שני נזירין שאמר להן אחד. ולא סוף דבר וכו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מנזירות הלכה י"ז. ובבבלי ריש פרקין פריך עלה דמתני' שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא והוי ליה ספק טומאה ברה"ר וספיקו טהור ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ואיהו לא בהדייהו קאי וכתב הרמב"ם שם אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין כיון שהן שלשה הרי הן רבים ורבים ברשות היחיד ספקן טהור כספק טומאה ברה"ר שהוא טהור והראב"ד ז"ל שם הצריך שיהו שלשה במעמד אחד אבל אם הם בחצר אחת והוא רחוק מביניהן לא. ונראה דפלוגתייהו תלוי בהא למאי דאמרו בפ"ק דחולין דף ט' וכן משמע בגמרא דסוטה דף כ"ח ספק טומאה ברה"ר הלכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה רה"י וכו' וא"כ כי סוטה שלא יהו שלשה במעמד אחד אבל אין דעת הרמב"ם כן שכתב בריש פרק ט"ז מאבות הטומאות דספק טומאה ברה"ר שהוא טהור מציבור שעושין הפסח בטומאה ילפינן לה והוא מהתוספתא וכדאמרינן בהאי תלמודא בריש סוטה ועיין שם בדף ב' ד"ה מפני מה אמרו מ"ש מזה וא"כ כל שהן רבים ואירע ספק טומאה ביניהן ספקו טהור אע"פ שלא היו במעמד אחד כי התם דאין חילוק בין הציבור במעמד אחד או לא ועיין לקמן בד"ה ציבור שנטמא:

תנאי היה בלבי. בש"ס כריתות ריש פ"ג דף י"ב שקיל והכי התם בהאי ענינא ומסיק כר' מנא דהכא דבכל מקום דאיכא מיגו נאמן הוא אפי' נגד שנים וקאמר דטעמא בנזיר שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דנאמן דאי בעי אמר נשאלתי על נזרי. וטעמא דלא אמר כדהכא משום דקי"ל דברים שבלב אינן דברים כ"א לגבי אונסין התירו לבעל בלבו את נדרו כמבואר בפ"ג דנדרים דף ה' גבי נודרין להרגין וכו' ע"ש:

התרו בו על שניהן כאחד פלוגתא דר"י ורשב"ל. משמע מהכא דאפי' בהתרו בו באחד פליג ר"ל והכי מפרש לה נמי לשני י"ט של גליות שהתרו בו שלא יעשה מלאכה בשני הימים כאחד ולא משמע הכי בבבלי פרק אלו הן הלוקין דף י"ו גבי פלוגתא דר"י ור"ל דקאמר התם ר"ל סבר לה כרבי יהודה דתניא הכה זה וחזר והכה זה וכו' או שניהן בבת אחת חייב רבי יהודה אומר בבת אחת חייב בזה אחר זה פטור אלמא בבת אחת לא חשיבא ליה התראת ספק. ולמאי דמחלק בהאי תלמודא ביבמות סוף פרק נושאין על האנוסה דבדבר שאי אפשר לעמוד על ספקו אפילו רבי יוחנן מודה דלאו התראה היא קשיא דלא שייכא הכא פלוגתייהו דהרי אי אפשר לעמוד על הספק:

ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח. הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ז מהלכות קרבן פסח הלכה ו' כדברי רבי הושעיא ביחיד ובציבור וכתב הכ"מ הטעם משום דרבי הושעיא רביה דרבי יוחנן הוא. וקשיא לי לפ"ד דא"כ מאי טעמא לא פסק גם בנזיר כרבי הושעיא דמגלח על ספק רה"י והנראה לע"ד דבכולא פסק כרבי יוחנן לבר מיחיד מטעמא דבעינן למימר לקמן דבנזיר ה"ט דלא פסק דמגלח על ספק רה"י לפי הכלל דנקטינן אליבא דשיטתו ז"ל דכל הספקות אפילו בספק דאורייתא שהוא לחומרא עיקר החומרא מדבריהן הוא כמ"ש בר"פ ט"ז מאבות הטומאות דספק רה"י אף שהוא כודאי טומא' מדרבנן הוא שאיסור כל הספקות מדבריהן הוא וכמ"ש בסוף פ"ט מט"מ ובא"ב והרבה מקומות וא"כ אין חייבין עליו על ביאת המקדש ואין הנזיר מגלח עליו כדעת רבי יוחנן. ובציבור ל"פ רבי הושעיא ורבי יוחנן דהכל מודים שיעשה בטומאה אלא דרבי הושעיא מפרש דבריו יותר דכדין פסח הבא בטומא' ודאית מחשבינן ליה לחומרא כדפרישית שאין פסח שני אחריו ונ"מ אם יש כאן מי שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון נדחה מפסח לגמרי כפי הכלל דנקטינן וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו שם הלכה ד' והא דפסק ביחיד שנטמא בספק רה"י דידחה לפסח שני הוא מטעמא דדעת רבי יוחנן דס"ל דמשלחין בדרך רחוקה אידחי בש"ס הבבלי בפסחים דף פ' גבי היו ישראל מחצה טהורין וכו' אע"ג דהאי סוגיא לאו אליבא דהלכתא איתמר אלא אליבא דרבי יהודה דאמר אין קרבן ציבור חלוק אבל אנן קי"ל דהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מ"מ שמעינן מהתם דנדחו דברי האומר משלחין בדרך רחוקה כדאמר שם רב נחמן זילו ואמרו ליה לעולא מאן ציית דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט ותו לא מידי:

אמר רבי אבין מכל מקום לא מנו הזיית ערלים. דעת רבי אבין כהאי דמר זוטרא בבבלי הערל דף ע"א דאתקיף ליה ודילמא פסח הבא בטומאה הוה ולא שמיע ליה הך ברייתא דמייתי רב אשי התם תניא בהדיא מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהר:

מצינו כמה אשמות דוחין מפני ספקות. משמע מהכא דאפילו לרבנן אשם מעכב ס"ל וכן דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י הלכה ח' אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת וכדמשמע בבבלי זבחים שם ובהרבה מקומות דאין האשם מעכב והא דמקשי בבבלי פרקין דף ס' והא בעי אשם ומשני ר"ש היא דאמר מייתי ומתני כלומר לר"ש באמת הוא מייתי ומתני דס"ל יש תקנה בתנאי ואשם מעכב אבל לרבנן אין תקנה בתנאי ואשם אינו מעכב:

רבי ירמיה פשיטא ליה במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור. כלומר בהאי נזיר דאיירינן ביה שספק נצטרע הוא והלכך שערו לעולם אסר מטעמא דפרישית אבל בנזיר שנצטרע ודאי שערו מותר וכך הם דברי הרמב"ם שם הלכה ב' ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנייה מספק ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה:

לא שנייא היא למטן למעלה וכו'. וכן מסיק בבבלי דהקפת כל הראש שמה הקפה. ומהיכא משמע דאיפשיטא ליה להש"ס מכח האי קושיא דאפילו מספק דוחה אבל בבבל מוקי לה באשה וקטן דליכא לאו דלא תקיפו ולאו דבל תשחית אבל האיש אינו מגלח מספק לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת כדכתב הרמב"ם שם ואינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד שהרי ודאי נזיר היה:

טמא בספק וכו'. הך גי' משובשת ומוטעית היא וא"א להעמידה והעיקר כגי' התוספתא שהבאתי בפנים וכן פסק הרמב"ם שם:

הדרן עלך שני נזירין