו' ולא ביאר זה לעיל במקומו בהל' י"ג שדבר שם במקום שהשבח לפי חשבון והמתין עד שכתב זה הכלל וכו' להשמיענו דהאי שהשבח ניכר דאמרינן היינו שעלה בדמים ביותר והשתא ביאר כיצד הוא לפי חשבון וזה נתבאר לעיל בד"ה השבח לפי חשבון וכו'. והן עתה אינו מן הצורך להאריך עוד ולסתור דברי הראב"ד בהשגה שכתב אין זה דרך הירושלמי וכו' דודאי בהשקפה הראשונה הרואה פלוגתא דר"י ור"ל בלבד אינו מפרש אלא כפי' הראב"ד דלר' יוחנן בהותיר המדה בלבד הדבר תלוי ולר"ל בניכר הטעם מכח התערובת הדבר תלוי ואינו חושש ליתרון המדה דאפשר שתחזור למה שהיתה וכו' והכל כדמסיים בהשגה אבל הרואה ומעיין בכל מה דאיתמר אפלוגתייהו ובמה דמקשה ומפרק הש"ס יבין דא"א לנו לפרש בענין אחר כ"א דדעת ר' יוחנן הוא דתרתי הוא דבעינן והא בלא הא לא סגי כמו שמוכרח ומבואר הכל לפניך וזהו דעת הרמב"ם ז"ל וכר' יוחנן. ועוד ראיה נכונה לדבריו דהכי תנינן בהדיא בתוספתא בסוף פ"ק זה הכלל אמר ר' יוסי כל המותיר במדה שבחו ניכר השבח לפי חשבון לא הותיר במדה שבחו ניכר השבח לשני ודברי ר' יוסי נשנו בלי חולק ולפרש זה הכלל דהמתני' קתני הרי לפניך דעת הרמב"ם בלי פקפוק:
והתני תבשיל של חולין וכו'. כבר זכרתי מענין זה לעיל במתני' בד"ה נפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו דהר"ש שכתב בזה אין לו תקנה לפדיון וכו' כמו שהבאתי לעיל וזה קשה מאוד ומאוד חדא דאם אנו מפרשים כך לדברי התוספתא דקתני בהאי לישנא אל יצא מע"ש שלו לפדיון וכמו שהבאתי כאן בפנים ואם כדברי הר"ש דלא שייך בו פדיון שהוא דבר שאין בו ממש א"כ האי לישנא דמייתי הכא לא יצא מע"ש מידי פדיונו סותר הוא להא דהתם ודעת אחרת הוא דהא משמע שלא יצא מידי פדיונו וצריך הוא לפדותו ועוד דמאי האי דקאמר דבר שאין בו ממש וכי נותן טעם לדבר שאין בו ממש חשבינן ליה וכמה קושיות יש מזה להא דאמרינן בעלמא דדינו בנותן טעם ומדין מע"ש גופיה קשה דהא תנינן דגים שנתבשלו וכו' השבח לפי חשבון אלמא דמה שהקפלוטות נתנו טעם מחשבינן לפי החשבון למע"ש ולא הוי כדבר שאין בו ממש והרי דין דגים דמתני' לפי פשטיה דומה ממש לדין תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מעשר שני השנוי בהתוספתא ועוד מה זה שאמר וצריך להעלותו לירושלים וכו' ומה יעשה אם הוא רחוק מירושלים כמה ימים ובעוד שמוליכו יתקלקל וצריך לאבד את הכל וכבר זכרתי שם מענין קושיא זו דא"א בשום פנים לפרש לא להמתני' ולא להתוספתא דבחוץ לירושלים איירי אלא הכל כשהוא בירושלים עסקינן ונתערב מע"ש שלו עם איזה דבר של חולין של אחר כמבואר הכל לעיל דכל גדולי המפרשים שוין בענין זה דבירושלים איירי ואין לנו להוסיף כאן כ"א זה דלמאי דפרישית סיפא דתוספתא בפנים פשוט הוא דהדין כך הוא לפי האמת ועולה הני תרתי נוסחאות דהתוספתא ודהכא בקנה אחד דמה שאמרו בתוספתא אל יצא המעשר לפדיון ר"ל דלא יחשוב אותו דכפדוי הוא וחולין הוא מפני שנתבשל התבלין בהתבשיל של חולין לא יעשה כן אלא צריך לחשוב להתבלין למעשר שני כמו שהן ומחשבין השבח לפי חשבון וכך הוא מיתפרש נמי להאי נוסחא דהכא לא יצא מע"ש מידי פדיונו ור"ל אלא שצריך שיחשוב לפי חשבון ולשון פדיון בכאן שם המושאל הוא ואין ר"ל על פדיון ממש והיינו נמי דמייתי הכא האי סיפא דתוספתא והתני וכו' כדי לפרש לכל חד וחד כדאית ליה וא"כ הגע עצמך דדין התוספתא מתפרש כפי הדין דמתני' ולא בשום פנים בענין אחר ותו לא מידי:
ך' שמעון אומר אין סכין וכו'. בכאן יש לתמוה ביותר על הר"ב שהלך בעקבות הר"ש ופי' דקסבר ר"ש דמעשר שני לא ניתן לסיכה וראה בפי' הרמב"ם במשנה שסתר הפי' הזה ודקדק מתיבת בירושלים דלפי פי' זה מיותר הוא והיותר מוכרח הוא כפי' הרמב"ם והבאתי בפנים מדקאמר בגמ' כהדא דתני סך הוא כהן שמן וכו' ואי כפי' הר"ש למה לא הביא הש"ס משנה ערוכה דפ"ח דשביעית דתרומה ניתן לסיכה ועוד דלפי' הר"ש לא שייך כלל להאי דמייתי הש"ס להאי ברייתא והרמב"ם בעצמו מביא ראיה זו לפירושו וכ"כ בחבורו בפ"ג ממע"ש בהלכה כ"ג למאי דפסק כחכמים אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו וכו' ע"ש:
כיני מתניתא מותרת להיאכל צמחונין. כדפרישית דה"ק דמה שהתירו לאכול תלתן במעשר שני צמחונין הוא שהתירו דאז ראוין לאכילת אדם אע"פ שעיקר התלתן אינו לאוכל אדם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב בהל' תרומות בהלכה ח' התלתן אע"פ שאינו אוכל אדם כשיקשו הואיל ורוב האדם אוכלין בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשר וכמו שבארתי לזה לעיל סוף פ"ד דמעשרות בהלכה ז' ד"ה מה פליגין שכתבתי דר"ל בתחילתן הן חייבין ולא לאחר שיקשו אם לא הפריש מהן בתחלתן ואם הפריש בתחלתן בזה מיירי המתני' כאן דהשמיענו הדין בענין האכילה דזה חומר הוא במעשר שני מבתרומה שהמעשר שני שהפריש בתחלתן נאכל הוא בתחלתן בדוקא שזהו בעודן צמחונים דאז ראוין לאכילה אבל לא לאחר שיקשו דאין ראוין כלל לאכילת אדם ובתרומה שהופרשה בתחלתן נאכלת היא אף לאחר שתתקשה זהו הנכון וברור בפי' המתני' וכמו דמפרש הש"ס וכך הם דברי הרמב"ם בזה הדין בפ"ב מהל' מע"ש בהלכה י"ד תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מע"ש יאכלו צמחונין ור"ל צמחונין דוקא מותר לאכלן שאז הן ראוים לאכילה משא"כ בתרומה כדאמרן והראב"ד שכתב כאן על זה כמדומה לי שהטעהו בירושלמי וכו' ובמח"כ אלו השגיח בדבריו היה רואה שבדרך האמת הלך ולא בדרך תועה בשדה ומה שסיים שם בהשגה לפירושו דרך רחוקה היא ואיננו מובן שרצה להסב החומר במעשר שני מבתרומה לענין טומאה ואין להאריך בזה דהאי ושל תרומה דקתני לא קאי אחומר כלל אלא דבא להשמיענו דבשל תרומה פליגי ב"ש וב"ה לענין מעשיה בטהרה. ומ"ש התי"ט כאן ופי' הר"ב הוא פי' הרמב"ם במשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר. אפשר שהיה לפניו פי' הרמב"ם במשנה כך אבל למאי שהוא לפנינו שכתוב בפי' הרמב"ם גבי תלתן תאכל צמחונים ואין מותר לו להניחם שיתייבשו כי אם נתייבשו לא יהיו ראויות לאכילה ובתרומה אסור לו להניחם עד שיגדילו. והאי תיבת אסור טעות דמוכח הוא דא"כ מה בין מע"ש לבין תרומה אלא מותר צ"ל וא"כ פי' הרמב"ם במשנה הן הן דבריו בחבורו כמה שנתבאר לעיל ופי' הר"ב בכאן הוא כפי' הרמב"ם מפני שראה שפי' הר"ש בכאן דרך רחוקה הוא מאוד שפי' המתני' לענין אם זרע תלתן וצמחו ולענין גידולין וכו' ע"ש וכן לפני הכ"מ הי' איזה נוסחא אחרת בפי' המשנה שכתב ורבינו כתב בפי' המשנה כפי' הראב"ד ופה חזר בו וכו' ע"ש ולא חזר בו שגם בחיבורו דעתו שתאכל צמחונין עכ"פ וכך מובנים דברי הש"ס כמו שבארנו והראב"ד רצה לפרש לדברי הש"ס שפי' להמתני' דהיתרא דצמחונים הוא דאתא לאשמועינן אע"פ שיש אכילה משובחת מזו כגון מלילות וכו'. והרמב"ם פ' בדרך ישרה דאתא לאשמועינן דהיתר אכילה במע"ש בצמחונים דוקא ולאפוקי לאחר שנתייבשו ואין להאריך יותר בזה:
ובלבד בעיסה של מעשר שני. דאותה שהתירו שיהא נכנסת ויוצאת אבל לא בכרשינין עצמן דלא אתי לאחלופי בשאר פירות כדפרישית בפנים וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג ממע"ש שם וכן כרשיני מע"ש יאכלו צמחונים ואם עשה מהן עיסה ה"ז מותרת להכניסה לירושלים ולהוציאה שאינן בכלל הפירות. ובמה שכתב ואם נטמאו בירושלים יפדו ויאכלו בחוץ ור"ל אף בחוץ דהרי אם נפדו חולין גמורים הם וזה פשוט ובענין שכתב הראב"ד על זה מפורש בירושלמי מותר להוציאם ולאכלם לחוץ אלא מוציאן לעשות מהן עיסה ולחזור וקל הוא שהקלו בכרשינין ר"ל מפורש בירושלמי דמתמה וכי מותר להוציאן לאכלן לחוץ לכתחלה בתמיה אלא מוציאן לעשות מהן עיסה ולחזור לפנים ולאכלן. כוונת דעתו בהאי דהכא שאמרו כדי לעשות עיסה ולחזור למסקנא היא ולדינא הוא כך בכרשינים והקל הוא שהקילו בהן משום דבשאר פירות פליגי רבנן אדרשב"ג ובכרשינים הוא דמודו אבל לעולם כדי לעשות עיסה ולחזור אבל אין דרך הרמב"ם כן דהאמת הוא דמה שאמרו כן בריש הסוגיא כדי לעשות עיסה ולחזור הן לדברי רשב"ג ולפי הס"ד דמתני' רשב"ג הוא וכדאמר הכא בהדיא אליבא דרשב"ג לקמן בפ"ג במקומו אבל לבתר דדחי לה וקאמר דמתני' דברי הכל היא דרבנן מודו בכרשינין דקל הוא שהקילו בהן א"כ האי ובלבד בעיסה דקאמר היינו דוקא בעיסה הוא שהקילו להוציאן לחוץ ולא בעינן כלל בכרשינין לחזור אותן ולא צריך לדחוק במה שרצה הכ"מ לומר דגם לרבינו לא יאכלנה חוץ לירושלים וכו' ואין זה במשמע דבריו ואף לא למסקנת הש"ס וכדאמרן ודע דבדפוסים החדשים טעות הוא במה שמצוין השגת הראב"ד בכאן על תיבת יפדו ויאכלו בחוץ דהרי בנטמאו ודאי ליכא מאן דפליג דאם נפדו שיאכלו אף בחוץ ודברי הראב"ד על תיבת ולהוציאה דלעיל הם שייכים כאשר בארתי כוונת השגתו ובדפוס הישן משנת ש"י ושי"א אשר לפני והיא נוסחא האמיתית כמו שזכרתי למעלה בכמה מקומות ציון השגת הראב"ד כך הוא תלתן של מע"ש וכו' עד יפדו ויאכלו בחוץ א"א מפורש בירושלמי וכו' ופירושו כדלעיל ודעת הרמב"ם נתבאר שפירש להא דקאמר כדי לעשות עיסה וכו' הוא לפי הס"ד דלא אתיא המתני' אלא כרשב"ג אבל לפי המסקנא דמתני' כד"ה היא והקלו בכרשינים ובלבד בעיסה לפי שאינה בכלל פירות לפיכך מותר להוציאה וא"צ לחזור:
נראו דברים הראוי לאוכל אדם אין פודין אותו וכו'. לכאורה נראה כדפרישית בפנים דאליבא דרבנן הוא דקאמר דאלו לר' טרפון הרי הכרשינים אינם ראוים לאוכל אדם וס"ל דאין פודין אותם וא"כ מאי האי דקאמר הראוי לאוכל אדם אין פודין ושאין ראוי לאוכל אדם פודין ולפיכך היה נראה דמילתיה דר' יונה אליבא דרבנן מיתפרשא והראוי לאוכל אדם היינו שראוי לגמרי לאוכל אדם ולא ע"י הדחק ובעיא דר' יצחק בן אלישיב אליבא דר' טרפון הוא ולמאי דקאמר ר' יונה אליבא דרבנן הוא דבעי עליה אליבא דר' טרפון כמבואר בפנים אבל קשה לי דלפ"ז למאי דקי"ל כרבנן דיפדו א"כ היאך מצינו לפרש להמתני' דלקמן בפ"ג צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו ר"ש אומר יפדה ופי' הרמב"ם וכן הר"ב דפליגי אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וקיי"ל כהת"ק דאין פודין והשתא הני תרתי פיסקי סתרן אהדדי דהא קאמר הכא אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו דשאין ראוי לאוכל אדם פודין אותו לאוכל בהמה לכך נראה דכולא מילתא דהכא אליבא דר' טרפון הוא דמיתפרשא וה"ק ר יונה נראו דברים דהא דקאמר לר' טרפון דטעמיה לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים היינו דוקא בראוי לאוכל אדם כלומר דראוי מיהת קצת לאוכל אדם כמו הכרשינים דראוין מיהת למאכל אדם ע"י הדחק אבל שאינו ראוי לאוכל אדם כלל וכלל כגון קדשים שמתו או שנטרפו ס"ל לר' טרפון דפודין אותן להאכילן לכלבים מכיון שאינם ראוים אלא לכך ורבנן דפליגי עליה איפכא ס"ל דכל היכא שאינם ראוים אלא לכלבים אין פודין אותן דבזיון קדשים הוא אבל אם ראוים לאוכל אדם במקצת כגון הכרשינים שראוין לאוכל אדם ע"י הדחק סבירא להו דפודין אותם אפילו למאכל בהמה והכלל הזה הוא אמת לדינא כדפרישי' במתני' אליבא דרבנן וכך העלו התוס' בפ' כל שעה דף כ"ט וכן העלו עוד בשם רבינו אפרים בזבחים ריש פ"ח וכן מוכח מכמה מקומות בהש"ס וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל דוק ותשכח שלא כתב בדין אין פודין את הקדשים לכלבים אלא במקום שאינם ראוים לאכילה כלל כמ"ש בפ"ב מאיסורי המזבח בהל' י' בנולד בה אחת מהטריפות האוסרין אותה באכילה וכו' אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכו' וכן כל כיוצא בזה בדוקא ועיין עוד מזה לקמן בפ"ג בהלכה ט' ד"ה צבי עשו אותו כקדשי ב"ה מה שנתבאר שם מענין זה. וצריך להתנות ולומר וכו'. משמע דארישא קאי אדין דהמתלקטין דהא בתר הכי קאמר והוא שליקט מכאן ומכאן וכו' וא"כ הכל בפירושא דרישא מיירי. והרמב"ם שהביא דין משנתינו בריש פ"ו ממע"ש והעתיק דין דמתנה ואומר וכו' לבסוף אחר חלוקה דהסיפא והנבללים לפי חשבון לאו דוקא אנבללים קאמר דה"ה בהמתלקטים שהן למעשר שני ג"כ צריך להתנות דמאי שנא דהא מ"מ איכא למיחש שמא הן של חולין והשאר הן של מעשר אלא דמה דנקט דין דהתנאי לבסוף לומר דלעולם צריך הוא להתנות בין בהמתלקטין שהן למעשר שני בלבד ובין בהנבללים שהן לפי חשבון מתנה ואומר וכו' ומה שהקשה התוי"ט כאן דהא במעשר ודאי אין מחללין כסף על כסף וכו' קושיא זו הקשה הרא"ש ז"ל בפירושו והובא בדפוסים התדשים בהגהת פי' הר"ש ותירץ שם דצ"ל האי חילול דירושלמי לא שיחלל על אלו המעות אלא יביא מטבע אחר שאינו חריף כזה המטבע ויחלל המעשר עליו בכל מקום שהוא ויחזור ויחללנו על המעות שבידו וזהו כעין תירוץ התוס' דפ' הזהב שהביא התוי"ט אלא דלפי תירוצם א"צ להביא מטבע אחר ולחלל ולחזור ולחלל על המעות שבידו אלא דהואיל והן מעות הרבה מסתמא יש בהן שאינם שוין ולא דמיא להמתני' דלקמן דהתם בשני הסלעים שוין מיירי כדכתבו שם וכך נראה לדעת הרמב"ם מסתימת דבריו בענין דין התנאי הזה משום דבמעות הרבה מסתמא יש בהן מטבעות של שני מלכים ושפיר מחללין ועיין עוד בהלכה דלקמן בענין זה:
מביא בסלע מעות וכו'. העיקר טעמא דמתני' שצריך להביא בסלע מעות ואינו מתנה ואומר על אחד מן הסלעים גופייהו אם מעשר הוא מוטב ואם לאו יהא חבירו מחולל עליו כדפרישית בפנים הוא משום דאין מחללין כסף על כסף ואפי' מדוחק כ"א בכסף על נחשת התירו לחלל מדוחק כדפריך הכא בגמרא בפשיטות והתנינן מחללין כסף על נחשת מדוחק הא כסף על כסף לא ומשום הכי הוא דמסיק כהני אמוראי דאמרי בשם ר' יוחנן דבודאי אם עבר וחילל כסף על כסף מחולל הוא אבל לכתחילה אין מחללין ואפי' מדוחק וכך הוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד ממע"ש בהלכה ה' אין מחללין מעות מע"ש על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו של כסף או אלו ואלו נחשת הראשונות נחשת והשניות כסף ואם עבר וחלל הרי אלו מחוללין. ובכסף על נחשת הוא שכתב לקמן בהלכה ז' בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על נחשת לא שיקיים כן וכו' וזה שכתב בדין משנתינו בפ"ו שם בהלכה ב' סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפי' מעות נחושת וכו' אין הכוונה דלא מיבעיא של כסף אלא אפי' של נחשת דא"כ היה סותר דברי עצמו במה שפסק בפ"ד אלא משום דהדין הוא דלא יקיים כן וחוזר ומחלל מעות נחשת על סלע היפה שבהן כדמסיים שם לפיכך כ' ואפי' מעות נחשת כלומר ואע"פ שאין זה דרך חילול שהרי אין מחללין מעות מעשר לכתחלה על מעות אחרות הכא דמדוחק התירו אבל לא יקיים כן אלא אח"כ בורר את היפה שבהן ומחלל המעות נחשת עליה אבל כסף על כסף לכתחלה לא ואפי' מדוחק וכ"כ התוס' בפ' הזהב דף מ"ה בשם רש"י בפשיטות בד"ה לפלוגי בסלעים על סלעים וכו' דאין מחללין כסף על כסף אפי' מדוחק והעלו שם דבמטבעות שוין הוא דאין מחללין ואם האחד חריף מחבירו מחללין על החריף וכמו שהבאתי לעיל בד"ה וצריך להתנות וכו' וכתבתי דנראה גם מדעת הרמב"ם לחלק כן וכן כתבו התוס' עוד בפ' הנזכר בדף נ"ה ע"ב ד"ה כסף על נחשת וכו' דכסף על כסף אסור בודאי אפי' מדוחק וזהו מוסכם. והר"ש כתב כאן ותימא דמעיקרא נמי לישקול יפה ונימר אם הוא של מע"ש הרי טוב ואם הרעה של מע"ש תהא מחוללת על זו דקיי"ל מחללין סלעים על סלעים דכסף כסף ריבה בריש הזהב ושמא חיישינן דילמא אתי למישקל בלא שום תנאי וכו' וזה דוחק גדול דא"כ אין לדבר סוף וניחוש נמי בכסף על נחשת דילמא שקיל בלא תנאי כמו דחיישת אם יביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו וכו' והר"ב נמשך אחר טעם הזה בפי' המשנה אבל נראה שהר"ש בעצמו לא כתב כן אלא דרך שמא ולא להחליט להטעם הזה כמו שנראה מדבריו דלקמן שהביא הך דהכא ע"ש ועיקר טעם דמשנתינו הוא כמו שנתבאר ומה שכתב בפשיטות דקיי"ל מחללין סלעים על סלעים דכסף כסף ריבה וזה משום דכך אמרו שם בדף מ"ה בהאי שקלא וטריא דר"י ור"ל בטעמא דפלוגתא דמתני' דלקמן אלא דכ"ע הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני אלא אי איתמר דר"י ור"ל הכי איתמר וכו' ומשמע ליה להר"ש דלמסקנא אמרו הכי דלכ"ע הכסף כסף ריבה אבל אין כן דעת הרמב"ם שפסק בפשיטות דאין מחללין בודאי כסף על כסף וכו' כדלעיל וטעמו דהא בתר הכי מיפרכו הני לישני דלעיל דבעי לפרושי טעמא דפלוגתיוהו דב"ש ודב"ה דפליגי אי משום דדהבא פירא הוי או לא וא"נ דפליגי אם כסף ראשון דווקא או לא וקאמר הש"ס בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרי וכו' אלא להאי לישנא דאמרת דמדאורייתא פליגי מחללין ולא מחללין מבעי ליה ואסיק בקשיא ומכיון שכן היה נראה לומר דלא סמיך הרמב"ם אהא דקאמר דלכ"ע הכסף כסף ריבה ועוד דאף שנראה מלישנא דהסוגיא דמיהת האי מילתא דכסף הכסף ריבה קאי הכא למסקנא ודכ"ע מודים בהא וכך נראה נמי מהסוגיא דפ"ק דקידושין מ"מ יש לומר דהרמב"ם לא היה מפרש דהכסף כסף ריבה לענין שמותר לחלל כסף מעשר על כסף אחר אלא לענין שמותר לחלל הכסף על מעות נחשת אם צריך לו אפילו חוץ לירושלים ומפני שדבר זה צריך ביאור ביותר לפי הסוגיא דהאי תלמודא ולפי' הסוגיות דהתם בפ' הזהב ודפ"ק דקידושין והאי מילתא תליא בשינוי הפירושים דמתני' דלקמן הפורט סלע ממעות מעשר שני ובענין הפלפול בהלכה דלקמן דהכא ודהתם אמרתי לייעד זה במקומו בהלכה דלקמן ושם יתבאר הכל בס"ד:
רבי יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ביין ושמן בלבד. לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ה'. כתבתי בענין זה וע"ש ד"ה מתני' פליגא על ר' יוחנן ובמה שנתבאר שם:
