Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Niddah Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. למאי דאמרינן הכא בגמרא אשה על ידי שהיא רגילה במי רגלים וכו' יש לפרש כדברי התוספות בריש פרקין דטעמא דשמאי דס"ל אשה בדוקה היא והלל ס"ל כיון דשכיחו בה דמים כאינה בדוקה דמיא דבהאי סברא גופה פליגי אם אמרי' ע"י שהיא רגילה במי רגלים כבדוקה דמיא או לא ועיין לקמן:
ולא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד וכו'. בזה יש להשוות ממש כשקלא וטריא דהתם אליבא טעמא דפלוגתייהו וזה דהתם לא פריך ממבוי אלא לשמאי ולטעמא דהעמד אשה על חזקתה דלהלל לק"מ דלא ס"ל העמד על חזקתו אלא בדבר דאתו מעלמא אבל לא באשה דמגופה אתיא וזהו לגי' רש"י ז"ל וכן לגי' התוס' דלא אמרינן העמד דבר על חזקתו אלא בר"ה והיינו ספק נגע ספק לא נגע אבל לא ברה"י וא"כ ל"ק להלל ממבוי דכרה"י הוא. והכא מדייק ר' יוסי למאי דפריך לשמאי ממבוי וה"ק ומאי טעמא לא קשיא לך אדהלל דהא אשה למבוי המתכבד דמיא ומאי אית לך למימר על כרחך דלהלל לא ס"ל הא דמשום שעוברין בה מי רגלים תהוי כמבוי המתכבד אלא דאפ"ה אמרינן דכותלי בית הרחם מוקמי לדם ושמאי ס"ל דאין כותלי בית הרחם מעמידין לדם ומהאי טעמא גופיה לפי שמי רגלים מצוין בה ואי הוה בה דם מעיקרא הוי משכחא ליה דהמי רגלים היו שוטפין אותו לחוץ וא"כ כד אתינן להכי תו לא צריכין לטעמא אחרינא לפלוגתייהו אלא דבהא גופיה פליגי אי מוקמי כותלי בית הרחם לדם או לא וכדאמרן ולא דמיא כלל למבוי וכדאמרינן התם נמי בזה דלהאי לישנא וללישנא דאשה מרגשת בעצמה ליכא למירמי כלל ממבוי. ומיהו בהא דמשמע מהכא דטעמא דמבוי דמטהרינן משעת הכיבוד לפי שחזקתו מתכבד הוא וזה מוכרח הוא דס"ל להאי ש"ס הכי מדמדמי מתכבד לשטף של גשמים עובר. בהא לא קאי המסקנא הכי התם בפ"ז דף נ"ו ע"ב דלא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק הוא לפי שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן וזה לא שייך לא בשטף של גשמים ולא לדמות לדין אשה לדין מבוי מהאי טעמא ולדייק אליבא דהלל והשתא בלאו הכי ניחא הא דלא מדייק התם אליבא דהלל ממבוי מידי:
בדקה ומצתה טהור אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. לא קאי האי דינא למסקנא ולא הוזכרה חומרא זו בגמרא דילן. והכי נמי מסיק הכא לקמן דאמר שמעית מן כל רבנן מותרת לביתה מיד ולא הביא הש"ס דהכא להא אלא לאשמועינן דאפי' להאי מ"ד כפקידה היא למעט מעת לעת לענין טהרות כדלקמן:
נשמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן. הרמב"ם ז"ל לא הביא להאי תוספתא לא בדין טומטום ואנדרוגינוס שכתב בפ"א ממשכב ומושב הל' ז' שלא העתיק אלא לשון המשנה דזבים ולא כתב כלום מדיין שעתן וגם לא זכר כלום בפ"ג שם בדיני טומאת מעת לעת שבנדה לחלק בין עיקר הטומאה מספק הוא או לא כדמחלק הש"ס דהכא ופשיט לה מהתוספתא ונראה שדעתו ז"ל שלא פסק כהאי תוספתא וטעמו דהא כתמין ג"כ עיקר טומאתן מספק הוא כמבואר בכמה מקומות במכילתין וכמה שביאר בהדיא בדבריו בפ"ט מא"ב הל' ב' ומד"ס שכל הרואה כתם ה"ז טמאה וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא וכן בפ"ג ממשכב ומושב בהל' ט'. ואעפ"כ טמאה היא למפרע כדאמרינן בהדיא בברייתא הכא לקמן וכן התם וכמו שביאר שם ואע"ג דבשאר חומרות לא ילפינן טומאת מעת לעת מטומאת כתם כדאמרינן התם לקמן פ"ב דף ט"ו ע"א התם אין שור שחוט לפניך הכא יש שור שחוט לפניך מ"מ ראיה גדולה היא מכתם לענין דלא משוינן להאי דינא לספק ספיקא כמו בכתם דעיקר טומאה הוא מספק ואפ"ה מטמינן הטהרות למפרע בטומאת ספק וע"כ לומר דהך ברייתא דטומטום ואנדרוגינוס לאו ככ"ע אתייא אלא כתנאי היא דברייתא דכתם פליגא עלה והכי מוכח מהתוספתא דפ"ג דקתני התם כל אשה שיש לה וסת כתמה מטמא למפרע שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמא מעת לעת רבי אומר החמירו בכתם יותר מן הראייה שהכתם מטמא למפרע והראייה אינה מטמאה אלא מעת לעת. ואי איתא אמאי לא חשיב האי חומרא שהכתם טומאתו למפרע אפי' הוא ס"ס וראייה אינה מטמאה מעת לעת אלא בראייה ודאית אלא לאו דלא פלוג רבנן בזה וה"ז דומה למה שכתבו התוס' בדף כ"ט ע"א דמוכח מהתם דמחמרינן אפי' בכמה ספיקי ע"ש. כך נלע"ד לטעמו דהשמיט להא דהכא ולא כמ"ש הרב בעל מל"מ בפשיטות לדינא להא דהכא:
ולא כחולין הן תיפתר וכו'. הכא פריך על האי אוקימתא דנעשו על טהרת הקדש מכח מתני' דטהרות כדפרישית בפנים והתם בדף ו' ע"ב משמע דנקט ללי' בתרא דרב הונא למסקנא וכפירושא בהאי ברייתא לקדש וכו' לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדקאמר לקמן בפשיטות דאמר מר קיבלה מיניה רב שמואל בר יצחק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' משכב ומושב שם ולכאורה סוגיא דהתם דלא כמתני' דטהרות אלא כמשנה ראשונה דפ' בתרא דמכלתין והרי הוא ז"ל פסק כמתני' דטהרות וכמשנה אחרונה דפ"ב כמ"ש בפי"א מאבות הטומאות הל' ט' וזו א' מן השגות הראב"ד ז"ל שם מהסוגיא של מס' נדה וכו' והכ"מ לא ביאר בזה דתרתי פסקיו סתרי אהדדי אבל באמת דדעת הרמב"ם ז"ל שם דהא דחולין שנעשו על טהרת הקדש כחולין הן לענין שאין להם שלישי כמו בשאר חולין וטעמא דאין החולין נתפסין בקדושת הקדש במקום דליכא דררא דטומאה דאורייתא. ומ"מ לשאר דברים מצינו דכקדש הן וכמ"ש הר"ב בסוף פ"ב דחגיגה דלא לכל הדברים הן כקדש. וזהו דאיכא הא דהכא ואע"ג דליכא דררא דטומאה כדכתבו התוס' בדף ו' ע"א משום שרגילות הוא קצת שנעקר הדם לפני ראייתה לכך גזרו רבנן אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכן בעלמא במקום דאיכא דררא דטומאה דאורייתא וזה נלמד מריש פ' חומר בקדש גבי הני מעלות דאית להו דררא דטומאה דאורייתא בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' וכמו שביאר הרמב"ם בזה בפי"ב מאה"ט בהל' י"ו ובזה עולין יפה כל פסקיו בכל מקום בענין חולין שנעשו על טהרת הקדש:
ומקולקלת למניינה ומטמאה את בועלה למפרע. ובתוספתא לא גריס למפרע וכן בגי' דהתם בדף ו' ע"א ליכא למפרע. וגי' דהכא כר"מ אתיא כדמפרש שמואל התם בדף ט"ו ע"א להמתני' שם אליבא דר"מ אבל לחכמים דפליגי עליה אינה מטמא בועלה אלא מכאן ולהבא:
תמן אמרין מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה. זהו ברייתא דאבימי בפרקין שם וכדפרישית בפנים כמסקנא דרבא. וכן הא דבועל נדה כדפרישית דאמשכב ומושב שלו קאי דאלו הוא עצמו בהדיא תני בת"כ דמטמא אדם וכלי חרס בהיסט ומייתי לה התם לקמן בפ"ד דף ל"ג ע"א וכ"פ הרמב"ם ז"ל ברפ"ג ממשכב ומושב:
הדא אמרה ודאי מגעה ברה"ר טמא. התוס' החליטו להא דהכא כמבואר בדבריהם בריש מכלתין וכדמוכח מהתוספתא. והרמב"ם ז"ל שסתם דבריו שם בזה נראה דג"כ דעתו ז"ל כהתוספתא וכפסקא דהאי תלמודא בהא וסמך על מה שביאר בדין ספק טומאה בר"ה בפט"ו מאה"ט שאינו אלא בספק נגע ספק לא נגע כמ"ש שם בהל' ח' וא"כ ודאי מגע בטומאת מעת לעת אף ברה"ר הדין הוא כאן דטומאתו בספק הוא במה שאמרו ועוד דהוא בכלל מה שנשנה בפ"ד דטהרות גבי אלו ספיקות שטהרו חכמים וכו' אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד"ס ספיקו טמא והרי דינים אילו שבמשנתינו כאן קרא הוא ז"ל לכולן אבות הטומאות מד"ס כמו שכתב בספ"ג ממשכב ומושב ואף דמתני' דטהרות לא איירי אלא בדבר שהוא אב הטומאה ודאי מד"ס ולא בספק מיהו כל זה לענין ספק מגע ולא לודאי מגע כמו שמבואר בדבריו ז"ל באה"ט שם בהל' א' שכתב אבל אב הטומאה שהוא מדברי סופרים ספיקו טמא אלא אם כן היה האב עצמו טמא בספק כגון בית הפרס וארץ העמים שאין שורפין על ספק מגען. וא"כ בודאי מגען הכא דינו לעולם בין ברה"ר בין ברה"י שוה הוא וכמה שאמרו דתולין הן:
לוי אמר בעד שלאחר התשמיש היא מתני'. זהו כרב יהודה אמר שמואל התם בדף ה' ע"א עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה וכו'. וכדמפרש התם דקמ"ל דלא אמרינן שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנו ש"ז ודלא כר' אבון דהכא והאי קמ"ל דקאמר צריכין אף לשינוייא דאב"א דהתם דקאמר תני ומשמשת מיהו להאי שינויא א"כ חובה היא אף להנשים דדיין שעתן לשמש בעדים דאדלעיל קאי כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ומשמשת בעדים כדכתבו התוספות שם ד"ה תני ומשמשת וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מא"ב הל' י"ו כהאי שינוייא בתרא ועיין עוד מזה בסוף פרקין:
ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן טמא למפרע. ברייתא זו ג"כ כר"מ היא כדאמר שם אליביה דמחמיר בכתמים הוא אבל המסקנא כר"ח בן אנטיגנוס דהתם דכתמן כראייתן:
על דעתיה דרב דאמר מעיין אחד הוא וכו'. האי שקלא וטריא דסוגיא דהכא נשתנית במקצת משקלא וטריא בסוגיא דהתם גבי פלוגתא דרב ולוי בפ"ד דף ל"ה ע"ב. וכן בהא דקאמר התם בשופעת מתוך מ' לאחר מ' דללוי לקולא משמע דלדידיה כל זמן שלא פסקה לא נסתם מעיין הטהור. והכא מדייק אליביה כעין דמדייק התם מברייתא דשוין ואיפכא מדייק התם ולרב. ובארתי הכא לפי משמעות הסוגיא ואין להאריך בזה. ולדינא מבואר הוא דקי"ל כרב דמעיין אחד הוא:
סומכוס אמר משום ר"מ עד ג' חדשים. תוספתא היא בפ"ק ומייתי לה התם בדף ח' ע"ב ומסקנא הכא להכרת העובר ג' חדשים שלימין וכן משמע מהתם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מא"ב הל' ד' משיוכר עוברה והוא שלש חדשים. ויתר הסוגיא מבוארת כבר ביבמות שם דהכא מספקא ליה לענין קושי לנפלים כדפרישית כאן והתם מסיק דקי"ל דאין קושי לנפלים והשאר מבואר הוא:
במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוריו. כבר הוזכר זה בדבריו פ"ה דכתובות דהרמב"ם ז"ל שכתב לחילוק זה בפ"ג ממ"א מכאן הוא דלמד ובבבלי פ' אע"פ לא נתבאר זה ולא הוצרך הוא ז"ל לסיים דאם מפני הסכנה מחזירין אותו אפי' בפירש מתוך בוריו כדאמר הכא דפשוט הוא דמפני הסכנה אפי' באיסורא דאורייתא שרי:
ובדעתה הדבר תלוי א"ר אבין וכו'. לכאורה היה נראה דר' אבין פליג וס"ל כרב יהודה דהתם דף ט' ע"א כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא והיינו כל שהיא ראויה לקרות ומיהו אפשר לפרש דלתרוצי קאי וכדפרישית בפנים וכהלכתא כהאי מ"ד דאמר דהתם כל שאינה מקפדת ואע"פ שבושה היא וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד ממו"מ וכן בפ"ט מא"ב וזהו כהכרע דהאי ש"ס כהאי מ"ד שאינה מקפדת. ויש לפרש נמי כוונת התוס' בענין זה שמציינין שם להאי מ"ד אינה בושה בירושלמי פריך וכי בדעתה וכו' ולכאורה הכא לא קאמר להא כ"א למ"ד אינה מקפדת מיהו למאי דפרישית דר' אבין קאמר כל שראויה לקרותה אימא מסתמא אינה מקפדת היא וקמ"ל אע"ג דניכר דבושה היא אין בכך כלום והשתא ה"פ כוונתם דודאי בהא לא פליגי דשראויה לקרותה אימא בעינן אלא דבהא פליגי דמר סבר דבעינן נמי בזמן שאינה בושה כלל כשקורין אותה אימא ומר סבר דמה איכפת לן כשבושה או לא אלא כל שראויה לקרותה דאז מסתמא אינה מקפדת כשקוראין לה ואע"ג דבושה היא דין זקנה לה:
שמואל אמר לא שנו אלא בתולה וזקנה וכו'. וכדאמר שמואל נמי התם בדף י' ע"ב ורב פליג עליה ור' יוחנן דהתם קם בשיטתיה דשמואל אבל ר' יוחנן דהכא דקם בשיטתיה דרב וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד ממשכב ומושב הל' ה' דמעוברת ומניקה מטמאות למפרע בראייה שנייה ונתנו המפרשים ז"ל טעם לזה משום דר' יוחנן דהכא כרב ס"ל ואכתי יש לפקפק בזה דאי מהאי טעמא הא חזינן דברוב המקומות מוחלפין השיטות דתנאי ודאמוראי מש"ס דהכא לש"ס דהתם ובתר סברא דידהו בש"ס דילן אזלינן דאיהו בתראה והדרי בהו התם ממאי דהוו אמרי מעיקרא כדאמרינן בעלמא קם רבא בשיטתיה דאביי וכו' וכיוצא בזה. ונראה דעיקר טעמו ז"ל מדמכריע הש"ס הכא בהדיא דכולהו פליגי על שיטתיה דשמואל ומכריח מהא דקאמר בהאי עובדא דרבי והלכך פסק כוותייהו. והא דקרי הכא בדינא דרישא כקולי ר"מ משום דבתוספתא קתני בהדיא דה"ל לר"מ הכי דגריס התם בפ"א איזו היא מעוברת סומכוס אומר משום ר"מ משיודע עוברה וכדמייתי לה לעיל וכן התם לענין הכרת העובר ור' יוסי ס"ל בהדיא במתני' לעיל דעד שיעברו עליהן שלש עונות והכי תנינן בתוספתא שם ר' יוסי ור"ש אומרים מעוברת ומניקה לא דייה שעתה עד שעברו עליה שלש עונות. ובדינא דסיפא בראת ראיות הרבה וכו' לא תני בהא בתוספתא מידי ובברייתא דמייתי התם בדף י"א לכאורה איפכא שמעינן דלר"מ ס"ל דיין כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן ור' יוסי ס"ל דוקא בראייה ראשונה. ונראה דהאי ש"ס הכי הוא דמדייק דמדחזינן אעובדא קמייתא בדין ראתה אחר שהוכר עוברה דפסק כקולי דר"מ דתנינן להא בהדיא דדיה שעתה סבירא ליה ולא בעינן שיעברו עליה ג' עונות וזהו כת"ק דר' יוסי במתני' דלעיל ובעובדא בתרייתא בדין ראתה דם והפסיקה שלש עונות ואח"כ ראתה דשמעינן דר"מ הוא דס"ל דמטמאה מעת לעת ור' יוסי הוא דאמר דדיה שעתה ופסק רבי כר' יוסי וכלומר דודאי הך דינא לא תליא בעובדא קמייתא דבתחילת ראיית המעוברת ומניקה הוא דמחמיר ר' יוסי ולית הלכתא כוותיה בהא אלא כת"ק דמתני' אבל אם ראתה והפסיקה ג' עונות בהא מיקל ר' יוסי מכיון שעברו עליה ג' עונות בלא ראייה דינה כמעוברת ומניקה שדמיה מסתלקין הן דאיהו נמי ס"ל דבראייה ראשונה שלה דיה שעתה וממילא שמעינן דהא דקתני במתני' במה אמרו דיה שעתה וכו' ע"כ אמעוברת ומניקה נמי קאי דאל"כ אמאי תלי האי פיסקא בתרייתא דרבי דהורה כקולי דר' יוסי הא לענין זה ר"מ טפי מיקל בה דאיהו ס"ל דיין כל ימי עיבורן ומניקותן ולעולם בכל ראייתן דיין שעתן אלא ע"כ דרבי ס"ל אליבא דר"מ לאו כהאי ברייתא דתנינן התם אליביה אלא דר"מ לא מיקל כ"א בתחילת ראייתן ולא אחר שראו והפסיקו וחזרו וראו וטעמיה דר"מ בהא משום דס"ל דהאיך ראייה שחזרה וראתה אחר הפסק שלש עונות כראייה שניה חשבינן לה דהא כבר ראתה קודם שהפסיקה ואנן לא קאמרי' במעוברת ומניקה דיה שעתה אלא בראייה ראשונה בלבד ור' יוסי ס"ל דמאחר שהפסיקה ג' עונות מחשבינן להך ראייה כמו ראייה ראשונה אחר שעברו עליה ג' עונות בתחילת עיבורה ומניקותה לסברא דידיה והשתא שמעינן דרבי ס"ל דכ"ע מודו דבראייה ראשונה דוקא הוא דדיה שעתה וכי פליגי בראתה והפסיקה ג' עונות וחזרה וראת ובהך סברא דאמרן הוא דפליגי אם מחשבינן לה כתחילת ראייתה או לא והכריע רבי בהא כר' יוסי דדיה שעתה ובפלוגתייהו בענין תחילת ראייתה דלא בעינן עד שיעברו עליה ג' עונות הכריע כר"מ וכת"ק דמתני' ונמצא נתבאר לנו פסקא דרבי בהני תרתי עובדי ופירושא דמתני' במה אמרו אליבא דרבי דס"ל דכ"ע מודו דבראייה ראשונה דוקא הוא שאמרו דיה שעתה אכולהו קאי. ומתוך הדברים נחוורו לנו גם תרתי פסקי דהרמב"ם הסמוכין זה לזה חדא הא דאמרן בהל' ה' ואידך דבתרא בהל' ו' שכתב מעוברת או מניקה שראתה דם ועברו עליה ג' חדשים ואח"כ ראתה דיה שעתה וכו' ועיין בכ"מ שנדחק הרבה בזה והדברים העיקרים ונראים הן שפסק כפיסקא דרבי דהכא דהך דינא דהל' ו' הוא עובדא בתרייתא דרבי דפסק כקולי דר' יוסי המתבאר כאן ושניהן מהדינים האלה ממש מבוארין בהדיא הכא בלי שום פיקפוק וכל המעיין בצדק ישפוט שהדברים כנים ואמתיים הן:
או נימר ר"מ ור' יוסי דחלב. בהא דקאמר בהלכה דלעיל אשכחת קולת וחומרת על דר"מ וקולת וחומרת על דר' יוסי וכלומר דפריך דאימא האי דינא בתרייתא מענין פלוגתייהו בחלב היה ובהא פסק רבי כקולי דר' יוסי דליכא למימר דתרווייהו עובדי בהך דינא דפליגי בחלב הוו וחדא זימנא בתוך כ"ד חדש וזימנא אחריתא בלאתר כ"ד חדש ובמה דמיקל ר"מ מחמיר ר' יוסי ובמה דמחמיר ר' מאיר מיקל ר' יוסי דודאי לא עביד רבי כתרי קולי דסתרי אהדדי אלא אחדא מהני עובדי פריך דילמא בתרייתא בדין מניקה שגמלתו בתוך כ"ד חדש הוה והורה רבי כקולי דר' יוסי:
רבי ירמיה בשם רב שלישית עצמה מטמא מעת לעת. הכי תנינן לה בתוספתא שם בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות דמראשונה ושניה דיה שעתה ושלישית מטמאה מעת לעת וכך היא הברייתא התם בדף ט' ע"ב וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם בהל' ד' וכתב הרשב"א בתה"א בית ז' שער ג' דנראה דככ"ע אתיא דאפי' לרשב"ג מוחזקת היא בראייה שלישית עם שתי ראיות הראשונות וכהלכתא אתיא הך ברייתא דכבר איפסיקא הלכתא בפ' הבא על יבמתו בוסתות כרשב"ג:
זקינה שהפסיקה שלש עונות וכו'. זהו כגי' דהתם בברייתא דזקנה וכפירושא דאב"א ויש גי' אחרת בתוספתא שם בזה:
רבי יודן בעי ראת ראייה ראשונה ושניה והפסיקה וכו'. לפי מאי דאמר התם דאפי' אחר שלש ראיות אם הפסיקה שלש עונות ואח"כ ראתה דיה שעתה היה נראה דמכ"ש בהאי גוונא שהפסיקה בהפסק ג' עונות אחר שתי ראיות ולא אמרינן וסת ארוכה היא ואין מגי' התוספתא שלפנינו שום הכרע בזה ויש שם טעות סופרים. והשאר מבואר דפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בדין כתם שבין שניה לשלישית הוא וכפלוגתייהו התם חזקיה אמר טמא ור' יוחנן אמר טהור:
כיני מתניתא חוץ מן הנדה שלא הפסיקה לה טהרה. כדפרישית וזהו כדמתרץ לה להמתני' התם בדף י"א ע"א אליבא דר' יוחנן דקי"ל כוותיה דאשה קובעת לה וסת בימי נדתה כדאמר בשלהי פ"ד מכל מקום הכא מודה דכיון דמעיינה פתוח ולא הפסיקה לה טהרה כלומר דראייה הראשונה שתקבע לה וסת באותו יום היתה בימי נדה דבכה"ג אינה קובעת לה וסת וכי קאמר ר' יוחנן דקובעת לה וסת במעיין סתום כדרב הונא בריה דרב יהושע שם כגון דחזאי בריש ירחא ובריש ירחא ובכ"ה בירחא וריש ירחא דראיות הראשונות לא היו בימי נדה וכדפירש"י ז"ל בלישנא קמא:
כיני מתניתא צריכה שתשמש בעדים. והיינו בעסוקה בטהרות כדמוקי התם וכדפרישית במתני' דבהא כל הנשים שוות הן ובלא עסוקה בטהרות אינה צריכה לבדוק לפני התשמיש כ"א הצנועות שהן מתקנות להן השלישית לבדוק לפני תשמיש וזהו על דרך שיטת הרמב"ם ז"ל כמו שכתב בפ"ד מא"ב הל' ט"ז וכדבריו בפ"ד ממשכב ומושב הל' ז'. ובמה שכתב דלאחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה והקשה עליו הראב"ד ז"ל דהא רב יהודה אמר לא תבדוק דא"כ לבו נוקפו ופורש ומבואר הוא דשיטתו ז"ל כפי' רש"י ז"ל בזה בדף י"ב ע"א אבל שיטת הרמב"ם כשי' התוס' שם דהבעיא דר' זירא בלפני תשמיש הוה ועלה קאמר שלא יהיה פורש ומיהו אכתי טעמא בעי אמאי בצנועות לא חיישינן להכי בלפני תשמיש ואפשר דצנועות דקאמר שבודקות עצמן שלא בפני בעלה דליכא למיחש למידי:
כיני מתניתא תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו'. כדפרישית ואזלא כסוגית הבבלי דפרקין בזה וכדאמר בריש פ' תינוקת כדפרישית. ומיהו הא דשמואל דהכא ודהתם הכל למשנה ראשונה היא וכדאמר התם בפ' תינוקת דרב ושמואל דאמרו התם כרבותינו שחזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש וזהו אפי' לא הגיע זמנה לראות וכדאמר הכא בהדיא בפ' היה קורא על מתני' חתן פטור מק"ש שמואל אמר כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנדה להלכה אבל לא למעשה ר' ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת והביאו לזה הפוסקים ז"ל:
רבי לעזר בשם ר' הושעיא וכו'. כדפרישית בפנים דהסוגיא מוכרחת דהגירסא דהאי ש"ס כגי' דש"ס דילן בזה בענין פלוגתייהו שם וחסר כאן כמו שבארתי וזהו דקושיא השניה מתניתא פליגא אי אפשר לפרש כ"א על בר פדייה לחודיה דקאמר בהדיא דטהורות הן וכדמוכרח מדלקמן דקאמר ומה עביד לה בר פדייא וכו' וקושיא קמייתא ע"כ דלתרווייהו היא ואפי' על רבי הושעיה קאמר דפליגא וזה מוכרח הוא כמבואר והתם לא מדייק עלייהו מהני מתניתין. ורש"י ז"ל פירש שם דבר פדא ס"ל כשמאי וע"כ לומר כן לשנות קושיא דהכא ממתני' דריש פרקין ונתבאר מכאן דא"א לפרש כפי' השני של רש"י דבארבע נשים דדיין שעתן מיירי ולא כפי' התוס' שם דבאשה שיש לה וסת מיירי דאכתי קושית הש"ס דהכא במקומה עומדת ממתני' דריש פרקין כ"א תירוץ בתרא דהתוס' נוכל לומר לפי סוגיא דהתם דבחולין מיירי מיהו סוגית הש"ס דהכא דמדייק לה בקושיא בתרייתא ממתני' דהכא לא משמע דבעי לאוקמי בחולין ואין לשנות קושיא קמייתא כ"א דס"ל כשמאי וזה מבואר:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא