הנוטע לסייג ולקורות ר' יוסי אומר וכו'. ופסק הרמב"ם בחבורו בפ"י ממ"ש ונטע רבעי בהל' ג' כר' יוסי וחזר בו ממה שפסק בפי' המשנה והכ"מ נתן טעם לזה מפני שהוא סובר דר' יוסי לא אתא לאיפלוגי את"ק אלא לפרושי ויש הוכחה לזה מהירושלמי דמוקי לר' יוסי בין לרשב"ג ובין לרבי עכ"ל ואין כדאי להוכחה זו דמה דקאמר הש"ס כן בסוף ההלכה על האי פלוגתא דרבי ורשב"ג דמייתי דפליגי לענין מעשרות ובעי לאוקמי מעיקרא מילתיה דר' יוסי דמתני' כרשב"ג ומדחי לה דאפי' יסבור כרבי שאני דין ערלה דמתני' מדין מעשרות כדפרישנא לקמן וכך הוא דרך סוגית הש"ס למידחי ולומר דלא תוקי מילתיה דהאי תנא בפלוגתא דתנאי אחרינא דאפשר לסבור כד"ה ואפ"ה פליג את"ק דמתני' ולא בשביל כך מוכח דנקבע להלכתא כר' יוסי אלא דעיקר טעמיה דהרמב"ם בחבורו משום הא דלקמן בהסוגיא ולעיל מינה דההיא דקאמר נטעו לסייג וכו' בא במחשבה ומברייתא דת"כ והתוספתא היא נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה וכו' והתנינן ר' יוסי אומר אפי' הפנימי למאכל וכו' ומשני לה תמן למאכל למאכל לעולם וכו' וכן עוד לקמן והתנינן ר' יוסי וכו' ומדחזינן דפריך הש"ס בפשיטות מהאי דר' יוסי ומפרק לה כי היכי דתוקי מילתיה כסתמא דהת"כ והתוספתא ש"מ דקבע להלכתא כר' יוסי דלא לאפלוגי את"ק קאתי אלא לאוסופי כדפרישית בפנים:

רבי יוסי ילמד דבר מתחלתו וכו'. הר"ש כתב על ר' יוסי דמתני' ובירושלמי מפרש טעמא דר' יוסי למד דבר מתחלתו וכו' ע"ש וזה א' מן התמיהות דהרי ר' יוסי זה אמורא הוא חבירו של ר' יונה ובר פלוגתיה בכל המקומות והכא פליגי נמי במשמעות דרשא דיתורא דקרא עץ מאכל והכל כדי לתרץ קושיא דהש"ס על ברייתא דת"כ כדפריך מעתה אותו של מאכל וכו' ועל עיקר דינא דמתני' קאי מ"ט דפטרי רבנן בנוטע לסייג וכמבואר הכל בפנים ומילתיה דר' יוסי דמתני' שהוא להלכה לא מכאן הוא דשמעינן אלא מההיא דלקמן כמבואר בדבור דלעיל:

אית תניי תני חייב וכו'. כל זה שהוזכר כאן אליבא דר"ש היא דמחלק בין שאר כל האילנות ובין אלו המינין וכמבואר בפנים אבל אנן לא קיי"ל כר"ש ולא כר"מ בברייתא דלעיל אלא כסתמא דמתני' דכל אילנות דין אחד להן את שהוא למאכל חייב ואת שהוא לסייג ולקורות ולעצים פטור:

אפילו נטעה. במקום החורשין פטורה וכ"פ הרמב"ם בפ"י ממ"ש ונ"ר בהל' ו' והוא שלא יהא בה כדי טפולה כדמחלק כאן:

אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה. כ"פ הרמב"ם שם בהל' ז'. ובענין חילוק הדרשות דלכם יתבאר במקומו בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד:

היא צד התחתון לסייג וכו'. וכ"פ הרמב"ם כר' יוחנן דכתב שם בהל' ג' נטע אילן וכו' או שהיה צד התחתון למאכל והעליון לסייג וכו' ור"ל דלרבותא קאמר וכ"ש אם צד התחתון לסייג והעליון למאכל דאת שהוא לסייג פטור ואע"ג דר"ז פליג אחלוקה דצד התחתון למאכל וכו' וקאמר ר"ז כדעתיה וכו' ואנן קי"ל בגופא דדינא כר"ז דאין גידולי היתר מעלין את האיסור כמבואר בפ"ו דנדרים והבאתי לעיל בפ"ה דכלאים ובפ"ה דשביעית בהלכה ג' ובסוף פ"ז דתרומות ובארתי שם ובמקומות המצוינין מכל חלוקי דינים האמורין בענין זה ובארתי לדעת הרמב"ם ולכל שיטות החולקין ומיהו בערלה קי"ל דאין גידולי היתר מעלין את האיסור וכמו שפסק הרמב"ם בעצמו בפ' הנזכר בהל' ו' ילדה שסיבכה בזקינה וכו' היינו דוקא בכה"ג אבל בענין דרצה ר' זעירא לדמות דין צד התחתון למאכל וכו' להא דאין גדולי היתר מעלין את האיסור לא פסק כוותיה וטעמיה דשאני בדין הזה דמה שהוא מותר מותר לעולם ומה שהוא אסור אסור הוא לעולם כל זמן שלא יחשוב מחשבת חיוב על הפטור כדקאמר בהדיא לקמן כעין זה והיינו נמי מה שאמרו בזה בדעתו הדבר תלוי ואין זה דמיון לדין דגידולין ולפיכך פסק כר' יוחנן ולא כר"ז דהכא:

נטעו לסייג וחישב עליו למאכל וכו'. כ"פ הרמב"ם שכ' בהל' ב' דכל שנתערב בו מחשבת חיוב חייב. ובענין התוספת דפליגי הכא לא ביאר כלום ומשום דדבר פשוט הוא דפטור וכר' ירמיה דמסיק ר' יוסי כוותיה וזה נלמד ג"כ מהני דיני דמתני' השנוים לקמן בפרקין אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכן מדין סיפוק הגפנים וכו' שביאר לאלו הדינים ומכ"ש כאן דהתוס' שאחר שני ערלה מהעיקר הפטורה היא באה:

דתני שדה שהביאה שליש לפני גוי וכו'. דין דתוספתא זו והשייך לה נתבאר הכל לעיל בפ"ה דפאה ובפ"ה מהל' מעשרות ע"ש. תני אילן שמקצתו נטוע בארץ וכו'. תוספתא זו הובאה בבבלי גיטין ודוגמה להאי ברייתא שנשנה בפ' ראשית הגז בגוי וישראל שהיו שותפין קמה וכו' והובאה לעיל בפ"ה דפאה ובפ"ו דדמאי ונתבארו שם כל חלוקי דינים האמורים בה והשייכין לה ע"ש:

שורש פטור. עיין בהלכה ד' דלקמן ד"ה שרשין אין בהם ממש מה שיתבאר מענין זה:

אפילו יסבור כרבי וכו'. עיין בריש הלכה במה שהוזכר מענין זה:

ר' יהודה פוטר. כמה דפרישית והכי אמרו בבבלי פ' כל שעה דף כ"ג ובמה שכתב התוי"ט כאן בענין ריבוי אחר ריבוי ומיעוט אחר מיעוט בשם בעל הליכות עולם ויש להקשות וכו' והביא בשם הב"י ז"ל שכתב הטעם בדבר הוא שכך למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך וכו'. ואומר אני חכם עדיף מנביא שכך מבואר הוא להדיא בהאי ש"ס בריש מס' הוריות דמחלק התם בין ב' מיעוטין דאמרי' כלל זה שאינו אלא לרבות אבל בג' מיעוטין זא"ז לא אמרו כן וע"ש במה שבארתי מענין זה ואם לטעם בעל הליכות עולם לא היה מחלק הש"ס בזה בין ב' מיעוטין לבין ג' מיעוטין אלא ודאי דכך נמסר לנו מסיני וא"כ מסתמא כך הוא בריבוי אחר ריבוי ומזה יצא לנו לתרץ אליבא דחכמים דלא ס"ל להא דר' יהודה ולכאורה בעינן לטעמא אמאי לא וכי חלוקין הן על הכלל הזה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט והא בעלמא דרשינן הכי בלי שום פלוגתא אלא דטעמא משום דהכא כתיב נמי וערלתם והוו להו ג' ריבוין ולא ניתן הכלל הזה לדרוש אלא בב' ריבוין בלבד כמו דאשכחן בהדיא גבי מיעוטין ובהכי ניחא לן ג"כ לתרץ קושית התוס' שם בדף כ"ב למטה בשם הר"י מאורליינש ל"ל ג' ערלים וכו' וע"ש שהניחו בקושיא ולמאי דנתבאר שפיר הוא דאיצטריך כי היכי דלא נסמוך על הכלל אין רבוי אחר רבוי וכו' וכרבנן דר' יהודה כמבואר:

והגזלן שנטע. עיין לקמן ד"ה בשגזל קרקע מה שנתבאר מזה:

והנוטע בספינה. כתב הר"ב אע"פ שאינה נקובה אם היא של חרס וכו' וזהו מדברי הר"ש שפי' כן להא דלקמן בהסוגיא ר' יונה מפיק לישנא וכו' שבלשון תמיה מיתפרשא וכך כתב גם לעיל בפ"ב דחלה בהלכה ב' וא"כ אין כלי חרס עומד בפני השרשין וסיים כאן הר"ש בשם הגמרא וכתב ומסיק דהוא הדין חשוב כנקוב אצל זרעים והגמרא שלנו אינו סובר כן כדפרישית בפ"ב דחלה עכ"ל ואין פירושו מוכרח וגם לא במה שרצה לומר דפליגי הני תרי תלמידי אהדדי אלא דהנכון והאמת כך הוא דהך דר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני השרשין בניחותא מיתפרשא וכדפרישית בהסוגיא בפנים ומשום דר' ירמיה דאבתריה קא מיבעי' ליה אם נימא נמי דגבי זרעים אמרינן הכי דחשוב הוא כנטוע בארץ וכמו דאמר ר' יוסי מפני שהשרשים מפעפעין אותו גבי שרשי אילנות ודלעת דנקט לאו דוקא אלא כלומר אם הוא בכל מה שנטע וזרע בו ומהדר ליה הש"ס דכי מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל זרעים בתמיה וזהו בלבד דמתפרש בלשון תמיה משום דמסתברא הוא לחלק בין יניקת האילן לבין יניקת הזרעים כמבואר לקמן בפנים והשתא לא פליג האי ש"ס אש"ס דילן ודברי ר' יונה מתפרשין כדכתיבנא וכלומר דלדידיה לא מספקא ליה כלל ומפיק כהאי לישנא בהדיא ואמר לחלק בין שרשי אילן שזהו כדר' יוסי ובין סתם שרשין של זרעים וירקות דכלי חרס עומד הוא בפני השרשין שלהן ובעי נקובה דוקא וכדאמרי' בכל דוכתי גבי עציץ שאינו נקוב וכו' וסתם עציץ של חרס הוא אבל לא הספינה דבכל מקום סתמא של עץ משמע אא"כ מפורש בה וכהאי דריש פ"ט דשבת דמפרש הש"ס וקאמר אף של חרס טהורה והכא מתני' נמי בספינה של עץ מיירי ולא בעי נקובה כמו שרצו לומר כאן והכי מוכח בגיטין ובמנחות שהבאתי לעיל בפ"ב דחלה ולא מחלק הש"ס התם כלל בספינה של עץ בין נקובה לבין שאינה נקובה וכך הם דברי הרמב"ם בדין דהוזכר בפ"ב דחלה וכן בדין דמתני' דהכא שכתב בפ"י ממ"ש ונ"ר בהלכה ה' סתם הנוטע בר"ה או בספינה וכו' וסתמו כפירושו דבשל עץ מיירי ונקובה מאן דכר שמה אלא דכך הדין בערלה דבכל מקום שנטע חייב ואפי' בעציץ של חרס שאינו נקוב דמיחשב כנקוב לענין שרשי אילנות אבל לא לענין שרשי זרעים כהאי דאמר חזקיה בהדיא בהסוגיא וכדמפרש ר' יוסי וכדמסיק הש"ס לחלק כן וכ"פ הרמב"ם שם בהל' ח' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות וזהו כמסקנת הש"ס וכמו דפרישית. ולשון הש"ס הזה בהאי דקאמר מפיק לישניה מתפרש בכל מקום על ענין דקאמר לה הכי בהדיא ולא כמסתפק וכמו דפרישית כאן וכך הוא בכתובות פ' הכותב ובשביעית פ"ז בהל' ד' ר' אלעזר בשם ר' אבין מפיק לישנא מחצין דמשח ושם פירשתי שהוציא בלשונו כך וכך מדות של משח וכן אם אנו מפרשים דעל ר' אבין גופיה קאי שכך פי' בהדיא דמיירי באומר לו כך וכך מדות של משח והיינו הך לפי משמעות הענין דהתם וע"ש ומ"מ מפיק לישנא הכוונה היא דהדבר נאמר לחלוטין שכך הוא ואין כאן לא מקום תמיה בדברי ר' יונה ולא לשון המסתפק בהכוונה. אחר כותבי לזה ראיתי להרב בעל משנה למלך בפ"ב מהל' ביכורים שהביא לענין זה והאריך הרבה וחיזק שם לפי' הר"ש דמפיק לישנא בתמיה מיתפרשא וכבר ביארתי בראיות גמורות שאין הדבר כן ולא רציתי להאריך יותר בזה:

וכרבי ישמעאל דאמר כל ביאות האמורות בתורה וכו'. עיין לעיל בפ"ב דחלה בהלכה א' ד"ה מה שהיו תגרי הגוים וכו' ותמצא ביאור מענין זה ודבר הלמד מענינו לענין דין חדש ומה דשייך עוד לזה מבואר שם הכל בס"ד:

אני לא שמעתי אלא בית המקדש. בבבלי בריש פ' בני העיר מייתי להך פלוגתא דרבנן ור' יהודה בת"כ ומפיק התם דפליגי אם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא ולרבנן סבירא להו לא נתחלקה ירושלים לשבטים וכ"פ הרמב"ם בהל' טומאת צרעת בהל' י"א ובכמה מקומות. והכא דקאמר תיפתר כרשב"א וכו' היינו כדפרישית דאפ"ת דלר' יהודה דס"ל דירושלים נתחלקה לשבטים וא"כ אין לחלק לדידיה בין דבר שהוא לרבים או לא כמו דלא מחלק לענין נגעים מ"מ לא קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דאיכא למימר דההיא דת"כ אליבא דרשב"א בשם ר' יהודה היא דס"ל דהכא נמי חייב אף בשל רבים:

בשגזל קרקע וכו'. הר"ש פי' לזה דאדלעיל קאי בר"ה פטור כגון שגזל קרקע ופריך ויש קרקע נגזלת וכו' ומשום הכי מסיים וכתב וכולה מילתא דתמיהא דהא מתני' תנן הגזלן שנטע חייב וכו' וכך הובא בהתוס' פ' לולב הגזול דף ל' ע"ש וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ז דכלאים שם דיש להפליא הרבה והרבה על פירושם ועל תמיהתם הבא להם מחמת זה דלמה דחקו עצמן להכנס בעירוב פרשיות ועירבו הענינים בלא הפסק בין ענין לענין דזה ברור ופשוט הוא דהאי בשגזל קרקע ענין בפ"ע הוא ולא שייך כלל להאי דלעיל אלא לפרושי הגזלן שנטע דבמתני' הוא וכלומר דקשיא מאי הגזלן דקתני דאי בגזל נטיעות של חבירו ונטעו בתוך שלו מאי קמ"ל וכי בשביל שגזל הנטיעות לא יתחייב בערלה ועוד דאי בכה"ג גזלן קרית ליה והא אנן שנינו בהני עשרה תנאים שהתנה יהושע וקוטמין נטיעות בכל מקום כמו שהובא בהאי ש"ס בפ' הספינה ובש"ס הבבלי פ' מרובה דף פ"א והלכך מוקי לה בשגזל קרקע ונטע בתוכה וקמ"ל דאף שתחזור הקרקע אח"כ להבעלים אם תשיג ידו להוציאה ממנו מתחייב הוא בערלה בנטיעת הגזלן אם חזרה אצלו בתוך שני ערלה ופריך ויש קרקע נגזל ואכתי מאי קמ"ל והלא לעולם בחזקת בעליה עומדת ומשני ר' הילא אע"פ וכו' וכלומר כדאשכחן לעיל בכלאים גבי אנס שזרע את הכרם דמיהת יש יאוש לקרקע לאסור מדבריהם ואע"פ שלא נשתקע שם הבעלים ממנה וכדאמר התם ר' הילא גופיה דהכי מוכח ממתני' דהתם והלכך קמ"ל נמי הכא דאע"ג דערלה ד"ת הוא ואין יאוש לקרקע לענין דבר איסור שהוא מן התורה היא גופה אשמועינן כי היכא דלא תימא כמו דהתם יש ייאוש מיהת מד"ס ולענין להחמיר שיאסר האנס בזריעתו להכרם מד"ס והכא נמי תאמר שהחיוב מד"ס בלבד הוא קמ"ל במתני' דחייב בערלה מן התורה כדמוכח מדחשיב ליה בהדי אינך דמן התורה מתחייבין הן וכד אתינן להכי א"כ לעולם מתחייב הוא בערלה בין נתייאשו הבעלים ובין לא נתייאשו דהא ייאוש לא מהני מידי להקרקע מן התורה כדמוכח מכמה מקומות בהש"ס וא"כ מה לי אם נתיאשו או לא וכדאמרן וכן לענין קנייה פשיטא דלא למאי דקי"ל דייאוש כדי אפי' בעלמא לא קני וטעמא דמחלקינן בין כלאים לערלה בענין הגזלן דהתם אמרינן דהאיסור הוא מד"ס בלבד ובעינן מיהת ייאוש בשלא נשתקע שם הבעלים והכא אמרינן דלעולם מן התורה מתחייב בערלה משום דשאני גבי כלאים דלענין שיאסר האנס את הכרם הוא ואנן קי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כמבואר שם א"כ בדין הוא שלא יאסר הכרם של חבירו בזריעתו אלא מד"ס אמרו שאוסר בשנתיאשו הבעלים ואע"פ שלא נשתקעו אבל הכא בערלה דהאיסור רוכב על הנטיעות עצמן שהן הן מתחייבין בערלה ואינן אוסרין לדבר אחר והן בעצמן בדין הוא שיהו נשארין לעולם באיסור שני ערלה ואע"פ שלא נתייאשו הבעלים דלענין מאי ליבעי ייאוש ומאי מהני ייאוש דכה"ג אם היה צריך ייאוש וכמו שנתבאר ולפיכך כ' הרמב"ם סתם לדין הזה בפ"י ממ"ש ונ"ר בהלכה ה' והגזלן שנטע חייב בערלה והרב שכתב כאן ונתייאשו הבעלים ממנה לקח לו דרך לעצמו שלא נמצא לאיזה מפרש שפי' כן ובזה העיר התוי"ט אבל לא כתב הטעם לעיקר הדין ומאי שנא זה מההיא דאנס בכלאים ולפי מה שבארתי הכל ניחא בס"ד:

תני גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק וכו'. מכאן מוכרח דהרכבה שנצטוו בני נח עליה דוקא באילן מאכל ע"ג אילן מאכל ועיין בריש מס' כלאים ובהלכה ו' שם ד"ה תני מנין וכו' מה שנתבאר מענין זה. ולענין דין ערלה ביאר הרמב"ם בפ' הנזכר בהלכ' י' לזה ושאר הסוגיא מבוארת היטב בפנים ואין נ"מ גדולה לדינא ממנה ומה שנוכל ללמוד מכאן לענין הרכבה בשביעית מבואר הכל לעיל בשביעית במקומו בס"ד:

הנוטע בעציץ שאינו נקוב וכו'. מה דשייך לזה ומהאי דר' יונה מפיק לישניה וכו' ומהאי דר' ירמיה בעי וכו' נתבאר הכל לעיל במתני' בד"ה והנוטע בספינה וע"ש:

אילן שנטעו בתוך הבית וכו'. כ"פ הרמב"ם בפ' הנזכר לענין ערלה שחייב כמ"ש בהל' י"ט ולענין מעשרות שפטור כמ"ש בפ"א מהלכות מעשר בהלכה י' ובענין מה שהשיג הראב"ד שם כבר נתבאר בדברי לעיל בפ"ה דמעשרות בהלכה ד' ד"ה זרע בחורבה וע"ש ובהאי דקאמר ובשביעית צריכה וכו' וכתבתי בפנים דמסתברא דספיקא לחומרא אבל הרמב"ם לא הביא כלל לזה בהלכות שמיטה ונראה טעמו דהא על כרחך האיבעיא אי אפשר לפרש על זורע בשביעית בתוך הבית דאטו זריעה בשביעית ס"ד דלישתרא במקום שאין מדרך לזרוע בשאר שני שבוע אלא ודאי על הספיחין הוא דקא מיבעיא ליה ושעלו מאליהן בשביעית בתוך הבית דהן בכלל ספיחי שביעית דבין ספיחין שנפלו מקודם ובין העשבים והירקות שעלו מאליהן הן נקראים ספיחין כמו שביאר לזה הרמב"ם בריש פ"ד מהל' שמיטה דהדין בהם דמן התורה מותרין הן לאכילה אלא שחכמים גזרו על הספיחין אם הן מאותן שדרך רוב האדם לזרען כמוזכר שם וכמו שתמצא מבואר לזה לעיל בריש פ"ט דשביעית ד"ה כל הספיחין וכו' ע"ש ובשארי מקומות המצוינין במה שבארתי מכל חלוקי דינים של ספיחי שביעית וכיון שכן אין ספיחין העולין בתוך הבית בכלל מה שגזרו על הספיחין שהרי אפילו העולין בשדה בור ובשדה ניר לא גזרו עליהן משום ספיחין כמו שהביא לזה הרמב"ם שם בהל' ד' ודבר זה נלמד מהאי תלמודא לעיל בפ"ב דכלאים בהלכה ה' דפליגי שם בענין זה והמסקנא דמותרין משום ספיחין כדקאמר התם מילהון דרבנן פליגין דאמר ר' זריקן בשם דבית ר' ינאי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולין בשדה בור ובשדה ניר וכו' (ותיבת מותרין הכתוב שם בספרים כבר כתבתי לעיל שם דטעות דמוכח הוא) והובא הא דר' ינאי ג"כ בריש פ' הספינה למסקנא והשתא האי סוגיא דהכא דקא מספקא ליה בספיחי שביעית העולין בתוך הבית אזלא אליבא דהאי מ"ד לעיל בכלאים דפליגי עם ר' ינאי אבל דברי ר' ינאי הן לדינא ולמסקנא כדמוכח שם ובריש הספינה וא"כ ספיחין העולין בתוך הבית פשיטא דמותרין הן ולכן לא זכר הרמב"ם כלל להא דהכא:

אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות וכו'. בנסחת המשניות כתוב כאן ג"כ שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות וכו' ולפיכך פירשו בו הר"ש והר"ב וכך הוא בפי' המשנה של הרמב"ם שנעקר ממקומו עם הסלע שעמו והוליכו למקום אחר דהא דומיא דשטפו נהר קתני ואם יכול לחיות היינו אם יכול לחיות עם העפר שבא עמו וכו' ובאותו מקום אחר מיירי אבל בחבורו חזר בו הרמב"ם מפירושו וסמך על נסחא דמתני' דהכא דלא גריס ושטפו נהר וכו' כלל ופירושו אילן שנעקר וכו' וחזר ונטעו כמה שהוא וכמ"ש בפ"י מנטע רבעי בהל' י"ב שהעתיק לדין דנשתייר בו שורש דמתני' דלקמן ולדין דמתני' דהכא בחד בבא ולא זכר כלל משטפו נהר ונטעו היינו שחזר ונטעו במקומו ואם יכול לחיות היינו שאומדין אותו אם היה יכול לחיות מבלי שנטעו כדמסיים שם הרמב"ם אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אלו לא נטע הרי הוא כמי שלא נעקר וכו' וכדפרישית בפנים דכך מבואר פירוש הזה בגמרא כיני מתניתא אם היה יכול לחיות וכו' ומיהו טעמא בעי לשינוי נוסחא זו ולהפירוש לפי שינוי הנוסחא ונראה דפשוט הוא דאי כנוסחת המשניות שטפו נהר וכו' א"כ על כרחך אם יכול לחיות על מקום אחר שהוא נטוע עכשיו קאי וקשיא מאי קמ"ל פשיטא הוא דאם יכול לחיות מאותו עפר שהביא עמו דלא הוי כנטוע מחדש ופטור וכמו ששנינו לזה בב"מ פרק השואל שטף נהר זיתיו ונתנו לתוך שדה אחרת זה אומר זיתי גדלו וכו' וכדמסקינן התם בגמרא וכן בהאי ש"ס שם דבשנעקרו בגושיהן מיירי ובתוך ג' שנים הראשונים הוא דיחלוקו משום דטענת בעל הזיתים טענה הוא דאלו נטעת את היה חייב בערלה ומכח זיתי דידי פטור את מערלה והלכך יחלוקו דהא מיהת גדלו השתא מארצו של זה אבל לאחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע וכו' כדאיתא התם וא"כ במתני' דידן לפי נסחת המשניות ולפי פירושם אין כאן חידוש דין לא בהרישא ולא בהסיפא אבל לפי נסחא דהכא ונעקר וכו' אם היה יכול לחיות וכו' על שחזר ונטעו במקומו כמו שהוא מיתפרשא שפיר הוא דבסיפא רבותא קמ"ל דאע"פ שחזר ונטעו כמות שהוא במקומו אם לא היה יכול לחיות מאותו עפר מבלתי שחזר ונטעו חייב הוא בערלה דלא תימא דמכיון שחזר ונטעו במקומו לא הוי כנטיעה חדשה וזהו טעמיה דהש"ס וטעמיה דהרמב"ם שחזר מפירושו שבמשנ' דמוכרח הוא כנוסחא דהאי ש"ס וכפירושו דעיקר הדין משום הסיפא הוא דנשנה וכדאמרן:

או שזעזעתו ועשאו בעפר. ובנסחת המשנה כעפר ואפ"ה פירש בה הרמב"ם בפירושו כמו שכתוב בעפר עם בי"ת והיינו הך אלא דלישנא בעפר יותר נוח הוא וכדפרישית דקמ"ל דאע"ג שלא נעקר לגמרי אלא שזעזעו בלבד אפ"ה דוקא אם היה יכול לחיות הוא דפטור וכך הם דברי הרמב"ם בחבורו שם בהל' י"א שכתב ואח"כ מלא סביבותיו בעפר אם יכול לחיות אילו לא מילא סביבותיו ה"ז פטור ואם לאו ה"ז כמי שעקר ונטע וחייב:

כמחט של מיתון. מה דפרישית בזה הוא כפי' הרמב"ם בהמשנה ובחבורו בהלכה י"ב שם כתב כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני וזהו כמו שציין בפי' המשנה למה שכתב בפרק י"ג דכלים ופסק כרשב"ג כמ"ש שם ומאמר רשב"ג אין שום חולק עליו ומזה ראיה להפסק שפסק כהאי דר' שמעון דסוף פ"ק דשביעית ג"כ מהאי טעמא לפי שאין שום חולק עליו בהמתני' אלא שהוסיף שם לומר דבהתוספתא נמי משמע כוותיה דר"ש כמו שבארתי מזה שם במקומו ע"ש:

כיני מתני' אם היה יכול לחיות פטור. מבואר מזה לעיל ד"ה אילן שנעקר והסלע עמו ע"ש:

חזקיה שאל פחות מכאן כתלוש הוא וכו'. לפי משמעות הסוגיא וכמבואר בפנים א"כ שאלה זו הראשונה של חזקיה נשארת בספק אם כתלוש הוא לענין איסור ע"ז ולענין לכתוב עליו גיטי נשים ויש לפשוט לחומרא מהאי דתנינן בפ"ג דעוקצין יחור של תאינה שנפשח ומעורה בקליפה ר' יהודה מטהר וחכמים אומרים אם יכול לחיות ולא דמי לתבואה שנעקרה וכו' דשנינן אבתרה וא"כ מדמחשבי חכמים כמחובר לענין טומאה אם יכול לחיות ה"ה לענין איסור בשאלת חזקיה דהכא וזהו למאי שכתבו התוס' בחולין דף ס"ד דילפינן איסור מטומאה ולא כמה שכתבו בפ"ק דבכורות דף ז' דלא ילפינן איסור מטומאה ובמקום אחר הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

אילן שנעקר ובו בריכה וכו'. גם במשנה זו לא נתבאר לנו יפה מהפירושים שפירשו בה והתוי"ט כתב כאן בחלוקה דהבריכה שנה אחר שנה פירושא דהרישא הוא כמבואר בפי' הרמב"ם אמת הוא שכך מבואר הוא בפירושו אבל לא בחבורו שחזר בו וכתב לחלוקה זו לבבא בפני עצמה שכך כתב בפ"י מנטע רבעי לדין דהרישא דמתני' בהלכה י"ז אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואח"כ נעקר האילן כולו וכו' ולחלוקה דהבריכה שנה אחר שנה וכו' כתב לדין בפ"ע בהלכה שאחריו הרי שהבריך בדי בארץ וצמח וכו' ופשוט הוא כפי שהסברתי ובארתי בפנים לכל החלוקות דהמתני' ומאי דקמ"ל בכל חדא וחדא וא"צ לכפול בדברים במה שמבואר לפני המעיין ובמה שרצה הכ"מ לעשות ט"ס בדברי הרמב"ם בהלכה י"ז שהוא הדין דרישא דמתני' ולמחוק תיבת מפני עיין בדבריו וכוונתו דר"ל מונה לאילן ולמה שצמח וכו' ולפי הגהה זו עדיין יש לפקפק יותר בלשון הרמב"ם דמאי האי דקאמר דגם למה שצמח מן ההברכה מונה משעה שנעקר פשיטא וזה כבר ביאר בהלכה ט"ו והואיל וראיתי בדפוסים הישנים שנדפסו מקודם הכ"מ וכתוב בהן ג"כ תיבת מפני יש לקיים גי' זו והאי מפני נתינת טעם הוא שמונה להאילן משעה שנעקר ולמה מפני שצמח מן ההברכה וכו' והיותר נראה דכך צ"ל ומונה להאילן משעה שנעקר ולמה מפני שצמח מן ההברכה משעה שנעקר:

ילדה שספקה להזקנה טהרה הילדה. כר' אבהו בבבלי פ' משוח מלחמה דף מ"ג והיינו שלא היו פירות בילדה מקודם שסיבכה להזקינה וכדמשמע מדלקמן אבל אם היו פירות בילדה מקודם נשארו לעולם באיסור וכדכתב הרמב"ם שם בהלכה י"ו ילדה שסבכה בזקינה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור. וזהו כדמשמע מלקמן בהסוגיא מהאי דאמר ר' יונה כאן מחמת עצמו הוא חי וכדפרישית לקמן בפנים דכללא דמילתא הוא דבכל מקום שאין גידולי היתר מעלין את האיסור כגון בערלה וכיוצא בה שאין איסורה ע"י הקרקע הרי הכל אסור מפני עיקר האיסור ונתבאר כללי דין זה וחילוקיו לעיל בפ"ג דשביעית ובפ"ט דתרומות ובמקומות המצוינין שם:

שרשים אין בהן ממש וכו'. והמסקנא דמהך ברייתא נטע והקדיש ליכא למישמע מינה דיש בהן ממש דשאני התם כדקאמר ולא דמיא דהקדש ראוי הוא לפדותו וכו'. והלכך נמי פסק הרמב"ם כהך תוספתא בפ' הנזכר בהלכה ז' הקדישו ואח"כ נטעו וכו' נטעו ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואפ"ה פסק כהאי דר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש שהרי כתב בהדין הנזכר בדבור דלעיל והיו פירות בילדה וכו' ומשמע דוקא בכה"ג שהיו בה פירות מקודם אבל לשמא השרישה מקודם שסבכה להזקינה לא חיישינן דשרשים אין בהן ממש לענין ערלה ובכה"ג וכעין שהוזכר לעיל בהלכה א' א"נ דאיכא למימר דדעת הרמב"ם נוטה ללמוד מהאי דשמעינן מתירוצא קמייתא על הא דפריך וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקינה ומשני ר' חנניה דמתני' דסיפוק הגפנים וכו' דר' יהודה היא וכו' וכדפרישית דר' יהודה דהתוספתא היא וא"כ טעמא דמתני' בהאי דינא דילדה שסבכה בזקינה משום דמתאחה היא עד שלא תשריש ולעולם בעלמא יש לומר דשרשים יש בהן ממש ונ"מ בין ב' התירוצים להא דאמרינן לעיל בהלכה א' שורש הפטור פוטר אבל לדינא דהמתני' ולהך דילדה שסיבכה אין נ"מ לדינא אם אמרינן דטעמא משום הכי או משום הכי ומיהו נראה לדעת הרמב"ם דתפס להך תירוצא קמייתא לעיקר דהרי פוסק הוא כהאי דר' יהודה דהתוספתא שכך כ' שם בהלכה י"ט אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה ומן השרשים חייב והכ"מ רצה לומר בזה דגי' אחרת היתה לו בתוספתא ואיפכא גריס לה ולאו מילתא היא דא"כ הוא ג"כ כנגד דברי הש"ס דמוכח דגריס לה כהגי' אשר לפנינו אלא דטעמו בהך פיסקא מדמוקי לה הש"ס להמתני' ולהך דילדה שסיבכה בזקינה כהאי דר' יהודה א"כ סתמא דמתני' ס"ל כוותיה והלכה כר' יהודה דהתוספתא ועיין בתוס' מנחות דף ס"ט ע"ב ד"ה דאמר רבי אבוהו אמר רבי יוחנן ילדה וכו' שהביאו להאי דהכא אלא שלא ביארו שם להא דקאמר דרבי יהודה הי רבי יהודה הוא ואין ספק דרבי יהודה דהתוספתא הוא כדפרישית ומענין דהשרשים יתבאר עוד לקמן בפ"ק דבכורים בהגיעי לשם בס"ד וע"ש בהלכה א' ד"ה מתני' דרבי דאמר שרשין חיין זה מזה:

בצל שעקרו ושתלו וכו'. זהו כהאי דר' יוחנן נמי בבבלי נדרים דף נז. וכדפרישית טעמא לחלק בין הך דינא דערלה להך דינא דטבל וכבר נתבאר הכל לעיל בפ"ט דתרומות בדינא דגדולי תרומה וגדולי טבל ובמקומות המצוינים שם מחילוקי דינים של גדולים המעלין את העיקר ומאותן שאינן מעלין וכן מהאוסרין את העיקר כדינא דהכא ומהאינן אוסרין וע"ש:

חילפיי שאל לרבי יוחנן ולרשב"ל וכו'. כבר נתבאר הכל מענין זה והשייך לזה בנזיר שם בס"ד:

רבי יוסי אומר אף יתכוין ללקוט וכו'. וכ"פ הרמב"ם כר' יוסי בפ' י"ו מהלכ' מ"א הלכה כ"ה וחזר בו ממ"ש בפי' וטעמו דהכי מייתי לה בבבלי גיטין דף נ"ד ע"ב למסקנא כר' יוסי וטעמיה משום חזקה דאין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת וכדפרישית בפנים וע' בדבור דלקמן:

כיני מתני' ערוגה של כלאי הכרם. כ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו בהלכ' מ"א שם וטעמו דלא רצה לפרש כהך דר' יוסי בר' בון שהעביר עציץ נקוב וכו' ואף דלכאורה יותר נוח הוא האי אוקימתא דהמתני' מתפרשת יותר כפשטה דהכל על נטיעות קאי וכדפרישית בפנים משום דלעיל בסוף פ"ז דכלאים פליגי בה אם דוקא תחת כל גפן וגפן שבכרם או אפי' תחת גפן [אחד] אוסר לגפן הזה ולמ"ד תחת כל גפן וגפן א"א לפרש כהאי אוקימתא דר' יוסי בר' בון דא"כ הכל נאסר ועוד דבלאו הכי לכ"ע בעינן שיניח תחת הגפן כדפרישית שם וזה הוא מבואר היא מהתוספתא וכמו שבארתי שם לפיסקיה דהרמב"ם בכלאים א"כ כשהניחו תחת הגפן מסתמא זוכר הוא תחת איזה גפן הניחו והיה צריך לדחוק ולומר שהניחו ונטלו משם ואח"כ שכח תחת איזו גפן הניח וא"כ נתערב הוא בין של היתר ומכיון דלאוקימתא זו צריך לפרש בדוחק הרבה הניח הוא ז"ל לאוקימתא זו ופירש כהך אוקימתא קמייתא:

ענקוקלות. כתב הר"ב שלקו קודם שהביאו שליש בישולן. ולא היה לו לפרש כן דהא מסיק הכא אפי' לקו משהביאו שליש וכדמפרש ר' חייה דלשון נוטריקון כך הוא ענבין דלקי תלתיהון והיינו שהביאו השליש ונלקה ונפסד השליש שלהן והר"ש העתיק לכל זה וכן הרמב"ם בפירושו כתב פירשו זה בגמרא שהם הענבים שלא הבשילו כל צרכן והפסיד אותם הרוח המפסיד האילנות והוא אמרם ענבים דלקו תלתיהון וכן בחבורו בסוף פ"ט כתב והענבים שטרפן הקדים והפסידן וא"כ אינו מתפרש אלא אפי' הביאו שליש בישולן ונלקו ונפסד השליש שלהן:

ומותרין ברבעי. כתב הר"ב שנטע רבעי אינו אסור בהנאה וכו' וזהו שלקח מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ואיכא למימר נמי לטעמא משום דבהדיא מעטינהו קרא דהני נמי לאו פרי נינהו כמו הבוסר והפגין דלענין ערלה אסורין אבל ברבעי מותרין דפריו גבי רבעי מיותר הוא ודרשינן הכי וכמבואר בהלכה דלעיל וע"ש ד"ה תני פרי אתה פודה וכו' והיה נראה לכאורה דמה דכתב הרמב"ם בפי' המשנה שנטע רבעי אינו אסור בהנאה היינו לומר דמשכחת גביה היתר אכילה והנאה אחר הפדיון אבל כל זמן שלא נפדה הרי הוא אסור כמו הערלה וזהו דאמרי' בפ' מרובה על המתני' דפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה דאיכא הנאה מינה אף האי כי מפרק שרי לאתהנויי מיניה והכי משמע נמי מדברי התוס' בקידושין דף ל"ח ד"ה וה"ה לערלה בשתים וכו' שהקשה ר"ת על פירש"י דהרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר והלכך מפרש דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו ע"י פדיון ובשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה וע"ש אבל לפי האמת זה אינו אלא דמהאי מתני' דמעשר שני גופה ראיה דנטע רבעי אינו אסור כ"א באכילה דאי איתא דאסור בהנאה היו צריכין לעשות הסימן כמו בערלה כדי שיפרשו גם מהנאה עד שיפדו וזהו לכאורה קשיא לדעת ר"ת וכן הוא דעת הרמב"ם בחבורו בהדיא דנטע רבעי אינו אסור אלא באכילה קודם פדייה וכמ"ש בפ"ט ממ"ש ונ"ר בהל' ז' דערלה היא חמורה שהיא אסורה בהנאה לפיכך היו מציינין אותה בחרסית אבל נ"ר בקוזזות אדמה כדי שלא יאכלו ממנו עד שיפדו וכן בפ"י מהלכ' מ"א כתב פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהן בא"י עד שיפדו וע"ש שלא הזכיר ברבעי איסור הנאה. אלא די"ל לדעתו דכבר נודע הוא מהסימן בעצמו שאינו מותר אף בהנאה אלא לאחר פדיונו ומכל מקום נראה דלדינא נטע רבעי מותר בהנאה:

ואין מרכיבין בכפניות של ערלה. כתב הר"ב ר' יוסי לטעמיה וכו' והלכה כמותו דמותר ליטע יחור של ערלה ואין הלכה כמותו שאוסר בכפניות. וזה מפני שראה להרמב"ם בפי' המשנה שכתב ודברי ר' יוסי אמת ר"ל שמותר ליקח היחור שאינו אסור בהנאה וראה נמי בהר"ש שהעתיק להא דלעיל בהלכה ו' ר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה ר' יוסי וא"כ אין הלכה כר' יוסי בכפניות אבל הרמב"ם בחבורו חזר בו ופסק בסוף פ"י ממ"ש ונ"ר בהלכה כ' וכ"א כר' יוסי בשתיהן וטעמו בזה דלא סמכינן אהאי אוקימתא דר' יצחק דלעיל משום דלא דמי הרכבה לנטיעה בענין זה ודבר זה נלמד מהא דר' יוחנן בהסוגיא דאמר עבר ונטע מותר עבר והרכיב אסור וכדפרישית טעמא דהרכבה ניכרת ביותר מבנטיעת האגוז וא"כ ה"ה נמי דלענין לכתחילה למדין אנו דהאי אין מרכיבין בכפניות לכ"ע הוא דתנינן ואע"ג דלענין דיעבד לא פסק כר' יוחנן דהכא אלא בין עבר ונטע אגוז ובין עבר והרכיב כפניות מותר טעמו בזה דסמיך אש"ס דילן בהא דבהדיא מסיק בע"ז דף מ"ח וכהברייתא דמביא שם ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר דזה וזה גורם הוא ומיהת הרכבה דחמורא לענין לכתחלה זהו דשפיר נלמד מסברת ר' יוחנן דהכא. ובענין דנלמד מהסוגיא דהכא דמדמי גידולי איסורי הנאה לגידולי הקדש כבר נתבאר זה בדברי בפ"ג דע"ז בהלכה ה' בס"ד:

סליק פרקא בסייעתא דשמיא

מאן תנא אין מרכיבין וכו' ר' יוסי. עיין לקמן סוף פרקין ד"ה אין מרכיבין בכפניות של ערלה:

תני פרי אחה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים. כדפרישית דא"צ פדיון דאלו מותרין ברבעי בלא פדיון הואיל דלאו פרי נינהו ובערלה אסורין דאפי' המעמיד בשרף פגי ערלה אסורין כדר' יהושע דמתני' והלכתא כוותיה וכמבואר הכל מדיני השרף לעיל בשביעי' בהלכה ז' ואע"ג דגבי ערלה נמי פריו כתיב הכא מיתורא דפריו דגבי רבעי הוא דדריש דמכדי כתיב וערלתם ערלתו את פריו לא ה"ל למיכתב אלא ובשנה הרביעית יהיה קודש פריו למה לי אלא למעוטי הני דלאו פרי הן לענין רבעי ור' זבידא דהורה שיקברו דהוא ס"ל דהוי פרי כמו לענין ערלה אלא דמיעטינהו קרא מפדיון והורה שיקברו כהאי ששנינו בסוף תמורה ואלו הן הנשרפין וכו' הערלה וכלאי הכרם את שדרכו לישרף ישרף ואת שדרכו ליקבר יקבר וה"נ בדרכו ליקבר הוה עובדא והקשה ר' יונה עליה דאפי' לסברא דידך בדיעבד מיהת מהני פדייה בהו וכו' כדפרישית נקטינן מיהת דאיכא למ"ד הכא דאף ברבעי הבוסר והפגים אסורין ובהכי ניחא הא דמוקי לה בפ"ב דקידושין דף נ"ז ע"ב להמתני' דמעשר שני הפודה נטע רבעי שלו וכו' בין שניתן לו במתנה כר"מ והכא במאי עסקינן דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי ואמאי לא מוקי לה בדיהיב אפי' כשהוא בוסר דג"כ מותר ברבעי אלא משום דבעי לאוקמי כהת"ק וככ"ע אליביה דהת"ק דסמדר מותר ובבוסר איכא פלוגתא ברבעי כדשמעינן הכא והמסקנא כאן דלא כר' זבידא אלא כסתמא דברייתא וכבר זכרתי מזה לעיל במקומו בפ"ה דמע"ש בהל"ד ד"ה ובין שניתן לו במתנה ע"ש:

התרומה ותרומת מעשר של דמאי. כדפרישית דשל דמאי לרבותא נקט ומדמעת היא כתרומת מעשר של ודאי וכ"פ הרמב"ם להדיא בפ' ט"ו מהלכ' תרומות בהלכה כ' וכ"א שכתב תרומה גדולה ותרומת מעשר והתלה והבכורים כולן נקראו תרומה וכו' לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה ואם נטמאו ישרפו ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומ' מעשר של ודאי אלא שאין לוקין על אכילתה והתי"ט אחר שהביא דברי הר"ש בשם הירושלמי דמוקי למתני' כר"מ דמחמיר בדבריהם סיים וכתב ומשום הכי הרמב"ם בחיבורו פט"ו מהל' מאכלות אסורות השמיט של דמאי והאריך עוד בזה פ' הזהב ואחרי מחילת כ"ת אומר אני שלא היה לו לכתוב בהחלט לדעת הרמב"ם מבלי ראות בדבריו בכל המקומות בחבורו וכבר זכרתי כמה פעמים לכעין זה שלא יצאו י"ח אלו הבאים לשאול ולהשיב בדברי הירושלמי וללמוד או לפרש המשנה לדינא ממנו וכן בדברי הרמב"ם בחבורו ולא ראו בכל חדרי מצפוניו ומטמנותיו ואין לבעל נפש לעשות כן עד אם יהיה עיניו משוטטות ולבו שלם בכל הש"ס הזה וכן בכל חיבור הרמב"ם. ומענין הזה כבר זכרתי לעיל בפ"ק דדמאי בהלכה ב' ד"ה תמן ר"מ וכו' שלא השמיט הרמב"ם דין דמוע וכל הדרכים מתרומת מעשר של דמאי ובהלכ' מ"א לא כתב אלא בקצרה ודרך כלל וסמך על מה שיבאר פרטי הדינים מכל אחד ואחד במקומו וכמו שכ' בעצמו לזה בפ"י ממאכלות אסורות ובכמה מקומות שם ופרטי הדינים יתבארו כל אחד ואחד במקומו. והטעם לדין הזה שפסק כהך דהמתני' בתרומת מעשר של דמאי אע"ג דבגמרא מוקי להמתני' כר"מ וכן בבבלי פ' הזהב דף נ"ה בהאי מתני' בדין החומש דמוקי לה שמואל כר"מ דגיטין כבר בארתי לכל זה כמה שתמצא בענין דין החומש בפ"ק דדמאי שם ובענין דין הדמוע תמצא בפ"ד דדמאי בהלכה א' ד"ה תני תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה וכו' והבאתי שם להתוספתא דפ"ה דתרומות ככתבה בענין פלוגתא דתנאי בזה דלר"א תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת ושלא למקומה אינה מדמעת ולר"ש בין למקומה בין למקום אחר אינה מדמעת ולחכמים דהתם סבירא להו בין למקומה בין למקום אחר מדמעת וא"כ סוגית הש"ס דהכא דמוקי להמתני' כר"מ דוקא אליבא דר"ש דהתוספתא הוא דס"ל דאינה מדמעת לעולם ואנן קי"ל כחכמים דהתוספתא כך כתבתי שם וכאן תראה עין בעין שהוא כן דהא רישא דהמתני' מוקי הש"ס דלא נצרכה אלא לר"ש וזהו לענין שמצטרפין זע"ז וא"כ הוה קשיא ליה היכי מצית למימר הכי הא ר"ש לא ס"ל מיהת בשל דמאי דמדמעת כל עיקר ולפיכך הוכרח להאי אוקימתא דלענין דמוע אליבא דר"מ הוא אבל באמת להחכמים דהתוספתא דתרומות דס"ל דלעולם מדמעת היא כשל ודאי לא נחתינן כלל להאי אוקימתא דכר"מ היא אלא סתמא דמתני' כהלכתא אתייא וכדתני בהתוספתא אליבא דחכמים הכי ולא אליבא דיחידאה ועוד דאף דמוקמינן להמתני' כר"מ לא קשיא דאע"ג דבכתמים לא קיי"ל כוותיה הכא דסתם רבי כר"מ ובתוספתא שנאו בלשון חכמים קיי"ל כוותיה וה"ז דומה למאי דאמרינן בחולין דף פ"ה ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים כך יש לומר אבל אמיתת הדבר כך הוא דהאי מתני' דנדה דמייתי הש"ס הכא אין הלכה כחכמים אלא כר"מ כדאמר התם מאן חכמים ר"ח בן אנטיגנוס וכ"פ הרמב"ם כר"מ בזה וזהו הטעם כעיקר בדין הזה ובענין השינוי להך אוקימתא דהכא בעי לאוקמי כהאי דר"מ בכתמים ובבבלי פ' הזהב להאי מתני' בדין החומש מוקי לה כר"מ דגיטין עיין לקמן ד"ה הדא דתנינן תמן הרואה כתם וכו' מה שיתבאר בזה בס"ד: