הכובש השולק המולח. כובש ומולת חדא הוא כדפרישית דכובש במי מלח חייב מטעמא דהמלח קובע והמולח אפי' בשדה חייב וכ"כ הרמב"ם בפ"ה ממעשר בהי"ד אחד המבשל וא' השולק ואחד הכובש קובע למעשר ובהי"ח כתב המולח פירות בשדה נקבעו. ודעת הראב"ד בהשגה פ"ג בהלכה ג' לפרש הכובש בחומץ ודקדק על הרמב"ם שלא מנה גם לכובש בחומץ והמשנה מנאן שנים. ואפשר לא היה בנסחת המשנה לפניו המולח בשדה ומשמע לו דתרתי נינהו אבל לפי נוסחא דהכא וכך הוא במשנה הנדפסת בהגמרא המולח בשדה הא קמ"ל דאף בשדה קובע המלח אם מלח הרבה ביחד ולאפוקי המטבל בשדה כדתני לקמן וכן הש"ס לא מנה אלא ששה דברים בלבד והשולק דהמתני' משמע דבציר הוא ממבושל וכך הם דברי הרמב"ם דלעיל אחד המבשל ואחד השולק א"כ שולק פחות הוא מהמבשל וכך משמע ממסקנת הש"ס דלא בעינן עד שישלק כל צרכו וכבר כתבתי בחבורי ריש פ"ו דנדרים מזה והבאתי בשם הרשב"א ז"ל שכתב דודאי שלוק משמע הכין ומשמע הכין ולפיכך לפעמים מצינו דשלוק הוא יותר מבישול כדמשמע בפ' כל הבשר דף קי"א גבי הכבד אוסרת וכו' ומשמע נמי דלפעמים פחות הוא ממבושל כדמצינו בנדרים שם דהנודר מן המבושל מותר בשלוק שכך הוא לשון בני אדם כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה ושאינו מבושל כל צרכו שלוק קרו ליה וכן משמע מהכא לעיל פ"י דתרומות בהלכה ע' דקאמר לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש כרותח הוא אלמא דשלוק בציר ממבושל ובזה מתיישב קושיית הר"ש בתרומות שם והביא התוי"ט כאן וכתב וצריך לי עיון ועיין לעיל בתרומות שם ד"ה לית כאן נכבשין. וסיים הרמב"ם בפ"ה הנזכר אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן ה"ז ספק וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל דנלמד מהבעי' דפ' הפועלים פועל מהו שיהבהב באור ואוכל דמהבהב היינו מעשן והוא ז"ל כתב ע"ז ול"נ דאין משם ראיה עכ"ל והאמת דלא משם הוא נלמד אלא מהאי תלמודא ריש פ' הנודר מן המבושל דגריס שם מעושן מהו שיהא בו משום בישולי גוים מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב מהו שיטבל למעשרות וכו' וכל הני בעיות לא איפשיטו ולפיכך כתב הרמב"ם כאן ה"ז ספק ובבישולי שבת ובב"ח פטור הוא ובישולי נכרים פסק בפ' י"ז ממ"א דמותר וכתבתי שם הטעם משום דבישולי נכרים מדרבנן הוא ואע"ג דקביעות בישול למעשר ג"כ מדרבנן הוא מ"מ עיקר דין המעשר מן התורה הוא אבל לבישולי עכו"ם לא מצינו עיקר מן התורה כ"א אסמכתא בעלמא:

המקטף שיבלין לאכלן מלילות וכו'. כך הובאה הברייתא בבבלי פ"ק דביצה דף י"ג וכן פסק הרמב"ם בפ"ג ממעשר בהלכה ה' ועיין מה שכתבתי בענין פלוגתא דר"מ ור' יוסי בר' יהודה שם לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ב' ד"ה הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ומה שנתבאר מהסוגיא דהתם בס"ד:

כבש ושלק שלא מדעת הבעלים תפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל וכו'. והרמב"ם בפ"ג שם בהלכה ז' פסק כר' יוחנן ובין הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו ובין הקובע בא' מהששה דברים שלא מדעת חבירו נטבלו. ואע"ג דר' יודן דחי לה הכא דשאני הממרח דניחא ליה בכך אבל כובש ושולק איפשר שרצון הבעלים שלא לכבוש ולשלוק מ"מ משמע מדלקמן בפ"ה דאף בשאר הדברים הקובעין הדין כן וע"ש:

שלקו ברשות הקדש ופדאו וכו'. כל הני בעיות אליבא דר"ל שייכי כדפרישית בלשון הב' דכולהו בלשון שאלה איתאמרו. והרמב"ם פסק כר' יוחנן דאף חצר בית שמירה מדבריהם קובעת כמה שזכרתי מזה לעיל:

אמר ר' אלעזר לקדירה ריקנית וכו'. הר"ש הביא לפרש להמתני' כן ואחריו נמשך הר"ב אבל הש"ס דחי לה וקאמר מתני' לא אמרה כן וכו' וכך הם דברי הרמב"ם בחבורו פ"ג בהלכה י"ט שכתב וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדירה אע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן א"כ אף בקדירה מיירי שיש בה תבשיל צונן וכדפרישית במתני' תינוק שחיפה כלכלה וכו'. למאי דקאמר רב המנונא דמעשה מוכיח על מחשבתו בעינן כמו שהסברתי בפנים א"כ ע"כ דבעי לאוקמי מתני' בשלקטום עם דמדומי חמה וכו' כדמסיק אליביה לקמן אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן בפ"ק דחולין דף י"ג דיש לקטן מעשה מדאורייתא וכו' וכדמסיק התם א"כ בכל מקום דאיכא מעשה מהני ולפיכך הביא הרמב"ם ז"ל דין זה כלשון המשנה בפ"ה ממעשר בהלכה כ"א תינוקות שטמנו תאנים לשבת וכו' דהמעשה שטמנו מהני ועוד דבבבלי סוף פ' המביא מביא ג"כ כלשון המשנה דלא בעינן להאי אוקימתא דרב המנונא דהכא דלעולם השבת קובעת למעשר ואפי' לקטום בתחלה שלא לצורך השבת וכדר' יוחנן דאמר לעיל בפ"ב סתמא דלעולם השבת טובלת והא דשקיל וטרי הכא אליבא דר' יוחנן היינו לפי האי אוקמתא דרב המנונא דס"ל דבעינן שיהא ניכר שלקטום לשבת קאמר דנוכל לשנויי בכה"ג אליבא דכ"ע אבל לפי האמת השבת טובלת לר' יוחנן אפי' שלא לקטום לצורך השבת. ובתאנה שהיא מיוחדת לשבת הוקבעה הכלכלה שלקט ממנה אע"פ שלא הגיע שבת כדכתב הרמב"ם שם אח"ז בהלכה כ"ב וזהו נלמד מדהכא לקמן וכבר זכרתי מזה לעיל פ"ב בהלכה ג' ד"ה ר' יוחנן ע"ש:

אלא ע"י זה ועל ידי זה. או או קאמר ומתני' מיתפרשא כמבואר בפנים וכך מבואר מדברי הרמב"ם בדין זה בפ"ה שם בהלכה י"ח. והר"ב שפירש שאין קובע אלא במלח וצירוף שתים וזה ממה שראה בהר"ש שהעתיק להאי דהכא ואם כך היתה ג"כ כוונת הר"ש קשה דא"כ מאי משני הא האי דקשיא ליה להש"ס אם מלח למה לי צירוף וכו' וע"כ הוא כדאמרן וזה פשוט:

אלא כי אנן קיימין בשיש לו מעטן טהור וכו'. בבבלי סוף פ"ד דביצה מוקי לה טפי בפשיטות לדברי ר"א דבגברא טמא איירי ורישא במעטן טהור וסיפא במעטן טמא כדפרישית במתני'. ודע דכל זה דוקא אליבא דר"א כדקאמר התם ושמעינן לר"א דאמר דכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ומזה נתבאר לנו דבכל מקום שתמצא בהש"ס דמותרו חוזר לא נטבל אף לאדם הכל אליבא דר"א הוא וכגון האי דינא דמתני' דלקמן שותין על הגת וכו' דלחכמים על החמין חייב מפני שאינו יכול להחזיר את המותר ועל הצונן פטור מפני שמחזיר את המותר כמו דאמר בפ"ק דשבת דף י"א וכן בעירובין דף צ"ט לפי גי' הספרים שלפנינו וזהו דעת הר"ש והר"ב לפרש טעמא דמתני' דלקמן אליבא דחכמים אבל אין כן דעת הרמב"ם דכל היכא דאמרינן הכי אליבא דר"א דוקא הוא ומתני' דהכא מוכחא דהא להת"ק לא מחלקינן במעטן מידי וכ"פ הרמב"ם שם אהדין דמעטן סתם וכהת"ק וטעמא דמתני' דלקמן לחכמים דמחלקי בין חמין לצונן לאו מפני שמחזיר את המותר הוא אלא דעל החמין קביעות הויא דהבישול או המזיגה בחמין א' מששה דברים הקובעין הן וכמ"ש הרמב"ם שם בדין דמתני' דלקמן בהלכה י"ו ע"ש וכבר בארתי זה לעיל בפ"ק בהלכה ו' ד"ה תני משיעמיד ערימה בראש גגו דמוכרח הוא כדעת הרמב"ם דמותרו חוזר לא משוי לאכילת עראי אלא לענין מאכיל לבהמה ע"ש ותמצא הכל מבואר בס"ד:

אמר ר' יוחנן על החמין חייב שהוא קבע. כדפרישית דעל החמין הוא בעצמו קבע דהבישול באור קובע והא דקאמר יכול הוא מחזרתיה היינו טעמא אחרינא ולא אתייא אלא אליבא דר"א דס"ל מותרו חוזר משוי ליה עראי אף לענין אכילת אדם והרמב"ם תפס דברי ר' יוחנן בפשיטות לטעמא דחכמים דמתני' וכמה שזכרתי בדבור דלעיל ועיין במקומות אשר ציינתי שם ותמצא כדברי:

ותני כן בד"א בשאינו סמוך לגורן וכו'. הר"ב פי' להמתני' כן שראה בהגהת הר"ש שהובא להאי דהכא אבל כ"ז אינו אלא למאן דס"ל מחזיר את המותר מהני אף לאכילת אדם להשוותו עראי ודעת הרמב"ם אינו כן כדמוכרח דעתו ממה שהוזכר בדבורים דלעיל ובמקומות המצוינין ולפיכך לא כתב דין הזה בפ"ג בהלכה י"ט אלא כלשון המשנה המקלף שעורים וכו' וטעמו מבואר ממה שבארתי לעיל:

חזקיה אמר כיון שלקט ממנה וכו'. הרמב"ם ז"ל לא כתב בדין דכסבר בפ"ב מתרומות בהלכה ה' כ"א כלשון המשנה כסבר שזרעה לזרע וכו' ובענין חלוקי הדינים לאיזה זמן מתעשר זה ולאיזה זמן מתעשר זה לא ביאר כלום כאן ובפול המצרי הוא שביאר בפ"א ממעשר שני מענין חלוקי דינים שנאמרו בו בתוספתא ובהאי תלמודא במס' שביעית ועיין לעיל בפ"ב דשביעית בהלכה ח' ד"ה תני שש מדות אמרו חכמים מה שבארתי שם לדעתו ולשיטתו כל הצורך ונראה דגם בדין הכסבר כן בענין הזה ובשבת העתיק לשון הברייתא דמייתי הכא כדכתב בפ"ב מתרומות שם וכשינויא דהש"ס כיני מתני' אין לך דבר שזרעו לזרע וכו' כדפרישית בפנים:

מה פליגין בשזרע לזרע וכו'. כדפרישית דנלמד מהתוספתא דבזרע לירק לרבנן נמי מחייב במעשרות אף התמרות ולפ"ז כולה מתני' מיתפרשא דבזרע לזרע מיירי ואף בהאי פלוגתא דסיפא בצלף לא פליגי אלא בזרע לזרע דזיל בתר טעמא דכשזרען לירק הכל הוא בכלל ירק לענין שיתחייב במעשרות כל זמן שהוא ראוי לאוכל ושנינו בריש מכילתין כל שאין תחלתו. אוכל וסופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל וא"כ דוק מינה דאם תחלתו אוכל ואין סופו אוכל איפכא הויא דכל זמן שהוא ראוי לאכילה מתחייב במעשרות ולבסוף כשיתקשה ואינו ראוי לאכילה פטור וכגון בתלתן דתנינן שם התלתן משתצמח וכשיתקשה ואינו ראוי לאכילה פטור והיינו אם לא הפריש התרומה והמעשרות עד שנתקשו אז פטור הוא אבל בתחילה כשהן רכין חייבין הן בתרומה ומעשרות והדין באכילת תרומה שלו דנאכל אף לאחר שנתקשה וזהו החומר שיש במעשר שני מבתרומה שהמע"ש בתלתן מותר לאכול צמחונין בדוקא ולא לאחר שנתקשה ובתרומה שהופרשה בעודו צמחונין נאכלת אף לאחר כן וכך הוא בכרשינין והני תנינן בהדיא לקמן בפ"ב ממעשר שני תלתן של מעשר שני תאכל צמחונין מפני שכשיתקשו אינם ראוים למאכל אדם אבל בתרומה נאכלת אף לאחר שנתקשה ואע"פ שעכשיו אינה ראוים למאכל אדם כ"כ והכי תנינן שם בכרשינין ובזה יתבאר לך כל דברי הרמב"ם מה שכתב בענין דינים דמשנתינו בפ"ב מהלכות תרומות שבהלכה ד' כתב תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורין מפני שאינן פרי בד"א בשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבין וכן האביונות של צלף חייבין מפני שהן פרי ור"ל דהאביונות לעולס חייבין ואף בשזרען לזרע דהתמרות והקפריסין פטורין וכר"ע דבזרען לזרען פליג ר"ע אדר"א ובתמרות של תלתן וכו' דרישא דמתני' פסק כרבנן דר"ג וכדמוכח מהתוספתא וכדמסיק הכא דלא פליגי רבנן אלא בזרע לזרע אבל בזרע לירק לד"ה חייבין אף התמרות והיינו לאלו השנוים ברישא חרדל ופול הלבן וכן לתמרות צלף ולהקפריסין וכן בתלתן הדין בו דכשזרעו לזרע לעולם התמרות שלו פטור לפי שאינן פרי אבל כשזרעו לירק התמרות שלו ג"כ הן כמותו והכל חייבות דבתחילה הוא שראוי לאכילה ואע"פ דכשיתקשה שוב אינו ראוי לאכילה מ"מ בעודו רך נתחייב בתרומה ומעשרות כדלעיל ובזה הוא דשנינו התלתן משתצמח והרי זה דברי הרמב"ם שם בהלכה ח' התלתן אע"פ שאינו אוכל אדם כשיתקשו הואול ורוב האדם אוכלין אותן בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשר ור"ל דבזרען לירק מיירי שכן רוב האדם זורעין אותן לירק ואוכלין בתחלתן וכשזורען לירק ואוכלן בתחילה הכל מתחייב ואף התמרות שלהן כמ"ש לעיל ובזה מתיישב על נכון למה שרצה הראב"ד לדקדק שם בהשגה וכתב הרי הוא סובר דבריו ממה שאמר למעלה וכו' וכאן הוא פוסק כר"ג לומר שלא חלק ר"ע אלא על ר"א בצלף ועיין בכ"מ בזה שרצה לחלק לדעת הרמב"ם בין תמרות של התלתן ובין התלתן עצמו ובאמת דבתחלתן אין לחלק בין התמרות להתלתן כשזרען לירק וזהו הכונ' לדעת הרמב"ם דכאן בזרען לירק מיירי דבזה כ"ע מודים דבתחלתן אף התמרות חייבות ולא בא להשמיענו כאן אלא שאע"פ שבסוף כשיתקשו אינן ראויות לאכילת אדם מ"מ הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן חייבין הן בעודן בתחילתן ואף התמרות כמ"ש למעלה ובזה השמיענו ג"כ דבזרען לירק מדבר דרוב האדם עושין כן כדי שיאכלו אותן בתחילתן. ובמה שכתב בתמרות והקפריסין של צלף דבזרען לירק חייבין וכמבואר לעיל דבהא לא פליג נמי ר"ע ולא תקשי דהא אמרינן לעיל בסוף פ"ה דכלאים דהצלף כאילן לכל דבר ואינו כלאים בכרם וכב"ה שם וחייבין בערלה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מכלאים וכמו שבארתי שם וכאן נותן לה דין ירק דהא ליתא דלעולם אילן הוא אלא כשזרעו לאכול בתחלתו כמו הירק הרך הוא דקאמר הכא דהכל מודים לענין חיוב מעשר בחמרוח. ודין ערלה נתבאר שם לדעתו במ"ש דלאביונות דוקא ומשמע דאף בא"י קאמר וזהו לכאורה דלא כדמשמע מהסוגיא דכיצד מברכין וכתבתי שם ליישב לדעתו ז"ל ובמה שכתב בפ"ב ממעשר שני תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים יתבאר לקמן במקומו בפ"ב דמע"ש בס"ד:

אסבריה ר' זעירא כל הקליפין גדילות עם הפרי וכו'. האי הוא מילתא בטעמא דקאמר רבא בבבלי פ' כיצד מברכין דף ל"ו אהא דקאמר התם אליבא דרב כדקאמר הכא זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין וכדעביד נמי מר בר רב אשי דהיכא אמרינן דנעשה הקליפה שומר לפרי היכא דאיתא בשעת גמר פירא האי קפרס ליתא בשעת גמר פירא:

אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים וכו'. כך פסק הרמב"ם בפ"א ממעשר שני בהלכה ז' והראב"ד כתב שם על זה שנה המחבר הזה כב"ש שעושין אותו ספק וכו' ופשוט הוא דאין לנו לומר דהא דהכא כב"ש הוא דאתיא דא"כ היה בדין ליתן עליו חומרי זרעים גם לענין כלאים בכרם כב"ש דהתוספתא שהובאה לעיל בסוף פ"ה דכלאים ולקמן וכדקאמר הכי בבבלי כיצד מברכין שם אליבא דב"ש ולא קאמר הכא אלא לענין מעשר עני בשנה שניה שנכנסת לשלישית. וטעמא דמילתא שהחמירו לענין זה לתת עליהן גם חומרי זרעים מפני שיש שזורעין את הצלף לאכלו בעודו ירק ורך כדאמרי' לעיל דהכל מודים בשזרעו לירק דאף התמרות והקפריסין מתחייבות במעשרות:

הצלף ב"ש אומרים וכו'. עיין לעיל סוף פ"ה דכלאים מה שנתבאר מזה בס"ד:

סליק פירקא בס"ד: