כל כינוי נזירות. באומר אין נאה כזה. מסוגיא דהכא משמע דבנאה לא בעינן תפוס בשערו אלא נזיר עובר לפניו מהני דהלואי אהא נאה כמותו קאמר וכן משמע מהכא דבאומר הריני כזה תפוס בשערו לחוד הוא דמהני אבל לא משמע כן מסוגית הבבלי אלא בנאה תפוס בשערו דוקא הוא דמהני אבל נזיר עובר לפניו לא מהני ובאומר הריני כזה נזיר עובר לפניו מהני. ואפי' אם נפרש דברי רבי יוסי ב"ח דהכא דתפוס בשערו נמי בעינן קאמר לא אתייא כסוגית הבבלי דמשמע מהתם דהא דמוקי שמואל באומר הריני כזה בשהנזיר עובר לפניו לחוד הוא דקאמר ולא בעינן תפוס בשערו וכדפירשו התוס' ד"ה הריני כזה וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א מהל' נזירות הל"ו ובפ"ב הל"ד ולא כדמשמע מדברי המפרש בבבלי דף ג':

אמר רבי שמעון בן לקיש לשון אומות העולם הוא. בבבלי נדרים ד י' מהפך הגי' דר"ל לדרבי יוחנן דקאמר לשון א"ה הן ונ"מ שהולכין אחר כל לשון שהם מכניס באותו מקום ובאותו זמן כדמשמע הכא להאי מ"ד וכ"כ הרמב"ם בכ"א מנדרים הלט"ז וכרבי יוחנן דהתם ועיין בריש נדרים שכתבתי שם להכריח דסוגיא דהתם אזלא כמ"ד לשונות א"ה הן ואינו סותר למה שכתבנו שהולכין אחר כל לשון דהתם ה"ק ולמה לא תנינן כינוי ערכין כלומר דקס"ד דלשונות שבדו חכמים הן וא"כ למה לא אמרו נמי בערכין ותמורות כן ומשני דלשונות נכרים הן וא"כ לא הוי מנינן למיתני ערכין ערצין כו' דבלשונות נכרים לא אשכחן בהו כה"ג:

הרי עלי לשלח פרע כו'. בבבלי לא נחית להא דהתם קאמר אהא דפריך ממאי דהדין שלוח ריבוייא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים אימא מידי דעבורי הוא דכתיב ושולח מים על פני חוצות תנא פרע פרע יליף כתיב הכא גדל פרע שער ראשו וכתיב התם גבי כהן ופרע לא ישלחו וצ"ל דהאי ש"ס לא ס"ל להאי ג"ש והילכך עד דאמר נמי הריני מסלסל או הריני מכלכל:

נעשה כמתנדב ציפורין. משמע דלרבנן עכ"פ ציפורין הוא מביא לשלם נדבתו ולא דמי לאשם דלקמיה דהתם ודאי אינו מביא כלל דנדר בטעות הוא אבל ציפורין מביא שהרי באין בנדבה הן וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה אלא שבחיבורו נראה שחזר בו שהרי כתב בפ"א הל"ז אמר הרי עלי ציפורין אינו נזיר והרי זה כמי שלא הוציא בשפתיו כלום ומשמע דאפי' ציפורין אינו מחויב להביא והכי משמע מסוגית הבבלי דהרי שקיל וטרי לרבי יוחנן דגריס התם אליביה כדר"ל דהכא דאמר טעמיה דר"מ חיישינן שמא ציפורי נזיר טמא קיבל עליו ודילמא ציפורי נדבה קיבל עליו א"כ הרי עלי קן מיבעיא ליה. ולפ"ז האי דיוקא דייקינן נמי אליבא דרבנן דודאי לא נתכוין לצפורי נדבה וא"כ כמי שלא הוציא בשפתיו כלום הוא:

כרבי יהודה עד שיזכיר ווי"ן. האי ש"ס לשיטתיה אזיל דמוקי לה לפלוגתייהו דר"מ ור"י בהכי וכמפורש בפרק בתרא דגיטין הל"ו וע"ש וש"ס הבבלי לא מחלק הכא בהא ועיין לקמן בפ"ב דקידושין הל"א ד"ה מאן תנא ווי"ן מ"ש מזה:

נדרים חלין על האיסורין. וה"ה בנזירות ואע"פ שלא אמר עלי ודלא כמ"ש המפרש בדף ד' ד"ה הרי מושבע ועומד דהא דנזירות חלה על דבר מצוה דוקא בנשבע מפי עצמו בתחלה שישתה יין אלא כפירוש ר"ת בתוס' ד"ה מאי היא וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ז מנזירות הלי"א שכתב ואצ"ל לומר שהוא אסור ביין קידוש שהוא מד"ס משמע ומפרש כר"ת וכגירסתו שם בגמרא וכי מושבע ועומד מהר סיני וממילא נשמע דחלה אף על מושבע מהר סיני והא דכתב שם כיצד מי שנשבע שישתה יין היום ואח"כ נדר בנזיר צ"ל דלאו דוקא הוא לפי גירסא זו בגמרא וכדמשמע מהכא דאפי' על איסורין שמושבע מהר סיני חלה הנזירות:

מן הכא הכביד שערו רבי. וכן היא פלוגתא דתנאי בבבלי דף ד'. לרבי מגלח כל י"ב חדש דילפינן מאבשלום דמגלח לי"ב הוה ולרבי נהוראי לשלשים יום ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מנזירות הלי"ב בהא כרבי דנזיר עולם מיקל בתער כל י"ב חדש ומסוגיא דהכא משמע דחכמים דפליגי אדרבי במתניתין דלקמן גבי הריני נזיר כשערות ראשי דסברי מגלח אחת לל' יום פליגי נמי הכא דלדידהו אין נזיר עולם מגלח לי"ב חדש אא"כ באומר מלא כדמפרש לקמן. אבל מסוגית הבבלי אין לנו הכרח לומר כן דהתם לרבנן מטעמא אחרינא הוא דנעשה כאומר כמנין שערות ראשי ונזירות חלוקות הן אבל הכא מודו דמגלח לי"ב חדש. וכן הא דקאמר הכא לקמן דבאומר כמנין אפי' רבי מודה דנזירות חלוקות הן פליגא אסוגית הבבלי דשלהי פרקין דקאמר התם לרבי לא שאני ליה מונה וכן הא דמשמע מסוגיא דהכא דמחלק לרבנן באומר מלא גופיה בין דין דמלא שער ראשי ובין יין דמלא הבית דהתם מגלח אחת לל' יום ומטעמא דפרישית לקמן בפנים דהואיל ואמר פתם נזרתי אין מחמירין עליו כל כך גם בזה אין לנו הכרח מסוגית הבבלי לומר כן אלא דאיכא למימר דהתם לרבנן נמי מגלח אחת לי"ב חדש ודינו כשאר נזיר עולם דמגו דנחית לנזירות מחמרינן עליה בכל. ועיין לקמן בד"ה ותני עלה שם נתבאר כוונתינו מתוך דברינו אלה:

הוסיף רבי יודה אם אמר כמלקטי קייץ כו'. כך היא הגירסא בתוספתא אלא דשם לא גריס הוסיף ולפי גירסא זו שפיר הוי הוכחה דר' מודה באומר כמניין ולא פליג אלא בסתם כדפרישית. אבל בבבלי שלהי כרקין גריס רבי יהודה אומר הריני נזיר מנין הלקטי קיץ ומנין שבילי שמטה והילכך מפרש התם טעמא דרבי יהודה דמנין שאני ופליג בהא ארבי דלא שאני לוה מונה כדמייתי התם ברייתא דקאמר הכי רבי בהדיא. ויצא לנו עוד מזה דלשיטת הבבלי פלוגתא דרבי ורבנן במתני' הריני נזיר כשער ראשי בין במנין ובין באומר מלא דהתם לא מחלק מידי וטעמייהו דרבנן דלעולם אמרינן בכה"ג נזירות חלוקות הן ומגלח אחת לשלשים ימים מכיון דתלה נזירותו בדברים חלוקין אבל בעלמא אפילו לרבנן נזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש. ולבי אע"ג דחלה בדברים חלוקין כיון דאמר הריני נזיר נזירות אריכתא היא. ומיהו אחת לי"ב חדש היא דמגלח כדקאמר הכא בהדיא לרבי וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה וכן פירש הר"ב ודלא כפי' המפרש התם במתני' רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום נזירות אריכא היא ואינו מגלח לעולם:

ויידא אמרה על רבנין שהוא מגלח אחת לשלשים יום הדא היא. איכא למידק דהא משמע דהש"ס דהכא ס"ל דנזיר עולם דמתני' דהכא לרבנן נמי מגלח אחת לשלשים יום כפי שנתבאר ומאי דוחקיה לאהדורי על מתני' דמלא הבית הא שפיר אשכחן תרווייהו לרבנן במתני' דהכא ובמתני' דכשער ראשי דמגלח אחת לשלשים יום ובאומר מלא שערי מגלח אחת לי"ב חדש וי"ל דרצה לחלק באומר מלא גופיה לרבנן בין מתני' דמלא שער ובין מתני' דמלא הבית ומטעמא דפרישית בפנים:

ותני עלה שהוא מגלח אחת לשלשים יום הך ברייתא ליתא בש"ס הבבלי. ומתוך מה שנתבאר לעיל דלפי שיטת הבבלי דבמתניתין דמלא שער פליגי ר' ורבנן לעולם בין במונה ובין אומר מלא לר' מגלח אחת לי"ב חדש הואיל ואמר מתחילה הריני נזיר הוי כשאר נזיר עולם עד שיאמר הרי עלי נזירות ולרבנן מכיון דתלה נזירות בדברים חלוקים מגלח א' לשלשים יום ולפ"ז במתני' דמלא הבית דאם אמר סתם נזרתי דלין אותו להחמיר ונזיר כל ימיו הוא ולכ"ע בין לר' ובין לרבנן מגלח א' לי"ב חדש דכשאר נזיר עולם הוא ובהא לא פליגי ר' ורבנן לפי שיטת הבבלי וטעמא דהא הכא לא תלה הוא נזירותו בדברים חלוקין והוא אומר לב"ד שידונו דעתו וכיון דמחמרינן עליה להיות נזיר עולם מטעמא דנחת לנזירות ושמא מלא החרדל קביל עליה דינו כשאר נזיר עולם. ואין להכריח מסוגית הבבלי דף ח' דקאמר עלה דהאי מתני' דאפי' ר' יהודה מודה בהא דנזיר כל ימיו הוא אע"ג דבעלמא ס"ל ספק נזירות להקל שאני הכא דנחית ליה לנזירות ובמאי לחלוקי מיניה ופריך אמאי לא ליחזי לקופה כאלו מלאה קישואין ותהוי ליה תקנתא לא ס"ד דנזירות הוא דקביל עליה ור' יהודה סבר לה כר' דאמר אין זה מגלח א' לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי ע"כ ולכאורה משמע דלענין זה נמי אמרינן ור' יהודה סבר לה בהא כר' דמגלח א' לי"ב חדש וא"כ לרבנן דפליגי התם על ר' וס"ל דמגלח א' לשלשים יום ס"ל נמי הכא כן ולא אתיא סיפא דמתני' דמלא הבית כוותייהו (וכן דעת התי"ט לפרש כן). אבל הא ליתא כלל דהא דקאמר ר' יהודה סבר לה כר' ה"ק כמו דמצינו לר' דמחמיר התם אע"ג דתלה נזירותו בדברים חלוקין אפ"ה מכיון דאמר מתחלה הריני נזיר נזירות חדא הויא ואין זה מגלח לשלשים יום וה"נ אליבא דר' יהודה במתני' אע"ג דאיכא למימר דליחזי כאלו קופה מלאה קישואין ותיהוי ליה תקנתא הא לא אמרינן דמכיון דנחית לנזירות מחמרינן עליה דשמא מלא חרדל קביל עליה ונזיר עולם הוי ולא מיתוקמא מילתיה דר' יהודה כרבנן דלדידהו לעולם אמרינן בההיא דהתם נזירות חלוקין הן ולא ס"ל לרבי יהודה האי סברא שכתבנו לחלק אליבא דרבנן בין תלה היא נזירותו בדברים חלוקין או לא ולפיכך לא מוקי הש"ס מילתיה כרבנן אלא כר' ועוד דלמסקנא דקאמר לר' יהודה שאני ליה ברישא בין מונה לאינו מונה וס"ל כוותיה דר' בחדא ופליג עליה בחדא וא"כ לא מצי לאוקמי מילתיה כלל לרבנן דלדידהו אפילו באינו מונה קאמרי התם דנזירות חלוקין הן כמו שנתבאר לעיל אבל לרבנן גופייהו דהתם שכיר איכא למימר דמודו הכא להא דרב יהודה ומשום דלא תלה הוא נזירותו בדברים חלוקין חדא נזירות הויא ומגו דנחית לנזירות מחמרינן עליה דלית ליה תקנתא במלא קישואין כמו שנתבאר והשאר נזיר עולם הוי ובהא כ"ע ל"פ דמגלח אחת לי"ב חדש. ומתוך זה נתבארו לנו דברי הרמב"ם ז"ל על נכון כי המה סובבים והולכים על קוטב הישר ונטוים על קו האמת שכתב בפ"ג הלכה יח בדין הריני נזיר כשער ראשי שמגלח אחת לשלשים יום כרבנן מטעמא שתלה נזירותו בדברים חלוקים ואפילו לא אמר כמנין ה"ו כמי שאמר כמנין ובדין דמלא הבית ומלא הקופה כתב לעיל בהלכה י"ז ואם אמר סתם נדרתי רואים את הקופה כאלו היא מלאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו ויש לו לגלח מי"ב חדש לי"ב חדש ויביא קרבנותיו כשאר נזירי עולם. והן הן הדברים שבארנו דפסק כרבנן דהתם וכר' יהודה דהכא דמודו ליה רבנן בהא. והתי"ט כתב במשנה ה' בד"ה ונזיר כל ימיו אחר שכתב פירושו בגמ' (וזהו כפי מה שנדחה לעיל בדברינו) וז"ל ולא עוד אלא שראיתי להרמב"ם בפ' ג' מהל' נזירות שפסק כדלעיל דלא כר' ובדהכא פסק דמגלח כל י"ב חדש והא הוי כמזכי שטרא אבי תרי וצ"ע שהראב"ד והכ"מ לא העירו בזה כלל עכ"ל. ולפי מה שכתבנו יפה כתב הרמב"ם ויפה ויכה לנו דיש לחלק בין תלה הוא עצמו בדברים חלוקין לאומר סתם ותולה דעתו דב"ד וכל המעיין יודה לדברינו כי דבריו המה ברורים וחזקים כראי מוצק ובעל משנה למלך תירץ בענין אחר והנלע"ד כתבתי:

מנה ו' חדשים כו'. אי אפשר לפרש הבעיא אלא בנזיר עולם דבנזיר לזמן פשיטא דסותר ואין להקשות הא לקמן קאמר גבי נזיר עולם מאחר שאילו נטמא ואין לו מהיכן לסתור משמע דנזיר עולם אין לו סתירה התם לענין הפסק קאמר דאע"פ שנטמא צריך לטהר ולנהוג נזירותו לעולם ולא שייך השלמה גביה וכיון שכן אין ראוי להפסיקן כדפרישית התם אבל הכא לענין גילוח קא מיבעיא ליה אם מונה הוא מימים הראשונים כיון דלא שייכא השלמה גביה או דסותר כשאר נזיר. ובבבלי ליתא להא ומשמע דפשיט ליה דכשאר נזיר הוא לענין זה:

מכיון שלא קידש שערו בדם מי מתירו לגלח. עיין מזה לקמן סוף פ"ב ד"ה סותר ל' ולקמן פ"ו:

הריני נזיר לאחר כ' יום נזיר עולם מכבר. כה"ג בעי בבבלי פ"ב דף י"ד וכן בעיא שניה בנזיר שמשון מכבר אלא דהתם איפכא קא מיבעיא ליה בהא הריני נזיר שמשון לאחר כ' ומעכשיו נזיר סתם וטעמא דהתם פשיט לה לבעיא ראשונה בדרך את"ל כיון דאפשר לאיתשולי חיילא הריני נזיר שמשון כו' הכא לא אפשר לאתשולי דנזיר שמשון ליתיה בשאלה מי חיילא או לא. ולא מצי למיבעיא איפכא כדפירשו התוס' שם ד"ה אמר הריני נזיר כשמשון. ושיטתא דהכא א"א לפרש בדרך את"ל מה"ט. וכן הא דמסיק הכא דנזירות תורה דוחה לנזירות שמשון לא משמע כן משיטתא דהתם דא"כ לעולם נוהג בנזירות תורה בין אמר נזירות סתם מעכשיו או נזירות שמשון מעכשיו וכן נראה מדעת הרמב"ם שפסק בפ"ד הלכה ט' בדין דבעיא שניה דאין מגלח לנזירות סתם וכדפירש הכ"מ שם שפסק לחומרא וש"מ דלית לן האי סברא דקאמר הכא דנזירות תורה דוחה לנזירות שמשון. וקרא דתורת נזרו איכא למימר דאיצטריך לדרשה כדדרוש בספרי יכול אפי' אמר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו כפי נדרו ת"ל כן יעשה על תורת נזרו ועיין מזה עוד לקמן פ"ב:

יצא נזירות שמשון שלא תלה מפיו עליו אלא מפי הדיבור. הכי מסיק לה בבבלי דף ד' בהא דקאמר ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב כי נזיר אלהים וגו' התם מלאך הוא דקאמר וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג הלכה י"ג שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה ואפי' הכי פסק האומר כשמשון הרי זה נזיר וכר' יהודה כדמסיק הכא וכן התם ואע"ג דבעינן דבר הנדור כבר תירץ הר"י בן לב מביאו הכ"מ שם שאני נזירות דכתיב לה' לרבות אע"ג דלאו דבר הנדור כדדריש התם גבי בכור לה' לרבות ולא כתירוץ הכ"מ שפי' דברי הרמב"ם כסברת המקשה דנזיר אלהים מנוח הוא דקאמר ליה וכבר העיר התי"ט בזה אלא במה דהקשה על הכ"מ שהרי הרמב"ם כתב שמשון לא היה נזיר גמור כו' א' משום הא לא איריא דאפשר לומר דכך מתפרשין דבריו לא היה נזיר גמור מדעתו שהרי הוא לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו וציוה לאביו שיזירנו כשיולד וכפירוש התוס' שם בדברי המקשה ולאשמעינן דאפ"ה היה מותר לטמא למתים כדמסיק שם. לפי שכך ה"ה הציווי ע"פ הדיבור וא"כ האומר כשמשון מתפיס בדבר הנדור הוא ואי קשיא הא קשיא דהרי הרמב"ם כתב שם לקמן בהלכה י"ד ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה. ועיקר הטעם משום דשמשון לא הוה נדור כדפירש הכ"מ שם וכדפירש רש"י ז"ל וש"מ דלא היה נזיר אלא ע"י ציווי של מעלה לבד וכדקאמר הכא אלא מכי הדיבור ומש"ה העיקר כתי' הר"י בן לב:

אחד לחידושו יצא. כי נזר אלהיו על ראשו. וכן כתבו התוס' בדף ה' לבר פדא דס"ל כרבי יהונתן דהכא ועיין לקמן ריש כ"ג ד"ה הדא מסייע לבר קפרא:

שהתירן משה ובית דינו. כדפרישית ובספרי זוטא גריס ר"ע אומר הימים הראשונים יפלו מה שגזרו הראשונים שלשים יום. ואין להקשות למאי דפרישית אם כן אמאי לא נפקא ליה מהאי קרא גופיה גדל פרע כדדריש האי תנא לעיל. וכדדריש רבי יאשיה בבבלי דאיכא למימר דס"ל להאי תנא דממשמעותיה דקרא לא נפקא לן דשיעור פרע שלשים יום אלא מהתם דכתיב ראשיכם אל תפרעו והתם משום אבילות התירן ושפיר יש לנו סמך מן הכתוב דפרע הוא שלשים יום כשיעור אבילות דמצינו הרבה במקרא שהן שלשים יום. ובספרי פרשת הברכה בפסוק ויתמו ימי בכי אבל משה ומנין לימי נזירות שהם שלשים יום נאמר כאן ימי ונאמר להלן ימי מה ימי האמור כאן שלשים יום אף ימי האמור להלן שלשים יום ע"כ:

שנייא היא דאמר אחת. בבבלי דף ז' מקשי כה"ג ומשני רבא התם מעיקרא כגון שהחזיק בדרך והילכך אמרינן דעתו היה להיות נזיר כל זמן שהוא בדרך עד בואו למקום פלוני ושקיל וטרי התם ובתר הכי קאמר למה לך לאקשויי כולי האי שאני התם דקתני הריני נזיר אחת כדמשני הכא ומשמע דלהאי שינוייא לא צריכין להא דמחלק מעיקרא בין החזיק בדרך או לא וכן משמע מדברי התוס' שם ד"ה שאני התם והרמב"ם בפ"ג הל"ה כתב לחלק בין החזיק בדרך או לא ושמא דסבר דאפילו למאי דמשני רבא בשינויא בתרא מ"מ הדין אמת הוא דכשהחזיק בדרך דעתו להיות נזיר עד שיבא למקום פלוני:

לא נחלקו כו'. בבבלי שם קאמר אליבא דרב דסבר לה כר"ע דדריש לישנא יתירא גבי לא את הבור ולא את הדות כו'. והאי ברייתא דהכא ליתא התם וצ"ל שאינה עיקרית דהא משמע דר"ע גופיה פליג בהא וא"כ קשיא דר"ע אדר"ע:

מטילין אותו לחומרין. עיין לעיל הל"ב ד"ה הוסיף וד"ה ותני עלה מ"ש שם בזה:

הריני נזיר כל ימי כו'. כך הגי' בתוספתא. ובבבלי שם גריס אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם ומדברי הרמב"ם נראה דגריס כמו הגי' דהכא שלא חילק שם בהלי"א בין אמר נזיר עולם לאמר נזיר לעולם:

אם כמנין ימות השנה צריכה. והרמב"ם ז"ל בפ"ג הל"ז פסק בפשיטות ואם אמר סתם מונה שנ"ד נזירות שהרי בארנו שכל הנדרים הולכין אחר לשון בני האדם ואין כל העם קורין שנה סתם אלא לשנת הלבנה וכתב שם הכ"מ הטעם דפסק כן נגד בעיא דלא איפשיטא הכא משום דתנן בפ"ד דטהרות ספק נזירות מותר ע"כ ואי משום הא קשיא אמאי לא פשיט לה האי ש"ס ממתני' דהתם אלא ודאי טעמא דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל דפליגי לעיל בפ"ט דנדרים אם הולכין בנדרים אחר לשון בני האדם או לא ולכיכך מספקא ליה והרמב"ם פסק כשיטת הבבלי דפשיטא ליה דהולכין אחר לשון בני האדם. אחר כתבי זאת מצאתי לבעל משנה למלך שתירץ כן:

ואתייא דשמעון הצדיק כר"ש. משמע דהכי מסיק לה דכ"ע נזיר טהור נמי חוטא הוא ודרבי יהודה במתני' דקאמר זכות היא לו לפי פירושא דהאי ש"ס יחידאה היא אבל מש"ס הבבלי נדרים דף י' משמע דשמעון הצדיק פליג אדר"ש וס"ל דלאו חוטא מיקרי אלא אשם נזיר טמא הוא דלא אכל כדאמר התם ומסוגיא דהתם לא שמעינן מידי למסקנא דהא רבי יהודה ושמעון הצדיק בחדא שיטתא קיימי ור"ש ור' אלעזר הקפר בחדא שיטתא דאפילו נזיר טהור חוטא הוא והוו תרי לגבי תרי ועיין בר"ן שם ומדברי הרמב"ם בסוף הלכות נזירות משמע נמי כעין דהכא דכתב שם אבל הנודר לה' דרך קדושה ה"ז נאה ומשובח ושמא דלא אתא אלא להוציא בנודר דרך כעס כדמשמע מדבריו וע"ש ואין להאריך:

הדרן עלך כל כינוי נזירות