סלקת מתניתא הנבללים והנחפנים לפי חשבון. כלומר דלא תטעה לפרש הנבללים דסיפא אפי' שהן נבללים מעצמן קאמר דהן לפי חשבון להכי מפרש דלא תאמר כן דהא ברישא קתני אם בלל וחפן משמע דוקא אם הוא בללן וחפן מהם דאז הן לפי חשבון וא"כ צריך אתה לסלק ולסיים הסיפא כמו הרישא והכי קאמר הנבללים והנחפנים לומר דמיירי שהוא בללן וחפן מהן דהשתא נבללים דומיא דנחפנים שהוא על ידו ולא שנבללו מעצמן וכ"כ הרמב"ם בריש פ"ו שם נתפזרו ובללן וחפן וכו' ע"ש:
חזקיה אמר כשהוא מחללה עושה אותה ברעה וכשהוא מחלל עליה עושה אותה ביפה. כדפרישית בפנים דהך דחזקיה לאו אמתני' דהכא איתמר אלא על מתני' דפ' הזהב דמיירי בסלע חסירה ונותנה למעשר שני וכו' ופירושא דמילתא דחזקיה מסיק בבבלי שם דף נ"ב ע"ב דכשם קאמר דכמו שהוא מחללה להסלע חסירה בירושלים על הפרוטות מחלל אותה ברעה בדמים פחותים לפי שחסירה היא כך כשיהוא מחלל הפרוטות עליה מחלל בתורת יפה שלה כפי שווייה ולא יותר משום דתרי זילי לא מזלזלינן במעשר שני לחלל על הסלע חסירה ולחלל בדמי סלע יפה אלא אינו מחלל עליה כ"א בתורת יפיה ושוויה וכן פירשתי בחבורי בס' נזיקין בפ"ד דב"מ בהלכה ה' במראה הפנים שם ומייתי להא הכא משום דפריך עלה מהמתני' דא"כ הכא נמי ויבור את הרעה ויחלל המעות עליה כפי יפיה ושוויה עלה ואמאי קתני בורר את היפה שבהן בדוקא ומשני ר' יונה אני אומר וכו'. כמבואר בפנים:
כל שאמרו בדמאי וכו'. המסקנא כר' אחא וכר"ש בר בא בשם ר' יוחנן דבודאי דוקא בדיעבד מה שעשה עשה אבל לכתחלה אין מחללין לא כסף על כסף ולא נחשת על נחשת אפילו מדוחק וכ"פ הרמב"ם והבאתי דבריו לעיל ד"ה מביא בסלע מעות וכו' ועיין עוד בדבור דלקמן וכל שאר הסוגיא בהלכה זו מבואר הוא כדפרישית:
אמר ר' יוחנן לא אמרו ב"ש אלא לבסוף וכו'. פלוגתא דר"י ור"ל גרסינן נמי בבבלי פ' הזהב דף מ"ד ע"ב וכדמסיק התם אליבא דר' יוחנן דאיהו הוא דקאמר דפירות מע"ש על דינרי זהב מחללין אף לב"ש והיינו בתחילה דקאמר הכא דאף ב"ש מודו ושאני הלואה וכו' כדקאמר התם דה"נ מסתברא דכי אתא רבין א"ר יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר זהב בדינר זהב לב"ש אבל מחללין מע"ש עליו ואם דין דמחללין מעשר שני על דינרי זהב מוסכם הוא אפילו לב"ה יתבאר לקמן. והך דר"ל דהכא דמפרש טעמא דב"ש משום דסברי כסף ראשון ולא כסף שני אתיא כהאי לישנא אחרינא דהתם וכהאי חד דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת והיינו ר"ל דהכא וטעמייהו דב"ש בפירות על דינרין משום דדהבא לעולם פירא הוי ואפי' נגד פירות. מיהו בזה נשתנה טעמיה דר"ל דהתם אליבא דב"ש מטעמא דקאמר הכא אליבא דב"ש דאלו מהתם משמע דלא צריכין אליבא דב"ש להך דרשא כסף ראשון ולא כסף שני לר"ל דאי סברי ב"ש דאפי' לגבי פירות הוי דהבא פירא ואין מחללין כדפירש"י ז"ל שם א"כ מכ"ש דלגבי סלעים דדהבא הוי פירא ואין מחללין והכא דקאמר דטעמייהו משום כסף ראשון ולא כסף שני ועל כרחך דאבסוף קאי דאלו בתחילה אכתי כסף ראשון הוא ולכאורה הוה קשה דלמה לו לר"ל דהכא להאי דרשא ולימא דטעמייהו דב"ש משום דס"ל דדהבא לעולם פירא הוי ואין מחללין לא בתחילה ולא בסוף אבל הא ליתא דעל כרחך כי מעיינינן בהאי סוגיא דהכא אין להשוות טעה פלוגתייהו דקאמר הכא להאי דקאמר התם כ"א סברת האמוראים בענין מה דפליגי ב"ש שוין הן דלר"י בין הכא ובין התם לא פליגי ב"ש אלא בסלעים על דינרין אבל לא בפירות על דינרין ולר"ל פליגי ב"ש אף בפירות על דינרין ומיהו בעיקר טעמייהו לכל חד וחד כדאית ליה אי אפשר להשוות סוגיא דהכא ודהתם לפי השקלא והטריא שלפנינו ומה דפרישית בפנים וכתבתי וקסברי ב"ש דדהבא לגבי כספא פירא הוי וכו' כל זה להראות להמעיין בסוגיא זו ובהסוגיא דהבבלי ובהשקפה ראשונה ידמה בעיניו להשוות סברת האמוראים גם בענין הטעה דקאמר התה לכל חד וחד אבל אה ידקדק היטב יראה דאי אפשר להשוותם בענין הטעם דלעולם תשאר הקושיא דלמה ליה לר"ל אליבא דב"ש להאי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני כי קושיין ולכך נראה דעיקר פירושא דסוגיא דהכא כך הוא ולא נחית הכא כלל וכלל להך טעמא וסברא אי דדהבא פירא מיקרא או לא אלא דהכי פירושא דר' יוחנן ס"ל דב"ש לא פליגי אלא לבסוף והיינו סלעים על דינרי זהב אבל בתחלה בפירות על דינרין מודו ב"ש דמחללין ובזה הוא כדפרישית בפנים ומפרש ר' יוחנן טעמייהו דב"ש דכסף ולא זהב וזה דהרי קרא הכי כתיב וכי ירבה ממך הדרך וגו' ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום וגו' וקסברי ב"ש דהאי ונתת בכסף לאו דוקא הוא אלא דלא קפדה התורה כ"א על המטבע יהיה כסף או איזה מטבע שיהיה והלכך בפירות על הדינרין מודו דמחללין אבל וצרת הכסף דמיותר הוא דלא ה"ל למיכתב אלא וצרת בידך והלכת הלכך דוקא הוא ולמידרש אתא כסף ולא זהב ואסור לחלל אותו הכסף על זהב וזהו ג"כ כדפרישית בפנים אבל לא מטעמא דפירא הוי אלא גזירת הכתוב הוא ודרשינן מיתורא דקרא ופריך דאי וצרת הכסף דוקא אימא נמי ולא נחשת ואנן תנינן הפורט סלע וכו' וזהו נמי כדפרישית בפנים והוא פי' הרמב"ם במשנה ובחבורו כמו שיתבאר בדבור דלקמן שהוא מצרף הסלע שהוא ממעות מעשר שני ופורטו על מעות נחשת וכדמסיים המקשה וסברינן מימר וכו' ואי אפשר לפרש כפי' רש"י בפ' הזהב שם ובפ"ק דקידושין דף יא ושאר המפרשים דהמעות הן של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים חדא דמאי כיני מתניתא המצרף סלע דקאמר דמשמע שהוא מצרפו ופורטו בפרוטות ולא שמחליף הפרוטות בו ועוד דאי כפירש"י א"כ מאי האי דפריך ואימא כסף ולא נחשת ואנן התנינן הפורט סלע וכו' הא לפירש"י המעות נחשת של מעשר שני הן שחילל הפירות עליהן ומאי קושיא הא ע"כ לר' יוחנן אליבא דב"ש האי כסף קמא דקרא לאו דוקא הוא דהא מודו דמחללין הפירות מעשר על הדינרי זהב וא"כ גם על מעות נחשת מותר לחלל ובלבד שיהיה מטבע של צורה כדדרשינן מוצרת ומאי איצטריך לייה לשנויי הא כסף היא נחשת הא בזהב נמי מחללין להפירות אלא ע"כ דאין לנו בפי' המשנה דהפורט סלע אלא כפי' הרמב"ם שפורט הסלע של מעשר ומצרפו על פרוטות של נחשת ופריך שפיר לדידך דקאמרת כסף ולא זהב דכסף בתרא בדוקא הוא שצריך להוליך אותו הכסף לירושלים ואימא נמי ולא נחשת ואמאי תנינן שמצרף הסלע של מעשר על הפרוטות חוץ לירושלים ומשני דהיא כסף היא נחשת כלומר דדין אחד להם לעולם וכהאי דאמרינן התם בהא דבאתרא דסגין פריטי חריפי וככספא חש בי אבל כסף על זהב אין מחללין כדאמרן וכל זה היא נוטה כעין דפרישית בפנים בהאי דר' יוחנן:
רשב"ל אמר וכו'. דאף בפירות על זהב פליגי ב"ש וס"ל דאין מחללין ומ"ט דב"ש כסף ראשון ולא כסף שני כלו' דהא ע"כ צריך לומר לר"ל אליבא דב"ש דס"ל דבין כסף קמא דקרא ובין כסף בתרא תרווייהו דוקא נינהו דאין מחללין הפירות כ"א על הכסף וכסף בתרא דקרא דמיותר הוא למידרש כסף ראשון צריך אתה להעלותו ולא לחללו על שום מעות אחרות דנקרא כסף שני וא"כ אין מחללין על זהב לא בתחלה ולא בסוף ופריך הא לר"ל נמי קשיא האי מתני' דהפורט סלע וכו' והאיך הוא מצרפו על מעות נחשת חוץ לירושלים דהא כסף שני הוא ומאי כדון טעמא דב"ש ומשני כסף עד כדי כסף כלומר הא דדרשינן כסף ראשון ולא כסף שני היינו שאין לחלל הכסף הראשון על הזהב דזה ודאי כסף שני הוא ולא כדי כסף הראשון הוא שהרי אתה צריך להוסיף עליו ולעשות דינר זהב או שני סלעים של כסף וכה"ג להחליף על דינר זהב וא"כ זה הוא כסף שני לגמרי הוא ואף אם תאמר שהיה לו סלעים כסף של מע"ש שהן שוין דינר זהב מ"מ זהב שכיח הוא דאייקור וזול ולאו כדי כסף ראשון מיקרי אבל אם מחלל הסלע כסף על פרוטות נחשת ופרוטות לא שכיחי דאייקור וזולי וכדמוכח מהאי דקידושין דף י"ב דלא קאמר הא דאייקור וזול אלא באיסר א"כ הוא כדי כסף הראשון בעצמו ולא נקרא כסף שני כ"א כדי כסף הראשון וזה לא מיעטו הכתוב זהו הפי' הנכון דהסוגיא. שמעינן מיהת בפירושא דמתני' דהפורט סלע מוכרח הוא כפי' הרמב"ם כמבואר מהסוגיא אלא דצריך ביאור לפי פירושו בהסוגיא דהבבלי דפ' הזהב ודפ"ק דקידושין ויתבאר זה לפנינו בדבור דלקמן בס"ד:
והתנינן הפורט סלע ממעות מעשר שני. כבר נתבאר בדבור דלעיל דא"א לפרש לסוגיא דהכא בשום פנים בענין אחר כ"א לפי פי' הרמב"ם במשנה זו שכתב וז"ל ב"ש מתירין להחליף כל הסלע במעות של נחשת אע"פ שאין מוציא אותן כולן בבת אחת וזה חוץ לירושלים עכ"ד בפי' המשנה וכך הוא דעתו בחבורו שפסק כב"ה וכלל האי מתני' הפורט סלע ממעות מע"ש דמיירי בחוץ לירושלים ומתני' דאבתרה הפורט סלע של מע"ש בירושלים בדין אחד שכך כתב בפ"ה ממע"ש בהלכה י"ד הפורט סלע ממעות מע"ש בין בירושלים בין חוץ לירושלים לא יצרפנה כולה במעות הנחשת אלא בשקל מעות כסף ובשקל מעות נחשת. וא"כ תרתי מתני' במצרף הסלע של מע"ש ומחללה על הפרוטות נחשת וקמ"ל דכמו דפליגי ב"ש וב"ה במצרף את הסלע מע"ש חוץ לירושלים כך פליגי במצרפה בירושלים ואע"ג דדרך הוא להחליף הסלע מע"ש לפרוטות בירושלים מ"מ פליגי ב"ה וקסברי דלא יצרף את הסלע כולה בבת אחת. וזהו דלא כפרש"י בפ' הזהב כנ"ל וכן דעת שארי המפרשים לפרש דהאי מתני' קמייתא הפורט סלע ממעות מע"ש בשהמעות נחשת של מע"ש מיירי שחילל הפירות עליהן וכך נראה לכאורה מהסוגיא דפ' הזהב דפריך התם ומדיוק מהאי מתני' השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן לגבי דהבא מיבעיא וכ"כ הר"ש כאן מהכא דייקינן בריש הזהב דאפריטי מחללינן דלשון הפורט שהיו פרוטות של נחשת שחילל עליהן פירות של מע"ש ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משוי הדרך. והנה מ"ש דלשון הפורט משמע כן האי לאו דיוקא הוא דאדרבה לשון הפורט סלע משמע שפורט אותה לפרוטות וכדמפרש הש"ס הכא וסברינן מימר כיני מתני' המצרף וכו' שהסלע הוא ממעות מעשר ומצרפה לפרוטות וכמה שנתבאר למעלה והאי וסברינן מימר לאו כסבריה דאתמר בעלמא בהש"ס דילן היא אלא קושטא דמילתא מיתפרשא בכל מקום בהאי ש"ס כלומר וכך אנו סוברין לפרש להאי מילתא ולפיכך פריך ואימא כסף ולא נחשת ואנן התנינן הפורט סלע וכו' כמבואר הכל לעיל אלא דמשקלא וטריא דהש"ס הבבלי בפ' הזהב משמע לפום ריהטא כפירש"י והר"ש והתוס' וביותר קשה לפי' הרמב"ם מהאי דפ"ק דקידושין דף י"א בהש"ס הבבלי דפריך התם אהאי דקאמר רב אסי מעיקרא וכל כסף האמור בתורה כסף צורי וכו' וכללא הוא וכו' והרי מעשר וכו' ותנן הפורט סלע כו' כסף הכסף ריבה והרי הקדש וכו' ה"נ כסף כסף יליף ממעשר אלמא דמה שריבתה התורה גבי מעשר לענין לחלל פירות מעשר אף על הנחשת דהא יליף חילול הקדש בעצמו ממעשר וזהו כפי' רש"י והמפרשים דאלו לפי' הרמב"ם במתני' דהפורט סלע ממעות מע"ש ע"כ צ"ל דפריך והרי מעשר דכתיב גביה כסף ותנן הפורט סלע וכו' והאיך מחלל הסלע כסף לפרוטות א"כ האי דהקדש לכאורה קשה לפירושו והנראה בזה דיותר מסתבר לומר כפי' הרמב"ם מדנקט האי קרא דקאמר והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף ולא נקט להקודם דכתיב ונתת בכסף אלא ודאי לא פריך מחילול הפירות עצמן דאין מתחלל אלא על הכסף וכדכתב הרמב"ם בהדיא בפ"ד ממע"ש בהלכה ט' אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף וזה למד מהספרי פ' ראה דדריש התם בהדיא כן וציין לקרא דוצרת הכסף דמיתורא דהכסף דריש דכסף דוקא והשתא לפי' הרמב"ם הקושיא בהש"ס דקידושין דייקא כוותיה והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף דמשמע דאותו הכסף שחילל הפירות עליו צריך להוליכו לירושלים דכתיב וצרת הכסף בידך והלכת ותנן הפורט סלע וכו' אלמא דמחלל הכסף על הנחשת חוץ לירושלים ומוליך אותן ומשני כסף הכסף ריבה והיינו ריבה אף להכסף השני וכלומר שיכול לצרפו להכסף בפרוטות נחשת והיינו כדתנן במתני' דלעיל מחללין כסף על נחשת מדוחק ולא שיתקיים כן וכו' וזהו דילפינן מרבויא דקרא הכסף ופריך והרי הקדש וכו' יליף כסף כסף ממעשר כלומר דמכיון דגלי קרא גבי מעשר דהאי וצרת הכסף לאו דוקא הוא ויכול לצרפו על נחשת אם הוא צריך לכך ילפינן הקדש מיניה דהחלול דידיה נמי לאו דוקא בכסף הוא אלא אפי' חיללו בשוה פרוטה מחולל הוא בדיעבד והשתא מכיון דניחא לן הסוגיא דקידושין לפי' הרמב"ם ולפיסקיה כנ"ל ניחא לן ממילא גם הסוגיא דפ' הזהב לפי פירושו דהא דפריך התם ללישנא קמא מהמתני' דהפורט סלע ממעות מעשר שני השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן כו' ולפירש"י ע"כ דפריך להאי מ"ד דקאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת וכדפי' שם כן ואלו לפי' הרמב"ם לכ"ע הוא דפריך וכלומר והיכי ס"ד דתלינן טעמא דב"ש ודב"ה דפליגי אי דהבא פירא הוי או לא והתנינן הפורט סלע וכו' והשתא לגבי פריטי מחללינן הסלע כסף לגבי דהבא מיבעיא וא"כ ע"כ לומר דטעמייהו דב"ש מטעמא אחרינא הוא ולא מטעמא דפירא וטבעא דאי הכי קשיא דב"ש אדב"ש ומשני דאי משום הא ל"ק דיכילנא לשנויי לך שאני פריטי דבאתרא דסגיין חריפי ולעולם טעמא דב"ש בהאי לא יעשה סלעין דינרי זהב משום דדהבא פירא הוי וכן לגבי פירא והלכך אף פירות לא מחללינן אדהבא וכך הוא דרך סוגית הש"ס דשקיל וטרי עד דאתי למסקנא דטעמייהו מדרבנן גזירה שמא ישהא עליותיו זהו ללישנא קמא. וללישנא בתרא יותר פשוט הוא לפירוש הרמב"ם דפריך אהאי מ"ד דקאמר טעמייהו דב"ש משום דסברי כסף ראשון ולא כסף שני ומותיב ליה מעיקרא ממתני' דהפורט וכו' בירושלים ואע"ג דהך מתני' דהפורט סלע ממעות מעשר שני דאיירי חוץ לירושלים קודמת היא משום דניחא ליה טפי למיפרך מההיא בירושלים דלדידך דלב"ש גזירת הכתוב הוא דכסף ראשון דוקא א"כ האי קרא ונתת הכסף וגו' דאיירי בירושלים נמי בכסף ראשון והתנן וכו' השתא כספא לגבי פריטי מחללינן וכו' וכד מהדר ליה רבא ירושלים קא מותבת וכו' כלומר וא"כ דהאי ונתת הכסף ע"כ לאו דוקא הוא דהרי צריך הוא לצרפו בפרוטות ולקנות כל צרכיו כדכתיב בכל אשר תאווה נפשך שפיר פריך ליה מהאי מתני' דהפורט סלע ממעות מע"ש דבחוץ לירושלים איירי ואפ"ה מחללינן כספא אפריטי והא כסף שני הוא וקאמר אלא דכ"ע הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני ויכול הוא לחללו על נחשת אם הוא צריך לכך וכדלעיל ופליגי ב"ש וב"ה היאך הוא מצרפו והא דבדהבא דמתניתין דלעיל לאו כדאיתמר להאי דר"י ודר"ל אלא כי איתמר וכו' ובהכי ניחא לן שפיר להסוגיות דקידושין ודפרק הזהב לפי פי' הרמב"ם ופירושו מוכרח מהסוגיא דהכא כאשר נתבאר. ודע דכל מה שכתבתי ובארתי בזה אינו אלא לתרץ ולהכריח פירוש הרמב"ם במתני' דהפורט סלע ממעות מע"ש דלא תקשי על זה מהסוגיות דבבלי הנזכרות ואמרתי דיש לנו ליישב גם הסוגיא דפ' הזהב לפי פירושו אבל באמת ע"כ לנו לומר דלא סמיך הוא ז"ל כלל אהאי סוגיא דפ' הזהב כמו שאבאר לקמן וזה אנו רואין מהדין שכתב בפ"ד שם בהלכה ב' וכן אם רצה לחלל פירות מעשר על פירות אחרות יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים וכו' והשיג הראב"ד ז"ל וכתב דהרי לעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללין אלא על הכסף ואפי' דיעבד משמעתא דפ' לולב הגזול וכו' ועיין בכ"מ שתירץ דהתם שאני שהוא ממין על שאינו מינו וכו' וזה דוחק לומר דהא דמקשי התם והכתיב וצרת הכסף דלא בא למעט אלא שלא יחלל על שאינו מינו וכן מה שדקדק הכ"מ מההיא דפ' הזהב דמוכח מהתם דפרי ראשון אינו מתחלל על פרי וכו' ותירץ בדוחק גדול דדהבא שאני וכו' וכל זה איננו שוה לבאר דברי הרמב"ם כן. והנכון כך הוא ובתחלה אומר אני דהיה לו להראב"ד להקשות דברי הרמב"ם בעצמו אהדדי שהרי הוא כתב שם בהלכה ט' אין פודין מע"ש אלא בכסף וכו' וכמו שהבאתי למעלה דנלמד מהספרי וכדנלמד נמי מהך שמעתתא דלולב הגזול אבל המדקדק בלשון הרמב"ם יראה דלק"מ דבהל' ב' כתב מדין חילול וזהו פירות על פירות וזה מותר אף לכתחלה כדמשמע מדבריו ובהלכה ט' כתב מדין פדייה וזהו שפודה המעשר על המעות ואינו מחללו על דבר שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו בעצמו ושינוי הלשון של פדייה משל חילול נלמד מדברי עצמו במה שכתב בהלכה ג' הפודה מע"ש מברך על פדיון מע"ש ואם חיללן על פירות אחרות וכו' מברך על חלול מע"ש וכו' ושינוי הלשון הזה למד הוא ז"ל מהתוספתא בפ"ג דקתני אין פודין מע"ש בירושלים בזמן הזה אין מחללין מע"ש בירושלים בזמן הזה הרי דלשון פדייה לחוד ולשון חילול לחוד ומזה תבין דכל מקום שתמצא במשנה ובגמרא לשון חילול גם בפירות על המעות משום דלשון חילול לשון כולל הוא דעיקר לשון חילול בפירות על פירות הוא ושייך ג"כ כשמחלל הפירות על המעות אבל לשון פדייה לא תמצא כ"א במקום שפודה הפירות על המעות בלבד ובהלכה ג' דמדבר משניהם כתב לשון פדייה אם הוא על המעות ולשון חילול אם הוא פירות על הפירות וכלשון התוספתא ועכשיו תבין טעמא דמילתא בענין חילוק הדין שבין חילול ובין פדייה דכשהוא מחלל פירות על פירות בזה לא דברה התורה כלל דהא קרא כתיב כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום וגו' ונתת בכסף וגו' אבל אם מחלל המעשר פירות על הפירות ומעלה פירות השניות לאכלן בירושלים בעצמן הלא מקיים הוא ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' ולמה לא יעשה כן דמאי שנא אם מעלה להפירות הראשונות ואוכלן בירושלים או אם מחללן על פירות אחרות ומעלן בעצמן ואוכלן בירושלים הלא אלו השניות מאותו המין בעצמו הן דמין על שאינו מינו אין מחללין כדקאמר הכא לקמן בפ"ד וכדפסק שם דאסור לחללן לכתחילה ממין על שאינו מינו אבל כשהוא פודה את פירות המעשר על המעות לא נכנס תחתיהן דבר הראוי לאכלו בעצמו בירושלים בזה הקפידה התורה שלא יפדה המעשר לכתחלה אלא במעות כסף דוקא דמטבע כסף שכיחא ליה טפי להוציאה ולקנות דבר אכילה בירושלים יותר משאר המטבעות ואם הוא באופן כדי להקל במשאו על הדרך בזה הוא שהתירו חכמים לעשות את הכסף מעשר בדינר זהב וזהו הטעם דברייתא דספרי שהבאתי לעיל וכן בכל מקום שנשנה בהש"ס דהמעשר אינו מתחלל אלא על הכסף כשפודה אותו הוא דמיירי וכדאמרן דלשון חילול משתמע גם לפדייה אבל איפכא לא. וההיא דפ' הזהב דמשמע מהתם דאין לחלל פירות על הפירות לא למד הרמב"ם משם כלל וטעמיה דכל הסוגיא דהתם אזלא אליבא דרב אשי דלעיל דקאמר כילדותיה דרבי מסתברא וכו' ואיהו הוא דמוקי לסברת ר"ה כילדותיה דרבי דדהבא טבעא הוי ואנן הא נקטינן כזקנותיה דרבי דהזהב קונה את הכסף וא"כ אף למאי דבעי מעיקרא להשוות דין דחלול מעשר לקניית מקח וממכר אזלא הא דלא כהילכתא דהא הלכה כב"ה ומכ"ש למאי דאסיק ר' יוחנן דשאני מעשר ממקח וממכר וזהו אליבא דב"ש כמבואר שם א"כ אף אנן נימא אליבא דב"ה דגבי מעשר שאני דמותר לחלל פירות על פירות ומטעמא דאמרן שהרי השניות בעצמן מעלן הוא לאכלן בירושלים זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל:
הפורט סלע ממעות ממעשר שני. עיין בריש דבור דלעיל דמוכרח פי' הרמב"ם ז"ל ובכל מה שנתבאר שם. ולא נשאר לנו לבאר כ"א בענין שהקשו התוס' בפ' הזהב שם לפירש"י דלפי דבריו משמע דב"ש מתירין לפרוט את כל הסלע וא"כ הוו להו ב"ש לקולא ומ"ט לא חשיב להא בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה:
וחכמים מתירין. כדמפרש ר"ל בגמרא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה ממע"ש וכמבואר בפנים ומה שהשיג הראב"ד וכתב לא כמו שהוא סובר וכו' ואינו כן שהאיסור אינו אלא בשביל הכסף וכו' ומלבד דלישנא דהסוגיא לא מישתמע כפי' הראב"ד דהא קאמר בפירות שאין בהם כדי כסף אבל בפירות וכו' וא"כ האיסור משום הפירות הוא דאם יש בהן כדי דינר וראוין הן בעצמן לחילול אסור לכ"ע לצרף הכסף עמהן ואם אין בהם כדי דינר דאין ראוין לחילול מתירין החכמים לצרף הכסף עמהן ולחלל בכסף אחר ואומר אני דגם לשון המשנה בעצמה מורה כן מדנקט ר"מ אין מחללין כסף ופירות וכו' משמע דאין לצרף הכסף עם הפירות שאין בהם כדי חילול ואילו לפי' הראב"ד והנמשכין אחריו איפכא מיבעי ליה אין מחללין פירות וכסף וכו'. ועוד דאי משום שאין מחללין כסף על כסף א"כ מאי אתא התנא לאשמועינן הכא דהאיסור שאין לחלל כסף על כסף כבר שמעינן מהמתני' דלעיל סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו וכו' ואין לומר דתקנתא דצירוף אתא לאשמועינן דלא משמע הכי מלישנא דפלוגתייהו דר"מ ורבנן דפליגי לאשמועינן התקנה אלא דר"מ ס"ל דאסור לצרף וחכמים מתירין והיינו במקום שצריך הצירוף של הכסף להפירות וכמבואר:
מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא וכו'. כדפרישית ולפ"ז לא מיתוקמא המתני' אלא באומר מעכשיו ולכשישתו דאמרינן הוברר הדבר למפרע דמה ששתו הטהורין מעשר הוא ששתו והטמאין חולין הוא ששתו. ומיהו האי מילתא תליא אי אמרינן יש ברירה בכה"ג או לא כאשר יתבאר לפנינו וז"ל הרמב"ם בדין זה בסוף פ"ח ממע"ש טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים ורצו הטהורין להיות אוכלין מע"ש שלהם מניחין סלע של מע"ש ואומר כל שהטהורים אוכלין ושותין סלע זו מחולל עליו ותצא הסלע לחולין שהרי אכלו ושתו בשוויה בטהרה ובלבד שלא יגעו הטמאין במאכל שלא יטמאוהו. הנה לפניך שלא כתב הוא ז"ל כלשון המשנה ממש נמצאו טמאין וטהורין שותין מכד אחד. אלא שכתב אוכלין או שותין כאחד וכו' ודלא כדכתב הכ"מ ורבינו העתיק המשנה כצורתה וכו' שאין דבריו כצורת המשנה ולא כאוקימתא דהש"ס וכן לא ביאר כאן לחלק בין טמאין בטומאת מת ובין בטמאין בזיבה. וכן מה שרצה הכ"מ לפרש לדברי הראב"ד בהשגה שכתב פירשו בגמרא באומר לכשישתו וכו' ויש ברירה שכוונתו להשיג למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ומחמת זה פי' שם דהא דקאמר הש"ס באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות וכו' ע"ש ואין זה במשמע כוונת הש"ס וכן אין כוונת הראב"ד בהשגתו כפירושו שהרי בפשיטות כתב ויש ברירה ואין מן הצורך להאריך בסתירת דבר זה. והנני מבאר לך דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד בהשגה ובמה שהן מחולקין בדין דברירה ומתוך כך יתבאר במה שנשמר הרמב"ם ולא כתב כצורת המשנה ממש ולא כאוקימתא דהש"ס וזה הוא שהרגיש הראב"ד וכתב פירשו בגמרא וכו' כדלקמן. דין דברירה הובא בפ"ג דעירובין דף ל"ז ובכמה מקומות בש"ס ובענין מתני' דפ"ז דדמאי הלוקח יין מבין הכותים וכו' והתוס' שם ובפ' כל הגט דף כ"ה וביומא דף נ"ו מפלפלים בזה להאי פלוגתא דתנאי ואמוראי בדין ברירה והקשו אליבא דר' יוסי דמשמע דלית ליה ברירה וכן בהאי דמעשר שני דהתוספתא שהובא שם מעשר שיש לי בביתי יהא מחולל על הסלע שתעלה בידי מן הכיס דקאמר ר' יוסי לא חילל וקשה מההיא דפ' מי שאחזו גבי מה היא באותן הימים וכו' ולכי מיית הוי גיטא אלמא קסבר ר' יוסי יש ברירה ולמאן דמחלק בפ' כל הגט שם בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ניחא דהאי דסלע וכן ההיא דהלוקח יין תולה בדעת עצמו הוא ואין ברירה וההיא דמי שאחזו תולה בדעת אחרים הוא דאין בידו שימות או שיחיה ואית ליה ברירה אבל למאן דלא מחלק קשיא ותירצו דשאני ההיא דמי שאחזו שעומד הדבר להתברר בודאי שהרי או יחיה או ימות אבל האי דהלוקח יין יכול להיות שלא יבוא לידי הפרשה לעולם וכן בסלע אפשר שלא תעלה מן הכיס וביומא שם ביארו עוד ביותר לזה שבתחלה הקשו שם דשמואל אדשמואל דבפ' בתרא דביצה משמע שאפי' בדרבנן לית ליה ברירה ובפ' מי שאחזו דף ע"ה קאמר אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי וכו' אלמא דאפי' בדאורייתא אית ליה ברירה ותירצו בתחילה דיש לחלק בין היכא שמתנה ומברר דבריו כהאי דהלוקח יין אליבא דר"מ דאית ליה ברירה ובין היכא שאינו מתנה ואינו מברר דבריו כלום כהאי דשמואל בשלהי ביצה וכהאי דהאחין שחלקו לקוחות הן וכו' וכתבו שם ועוד יש לתרץ ההיא דשמואל בענין אחר דבגיטין הדבר עומד להתברר שהרי או יחיה או ימות אבל ההיא דחבית ובהמה דפ' בתרא דביצה שמא לא יחלקו לעולם וכן אנו צריכין לומר דלא תקשי דר' יוסי אדר' יוסי וכו' וזהו כתירוצם בעירובין ובפ' כל הגט שהבאתי. ומעתה קרוב אלינו הדבר מאוד להבין דעת הרמב"ם והראב"ד ובמה שהן מחולקין דבפ' כל הגט שם גרסינן בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה מהו א"ל תניתוה יתר מיכן כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו וכו' אמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים קא פשיט ליה תולה בדעת עצמו וכו' אמר רבא ומאי קושיא דילמא דמאן דאית ליה ברירה ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה ומאן דלית ליה ברירה ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים לית ליה ברירה. וסובר הראב"ד דרבא לא קאמר אלא בדרך דילמא ומנא לך להקשות אבל לקושטא דמילתא אפשר דרבא נמי מודה לחלק בהכי דמסתברא הוא כדפירש"י ז"ל דבתולה בדעת עצמו מדאתני ברישא גילה בדעתו שהוא פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתולה באחריני גמר בדעתו מעיקרא לכך ולפיכך משיג הראב"ד כאן על שהרמב"ם השמיט ולא כתב כלשון המשנה שהטמאין והטהורין שותין מכלי א' וכאוקימתא דהש"ס דאומר מעכשיו ולכשישתו ואין כאן משקה מעורב ואם דקשה היה לו להרמב"ם מטעם דאין ברירה בדאורייתא לזה קאמר פירשו בגמרא וכו' ויש ברירה כלומר דהכא אית לן למימר דיש ברירה שהרי תולה בדעת אחרים הוא ואומר מה שהטהורין שותין וכו' ובהכי מתרץ הראב"ד לכל הני מקומות בהש"ס מדין ברירה למאי דקי"ל כרב אושעיא דפ' משילין דאיפסק התם הילכתא כוותיה דבדאורייתא לית לן ברירה היינו בתולה בדעת עצמו אבל בתולה בדעת אחרים כגון ההיא דמי שאחזו וההיא דשמואל וכיוצא בהן בשאר מקומות דתולה בדעת אחרים הוא אית לן ברירה וההיא דתוספתא על סלע שתעלה בידי סובר הראב"ד כר' יוסי דלא חילל דהואיל ותולה בדעת עצמו לית לן ברירה וחכמים דהתוספתא ר"מ הן דאית ליה ברירה בכל מקום ואפי' בתולה בדעת עצמו כגון ההיא דהלוקח יין וכו' שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' וכן כל כיוצא בו ולא קי"ל כוותיה דר"מ זהו דעת הראב"ד. אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא דסובר דרבא פליג אדאביי והכי משמע נמי בסוף הסוגיא דפ' כל הגט דרבא לית ליה לחלק כלל בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכיון שכן למאי דקי"ל דבמידי דאורייתא לית לן ברירה על כרחינן דאתינן לתירוץ בתרא דהתוספות דלעיל כדי לתרץ לכל הני מקומות דדין ברירה ומחלקינן בין דבר העומד להתברר או לא דאע"ג דמתנה ומברר הוא דבריו בתחילת התנאי מ"מ בעינן נמי שיתברר הדבר אח"כ ואז אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא כך כגון ההיא דמי שאחזו והאי דשמואל וכיוצא בהן דבכה"ג אית לן ברירה אף במידי דאורייתא וכ"פ הרמב"ם במקומו אבל כל היכא דלא מתברר הדבר אח"כ כגון האי דשני לוגין שאני עתיד להפריש וכל כי כה"ג דאימר דלא אתי לידי כך לית לן ברירה ולא תקשי מההיא דעל סלע שתעלה בידי דפסק הרמב"ם בפ"ד בהלכה ט"ו כחכמים דהתוספתא דה"ז חילל והרי לסברת התוס' בהאי תירוץ בתרא שזכרנו הכא נמי אין הדבר עומד להתברר דמי יימר שתעלה הסלע בידו הא ל"ק שכבר נשמר בדבריו וסיים שם וכתב ה"ז חילל וסלע שתעלה בידו תהי מעשר ולאיזה צורך כתב זה פשיטא דהכי הוא דאם הפירות מעשר מחוללין א"כ הסלע הוא מעשר אלא להשמיענו דכשתעלה הסלע בידו אז הוא מעשר והפירות מחוללין למפרע אבל כל זמן שלא עלתה הסלע בידו אין ה"נ דחיישי' שמא לא תעלה וכדלעיל וזה שכתב ה"ז חילל גופא דדינא קמ"ל דאע"ג דקאמר סתם על הסלע שתעלה בידי ולא פרט איזו סלע אפ"ה מכיון שעלתה ה"ז חילל והסלע תהי מעשר והכין מפרשינן לפלוגתא דר' יוסי וחכמים בהתוספתא בהאי דסלע והכי משמע נמי מדמסיים בהתוספתא ומודה ר' יוסי לחכמים באומר על סלע חדש שתעלה בידי דה"ז חילל א"כ ש"מ דעיקר פלוגתייהו משום דאמר על הסלע סתם וזה פשוט ועיין לעיל ספ"ז דדמאי בהלכה ד' ובמה שרמזתי שם ד"ה ר' יוסי אומר לא חילל והשתא בדינא דמתני' ולפי אוקימתא דהש"ס אתיא האי דלא כהלכתא דהרי אם הטמאין והטהורין ישתו מכלי אחד א"כ מאי מהני באומר מעכשיו ולכשישתו הא מ"מ המשקה מעורב ואין הדבר עומד להתברר דאלו שתו המעשר ואלו החולין והש"ס לא תירץ כן אלא למאן דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכשיטת הראב"ד שזכרנו אבל לשיטת הרמב"ם דרבא פליג ולא מחלק בהכי א"כ אין תקנה שישתו בכלי אחד ולפיכך נשמר הרמב"ם ולא כתב כלשון המשנה אלא שהן אוכלין או שותין כאחד כלומר בחבורה אחת ורצו הטהורין וכו' ואומר כל שהטהורין אוכלין ושותין סלע זו מחולל עליו דהשתא הדבר עומד להתברר מה שאכלו ושתו הטהורין מעשר הוא והשאר חולין ואין כאן משקה מעורב ולפיכך נמי לא זכר הרמב"ם כאן לחלק בין טמאין בטומאת מת או בזיבה דלא קאמר הש"ס לחלק כן אלא לפי מה ששנינו במתני' הטהורין וטמאין שותין מכד אחד והוא של כלי חרס כדנקטינן דבכל מקום שנשנה כד או חבית סתמו של חרס הוא ובהא הוא דמחלקינן בין טומאת מת לטומאת זיבה כדאיתא וכמו שביאר הרמב"ם לזה במקומו אבל מכיון דבלא"ה לא איירי הרמב"ם בדבריו שיהיו שותין הכל מכלי אחד וכמו שנתבאר דלזה לא מהני מידי מה שמתנה ואומר מעכשיו וכו' דאין ברירה לדבר שאינו עומד להתברר הלכך נמי לא היה צריך כאן לכתוב כלום מחילוק שבין טומאת מת לזיבה ולא כתב אלא ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכן נמי לא במשקה וזה הכל אחד זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל וכשתדקדק בדבריו ובכל מקום שתמצא שכתב מדין ברירה במידי דאורייתא תראה שכן הוא הנכון בס"ד:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא