Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בני העיר ברם כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות. כדפרישית וכלומר דהואיל והתפלה שמתפללין בה אינה אלא באקראי בעלמא בתעניות א"כ אין דינה אלא כשאר המקומות שאם התפלל שם ימתין כדי הילוך ד"א ואח"כ יטיל מים וכדמסיק לא סוף דבר עד שיהלך וכו' וכן נמי מפרש לה בבבלי מכלתין דף כ"ז על הא דקאמר המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין א"ה קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא תני ישהא. ועי' בברכות שם:
מהו ליקח אבנים מבה"כ זו ולבנות בבה"כ אחרת וכו'. הכא משמע דנקט להא דר' חלבו למסקנא דקאמר לא אסר ר' אימי אלא מפני עגמת נפש ומשמע דהכי קיבל מיניה דאל"כ מנ"ל לומר כן. ובבבלי פרקין בדף כז ע"ב גרסי' רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא כנישתא עתיקא הוה בעי למסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מיניה ועיולי להתם יתיב וקמיבעי' ליה הא דרב חסדא דאמר רב חסדא לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא התם משום פשיעותא. כה"ג שאין סתירתו אלא לבניינו של זה מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא בריה דרב יהושע ואסר ליה. ולכאורה היה נראה לומר דסוגיות האלו פליגי בהני תרי לישני דאיתמר בריש פ' השותפין בב"ב ד"ג על הא דרב חסדא לא ליסתור אינש וכו' א"ד משום פשיעותא וא"ד משום צלויי מאי בינייהו א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתי והשתא ס"ל לסתמא דהאי ש"ס דטעמא הויא משום פשיעותא וא"כ בכה"ג דאין לחוש שמא יפשעו ויתייאשו מלבנות שהרי אין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה הלכך קאמר ר' חלבו דלא אסר ר' אימי מדינא אלא מפני שיהא להן עג"נ ויזדרזו לבנות בה"כ החדשה או דנאמר מפני עג"נ כהאי דתנינן לקמן בבה"כ שחרב עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עג"נ וכדי שיזכרו ויתנו לב לבנותו וה"נ כדי שיתנו לב ג"כ לבה"כ זה הישן לתקנו ולבנותו ומיהו לב' הפירושים עולה המסקנא דהכא דבכה"ג לא אסור מדינא ולא דמיא להא דרב חסדא משום דליכא ביה משום פשיעותא. וסוגיא דהש"ס דילן לפי המסקנא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאסרי ליה ס"ל דטעמא הויא משום צלויי ומש"ה אסור אפי' היכא דליכא משום פשיעותא. ונמצינו למדין דלכל חד וחד מהני לישני איכא קולא וחומרא ללישנא קמא משום פשיעותא איכא חומרא דאע"ג דאיכא בי כנישתא אחריתא אסור דהא מיהת משום פשיעותא איכא ואיכא קולא בכה"ג דאיירינן הכא דמשום פשיעותא ליכא ושרי מדינא וללישנא בתרא משום צלויי איפכא הויא וזה פשוט. והרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תפלה בהל' י"ב כתב אין סותרין בה"כ כדי לבנות אחר או במקום אחר אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה שמא יארע להם אונס ולא יבנו והרי דבריו ז"ל כמ"ד משום פשיעותא וכדפרש"י ז"ל להאי לישנא דלמא מיתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי ולכאורה קשיא הא ממסקנא דהאי דרב פפא ורב הונא מוכח בהדיא דסברי דטעמא הויא משום צלויי והלכך אסרי ליה דלא הוה ליה בי כנישתא אחריתא ואף דמסתמא ה"ל דוכתא לצלויי ומזה (תראה דנ"א דאיתא שם כהאי מאי בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי ליתא חדא דאיזו עיר שבונין להן בבה"כ וליכא ביה בית אחד דמצי לכנופי בי עשרה ולצלויי האי מלתא דלא שכיחא היא ועוד דלפי נוסחא זו להאי לישנא מאי קמיבעי' ליה לרמי בר אבא אי ה"ל דוכתא לצלויי שרי ואי לא הוי ליה פשיטא דאסור וזה ודאי אין לומר דלא מיבעיא ליה אלא ללישנא קמא דמשום פשיעותא ואף דנראה מדברי הגה"ה בתוס' שם כהאי נוסחא מ"מ אין להעמידה אלא מדוחק ולא נאריך בזה) דכי לא אשכח חדא ביתא לכנופי בי עשרה ולצלויי ביה אתמהה אלא דע"כ דאבי כנישתא דוקא קפדי ואסרי ליה וא"כ מאי טעמא פסקו הרי"ף והרמב"ם דלא כרב פפא ורב הונא בש"ס דילן וא"ל דאף דנהגי למיפסק כלישנא בתרא בכל מקום מ"מ הכא פסקו כלישנא קמא לחומרא כנראה מפשטות הסוגיא התם דהא ליתא דכבר נתבאר דאיכא צד קולא וצד חומרא לתרוייהו דהני לישני. והכ"מ שם כתב וטעמא דפסקו כלישנא דמשום פשיעותא מדאמרינן התם בסמוך א"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי וכו' והא בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא. טעם זה אינו מכריח להכריע כהאי לישנא דמשום פשיעותא דנהי דבעיא זו שייכא להאי לישנא מ"מ מי לא מצינן למימר דרבינא דבעי להאי לישנא הוא דבעי לה וכדאשכחן בדוכתי טובא בהש"ס דבעי לחד מ"ד וגדולה מזו מצינו דבעי בהש"ס לפי טעמא דב"ש ואף דידוע דלית הלכתא אלא כב"ה מ"מ לברורי מלתא אליבא דב"ש הוא דבעי וה"נ כן ופשיט ליה רב אשי דאפי' בכה"ג אסור להאי לישנא דלמא מתרמי להו פדיון שבוים וכו' וכתב עוד הכ"מ וכן בפ' בני העיר גרסי' רמי בר אבא וכו' ולקמיה דרב הונא ואסרה והא ודאי מוכח דהוה ליה בי כנישתא אחריתא לצלויי דאי לאו הכי ליחוש להאי איכא דאמרי משום צלויי ואיהו ל"ה מיבעי' ליה אלא משום פשיעותא ואפ"ה אסרי ליה אלמא דס"ל דטעמא הוה משום פשיעותא עכ"ל בזה ומאוד יש לתמוה על דבריו אלו דמהיכא מוכח דהו"ל בי כנישתא אחריתא דלמא לא הו"ל והוא גופה קמיבעיא ליה אי דטעמא דהתם משום פשיעותא ומכיון דליכא הכא האי טעמא שרי או דלמא טעמא דהתם משום צלויי ומכיון דליכא בי כנישתא אחריתא אסור ופשטי ליה דטעמא הויא משום צלויי ולפיכך אסור ולא היה רמי בר אבא צריך להאריך ולומר אי אימא דטעמא דהתם משום צלויי משום דממילא מובן הוא לכוונת בעיא דיליה ועוד דהיכי ס"ד למימר דאסרי ליה משום דסבירא להו דטעמא משום פשיעותא והא לא שייכא לה פשיעותא כלל בגוונא דרמי בר אבא כדפרש"י ז"ל בהדיא שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה וא"כ ע"כ לית לן לפרושי בענין אחר לבעיא דרב"א אלא דהיא גופא קא מיבעי ליה אי הל' כלשנא קמא ושרי או כלישנא בתרא ואסור ופשטי ליה כלישנא בתרא וכדאמרן ונמצא לפ"ז קשה דאדרבה מוכח איפכא מהאי פסקא דרב פפא ורב הונא דטעמא לא הויא אלא משום צלויי. והנראה לפענ"ד בזה דכך הם עיקרי הדברים דממה שראינו דהרי"ף לא הביא בפרקין להא דרמי בר אבא ולא הביא אלא לדרב חסדא. ופי' בה משום פשיעותא וכן הרמב"ם לא הביאה ולא דיבר כלל מהאי דאיכא למשמע לדינא מהא דרמי בר אבא מזה נראה שהם ז"ל היו מפרשים דהך עובדא דרמי בר אבא בה"כ דיחיד הוה וכך משמע מלישנא דהאי עובדא דקאמר רב"א הוה קא בני בי כנישתא ולא קאמר באיזו עיר ובאיזה מקום כהאי דאמר בהשותפין כי הא דרב אשו חזי תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא וכו' וא"כ אין ראיה מכאן לא לטעמא דפשיעותא דאיכא לחלק בין של יחיד ובין של רבים אי כהאי דרבא מפרזקיא כלישנא קמא בריש עירובין סוכה דליחיד כו' דמבוי דרבים מדכרי אהדדי או איפכא וכלישנא בתרא דהתם ולא לטעמא דצלויי דבהא אע"ג דיש לחלק בין יחיד לרבים אסרי ליה אינהו מטעם זה אף ליחיד דמסתמא לא ה"ל בי כנישתא אחריתא וכדלעיל אלא דמיהת לבה"כ דרבים אין ללמוד מכאן כלל דאיכא למידחי להאי גיסא ולהאי גיסא וזה מבואר הוא באין צורך לפרש. והא דפסקו הם ז"ל לטעמא משום פשיעותא מההוא דלקמן שם מוכרח הוא דקאמר ובבא בן בוטי היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבה"מ והא"ר חסדא וכו' לא ליסתור אב"א תיוהא חזא ביה ואב"א מלכותא שאני דלא הדר ביה וכדשמואל וכו' והשתא הם ז"ל תפסו ללישנא בתרא כדרכם ברוב המקומות ודייקינן מדקאמר מלכותא הוא דלא הדר ביה ש"מ הא במקום דאיכא למיחש דלמא הדרי בהו מחמת איזה אונס וכיוצא בו חיישינן הוי לית טעמא דהכא בביה"כ דעלמא אלא משום פשיעותא דסתמא דהש"ס גופה מכריע כהאי לישנא קמא דלעיל. והשתא דאתינא להכא נימא נמי דסוגי' דהכא בהאי עובדא ועובדא דהתם לא פליגי לדינא בהאי עניינא אלא דעובדא דרמי בר אבא בבה"כ דיחיד הוה וטעמא דאסרי ליה משום צלויי וכדאמרן דביחיד שייכא שפיר האי טעמא ולא בבה"כ בעיר דרבים דליכא אלא משום פשיעותא דמסתמא אשכחי דוכתא לצלויי בעיר של רבים והיינו כגוונא דשייכא למיחש להכי דהדרי בהו ופשעי והאי עובדא דביישנאי דהכא בבה"כ דרבים היא ואין כאן משום פשיעותא בגוונא דאיירי וכדלעיל אלא דבעלמא שפיר טעמא דפשיעה היכא דשייכא וכדמוכרח מסתמא דהש"ס גבי בבא בן בוטה כדאמרן ובזה הכל ניחא בס"ד:
מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת אמר לון אסור. מדנקט בלישנא מהו ליקח אבנים משמע דה"נ בבה"כ ישן איירי ועומד לסתור וכעין דמיירי בבעיא דביישנאי דלעיל והורה רשב"ל דאסור ואף מדינא אסור כדי לבנות בעיר אחרת ולא דמי להא דר' חלבו בההוא דלעיל דהתם מיירי שרוצים לבנות בה"כ אחרת באותה עיר ולפיכך קאמר דמה דאסר ר' אימי אינו אלא משום עגמת נפש כדי שיתנו לב לבנות לבה"כ זו במקומה אבל לעיר אחרת מסתברא דמדינא אסור. ואם רוצים למכור האבנים לבני עיר אחרת כדי לבנות בה"כ א"כ דין זה ממש כמכירת דבר קדושה לעשות כיוצא בו דלדעת האוסרים בקדושות שוין משום דבכל הקדושות עילויא הוא דבעינן לכתחלה וזהו דעת הר"ן ז"ל במתני' וה"ז כדין ס"ת דלכ"ע לכתחלה בעינן עילויא וכדמסיק התם בדף כ"ז אבל תורה בתורה לא וה"ה כאן בבה"כ ואם מותר למכור בה"כ של רבים לרבים תליא בפלוגתא מחילוק הסברות והפירושי' של הר"ר אפרים ז"ל ובעל המאור ז"ל ויתבאר לקמן בה' ג' ד"ה א"ר יוחנן לית כאן וכו' וע"ש:
מהו למכור בה"כ וליקח ביהמ"ד. ומסיק כריב"ל דשרי וכן קאמר בבבלי שם כוותיה דרב פפי מסתברא דאריב"ל וכו' ולא כרב פפא וכו'. והכא דריש להכתוב ואת כל בית הגדול לבה"מ של ריב"ז וקאמר ששם היו מתנין גדולותיו של הקב"ה וכו' והתם פליגי ר' יוחנן וריב"ל בפירושא חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה כדכתיב ספרה נא לי וגו'. ולדברי התוס' פליגי נמי לדינא אם מותר לשנות מבה"כ לבהמ"ד אלא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן:
בימה ולווחין אין בהן משום קדושת ארון ויש בהן משום קדושת בה"כ. בבבלי שלהי מכלתין קאמר הלוחות והבימו' אין בהם משום קדושה. והיינו נמי שאין בהן משום קדושת ארון אבל משום בה"כ ודאי יש בהן דכל בה"כ הרי הוא כבה"כ ודברי הרמב"ם בפ"י מהל' ס"ת בהל' ד' נמי כך הם דמ"ש אבל הבימות שעומד עליהן הש"ץ ואוחז הספר והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה. היינו שאין בהם קדושה כאלו שהזכיר למעלה תיק וכו' וכן המטפחות והארון וכו' ומשום קדושת בה"כ יש בהן ובהכי אזדא לה השגת הראב"ד שם שכתב קדושת בה"כ יש בהן והכי איתא בירוש' דגם דעת הרמב"ם כך הוא שהרי בהדיא כ' בפי"א מהל' תפלה בהל' ט"ו וכל כלי בה"כ ה"ה כביהכ"נ. וזהו כדקאמר הכא:
תורה וחומשין ערק תנייה מינה. ובבבלי שם גריס בהדיא בברייתא מניחין ס"ת וכו' ולא חומשין ע"ג תורה ובהאי דר' ירמיה ור' יוסה דלקמן מבואר היטב בפנים ולמדנו מכאן דתורה שנחלקה לחומשין חומשין בקדושת תורה קיימין כדקא' הדא אמרה וכו' וכדפרישית:
וכך במותריהן ממה שגבו גבאי צדקה והותירו. ובבבלי דף כ"ז מסיק כרבא דבמכרו והותירו דוקא אבל גבו והותירו מותר:
שלשה מבית הכנסת כבהכ"נ. כתב הר"ן ז"ל במתני' והיכא שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד ה"נ הוו דינייהו דמכירתן מכירה אלא דבעינן עלויא והכי איתא בירוש' ג' מבה"כ כבה"כ וכו' וכמבואר בפנים. בענין שמכירתן מכירה ודאי נלמד מהא דהכא אבל מ"ש אלא דבעינן עלויא ז"א מבואר מכאן אלא שהוא ז"ל כתב זה לדעתו שהביא לעיל דבכל הקדושות בשוין אסור וכמה שהבאתי לעיל ד"ה מהו ליקח אבנים מעיר זו וכו' כתב ג"כ הכא כן. ומיהו יש לדון בזה דבענין האיסור בקדושות שוין שפיר הוא נלמד ממה שאמרו דאפי' תורה בתורה אסור לכתחלה ואפי' למכור ישן כדי ליקח בו חדש כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ס"ת בהל' ב' ואע"פ שאין כאן דבר שיכול לעלות בקדושה יותר ומכ"ש בשארי קדושות דאיכא עלויא כגון בה"כ וכולהו אינך דבעינן עלויא דוקא אבל היאך נלמוד מכאן דאם מכרו ז' טובי העיר לבה"כ או לשארי קדושות דבעינן עלויא דאם דינן שבדיעבד מכירתן מכירה אפי' קבלו עליהם בסתם א"כ ה"ז כמכרו במעמד אנשי העיר דמותר אפי' לדוכסוסיא לרבא שם ובשהתנו כדאי' התם ומזה למד הרמב"ם במ"ש בפי"א מהל' תפלה בהל' י"ז בני הכפר וכו' דאם התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי. העיר בשעת המכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר. ואפי' לד' דברים מרחץ וכו' אלא דמשיטת הבבלי לא נלמד כ"א דוקא במעמד אנשי העיר וכשהתנו ואין להאריך כמבואר:
בן העיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהן וכו'. ה"נ מייתי להברייתא שם וכתב המרדכי שנותנין בני העיר ביד נאמן שביררו כדי שלא יחשדום שפוסקין ואינן נותנים:
העושה נר ומנורה לבה"כ עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן וכו'. בבבלי פ"ק דערכין ד"ו ע"ב מחלק בין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבה"כ דאסור לשנותה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ובין נכרי שהתנדב דעד שלא נשתקע שם בעלים אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה דנכרי הוא פעי. ומיהו זה נלמד מכאן שאם שם הבעלים חקוק עליהן דהוי כמי שלא נשתקע שם הבעלים מהן כדאמר ר' יוחנן בהדיא ולא הובא זה שם וזהו בשל נכרי ולהכי מייתי עלה כהדא אנטונינוס וכו' דתליא באלו דיעות החולקין אם נתגייר אנטונינוס א"כ הויא כשל ישראל והיה מותר לשנותה לדבר מצוה ואם לא נתגייר הויא של נכרי ואסור לשנותה כל זמן שלא נשתקע שם הבעלים או אם היה שמו חקוק על המנורה. ומהברכה אשר בירך רבי יש ללמוד דס"ל לרבי שאסור לשנותה ולכן בירך אשר נתן אלהים בלבו לעשותה ויהא זה תמיד בבה"כ. ואפי' למ"ד דנתגייר אנטונינוס י"ל דאפשר דכשהשם בעלים חקוק עליה לעולם אסור לשנותה ואפי' בישראל וכך היה המעשה ובירך רבי על כך דאל"כ מאי רבותיה אלא דנראה דמשום הכי בירך רבי האי ברכה:
מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא וכו'. כה"ג גריס בבבלי גיטין פ"ק דף ז' שלחו ליה למר עוקבא זימרא מנלן דאסור שרטט וכתב להו אל תשמח וגו' והכא משמע שכתב בלא שירטוט ולפיכך היפך הכתוב וכתבו שלא כסדרו. והתוס' שם ד"ה ויתנו הילד בזונה וכו' הביאו לקצת הסוגיא דכאן וכתבו דמההיא דירושלמי משמע קצת דאף בשולח אדם איגרת לחברו אסור לכתוב לשון המקרא ככתבו וכו' ע"ש. ובעיקר הדין בכתיבה בלא שירטוט פליגי שם בהסוגיא גבי הא דר' אביתר דגריס בהא דקאמר רב יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא ועוד הא איהו דשלח ליה לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה. והילדה מכרו ביין וישתו וכתב ליה בלא שירטוט וא"ר יצחק שתים כותבין ושלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין א"ל אביי אטו כל דלא ידע להא דר' יצחק לאו גברא רבא הוא בשלמא מלתא דתליא בסברא לחיי הא גמרא היא ולא שמיעה ליה. והנה במה שפסק הרמב"ם בסוף פ"ז מהל' ס"ת כהאי מתניתא מותר לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט יותר על זה אסור ובסוף פ"ד מהל' יבום וחליצה פסק כר' יצחק שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט רבו התירוצים בזה דהכ"מ כתב בשם הנגיד ר' יהושע מבני בניו של הרמב"ם שהשיב כמ"ש בהל' ס"ת עדיפא דדוכתה היא ובהגמ"יי כתוב כי ט"ס יש כאן בעמוד שרבינו המחבר פסק ג"כ כר' יצחק בסוף פ"ד הנזכר. והאמת הוא שנראה כדברי הגמ"יי שתפס להא דר' יצחק לעיקר דהכי מוכח מדקאמר אביי אטו דלא ידע הא דר' יצחק וכו' ולא קאמר דלא ידע האי מתניתא דהא אף כמתניתא לא עביד. ומסוגיא דהכא אין הכרע כל כך דהא פלוגתא דאמוראי הוא דר' אחא וכן ר' זעירא כתבו שלש תיבות ויותר וכן ר' אבהו כתב ולשוא צרף צרוף וזהו כדכתיב בירמיה ו' ונהי דהאי דר' אבהו יש לומר דהגי' שכתב צרף צורף היא עיקרית וכך העתיקו התוס' בפרק הקומץ רבה דף לב ע"ב ד"ה הא מורידין עושין וכו' וא"כ זה לא כמו שכתוב במקרא וכמו דפרישית בפנים בלשון הב'. איך שיהיה הנראה בדברי הרמב"ם שבהלכות ס"ת הוא ט"ס כדעת הגהמ"יי וכן הביא שם בשם בה"ג שפסק כר' יצחק והביא עוד שם בשם רבינו ברוך שקבל מרבו הכהן דדוקא כשמביא פסוק לראיה כדהתם בגיטין אבל אדם הכותב לחבירו לשון וכתב פסוק בלשונו א"נ לשרטט כלל. ובטור יו"ד כתב בשם הרמב"ן דדוקא כתיבה אשורית בעי שרטוט אבל כתיבה שכותבין בה כתבים ופירושים לא. ולפ"ז אין ראיה כלל מהא דהכא דאפשר כתבם באגרת היה הכל בכתיבה אשורית שוב ראיתי בלח"מ שכתב בהל' יבום שם כעין מה שכתבתי דמהא דאביי נראה דתפס כר' יצחק ולא כהאי דמתני' אלא מ"ש לבסוף דר' יצחק ומתני' לא פליגי ודחק עצמו הרבה בזה אין לדבריו שורש ועיקר ע"ש:
אמר ר' יוחנן לית כאן וכו'. הבעל המאור ז"ל כתב על הסיפא דמתני' אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי דברי ר"מ ה"ר אפרים ז"ל פירשה בבה"כ של יחיד והוצרך לפרשה כן משום דקשיא ליה דר"מ אדר"מ כיון דאמר ר"מ שאין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו על מה צריך תנאי הלא הוא עומד בקדושתו לעולם ע"כ מדברי הר' אפרים ז"ל וזהו קושיית הש"ס דהכא וכמה שהסברתי בפנים בהאי ועוד וכו' וכלומר הא לר"מ ודאי מרבים לרבים איירי הכא דאלו ליחיד הא ס"ל אין מוכרין כלל וא"כ אמאי צריך תנאי הלא בקדושתו הוא עומד ולא הוה ניחא ליה לה"ר אפרים לתרץ כתירוצא דהכא דרישא בס"ת איירי משום דהני מתני' בדיני בהכ"נ קאמרי ולפיכך אוקמה בבה"כ של יחיד מכח האי קושיא. והש"ס דהכא לא הוה ניחא ליה לאוקמי בבה"כ של יחיד דמכיון דשל יחיד אין בו משום קדושה אכתי הקושיא במקומה עומדת למה לי תנאי ואי מיחיד ליחיד איירי א"כ מאי שנא שהיה של יחיד זה או שהוא עכשיו של יחיד אחר ואי מיחיד לרבים איירי א"כ מעלה קדושתו לסברת ר"מ ופשיטא דא"צ תנאי. וזה לכאורה קושיא על פי' הר"ר אפרים ז"ל אם לא שנאמר דמיחיד ליחיד ולבית דירה איירי ואכתי דוחק וכתב עוד בעל המאור וה"ר שלמה ז"ל פירש משום דנראה כמזלזל כשמחליטין אותו ומסלקין את עצמן ממנו ולי נראה מתני' מילי מילי קתני אם מכרן לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לר"מ כדקתני רישא לוקחין בדמיו תיבה ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן ובזו אסר ר"מ למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושה בדמים כל צרכן ואע"פ שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות בדמיו שכר מותר ואע"פ שמכרוהו לחלל קדושתו ובתר הכי קתני אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי כשמוכרין אותו להעלות בדמיהן ולחלל קדושתו בקדושת הדמים והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דייר ביה הא הויא לה ריבית אלמא בשמוכרין לבית דירה עסקינן והא לאו דייקא אלא או לפרושא דידן או לפי' הר"ר אפרים ז"ל אבל לפירוש הר"ר שלמה ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה עכ"ל. ודקדקו על פירוש רש"י ז"ל קל הוא דהיינו נמי דקאמר היכי דיירי בה להיות להם בהכ"נ מיוחד לתפלה הא הויא ליה רבית דהא בין לבית דירה ובין מיוחד לתפלה כרבית היא שהיו צריכין לשכור להם בית אחר ליחדו לתפלה:
חל להיות ערב שבת וכו'. האי פלוגתא פלוגתא דרב ושמואל בבבלי פרקין דף ל' ודר' זעירא כרב והכי קי"ל:
לקרות במגלת אסתר אין אתה יכול שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן. האי ש"ס לא ס"ל טעמא דרבה כדאמרינן בש"ס דילן בר"ה ובסוכה והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגלה. וב"מ בין אלו הטעמים בעיר שאינה אלא כרמלית וכגון ירושלים עד שלא נפרצו בה פרצות וכדאמרינן בפרק בתרא דעירובין דלטעמא דרבה ליכא למגזר בה לרבא דס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה בהוצאה ואלו לטעמא דהאי תלמודא אכתי אית ביה משום שאין קורין בכתבי הקודש וכו' ונמי מדרבנן בעלמא הוא ועי' לעיל בפ"ד דר"ה ובחיבורי פני המנורה הארכתי בענין זה והיוצא ממנו ואין כאן מקומו:
סימניהון דאלו פרשתא בין הכוסות הללו וכו'. הרי"ף ז"ל הביא לזה בפרקין ולבסוף כתב נקיט האי סימנא בידך כד מקלע ר"ח אדר הסמוך לניסן וכו' הסי' זבד"ו ופרטן זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו וכו' ולא הביא ז"ל להא דהכא אלא משום הא דקאמר בין הג' לד' לא ישתה דהאי סימנא קאי: