Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Maasrot Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
היה עובר בשוק. אמר ר' יוסי דברי הכל היא. וכדמפרש טעמא כמ"ד מאליהן קיבלו את המעשרות וכבר ביארתי לעיל בפ"ו דשביעית בהלכה א' ד"ה במה נתחייבו ובכמה מקומות דהרמב"ם הכריע כהאי מ"ד דבזמן הבית שני היה חיוב המעשרות מדרבנן ושם תמצא טעמו ובדין הזה בפ"ה ממעשר בהלכה ו' כתב סתם שאין המתנה קובעת וע' לקמן ריש מעשר שני ובד"ה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם מה שנתבאר שם מענין זה בס"ד:
היו יושבין בשער או בחנות וכו'. כדפרישית שהעובר בשוק הוא שאמר להם כן וזהו כפי' הרמב"ם וכ' התוי"ט דלהאי פירושא אתיא שפיר לישנא דאמר טלו וכו' וכן לישנא דחייבין לשון רבים וכו' ואני אומר דמלבד דכולא לישנא דמתני' דייקא כפי' הרמב"ם דאלו לפי' הר"ש והר"ב שנמשך אחריו דבעל השער או בעל החנות אמר כן גם לשון היו יושבין אינו מדוקדק דהל"ל היה יושב בשער וכו' אלא דבלאו הכי מוכרח הוא כפי' הרמב"ם כדקאמר הש"ס בהדיא בהלכה דלעיל דמדמה דינא דמתני' לדינא דקאמר התם היו שנים וכו' וע"ש בד"ה היו שנים ותמצא שמבואר הוא כן:
מתניתא במקום שרוב מכניסין לבתים וכו'. וכ"פ הרמב"ם שם. וע' במה שהביא הכ"מ להא דלקמן. וכבר מבואר היטב בפנים. ומ"ש ומ"מ איני יודע למה השמיט רבינו הא דתנן באמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי. וכמדומה שזה הוא בכלל דבריו שהרי כ' בנתן לו דבר מרובה אפי' א"ל טול ואכול ה"ז כמי שאמר לו טול והכניס שאינו אוכל עד שיתקן דמאי וא"כ ממילא את ש"מ דבטול והכניס לא יאכל כלום עד שיתקן דמאי:
היו שנים לזה אמר טול ואכול וכו'. כך הביא הרמב"ם בפ"ה ממעשר בהלכה ז' ולמדנו מדאמר ר' יוסי בפשיטות ולאו מתניתא הוא וכו' ש"מ דדין א' להם ותרווייהו בחד גוונא מתפרשא דהיו יושבים בשער או בחנות וכו' דמתני' דלקמן נמי אהי' עובר בשוק דריש פרקין קאי שאם זה העובר בשוק אמר לכולן טלו לכם תאנים אותן אנשים היושבים שם אוכלין ופטורין לפי שאינו ביתם ובעל שער ובעל החנות חייבין שהרי הם בבתיהם וזהו כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ח' וכן אנשים שהיו יושבין בשער או בחנותו אמר להם טלו ואכלו וכו' ולא כמו שפי' הר"ש ואחריו נמשך הר"ב שבעל השער אומר כן דאי הכי מאי קמ"ל שבעל השער והחנות חייבין פשיטא הא כבר הוקבע למעשר דמי גרע מחצר המשתמרת ועוד דבהדיא מדמי לה הכא האי מתני' דלקמן להאי דינא היו שנים וכו' וכן ר' יונה לא פליג ע"ז אלא דרצה לדחות דאיכא למימר דברי הכל הוא וכדפרישית בפנים אבל לענין פירושא דמתני' דמיירי כשהעובר בשוק אמר להם כן גם אליבא דר' יונה הכי מיתפרשא וזה מבואר. ומה שטען הראב"ד ואמר שכאן הוא סותר למה שכ' למעלה לחצר חבירו יתבאר מזה לקמן בפ"ג בהלכה א' בד"ה מאן תניתה רבי וכו' ע"ש:
אם במצרף אפי' הממלא את כריסו יהא חייב. משמע בפשיטות דדחי לה הש"ס להאי תוספתא דאי את משכחת לה כלל שיהא זה האוכל במנין חייב והממלא כריסו פטור דאי באוכל אחת אחת גם האוכל במנין פטור ואי במצרף גם הממלא כריסו חייב. וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה בהלכה ה' דפסק שניהם פטורין ואם צירף ואכל חייב וזה ג"כ אשניהם קאי דכל שהוא מצרף ואוכל חייב. והראב"ד שכ' שם בתוספתא אינו כן וכו' ונראה לי בשלא צירף. כוונתו דאף דמקשה הכא מעיקרא על הא דתני בתוספתא האוכל במנין חייב ואין אדם אוכל אחת אחת וכו' מ"מ ניחא לן טפי לאוקמי להתוספתא בשלא צירף דאי במצרף לא מיתוקמא כלל דא"כ מאי טעמא דמחלק בין זה לבין זה הממלא כריסו ואי משום הך קושיא ואין אדם אוכל אחת אחת איכא לשנויי דשאני הכא דאמר לו זה במנין צא ולקט לך עשרים תאנים ולפיכך אף דאוכל אחת אחת חייב הוא שהרי דעתו להשלים כפי שאמר לו זה ודמיא לקביעות. זהו דעת הראב"ד. אבל דעת הרמב"ם שהש"ס דחי לה להאי תוספתא מכח קושיין כמו שנתבאר. ומה שהביא הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש ואם צירף ואכל חייב לאוכל במנין הוא ולא לממלא כריסו וסיים ומהירושלמי שכתבתי אתה למד זה. מבלתי מובן הוא דאדרבה מהכא מוכח בהדיא איפכא דקאמר בפשיטות אם במצרף וכו' וכן הא דמחלק מן הסברא דהא דקאמר אין זה חליפין דוקא אממלא כריסו קאי אבל האוכל במנין חליפין הוא אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן וכו' דברים אלו אינם מתיישבים ואין להאריך בזה:
צא ולקט לך וכו'. גי' הנכונה שבתוספתא כמו שהבאתי בפנים כך הובאה בבבלי פ' בכל מערבין דף ל"ב. ובמה דמקשה ר' יונה הכא את עביד ליה חבר והכא את עביד ליה ע"ה ומשני ר' יוסי כאן וכאן ע"ה וכו' התם מקשה נמי כה"ג עם הארץ מאי בעי התם ומתרץ רבינא בשינויא אחרינא דרישא בע"ה שאמר לחבר הוא אבל סיפא דקתני אבל בחבר וכו' בחבר שאמר לע"ה מיירי וחבר אחר שומעו וכו' וכדמסיק דבהא קמיפלגי דרבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא וכו'. ונראה דהש"ס דהתם לא ניחא ליה בהאי שינויא דמשני הכא בשביל אחד שהוא מתקן הוא נקרא חבר. דאם אדבר אחד קאי וכדפרישית בפנים לא קיי"ל הכי דהא הרוצה להיות חבר צריך לקבל עליו כל דברי חברות ובפני שלשה כמו שמבואר לעיל בפ"ב דדמאי ואם נפרש דהאי בשביל אחד שהוא מתקן דקאמר על אדם אחד קאמר לזה שאומר לו צא ולקט זה פשיטא קשה ודוחק הוא דמאי שנא רישא ומ"ש סיפא והלכך משני רבינא התם בשינויא אחרינא:
אמר ר' לעזר וצריך לעמוד עמו. וה"נ אמרינן התם דף ל"א וליחוש דילמא לא ממטי לי' אמר רב חסדא בעומד ורואהו וכו' ומה שכתוב בתוס' שם ד"ה כאו בעירובי תחומין וכו' ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב ובין אמר צא וערב לך. צ"ל אצא ואערב לך והרמב"ם שלא זכר בהלכ' עירובין מחילוק זה כלום טעמו דבגמרא שם פריך עוד וליחוש דילמא לא שקיל מיני' ומשני חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ לפ"ז אין חילוק דלעולם סמכינן אהאי חזקה דשליח עושה שליחותו וזהו דווקא בעירוב וכיוצא בו דמדבריהן הן כדפסק הלכתא כרב נחמן שם דאמר בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו אבל בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו כ"א להחמיר אמרינן דעשה שליח שליחותו אבל לא להקל כמו שהעלו התוס' שם לדעת ר"ת וכך הוא דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכ' תרומות בהלכה ז' שאין אומרין באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ולפיכך פסק שם האומר לשליח צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם או לא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום שמא אחר תרם שלא ברשות א"כ לפ"ז גם בדין מעשר כן הוא דהרי שניהם שווין הן דכל זמן שהתרומה מן התורה אף מעשר כן ואם התרומה מד"ס כגון בזמן הזה ולדעת הרמב"ם גם בזמן בית השני כמוזכר בריש פרקין גם במעשר כן ואנן חזינן דהוא ז"ל פסק במעשר לחלק כדהכא כמ"ש בפ"א מהלכ' מעשר בהלכה ח' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר על ידי צריך לעמוד עמו. וש"מ דאף בתרומה כך הוא וזהו שפסק גבי תרומה באומר לשלוחו צא ותרום דאין חזקתו תרום וה"ז כמו בדין מעשר שאם אמר עשר על ידי צריך לעמוד עמו ואין הכי נמי שאם אמר זה הריני תורם על ידיך אינו צריך לעמוד עמו שהרי דין תרומה ודין מעשר שוין הם לעולם וכמו שביאר הוא ז"ל בהדיא בהלכ' מעשר שם לעיל בהלכה ז' כל שאמרנו בתרומה וכו' כך הוא במעשר וכו' וכל התורה מעשר וכו' וזה ברור הוא אלא דלכאורה יש לדון מ"ט לא פסק הוא ז"ל גם בעירוב כן דהא הכא מדמה להו אהדדי ואם מחלקינן גבי מעשר למה לא מחלק ג"כ גבי עירוב דאם אמר זה הריני מערב על ידיך אינו צריך לעמוד עמו וצ"ל דראה הוא ז"ל להכריע דשאני התם גבי עירוב דהשליח הזה שהעירוב נשתלח על ידו לאו בר עירוב הוא כלל וא"כ התם החששא הוא דילמא לא ממטי ליה וכדפריך בש"ס דילן וע"ז אמרו בעומד ורואהו שהגיע לזה האחר וכשהגיע לזה שוב אין כאן חשש כלל דודאי זה יעשה שליחותו וכך הם דבריו ז"ל בפ"ו מהלכ' עירובין בהלכה כ"ב הרוצה לשלת עירובו ביד אחר וכו' והוא שיהא עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב. ודייק ליה מהש"ס דילן כן דא"צ אלא עד שיגיעו לזה הכשר וכשיגיעו סומכין על זה שיעשה שליחותו וממילא שמעינן נמי דאין חילוק בין אמר לו ערב לי ובין אמר לו זה אני אערב על ידיך דאין סומכין עד שיודע לו שזה הגיע לאותו החצר שנשתלח לו וכשהגיע שוב אין חוששין כלל אלא סומכין שזה עשה שליחותו:
אמר ר' יוחנן דברי ר' יהודה עשו אותה כיחור שהוא נוטה לחצר. לר' יוחנן צ"ל דבהא פליגי ת"ק ור' יהודה דהת"ק ס"ל דלא דמי דשאני התם דליקט מן התאינה אחת אחת ואוכל והלכך אוכל אחת אחת ופטור דאפי' בתאנה העומדת כולה בחצר הדין הוא כן כדתנן בפ' דלקמן משום דלקיטה כזו לא הוי קביעות משא"כ בדינא דמתני' רבי יוחנן אמר השבת טובלת. כך פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכת מעשר בהלכה ד' נכנסה שבת עליהן לא יאכל עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית ומתני' היינו טעמא דאוכל עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ואף על פי ששבת בדרך משום דבדין זה בתר דעתו שבתחילה אזלינן דהוא רוצה להביאן למקום שהוא הולך ולפיכך אין השבת קובעת כמו שהבתים והחצרים שמכניסין לתוכן בדרך אינן קובעין ואין השבת קובעת אלא במקום שבתחילה הוא רוצה לשבות כדמשני ר' יוחנן ברוצה לשבות וכמו שביארתי בפנים וכ"כ הרמב"ם לדינא דמתני' בפ"ד בהלכה י"א דאין הבתים והחצרות שבדרך קובעין למעשרות אלא עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו וא"כ ה"ה לענין שבח בדרך שאינה קובעת דטפי עדיפא קביעות בית מקביעות שבת דהרי בית שקובעת מן התורה הוא ואפ"ה דוקא בית שלו הוא דקובע כדאמרי' בהלכה דלעיל ומכ"ש שבת שהקביעות אינה אלא מד"ס כדא"ר יוחנן לקמן בהלכה ה' מקח וחצר ושבת אינה תורה. והתי"ט ציין כאן לדעת הרמב"ם שהוא כר' יוחנן ממ"ש בסוף פ"ה. ודין אחר הוא שם וביחדן לצורך השבת מיירי שם וזה נלמד מדין כלכלת שבת דתנן לקמן בפ"ד והתם אע"פ שלא הגיע שבת נקבעו למעשרות אבל כאן שלקטן שלא לצורך השבת וקדשה עליהן השבת קאמר ר' יוחנן דטובלת אלא עיקר הדין דר' יוחנן דמיירי כאן מבוארים בדברי הרמב"ם בפ"ג כמוזכר:
תני מעשה בר' יהושע וכו'. עיין לעיל רפ"ג דדמאי מה שנתבאר בדין מאכילין את העניים ואת האכסנאי דמאי ובמה שנלמד ממה דשקיל וטרי התם בהאי ברייתא דר' יהושע ומה שנתחדש לנו שם בסייעתא דשמיא:
מהו מקום הלינה ביתו. והרמב"ם כ' לדין דהרוכלין בפ"ד בהלכה י"ב כמשמעות לשון המשנה אוכלין עראי עד שמגיעין לבית שלנין בו. וצ"ל דהוא ז"ל פירש להא דרשב"ל בשם ר' הושעי' וכו' דלא קאי אדלעיל אלא דפי' שינויא דהש"ס מהו מקום הלינה ביתו. כלומר מהו מקום הלינה של הרוכלין המחזירין תמיד ממקום למקום ביתו הוא לפי שאין להם קביעות בשום מקום לפיכך בית שלנין בו קובע להפירות שעמהן ומילתיה דרשב"ל וכו' ענין בפני עצמו שהוא מתרץ כגון אילין דכפר חנניה וכו' ועיילין דמכין בבתיהון ופסק הוא ז"ל כסתמא דהש"ס וכמשמעות לישנא דמתני' וכטעמא דאמרן:
ראשון מהו שיטבול. מבואר הוא דעל כרחך הא דמפרש ענין הבעי' וקאמר והפריש מהן תרומה גדולה וכו' ועבר והפריש מהן ראשון א"כ אי אפשר לפרש בענין אחר אלא דהכא מיירי שתרם התרומה על שאר תמרים וגרוגרות שנגמר מלאכתן ומשום שהדין בזה שצריך לחזור ולתרום תרומה שנייה כמו שביארתי בפנים הלכך שייך שפיר הא דקאמר ועבר והפריש מהן ראשון דאי לאו דמיירי בכה"ג מאי עבר דקאמר הרי סדר המעשרות כך הוא דלאחר שמפרישין תרומה גדולה מפרישין מעשר ראשון ואח"כ מעשר שני אלא ודאי כדאמרן. ולהכי נקט בכה"ג משום דבענין אחר אי אתה מוצא לגוונא דהבעי' כדקאמר בפשיטות פירוש הבעיא מה אנן קיימין וכו' דאם לאחר שנגמר מלאכתן הרי בלאו הכי אסור באכילת עראי עד שיפריש תרומה ומעשרות וכדתנינן בפ"ק איזהו גרנן למעשרות וכו' ואם הקדימו להראשון בשבלים פשיטא הוא שאינו קובע לשאר מעשר כדקאמר ד"ה מותר כמבואר בפנים ואי אתה משכחת לה להבעי' אלא בגוונא דמסיק וקאמר שהפריש מהן תרומה קודם שנגמר מלאכתן ועל פירות תמרים וגרוגרות אחרים שאין עתיד לדורסן ולדושן ונגמר מלאכתן וכשנמלך אח"כ להניחן גם לאלו כמות שהן הרי למפרע תרומה מן הגמור על הגמור הוא אלא שאעפ"כ צריך הוא לחזור ולתרום תרומה שנייה מכיון דבשעה שתרמה משאינו גמור על הגמור הוא דהויא ועיקר הבעי' הוא אי אמרינן דתרומה הראשונה היא שטובלת למפרע מכיון דהשתא אגלאי מילתא דשפיר הוא דתרם ואמרינן בה להחמיר דקובעת מיהא למעשרות אע"פ שצריך הוא לחזור ולתרום תרומה שנייה או דילמא מכיון דצריך לחזור ולתרום תרומה שנייה אותה תרומה השנייה היא העיקר ואין הפירות טבולין ומותר לאכול מהן אכילת עראי עד שאם תרם התרומה שנייה היא שטובלת או אם עבר והפריש המעשר ראשון קודם התרומה השנייה הראשון הוא שהוא טובל והוא הדין דמצי למבעי אם התרומה הראשונה היא שטובלת למפרע או שהתרומה שנייה היא שטובלת אלא דאגב בעי נמי להא אם בכה"ג הראשון נמי הוא שטובל אם עבר והפרישו קודם לתרומה השנייה הלכך נקט להבעיא בכה"ג והארכתי עוד כאן בענין הבעיא ואף שמפורש בפנים כדי להתבונן דא"א לפרש בע"א להבעיא כ"א דוקא בענין שאמרנו ותוכן הבעיא אם התרומה הראשונה טובלת היא למפרע או לא כמבואר למבין. ומזה נדע להבין דברי הרמב"ם ומהיכן מצא להדין שכתב בפ"ה מהלכ' מעשר בהלכה י"ט התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אתריה תרומה שנייה נקבעו למעשר ולא יאכל מהן עראי עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר. והכ"מ שלא זכינו לביאורו לדברי הרמב"ם ולציונו הוא שזכינו לא ציין כאן כלום ומפני שלא מצא הדין מבואר להדיא באיזה מקום. ומכאן הוא דנלמד דבעיא דלא איפשיטא הוא אם התרומה הראשונה טובלת או דוקא התרומה השניה לפיכך פסק הוא ז"ל להחמיר דתרומה הראשונה היא שטובלת למעשרות ואע"פ שצריך לחזור ולתרום שנייה לא יאכל מהן עראי דמכיון שנגמר מלאכתן התרומה הא' היא שקובעת ולא יאכל עראי עד שיתרום השנייה והמעשרות ומבואר הוא להמעיין:
הלוקח תמרים וכו' וחכמים אומרים אוכל מהן עראי ומתקנן ודאי. גי' זו היא עיקרית כמבואר ובפינקסיה דחילפיי היה כתוב ומתקנן דמאי וט"ס הוא כאן כמפורש ומבואר בקושיית הש"ס אם מתקנן דמאי וכו' ומפני שדברי חכמים מבוארים הן בדין דרישא דמתני' דריש פרקין היה עובר בשוק וכו' דחדא טעמא וחדא דינא אית להו לפיכך לא הביא הרמב"ם לדין זה בפני עצמו לפי שנכלל הוא בהאי דינא דריש פרקין שכתב שם בהלכה ו':
בכלכלה של כל דבר היא מתני'. לא מצינו למי שחולק על דברי ר' אלעזר בזה והרמב"ם בפ"ג ממעשר בהלכה ד' העתיק לשון המשנה וכדברי חכמים. וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהן עראי חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתן נקבעה למעשר וצ"ל דנמי אורחא דמילתא נקט וכלישנא דמתני' בעשרים תאנים שאבור לי וכו'. וסיים הרמב"ם בדין הזה בפ"ה ממעשר בהלכה ג' ואם קצץ את התאנים וצירפם וכו' חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש. ר"ל דתרתי בעינן שיתלשם ויצרפם דאז הויא המקח בדבר התלוש וקובע הוא למעשר כשאוכל בצירוף דבאחת אחת לעולם הוא פטור וכן אם במחובר הוא שמצרפן ואוכל אין המקח קובע בדבר המחובר לקרקע והראב"ד בהשגה דעתו דבצירוף לחוד תליא מילתא שכתב לא מצא זה בתוספתא וכו' ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידא אלא בצירוף וכו' ולא ניתן להבין דבריו דודאי כל זמן שהן מחוברין מה מועיל הצירוף לענין קביעות ובתולש בלחוד ג"כ לא כלום אם אינו מצרף ואוכל. ולא היה צריך להביא התוספתא בענין הפועל בפ"ב ודעת הרמב"ם מבואר הוא כמו שאמרנו:
דאמר ר' יוחנן מקח בחצר בשבח אינה תורה. לקמן בפ"ג בהלכה א' יתבאר מזה בס"ד וע"ש ד"ה חומר הוא בחצר בית שמירה:
ר' יהודא אומר המחליף לאכול חייב לקצור פטור. כ"פ הרמב"ם בפ"ה ממעשר בהלכה ד' וכמסקנת הש"ס בסוף פ"ד דביצה והבאתי בפ' דלעיל בהלכה ו' ד"ה ואין השבת טובלת דאמר התם ר' אבין אמר ר' יוחנן א' שבת וא' תרומה וא' חצר וא' מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתן והתי"ט כ' כאן ומיהו נ"ל דאף לר' יהודה עד כאן לא פטר בלקצות אלא בשאוכל אחת אחת ולא צירף שתים דצירוף קובע למקח כדלעיל משנה ה' וכו' שמעתי ולא אבין דלעיל במשנה ה' במקח הקובע איירי דהרי נגמר מלאכתן דשהוא קונה ממנו באיסר חמש תאנים לאכול ואפ"ה הדין הוא דאחת אחת פטור ובצירוף הוא דקובע אבל הכא אין המקח קובע כלל בדבר שלא נגמר מלאכתו ומה מהני צירוף והראי' שכתב ממשנה ב' וג' דפרק דלקמן בדין דפועל ג"כ לא שייך כלל וכלל להא דהכא דהתם נמי שאוכל מן דבר שנגמר מלאכתו ובאחת אחת פטור ואם צירף חייב דאז המקח היא קובע וכי מה ענין זה לכאן בדבר שלא נגמר מלאכתו. ולא נמצא הדין שהמציא לעצמו בשום מקום. וכן הרמב"ם ז"ל לא חילק בדבר שלא נגמר מלאכתו דאין המקח קובע כלל וכלל דוק ותשכח כן בכל דבריו ממה שביאר בענין דין קביעות מקח וזה פשוט וברור הוא:
את שיש לו רשות להניף ואיזה זה זה הפועל. בפ' השוכר את הפועלים בארתי דמהאי ברייתא למד הרמב"ם למ"ש בפ' י"ב מהלכות שכירות בהלכה ג' המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בל"ת וכו' והשיגו עליו הראב"ד והרמב"ן ואמרו שטעה בפי' ברייתא דספרי וכו' והאמת יורה דרכו דמהאו ברייתא הוא דלמד לומר כן דהא בהדיא קאמר הת"ק את שיש לו רשות להניף וכו' אלמא דדריש הלאו דלא תניף על הפועל דבשעה שהוא מניף בשביל בעל הבית לא יניף הוא לצורך עצמו ומזה נמי סייעתא לפירושא דהרמב"ם בברייתא דספרי והבאתי' שם וע"ש בהלכה ב' ד"ה בשעת גמר מלאכה ותמצא מבואר הכל בס"ד:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא