המעביר תאנים בחצרו לקצות וכו'. כ' הר"ב אבל הוא אסור לאכול אלא במקום כעושין הקציעות וכו' וראה זה בדברי הר"ש שהביא מקצת מפלוגתא דאמוראי בגמרא בזה. אבל תימא הוא לפרש לסתמא דמתני' לדינא הכי והא בגמ' אמרו דרב דס"ל הוא אסור לאכול כר' ס"ל דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ולדברי חכמים קאמר ר' יעקב דאמרי אוכלין על מוקצה בין על מקומו בין על שלא במקומו והלכך מוקי לה דרב הוא כרבי ור' אלעזר דקאמר הוא מותר לאכול כרבנן וא"כ הלכתא כוותי' דר"א דכרבנן ס"ל. ומזה יצא לנו עוד להפליא גם בענין שכתב הכ"מ על מה שפסק הרמב"ם בפ"ג ממעשר בהלכה י"ז שכ' תאנים וענבים שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אע"פ שלא יבשו כל צרכן וציין הכ"מ שם ירושלמי רפ"ג דמעשרות וכר' ורב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו. ואם כדבריו קשיא דהא אין הלכה כר' מחבריו אלא דאמתתן של דברים כך הן דמה שפסק הרמב"ם בדין זה לאו ממקום שציין הכ"מ הוא נלמד חדא דקשיא כדאמרן ועוד דהתם בנוטל מן המוקצה ואוכל במקום אתר הוא דאיירי ובמתני' דהכא באוכל מהן עד שלא באו למוקצה מיירי ולא קרב זה אל זה. ולא שייך ג"כ במה דמסיים הרמב"ם שהרי נגמרה מלאכתן אלא דדין הזה נלמד מהתוספתא דפ"ב והבאתי המקצת בפנים בהסוגיא דתני התם הלוקח גרוגרת מן המוקצה לא יאכל עד שיעשר דברי ר"מ אמר ר' יהודה בד"א בליקט מתוך שלו אבל בלוקט מתוך של חבירו אוכל וא"צ לעשר וא"כ מתוך שלו לכ"ע בלוקח מן המוקצה לא יאכל עד שיעשר זהו טעם הרמב"ם בדין הזה והשתא לדין מתני' דהכא דרצה הש"ס בתחילה לדמות להא דרב לר"מ דהתוספתא ואקשי עלה אין כר"מ וכו' וכמבואר בפנים והדר מדמי לה לפלוגתא דר' וחכמים ומפרש טעמי' דרב דמחלק בין הוא עצמו לבין בניו לפי שהוא ע"י שהוא תלוי במוקצה וכו' וזה הכל למאי דס"ד דדין דמשנתינו דמיא לדין דלוקח מן המוקצה ומהאי טעמא בעי לאוקמא להא דרב כר"מ ופריך עלה אי כר"מ וכו' אלא רב כרבי וכו' וכלומר אי בעית לדמויי לדין דמשנתינו לדין דלוקח מן המוקצה שפיר טפי לאוקמי להא דרב כרבי וכו' משום דאיכא טעמא לחלק אליבא דרב כדקאמר הוא ע"י שתלוי במוקצה וכו' א"כ כל הני אוקימתי למאי דס"ד לדמויי לדין דלוקח מן המוקצה אבל לקושטא דמילתא לא דמי כלל דשאני הכא דאכתי לא נגמר מלאכתן כלל אלא שבדעתו להביאן להמוקצה וזהו דעת הרמב"ם שראה דלא קאי מסקנת הש"ס כרב אליבא דרבי אלא דלא מחלקינן בדינא דמתני' בין הוא ובין בניו וב"ב דהכל מותרין לאכול אכילת עראי ולפיכך לא הביא בחבורו ללישנא דהמתני' דהכא מפני שכבר כתב הדין הזה בפ"ג ממעשר בהלכה ג' גבי הא דחשיב ששה דברים הקובעין למעשרות וא' מהן החצר וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו וכמה שפי' בהלכה ד' כיצד וכו' הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה"ז אוכל מהן עראי וא"כ אין חילוק בין הוא עצמו או בניו ובני ביתו וזה ברור לדינא וכר"א דס"ל כר' יוחנן דסוף פ' המביא דחצר אינה קובעת כלל בדבר שלא נגמר מלאכתו ובההיא דלוקח מן המוקצה פסק כר"מ ור' יהודה דהתוספתא וסברי כרבי ובענין דין דפועלים עי' בדבור דלקמן:

אבל אם יש להן עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. כ' הר"ש דהוי ליה כלוקח ומקח קובע וקשה דבסוף המביא מפקינן דאין מקח קובע אלא בדבר שנגמר מלאכתו וכו' וי"ל דלגבי לוקח חשוב כנגמר מלאכתו משום דעיניו במקחו ודכוותה אמרינן בפ' השוכר אח הפועלים עכ"ל ואחריו נמשכו הר"ב והתוי"ט הסביר לזה וכתב וכן נראין דברי התוס' בפ' הפועלין וכו' ודברי התוס' הן הן דברי הר"ש דכאן. כמו שתראה במסכת ביצה דף ל"ד ע"ב בענין שהוזכר בדיבור דלעיל דכתבו שם ד"ה בניו ובני ביתו וכו' פי' בירושלמי דוקא בניו וכו' וכבר זכרנו דדעת רבי הוא ולית הלכתא כוותיה וכן בכל מקום שהובא בש"ס מסדר הזה תמצא דברי התוס' על הרוב שהן הן דברי הר"ש. וכאן נמי תימא על שלמד לפרש סתמא דמתני' לדינא מס"ד דהש"ס דהתם ונדחה להלכה דהא בפ' השוכר את הפועלים דף פ"ח ע"א גבי הא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית וכו' גריס מתיב ר' תנינא חוזאה כנפשך כן נפשו של פועל ופטור ממעשר הא לוקח חייב מאי לאו בשדה אמר רב פפא הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר או לבית אי הכי בעה"ב נמי נחייב בעה"ב עיניו בתאינתו ולוקח עיניו במקחו ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא וכו' תבואת זרעך ולא לוקח אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא השתא נהי דמפרשינן האי דקאמר לוקח עיניו במקחו כפי' הר"ש והתוס' הא האי שינויא למאי דס"ד דלוקח מדאורייתא מיחייב והויא קשיא לן מהאי דיוקא דכנפשך אדר' ינאי דמאי לאו בשדה ואצטריכא לן להאי שינויא דרב פפא וקאתינן לחלק בין בעה"ב ללוקח דזה עיניו וכו' אבל לבתר דאידחי האי דרשא דכנפשך אלא לדרשא אחרינא הוא כדקאמר התם ולא דייקינן הא לוקח חייב דלוקח אינו מתחייב אלא מדבריהם תו לית לן לחלק דזה עיניו בתאנתו וזה עיניו במקחו. ועוד דאי ס"ד לומר דהאי סברא קאי א"כ קשיא לן טובא בהאי גופא דר' יוחנן סוף פ' המביא דקאמר המקח אינו קובע אלא בדבר שנגמר מלאכתו והרי כל ענין הקביעות שאמרו במקח מצד הלוקח הוא דהוא לוקח ואצלו הוי הקביעות למעשר והשתא היכי משכחת לה אצלו בדבר שלא נגמר מלאכתו הא עיניו במקחו הוא ולעולם קובע הוא והיינו צריכין לחלק בין עומד בחצר וכו' כסברת התוי"ט וע"ש וכ"ז דוחק גדול הוא דהא ר' יוחנן דפ' המביא סתמא הוא דקאמר. אלא עיקר הטעם דפועלים דמשנתינו כדעת הרמב"ם בפירושו ובחבורו בפ"ה בהלכה י"ג דכשיש להן עליו מזונות הוי כפורע חובו מן הטבל ואין פורעין חוב מן הטבל כדפרישית דהוי כמכירה וכמ"ש עוד בפ"ו בהלכה ט' בזה. ודין דפועלים במשנתינו נכלל בדין דמשנה דלקמן כמוציא פועליו לשדה וכו' וזהו שהביא הרמב"ם ללשון דמתני' דלקמן בפ"ה שם וכדפרישית בפנים דג"כ הכא מיירי דקאמר הפועלים שעמו שעושין מלאכה אחרת דאלו הפועלין שמעבירין עמו אוכלין מן התורה דהרי זה מלאכה בתלוש עד שלא נגמר מלאכתו למעשר ותו לא מידי:

המוציא פועליו לשדה וכו'. כדפרישית דהטעם ביש להן עליו מזוזות לא יאכלו כ"א אחת אחת משום דבצירוף הוי כפורע חובו מן הטבל וכך הם דברי הרמב"ם וע' בריש הפרק ד"ה אבל יש להן עליו מזונות מה שדקדקתי על שאר הפירושים ומה שנתבאר שם בס"ד:

כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה. בענין מזונות אשה פלוגתת הפוסקים הוא וכבר זכרתי מזה בפ' נערה דדעת הרמב"ם ז"ל דמד"ת הן כמ"ש בפ' י"ב מהלכות אישות וכמ"ד בבבלי שם שארה אלו מזונותיה ודעת הרמב"ן ז"ל דמזונותיה מדבריהם שתקנו לה תחת מעשה ידי' וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל בפ' שני דייני גזירות בשמעתתא דתנן ונ"מ אם פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדה"י וע"ש ואין כאן מקומו:

מתניתא דרבי וכו'. יש לפרש נמי דאמתני' דילן קאי דהא מסיק הוי מאן תנא המעביר תא ים בחצרו לקצות וכו' ומ"מ היינו הך כעין דפרישית בפנים דגם האי ברייתא דקתני וכולן משנכנסו לעיר נטבלו אתייא כרבי כדמייתי ראי' מהאי ברייתא דדוקא בשוכח והכניסן לתוך ביתו ה"ז מחזירן למקומן ואוכל אבל במזיד לא ומאן תניתה להא רבי כדתני דאם לא שכח אלא העבירן לחצירו כדי להוליכן אח"כ לראש גגו הך העברה דחצר קובעת היא וא"כ ש"מ דבמתני' נמי בדוקא לקצות קתני וכרבי. וכל זה לנוסחא דהאי ש"ס בהאי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודא ועיין בדבור דלקמן:

מאן תניתה רבי דתני הביא תאנים מן השדה והעבירן לחצירו וכו'. ובתוספתא שלפנינו לא גריס הכי אלא כך הוא כתוב שם לכל הני דיני דהוזכרו המביא תאנים מן השדה לאכלן בחצר שפטורה מן המעשרות שכח והכניסן לתוך ביתו מוציאן לחצר ואוכל מהן עראי. המביא תאנים מן השדה לאכול בחצר שפטורה מן המעשרות שכח והעלן לראש הגג אפי' בתוך ביתו אוכל מהן עראי המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו שכח והכניסן לתוך חצר חבירו לא יאכל עד שיעשר ר' יוסי בר' יהודה אומר מעלן לראש גגו ואוכל. וכך הוא בתוספתא כתיבת יד על הקלף ישן נושן אשר לפני וכתוב שם בהך בבא בתרייתא דפליג ר' יוסי בר' יהודה. שכח והכניסן לחצר אחרת לא יאכל עד שיעשר ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' והרמב"ם כ' בפ"ד ממעשר בהלכה י"ג ממש כלשון התוספתא אשר לפנינו וז"ל המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות שכח והכניסן לתוך ביתו ה"ז מותר להוציאן ולאכול מהן עראי וכן אם שכח והעלן לגג אוכל מהן בגג עראי הביאן לאכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר והרי הן דברי התוספתא דמה שאמרו בבבא שניה שכח והעלן לראש הגג אפי' בתוך ביתו אוכל מהן עראי האי אפי' בתוך ביתו אוהעלן לראש הגג קאי כלומר אפי' העלן לראש הגג שבתוך ביתו אוכל מהן עראי בראש הגג דודאי כשמכניסן אח"כ בתוך ביתו נקבעו אלא בראש גגו הוא שאוכל. ובבא השלישית שהביא ג"כ כלשון התוספתא הוא אלא שצריך ביאור כדלקמן. והראב"ד כתב על דין בבא השלישית. אני לא מצאתי כן בתוספתא אלא בחצרו לא יאכל מהן עראי ור' יוסי בר' יהודה אומר וכו' וזהו הנוסחא הנראית בעיני וכו' והכי איתא בירושלמי פ"ג בראש הפרק עכ"ל הנה מה שהביא ראי' להנוסחא שהוא מצא בהתוספתא מהא דהכא לאו ראי' היא שהרי בנוסחא דהכא לא גריס בהאי בבא ושכח אלא והעבירן לחצרו לאוכלן בראש גגו קתני והאי העבירן ע"כ במזיד מיתפרשא דהא הש"ס קאמר על הברייתא קמייתא דקתני בה ושכח והכניסן לתוך ביתו וכו' מאן תניתה רבי דתני וכו' וכלומר כדקתני בהדיא בהאי ברייתא אחריתא דאם העבירן במתכוין לתוך חצרו מחייב רבי והלכך קתני בברייתא קמייתא שכח בדווקא וזה מבואר הוא וא"כ לא שייך זה להאי נוסחא דהבבא השלישית דהתוספתא ואם לפני הראב"ד היתה הגי' גם בבבא השלישית דהתוספתא ממש כדהכא א"כ לא שייך מה דקאמר אני לא מצאתי כן וכו' הרי זה ענין אחר הוא ואיך שיהיה הא מיהת טעמא בעי לנוסחת הרמב"ם וכמו שהוא לפנינו מפני מה חצר חבירו קובעת וכמה שמסיים בהשגה דחצר חבירו למה קובעת בשוכח הלא אינה בית לינה לזה כלל. והכ"מ רצה להגיה בדברי הרמב"ם שצ"ל לתוך חצירו במקום לחצר חבירו. והגה"ה זו מאוד קשה היא דכי חצרו עדיפא מביתו הלא אם שכח והכניסן לתוך ביתו כתב שמותר להוציאן וכו' והיאך יתכן בשכח והכניס לתוך חצרו שיקבעו למעשרות. ומה שהביא בשם הר"י קורק"ס ז"ל לקיים הגי' ברמב"ם ותירץ שם כולם דברים דחוקים ביותר הן דמ"ש בתחילה אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל החצר. זה הפי' אין לו מקום כלל דהרי דברי הרמב"ם לקוחין הן מהתוספתא כפי הנוסחא אשר לפנינו וא"א לפרש התוספתא אלא על בעל הפירות דהרי ר' יוסי בר' יודה קאמר מעלן לראש גגו ואוכל וא"כ בבעל הפירות היא דפליגי. וגם מ"ש עוד א"נ דלא אמרו וכו' אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי ביערתי הקודש מביתי כתיב מן הבית הוא דכתיב וכו' הדקדוק הזה הוא נכון אבל היה לו לבאר לפי דבריו בכל מקום אשר כתב הרמב"ם דאין בית חצירו קובע כדלקמן. ומה שחזר והקשה ע"ז מבבא קמייתא ותירץ בדוחק הרבה ולא נאריך בזה ומה שסיים וסיוע מצאתי לזה בירושלמי זה נעלם ממנו דהיכן הוא הסיוע. ואם דכוונתו על מה שכתב לחלק בין בבא זו להקמייתא דהתם כיון שנפטרו אין חוזרין לחיוב אלא במזיד אבל כאן לא העלם בראש גגו וכו' וכיון שקודם שנכנסו למקום הפטור נכנסו למקום החיוב נתחייבו וכו' דאפשר שכיון להסיוע ממה דאמרו כאן בסוף ההלכה מכיון שהתחיל בהן דרך היתר מותר. ואיני רואה שום סיוע דמה דאמרו כאן בענין זה הכל הוא אליבא דהני תנאי דלית הלכתא כוותיהו ואין אנו מביאין ראי' לדברי הרמב"ם אלא מהמוסכם והמסקנא. סוף דבר לא נחה דעתינו בתוכן דבריו לתרץ לנוסחת הרמב"ם ולנוסחת התוספתא אשר לפנינו. אמנם כאשר נדע מקור הדבר מהיכן הוא נלמד לחלק בין ביתו וחצרו לבין בית וחצר חבירו אז נדע כל חלוקי הדינים השייכים לזה ויובנו דברי התוספתא ודברי הרמב"ם כפי הנוסחא אשר לפנינו ואינם סותרין ג"כ להנוסחא דהכא בהאי ברייתא. מקור הדין נלמד הוא ממתני' ב' וג' דפרק דלעיל היו יושבין בשער או בחנות וכו' המעלה פירות מן הגליל ליהודה וכו' כמו שמבוארין הן במקומן דחדא דינא וחדא טעמא אית להו וכדאמר הכא בגמרא בהלכה ב' הדא אמרה שביתו טובל לו אבל לא לאחרים וכמ"ש הרמב"ם לדין משנה ב' בפ"ה בה"ח וכן אנשים שהיו יושבין בשער או בחנות וכו' וכמו שהכרחתי פירושו לעיל שם במקומו דלשון המשנה ודברי הש"ס מורים לנו להדיא כפירושו וע"ש. וגם שם אמר הראב"ד יש כאן שיבוש וכאן הוא סותר למה שכתב למעלה לחצר חבירו וכו' ואם היה מדקדק בדברי הרמב"ם בזה היה רואה שאינו סותר שהרי סיים שם וכבר בארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו. הבט נא וראה היאך מלמדנו במה שסיים כשיעברו הפירות בתוכו להבין במה הוא דאמרו לחלק בין הבית וחצר שהוא שלו לבין שאינו שלו דלא אמרו כן אלא דוקא במעביר אותן דרך העברה בעלמא אבל לא בהכנסה על מנת להניחם שם. וזה נלמד ממתני' דהמעלה פירות מן הגליל ולזה כיון באומרו וכבר ביארנו וכו' כמ"ש דין הזה למעלה בפ"ד בהלי"א המוליך פירותיו ממקום למקום אע"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו. הרי דוקא במעביר דרך בית וחצר אחרים בהעברה בעלמא הוא דאמרו דאינו קובע תדע שכל כרחך כן הוא דהא בהדיא אמרו עד שמגיע למקום שהוא הולך וא"כ כשמגיע שם נקבעו והרי גם שם אינם בביתו ובחצרו שלו אלא ודאי דלא אמרו שהבית והחצר של חבירו אינו קובע כ"א במעביר דרך העברה בעלמא דבכה"ג בית וחצר שלו קובעין הן אם העבירן במתכוין ולא בשוגג ובית וחצר של חבירו אינם קובעין בהעברה בעלמא ואפי' במתכוין ומזה נדע לפרש ג"כ במ"ש בפ"ד בהלכה ה' בית הספר ובה"מ טובל לזה שיושב ומלמד מפני שהם כביתו ואין טובליו לאחרים היינו נמי במעביר אותן דרך העברה בעלמא וסמך על מה שכתב כאן וטעמא דמילתא דכשמעביר במתכוין ואפי' על מנת לאכלן במקום פטור כגון בחצר שאינה משתמרת או בראש גגו וכה"ג לא היה לו להעביר דרך ביתו או חצירו שהוא מקום החוב לפיכך משהעבירן דרך מקום החיוב נתחייבו וכסבר' ר' בהברייתא לפי הנוסחא דמייתי הכא אבל אם העבירן דרך בית וחצר חבירו וזה לפי הצורך שנצטרך לו להעבירן דרך שם וכגוונא דמתני' המעלה פירות מגליל וכו' וכיוצא בזה לא נקבעו דמה היה לו לעשות וא"א לו בע"א ומזה נמשך לנו הטעם לידע ג"כ מה דאמרו בשוכח והכניסן לתוך ביתו קודם שהביאן למקום הפטור שדעתו לאכלן שם דלא נקבעו דהואיל ושוגג הוא הך הכנסה לאו הכנסה הוא לענין שיקבעו דעדיין הוא במחשבתו להביאן למקום הפטור אלא שטעה והכניסן לתוך הבית וכל שניכר שהיא בטעות לאו כלום הוא והשתא ממילא נדע החילוק בשוכח בין המכניסן לביתו וחצרו ובין המכניסן לבית וחצר חבירו דהא כבר הקדמנו דמה שאמרו דבית וחצר חבירו אינם קובעין היינו דווקא בדרך העברה אבל במכניס אפי' לשעה וכגוונא דהמתני' המוליך פירות מגליל וכו' דכשמגיע למקום שהוא הולך נקבעו שה ואף שאינו אלא לפי שעה עד שמוכרן שם וכן כל כיוצא בזה וא"כ בגוונא דאיירינן הכא שדעתו להביאן למקום הפטור ולאכלן כגון בראש גגו וכיוצא בו ושכח והכניסן לתוך בית או חצר חבירו אין כאן טעם לומר דהכנסה שהכניס בשוגג לאו הכנסה הוא דהא אינו ניכר שהוא בטעות דאם עדיין הוא במחשבתו להביאן בראש גגו שלו למה הכניסן לתוך חצר חבירו ודמיא להא דאמרינן בעלמא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בעינן וליכא אלא אמרינן דהכניסן שם לפי שעה עד שיהא לו פנאי לקחתן משם והכנסה אפי' לפי שעה אף בבית וחצר חבירו קובעת הוא כדלעיל זהו הנלע"ד בטעם התוספתא לפי הנוסחא אשר לפנינו וכך היתה לפני הרמב"ם ז"ל ואין זה סותר כלל וכלל לנוסחא דברייתא דהכא דבהעבירן לחצירו במתכוין איירי למעוטי בשוכח וזה מבואר הוא ואין להאריך יותר:

חומר הוא בחצר בית שמירה וכו'. משמע דלדעת ר"ל חצר בית שמירה מדאורייתא היא קובעת למעשר כמו הבית דהא לדידיה חמורה היא משבת לענין קביעות והכי אמר בהדיא לקמן ריש פ"ד דלר"ל חצר בית שמירה תורה וזה דעת ר' יוחנן בעצמו הוא בבבלי פ' השוכר את הפועלים דף פ"ח דקאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ור' יוחנן אמר אפי' חצר קובעת וכו' חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת וכו' וכה"ג שכיח הרבה בהש"ס הזה דהוחלפו דעת התנאים והאמוראים עם נוסחת הש"ס הבבלי ולכאורה היה נראה דדעת הרמב"ם כר' יוחנן דהתם וכר"ל דהכא שכתב בריש פ"ד ממעשר אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו וכו' ובהלכה ז' כתב כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר וכו' אלא דממה שכתב שם בהלכה ב' יראה לי וכו' אבל אם נקבעו בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכות מרדות מדבריהן והחצר הוא א' מהששה דברים שמנה אותם למעלה בפ"ג בהל"ג א"כ מדרבנן הוא וכר' יוחנן דהכא וכר' ינאי דהתם. וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ק בה"ו ד"ה ואין השבת טובלת:

לעשות עמו בזיתים. לנכש בזיתים כדמוקי לה בגמ' וכמה שביארתי בפנים וכ"כ הרמב"ם בפ"ה ממעשר בהלכ' י' שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה הפועל שיאכל בזיתים וכו' ע"ש:

מצא כלכלה מחופה וכו'. דין זה כ' הרמב"ם לענין חיוב מעשר בפ"ג ממעשר בהלכה כ"ב ולענין גזל ביאר במקומו בפט"ו מהלכ' גזילה ואבידה במה דיש חשש ובמה דליכא:

הדא אמרה דמים כמקח הן. כ"פ הרמב"ם בריש פ"ה ממעשר ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים אע"פ שלא משך:

מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק וכו'. מבואר היטב בפנים וללשון הב' שפירשתי בדברי ר' יוסי בר' בון ע"כ צריך להגיה כמו שהוא בפנים וללשון הא' היה ג"כ צריך להגיה בהאי וחש לומר וכו' דהיה צ"ל ונמצאת תרומת מעשר טבולה לתרומה גדולה כדגריס לעיל ולא רציתי להאריך וסמכתי על המעיין המבין. ודברי הרמב"ם הן בדין הזה בפ"ג ממעשר בהלכה כ"ב כפשטה דברייתא ורמז בדבריו למאי דסתמא דהש"ס קאמר על הא דבעי ר' יונה וכו' אם אומר את כן לא נמצאת מקדים וכדפרישית דאלא על כרחך צ"ל ואם מכניסה לבית מתקנה ודאי וכ"כ הוא ז"ל שם ע"ש:

תיפתר שמת מתוך ישוב. התוס' בע"ז דף מ"א ע"ב מביאין לזה והרמב"ם בפ"י ממעשר בהל"ב סתם דבריו בדין זה ומשמע דהואיל ונשנה הדין הזה בכמה מקומות בש"ס דילן סתם דעתו ז"ל דאע"פ שאינו ידוע שמת ביישוב הדעת אין חוששין לכלום:

מן הבית זו חלה הדא אמרה מן השדה. לפ"ז כל הני דלעיל לאו בדוקא נשנו והאי מ"ד אהאי מתני' הוא דסמיך דדריש לישנא דקרא ש"מ בדוקא נשנית. והרמב"ם לא גילה דעתו בזה להדיא בשאר מעשרות כ"א בתרומה כ' בפ"ה מה' תרומות בהלכה ה' מאימתי תורמין את הגורן משיברור. ומשמע דבשאר מעשרות הואיל והטבל אינו נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית א"כ עיקר מצותן מן התורה מן הבית הוא ובתרומה אע"פ שג"כ אינו נקבע הטבל כ"א אחר שיכניסנו להבית מ"מ מכיון דמצינו בתוספתא בהדיא כן העתיק הוא ז"ל לזה ומשום הסיפא ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור וזהו כגי' התוספתא דכתיבת יד אשר לפני כבר מקצת הגורן תורם מן הכבור על שאינו כבור וכך הוא הגי' בהאי תלמודא לעיל בפ"ק בהלכה ו' ע"ש ד"ה תני אבל כובר הוא מקצת:

מצא קציצות בדרך אפי' בצד שדה קציצות. ובריש אלו מציאות בבבלי מעתיק קציעות והיינו הך כדפרישית וכדפירש"י ז"ל שם וכך נראה מדברי הרמב"ם בחבורו בפ"ג בהלכה כ"א דמעתיק קציצות כנסחת המשניות וכתב אפי' בצד שדה קציצות הרי אלו פטורין מן המעשר. ואפי' בצד שדה וכו' זהו כנסחא דהכא ומשמע דבקציעות איירינן דשוטחין אותן בהשדה. ומשמע מדבריו דהרבותא נמי לענין פיטור מן המעשר הוא וכדפרי' בפנים בלשון הב' ועוד יש לומר דהרבותא לענין מעשר כך הוא דבתוספתא בפ"ב תני מצא קציצות לא יהא קוצץ והולך בהן לפי שנחשדו רוב אדם עליהם. והשתא אשמועינן רבותא להתנא דמתני' דאפי' בצד שדה קציעות ויחשדו רוב אדם עליהן אעפ"כ פטורין מן המעשר ולאפוקי מתנא דהתוספתא וטעמא מפני שלא נגמר מלאכתן:

והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור וכו'. כתב הר"ש דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין בשלא במקומן אפי' לרב כדפרשינן לעיל אבל לעולם לאו דוקא לבהמה וה"ה לאדם והא דנקט לבהמה כדמפרש בירושלמי לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק. ועל שהוא מחזיר את המותר כתב דכל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרי' בסוף פ' המביא עכ"ל. וכבר עמדתי על כל דבריו לעיל בפ"ק בה"ו וע"ש בד"ה תני משיעמיד ערימה בראש גגו ותמצא מבואר כל הצורך לדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש הדינים של מאכיל לבהמה ושל מחזיר את המותר בכל מקום ששנינו מענין דינים הללו. וכפי אשר מוכח מהמסקנת הש"ס דהתם ודהכא ותבין מכלל הדברים בדין החרובין שיאמר ונשנה כאן דעל כרחך בחרובין שנגמר מלאכתן בשדה מיירי ודוקא לבהמה הוא דמאכיל ואכילת עראי בדוקא וטעמא דקאמר מפני שמחזיר את המותר כדי שיהא ניכר שעראי הוא מאכיל אבל לאדם לא מהני מחזיר את המותר לשיהא נקרא אכילת עראי ומה דאיתמר בסוף פ' המביא דמחזיר את המותר מהני אף לענין אכילת אדם שלא יהא נקבע למעשר היינו אליבא דר"א דלקמן פ"ד הוא דאיתמר בדוקא. וכן להא דגריס בפ"ק דשבת דף י"א ע"ב מפני שהוא מחזיר את המותר לענין שתיית אדם ג"כ אליבא דר"א דוקא הא וחכמים דמשנה ד' דפ"ד שותין על הגת וכו' היינו ר"א דמשנה ג' שם הנוטל זיתים מן המעטן וכו' כך הוא דעת הרמב"ם וכך הוא מוכח מהש"ס ושם תמצא בביאור ובהכרח לכל מה שנזכר. ומה שכתב הר"ש כאן דהא דנקט לבהמה כדמפרש בירושלמי וכו' קשיא טובא על דבריו דלא מצינן לפרש דהאי אית תניי תני שאין שבת של ת"ח וכו' דאיתמר בהסוגיא דעל המתני' ודין דחרובין קאי כמו שביארתי בפנים בהסוגיא ועיקר הקושיא דאם לדינא מותר אף באכילת אדם וא"כ בחרובין שלא נגמר מלאכתן מיירי דמותר באכילת עראי לאדם מאי האי דקאמר שאין שבח של ת"ח להיות אוכל בשוק ולמה לו לאכול בשוק יקח מהן ויאכל בבית או בחצר אכילת עראי שהרי אינם קובעין בדבר שלא נגמר מלאכתן וזה מוסכם לכ"ע דהא כי אתא רבין א"ר יוחנן דסוף פ' המביא למסקנא הוא דנקטינן דאחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו וכך הם דברי ר' יוחנן דהכא לעיל בהלכה א' ובכמה מקומות בפשיטות וא"כ היאך יתרץ הש"ס כאן דהא דנקט לבהמה לפי שאין שבח לת"ח שיאכל בשוק והאי קושיא לית לה פירוקא ועל כרחך דהאי אית תניי תני אין מקומו כאן אלא בהלכה דלקמן הוא דשייך ועל דברי התנא כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה קאי לפי שאין שבח וכו' וזהו בלתי ספק דכך נמצא בהרבה והרבה מקומות בש"ס הזה שהועתקו והוקבעו הדברים שלא במקומן ודבר פשוט הוא למי שמורגל בש"ס הזה והולך בו על הסדר והר"ב שפירש בכאן והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג לעשות מהן ערימה שהוא גרנן של חרובים למעשר כדתנן בפ"ק בזה נמשך אחרי דברי הר"ש ואנן לא תנן אלא סתם משיעמיד ערימה והש"ס דמייתי התם להברייתא משיעמיד ערימה בראש גגו מפרש לה דאף בראש גגו קאמר דכ"ש אם העמיד מהן ערימה בהשדה וכמו שמבואר הכל במקומו שם. ומ"ש ומוריד מהן לבהמה אבל הוא לא יאכל שאין אוכלין על המוקצה אלא במקומן וכו' בזה לקח לו דרך לעצמו ולא כדרך הר"ש ולא כדרך הרמב"ם בפירושו ובחבורו. וכבר מבואר לעיל בריש פרקין דהאי סברא דרבי הוא אבל חכמים סברי דאוכלין על המוקצה בין במקומה ובין שלא במקומה. גם מ"ש מתוך שאין החרובין מאכל בהמה וכו' לא כך אמרו כאן בראש פרקין דבפשיטות קאמר רבי לר' יוסי בן שאול לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הן. כללו של דבר אין לנו אלא כפי' הרמב"ם בכל הדינים הללו וכמבואר הכל בהכרח ובטוב טעם ומבוארין הן להמבין וכדפרישית בפנים:

לא אמרו אלא לדרך וכו'. כדפרישית דמשום גזל הוא דאיתמר ובזה מדויקין הן דברי הרמב"ם דבפט"ו מהלכת גזילה ואבידה בהלכ' ט"ו כתב וכן תאנה שהיא נוטה על הדרך ונמצאו תאנים תחתיה מותרות משום גזל וכו' ופטורות משום מעשר ור"ל דהעיקר ששנינו לדרך משום גזל הוא דנשנה ואגב כתב ג"כ שפטורות משום מעשר דבאמת הדין כך הוא דאם מותרות משום גזל לפי שהבעלים מתייאשים מהן א"כ הפקר הן ופטורות ממעשר אבל כאן במקומו בפ"ג מהלכ' מעשר בהלכה כ"ד דקדק ולא העתיק נוטה לדרך אלא כתב המוצא זיתים תחת הזית וכו' וזהו ג"כ כדאמר ר' יונה לקמיה והוא שמצא זיתים תחת זיתים וכו' ובתאנים סתם וכתב מצא תאנים תחת התאנים ה"ז ספק שהרי משתנות וכו' שמא מתאינה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו ור"ל בזה דאף דאין כאן ספק שמא מעוברי דרכים נפלו דאינה נוטה על הדרך ואין כאן לומר שמא הפקר הן אפ"ה הספק ממקום אחר הוא שמא מתאנה זו ויודע הוא שלא נתעשרו או מאילן תאנה אתר ומאותן שכבר נתעשרו והדין בזה שיתקן מספק כמו בתורת דמאי וכ"כ בפי' המשנה ולפ"ז מ"ש הראב"ד זה א"צ אלא שמא הפקירם וכתב הכ"מ דא"ל חדא מתרי טעמי נקט ולענ"ד דבריו בדקדוק גדול הן דאף במקום דליכא ספיקא דהפקר מ"מ הך ספיקא איכא ולפיכך השמיט כאן על הדרך. והיותר מבואר הוא דבפי' נמאסת דאמרו באלו מציאות לדעתו ז"ל שני הפירושים שהביאו התוס' שם אמת הן לדינא מפני שהיא נמאסת א"כ לענין גזל אמרינן שהבעלין מתייאשין מהן לדברי הכל דפליגי התם בייאוש שלא מדעת ובכה"ג פטורות מהמעשר לגמרי וגם היא נשתנית וא"כ אינה ניכרת אם מתאינה זו וכו' ולפיכך אפילו אינה נוטה על הדרך פטורות מחיוב ודאי במעשרות וספק הוא ואין להאריך:

אמר ר' לעזר הדא דתימא במקום שאין רוב דורסין בשדות. מבואר היטב בפנים דברי ר' אלעזר ובמאי דפליג [על] הדיוקי' דשמע ממילתיה (דר' בון) [דר' שאול] ומכלל הדברים האלה למדנו להבין דברי הרמב"ם בדין זה שכתב בפ"ג מהלכ' מעשר בהלכה כ"א מצא גרוגרות אם דרסו רוב הגרוגרות רוב האדם חייב לעשר ולכאורה רוב גרוגרות מאן דכר שמייהו ובמתני' לא תנינן אלא אם דרסו רוב בני אדם. אבל ילמד הוא מדברי ר' אלעזר דקאמר במקום שרוב דורסין אותם שדרסו אותן המיעוט העתידין לדרוס מצטרפין וכדפרישית דהואיל ורוב בני אדם דרסו ורוב גרוגרות נדרסו מצטרפין הכל לחיובא ואף אותן המיעוט ואפי' נראית היא שאינה דרוסה כמבואר וזהו דהשמיענו הרמב"ם וכרב רוב הגרוגרות רוב האדם:

אית תניי תני שאין שבתו של ת"ח להיות אוכל בשוק. מבואר הוא בפנים דא"א זה לפרש דאהאי מתני' קאי ועיקר הקושיא שאין עליה תשובה דהרי אם בחרובין שלא יגמר מלאכתן מיירי דע"כ כך הוא למאן דמפרש דאמתני' קאי א"כ יכול הוא לאכול אף בבית או בחצר המשתמרת אנילת עראי וכמו שמוזכר ג"כ לעיל בד"ה והחרובין ועל כרחין דהאי לא קאי אלא על המתניתין דלקמן כמבואר בפנים והאמת יורה דרכו:

הלכה כדברי כולהן להחמיר. והכי אמר ר' בבבלי נדה דף כ"ז הלכה כדברי כולן להחמיר וע"ז סמך הרמב"ם ופסק בפ"ד ממעשר בהלכה ח' דכשיש אתת מהן קובעת ולא כדקאמר הכא לקמן דהורי ר' יוחנן הלכה כרשב"א דר"ע. ובההיא דשני דיורין דקובעת ג"כ מהאי טעמא דלא סמיך אהאי פסקא דהכא דהורי כרשב"א וביאר הוא ז"ל הטעם דהרי מ"מ הן פותחין ונועלין וחצר המיותרת היא וע"ש:

אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ארבע על ארבע. ואז אע"פ שהבית שלמטה קובע הוא אפ"ה הגג אינו קובע דהוי כמקום בפני עצמו אבל אם אין בו ארבע על ארבע ובבית יש בו כגון שהבית משופע ועולה הוא הוי הגג כמקצת אויר הבית וקובע כ"כ הרמב"ם שם בהלכה ג':

מן מה דתני בית ספר ובית תלמוד וכו'. בתוספתא תני בית הכנסת ובית התלמוד אם יש בהן בית דירה אין אוכלין בהן עראי. והך ברייתא דמייתי הכא דמחלק בין לו ובין לאחרים ומסתמא דג"כ בשיש בהן בית דירה מיירי וצ"ל דהך דתוספתא נמי להני דהיושבין בהן מיירי דלהן קובעין וכך נראה מסתימת דברי הרמב"ם בדין דהתוספתא בפ"ד בהלכה ו' וסמיך כל מ"ש למעלה בהלכה ה' לדין בית הספר ובית המדרש דלזה שהוא יושב ומלמד שם הוא דקובעין שהן כביתו אבל לא לאחרים. ובגופא דדינא בענין החילוק בין בית שלו לבית אחרים נתבאר לעיל בהלכה א' ועיין בד"ה מאן תניתה רבי:

ר' ירמיה בעי זרק את הראשונה למעלה מאויר עשרה וכו'. הך בעי' וכן הא דבעי בסוף ההלכה נתגלגלה מאלי' וכו' ולא איפשיטו ולא הביא הרמב"ם מענין ספיקי דהני בעיות כלום ומשום דהא דחצר קובעת מדרבנן היא ולא מחמרינן בספק ואפשר דהא דבעי הכא אליבא דר"ל הוא דבעי דס"ל דחצר בית שמירה מן התורה היא קובעת כדאמר לקמן בריש פ"ד:

כמות שהיא אחת וכו'. בבבלי סוף פ' כיצד צולין גריס השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן וכו' ולא מחלק בין מזוג או לא מזוג:

היה עומד בעיר וכו'. לעיל בפ"ה דפאה נתבאר דגי' התוספתא עיקרית היא ע"ש:

תני בשם ר' נחמי' חצר שהיא נעדרת הרי היא כגינה וכו' זרע רובה חייבת נטע רובה פטורה וכו'. וכך הם דברי הרמב"ם בזה בפ"ד ממעשר בהי"ד וכגי' הספר אשר לפנינו וכמו שביארתי בפנים במילתא בטעמא והראב"ד בהשגה שם רצה לשבש הגי' וגריס איפכא משום דקשיא ליה ההיא דעירובין דף כ"ג קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור נטע רובה הרי הוא כחצר ומותר אלמא דזרעים הוא דמבטלי דירה ולא נטיעות והרמב"ם בעצמו פסק כן בהלכ' שבת פ' י"ו בהלכה ו' ועיין בכ"מ במה שרצה לחלק ולומר דשאני דין מעשר מדין עירוב וכו' ואין במשמע לחילוק הזה ונראה לומר לדעת הרמב"ם דשאני קרפף מחצר דהכא דקרפף אין תשמישו רב וזרעים שבו משוי ליה כגינה דסתם גינה נזרעת היא והנטיעות משוי ליה כחצר (ובחצר גופיה ג"כ כשאינן נטועות לנוי כסתם נטיעות גם לענין מעשר נשאר לו דין חצר) אבל חצר דהכא דע"כ במשתמרת איירי דאותה היא שקובעת למעשר ובחצר כזה תשמישה רב והלכך בין זרעים ובין נטיעות לא מבטלי ליה מתורת חצר דמסתמא אינן אלא לפי שעה ולא לקיום דלא יבטל תשמיש החצר מפני הזרעים והנטיעות אא"כ נטע הנטיעות לנויה של חצר דאז ניכר שנטען לקיום כדפרישית בפנים וע"ש בעירובין בשם תי"ט דכתבו ג"כ לחלק כעין זה בין קרפף לחצר:

אמר ר' חיננא והוא שעלה דרך הנוף וכו'. לדברי ר' חיננא דהכא פשוט הוא דלמאי דמפרש מתני' דהכא וכן מתני' דאלו הן הגולין אילן העומד בתוך התחום וכו' הכל הולך אחר הנוף דלא אמרינן שדינן נופו בתר עיקרו ומשום דס"ל דבנוף מיתדר ליה ובעיקרו לא מיתדר ליה וזהו כדאמר בבבלי סוף פ' הנזכר דף י"ב לשנויי רומיא דערי מקלט אמעשר והיינו דמדייק לומר והוא שעלה דרך הנוף וכו' כדפרישית בפנים ומוקי לסיפא דמתני' ובירושלים וכו' כב"ש דוקא כי היכי דלא תקשי אמתני' דפ"ג דמעשר שני אילן שהוא עומד בפנים וכו' כמבואר והתם איכא כמה שינויי בהך דרמי מעשר אמעשר ורב אשי קאמר התם לבסוף מאי אחר הנוף אף אתר הנוף ולדעת הרמב"ם הכי פירושא דרב אשי בא לתרץ הכל דהא דקאמר בערי מקלט הכל הולך אחר הנוף היינו לחומרא דאף אחר הנוף אזלינן לענין דלא מצי קטיל ליה אף בהנוף נוטה חוץ לתחום כי היכי דלא מצי קטיל לי' בעיקרו שהוא בתוך התחום וכן איפכא אף האילן עומד בחוץ ונופו נוטה לתוך התחום לא מצי קטיל לי' בעקרו כי היכי דלא מצי קטיל לי' בנופו שהוא מבפנים כדפרישית במתני' והא דנקט אף אחר הנוף משום דס"ד דבערי מקלט לא אזלינן בתר נוף דלא מיתדר לי' קמ"ל ובהכי ניחא ליישב דקדוק התוס' שם להך פירושא ע"ש וכך הם דברי הרמב"ם בסוף פ"ח מהלכ' רוצח ובירושלים לענין פדיון מעשר שני אמרינן הכל הולך אף אחר הנוף וכדבריו ז"ל בפ"ב דמעשר שני בהלכה טו אבל לא לענין אכילה וטעמא דהכל להחמיר הוא דאמרינן בדוקא וכדמסיק לקמן בפ"ג דמעשר שני:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא