Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. לישן מתניתא דמסייעא לרשב"ל וכו'. ומשום דלקמן קאמר דאיכא בינייהו לדינא אליבא דב"ה וכמבואר בפנים. ובהא דקאמר לעניי אותה העיר וכו' כתב הר"ש ז"ל לאו דוקא אלא כלומר לבני אותה העיר ואע"פ שלכל הפקיר נקט לעניים ומשום דסתמא לפי שראה צורך עניים עכ"ל ומיהו מלקמן משמע דהוי דוקא לענין זה דכל זמן שלא זכו בו עניי אותה העיר יכול הוא לחזור בו אליבא דר' יוסי כדמוקי ר' אבון בר חייא להא בפלוגתא דר"מ ור' יוסי וכדפרישית בפנים ומה דהוה קשיא ליה להר"ש הא לב"ה בעינן שיהא הפקר אף לעשירים כבר ישבתי לזה בפנים דלא בעינן שיאמר בפירוש ואף לעשירים אלא לאפוקי שלא יאמר ה"ז הפקר לעניים אבל לא לעשירים והכא דקאמר לעניי אותה העיר לא מיעוט אלא לעניי עיר אחרת וממילא הוי הפקר אף לעשירים וזה פשוט ומ"ש עוד הר"ש בההיא דפ' השולח (דף מז) דקאמר התם נהי דאדעתא דישראל הפקיר אדעתא דנכרי מי הפקיר דיש לאוקמי נמי כר' יוחנן דהכא דס"ל הפקר לישראל ולא לנכרי הוה הפקר ומיהו דוקא כי שקיל ליה ישראל אבל כי שקיל ליה נכרי הפקר בטעות הוא ואינו הפקר וכ"כ בתוס' שם ויש לדון לפי סברא זו דא"כ אמאי לא נימא נמי איפכא דאם הנכרי הפקיר את שלו אדעתא דנכרים אפקרינהו וכי שקיל ליה ישראל ליהוי הפקר בטעות והוה קשיא לאוקימתא קמייתא דהתם דמוקי לה להמתני' הלקט ושכחה ופאה של נכרי חייב במעשרות אא"כ הפקיר דבדנכרי היא השדה ולקטינהו ישראל ומאי מהני אם הפקיר הנכרי לימא נמי דמסתמא לא אפקרינהו לישראל ולא הוי הפקר כלל ובעיקרא דדינא דהתם האי אוקימתא קמייתא קאי לפי המסקנא וכרב אשי וכבר נתבאר מזה לעיל בפ"ד בהלכ' ו' ד"ה ר' יוסי בשם ר' יוחנן וע"ש:
הבקיר את שדהו ב' וג' ימים חוזר בו. ברייתא זו הובאה גם בבבלי שם פ"ד (דף מד) וכבר בארתי במקומו דלמאי דפרישית אזלא האי סתמא דהש"ס כאוקימתא דעולא התם דאוקי רישא וסיפא כרבנן דר' יוסי והיינו ר"מ דהכא. ולר"ז דהכא ע"כ דאתינו לטעמא דלא לישתכח תורת הפקר דהסברא דר"ל בהא דאמר התם קיימת היא ועיי"ש. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דנדרים בהלכה יז ויח כאוקימתא דעולא דכרבנן אתיא וכן אזלא האי סוגיא כמבואר בפנים ועיי"ש:
כל שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה. הר"ש ז"ל פי' לזה בפשיטות שהוא יכול לחלקו עמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה ולפ"ז אינה מתורצת קושית הש"ס דאם משום שורה דיו שלשה וזה ודאי דשלשה ג"כ ראוי לשורה כדקאמר הכא לעיל בפ"ה בהלכה ב' וכן בפרקין לקמן בהלכה ג' ולמאי שפירשתי ניחא דהאי דקאמר ר' יוחנן שינויא היא להך קושיא דדיו בג' וכמבואר בפנים. וכן בהא דשל שמונת קבים בעיא דר' יונה היא אליבא דב"ש כדפרישית ומיהו בזה אפשר לפרש דהך בעי' לאו דרך בעיא היא אלא דר' יונה בעי למימר דהוא שיעורה ולפי חשבון עומרי השדה וכו' א"נ לפי' גי' הספר והוא בעי שיעורה ואדברי ר"ל קאי כלומר דלמאי דמפרש ר"ל ש"מ דשיעורה הוא רבעי והכל לפי ערך עומרי השדה כדמסיק ולפיכך כתב לזה בפשיטות לב"ש. וכתב עוד הר"ש ז"ל וב"ש לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעה"ב וב"ה לית להו רואין עכ"ל וכוונתו בזה לתרץ הקושיא דדיו בג' דראוי לשורה לב"ש ולפ"ז היה אפשר ליישב להא דר' יונה דלכאורה קשה אי ס"ד דהכל לפי חשבון עומרי השדה ואם הם של ב' ב' קבין וא' של ח' קבין אינו שכחה והא דנקטי ב"ש האי גונא במתני' משום דחושבנא קמייתא הוא דנקטי א"כ מ"ט לא נקטי מה דקודם טפי והיינו כל עומרי השדה של חצי חצי קב וא' של שני קבין וג"כ ראוי לחלקו ולעשות שורה ואשכחן דחצי קב חטין שיעורא הוא בענין כזה כהאי דתנינן בפ"ח אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וכן פ' כיצד משתתפין משמע דבחטי' חצי קב שיעורה הוא אלא דבזה היינו יכולין לומר דהיא גופה נכלל בדברי ר' יונה דלעולם אמרינן דהשיעור הוא לפי חשבון והא דלא נקט מה דקדים טפי בעומרי השדה של חצי קב וכו' משום דאיכא למימר דב"ש לטעמייהו וקמ"ל דעד ד' קבין לעניים ומיהו אכתי לא ניחא לן דמ"ש בד' קבין דנקטי הא מה שאמרו ב"ש ד' לבעה"ב ג"כ הכל לפי מה שהוא בלקט ד' שבלים ובשכחה ד' עומרין לפי מה שהן והדרא קושיא לדוכתה מ"ט לא נקטי מה דקדים טפי אם השיעור הוא לפי החשבון לכך נראה לתרץ בדרך אחר והוא דרך הרמב"ם ז"ל שכתב בדין הזה בפ"ה ממ"ע בהלכה יז היו כל העומרין של קב קב ואחד של ד' קבין ושכחו ה"ז שכחה יתר על הארבעה אינו שכחה וכו' ולכאורה תמוה הוא האי פסקא דמנין לו דב"ה לא קאמרי אלא דוקא בד' קבין ולא ביותר ולסברת הר"ש דב"ה לית להו רואין קשיא טפי אם כך היה דעת הרמב"ם בטעם המשנה והמשנה למלך הניח זה בצ"ע אבל באמת לא דרך הרמב"ם בטעם דהר"ש ומ"ש יתר על הד' אינו שכחה מכאן הוא דלמד דמדקאמר ר' יונה דכך הוא השיעור לב"ש לעולם ולפי חשבון עומרי השדה א"כ אמאי לא נקט התנא לפלוגתייהו בשיעור היותר קודם בעומרי השדה של חצי קב וכו' אלא ודאי להשמיענו אליבא דב"ה דע"כ ל"פ ב"ה אלא עד ד' קבין וכדלקמן אבל אם העומר השכוח הוא יותר קסברי ב"ה דלא הוי שכחה וטעמא דמה שהוא יותר מארבעה קבין שוב אין ראוי לעשותו שורה וכן מה שהוא יותר משמנה קבין אין ראוי לשורה אם עומרי השדה של ב' ב' קבין ובזה לב"ש אין לתלות שדעתו לעשות שורה והוי שכחה כ"א במקום שנוכל לתלות בשורה והיינו בד' קבין אם העומרים של קב קב או בשמנה קבין אם העומרים של ב' קבין ובהאי סברא הוא דפליגי דלב"ש תולין בשורה ולא הוי שכחה ולב"ה לעולם אין תולין בשורה ולומר מה שהניחו משום שיכול לעשותו שורה אלא אדרבא איפכא אמרינן דכיון דראוי לשורה הוא והניחו ולא עשה אותו שורה כשארי עומרין ודאי שכחו והוי שכחה אבל מה שאינו ראוי לשורה כגון שהוא יותר מד' קבין או משמנה קבין ולא ראוי לשורה לפי ערך העומרין אמרינן דלא שכחו בתחלה אלא הניחו עד שיקצור עוד ויוסיף עליו עד שיעשה ממנו שורה של ערך עומרי השדה והלכך לא הוי שכחה ומיהו יותר מד' קבין בעינן וכדאמרינן ר"פ בית כור א"ר יצחק טרשים שאמרו ד' קבין ועד ד' קבין מחיל אינש טפי לא מחיל וע"ש בפי' הרמב"ם ז"ל ואין כן דעת הרמב"ם בחיבורו בענין מ"ש בפחות מזה והדין שלפנינו מבואר הוא כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל:
וקשיא על דב"ש בגפה ובגדיש וכו'. בסוגיא זו רבו הפירושים וכן בפירושא דמתני'. הר"ש ז"ל כתב על זה דנראה מהא דקאמר וקשיא וכו' שההנחה אצל דבר מסוים עושה שכחה ועל זה תמה דמתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסוים קשיא לב"ה אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסוים הרי הוא כאילו לא שכחו ודבר שאינו מסוים קשיא לב"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא ט"ס יש בירושלמי והתי"ט רצה להעמיד הגי' ובסברא דחוקה עיי"ש והביאו הרב בעל משנה למלך והוסיף עוד באיזה סברא ע"ש שהאריך הרבה בפלפול הסברות והפירושים ולבסוף כתב שלא נתקררה דעתו לא במ"ש הרב בעל תי"ט ולא במ"ש הוא ז"ל בעצמו דאיך יהיה ההנחה אצל מקומות אלו סיבה שיהיה שכחה אך פשט דברי רבינו שבפי' המשנה מורין כן וכדכתב הרב בפי' הא' ובענין פירושא דהש"ס הסכים שם לגי' הר"ש דאיפכא גרסי'. ואחרי כל טרחת אריכות הדבריס האלה אומר אני שאין אנו צריכין לשבש הספרים. וחובה מוטל עלינו להבין פי' המשנה ופי' הש"ס ופי' דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו. והנה פי' המשנה מתפרשת כפשטא כפירש הר"ב בפי' אחר וכפי אשר הבאתי וזה אליבא דר' יהושע בהתוספתא שהביא הש"ס דהוא ס"ל דב"ש פליגי כמו שהוא במתני' דס"ל לב"ש דגפה וגדיש הוי דבר מסוים ומה שהניח בצדם לא הוי שכחה וסברא זו קיימת היא לפי סוגית הש"ס דהכא וזה דההנחה אצל דבר מסוים ודאי אינו עושה שכחה אלא דר' יהושע ס"ל דגפה וגדיש מקרי דבר מסוים לב"ש ור"א וראב"ע דלקמן ס"ל דאף לב"ש לא מקרי גפה וגדיש דבר מסוים אלא דוקא בדאיכא עוד חד צד למעליותא והיינו בשנטל להעומר בתחלה בידו דאז זכה בו לב"ש. ולב"ה בעינן דוקא שיטול העומר על מנת להוליכה לעיר ואז בכל מקום שיניחו ושכחו אח"כ לא הוי שכחה וזהו בין לר' יהושע ובין לר"א ולר"א בן עזריה אליבא דב"ה ומזה תדע דמתני' דלקמן העומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ושכחו מודים ב"ה שאינו שכחה אתיא ככ"ע דלא פליגי ר' יהושע ור"א ור"א ב"ע כ"א אליבא דב"ש ולא פליגי אליבא דב"ה כלל ובעינן דוקא שיטלו ע"מ להוליכו לעיר אבל ממקום למקום לא מקרי זכיה דנראה שאינו אלא כמפנה המקום שהיה העומר מונח בו בתחלה. וכל זה הוא לגי' הש"ס בתוספתא אבל לא לגי' התוספתא כמו שהיא כתובה לפנינו וכדלקמן. זכינו מזה דפירוש המשניות האלו מובנים ולא צריכין אנחנו לומר דמתני' דלקמן העומר שהחזיקו וכו' אתיא כר' יהושע ודלא כר"א כמ"ש הר"ש דהוא ז"ל כתב לפי גי' התוספתא בדברי ר"א אבל לגי' הש"ס בהאי ברייתא ככ"ע אתיא דל"פ כלל אליבא דב"ה וכדאמרן. ופי' סוגית הש"ס מרווחת היא למאי דפרישית בפנים דקשיא לב"ש וכו' על דעירבו דבר מסוים לפי הס"ד וכר' יהושע עם דבר שאינו מסוים בחדא בבא וא"כ לא נודע לנו טעמייהו וכן קשיא לב"ה וכו' וכמבואר בפנים. ולישנא קייטא נקט הש"ס כדרכו ברוב המקומות וא"צ לשבש כלל הגי' כ"א בהא דנקט בברייתא בדברי ר' יהושע בתורה הזאת וכו' ב"ש אומרים שכחה וכו' דטעות דמוכח הוא. ושאר הסוגיא מבוארת היטב בפנים דהסברא קיימת היא דדבר מסוים עושה שכחה ומהו נקרא דבר מסוים בהא פליגי ר' יהושע ור' אליעזר וכדאמרן ולר"א לא חשיבה גפה וגדיש דבר מסוים אף לב"ש כ"א בדאיכא עוד חדא לטיבותא וכדלעיל. ודבר מחובר אצל דבר מחובר וכהאי מתני' דפ"ז ודאי לכ"ע מיקרי בצד דבר מסוים ואינו עושה שכחה. ובזה הסוגיא מבוארת. ודברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ה ממ"ע בהלכה ג' וכפי גי' הספרים אשר לפנינו אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה וכו' ה"ז שכחה וזה כב"ה ומ"ש נטלו וכו' אע"פ וכו' זהו אליבא דגי' הש"ס בברייתא בדברי ר"א (וגי' זו היא עקרית ותפס לפי' המשניות לפי דבריו בחיבוריו כר"א וכר"א ב"ע נגד ר' יהושע ועוד דדברי ר' יהושע מופרכים הם כדמקשי הש"ס וקשיא וכו' ולא כדבריו ז"ל בפי' המשנה כדלקמן) ולב"ש בנטלו בידו מהני בהא דהניחו אח"כ סמוך לגפה וכו' דבמקום דאיכא תרתי לטיבותא מהני גפה וגדיש וכו' שיהו כדבר מסוים ושלא יהא שכחה להכי קאמר למאי דקיי"ל כב"ה דבנטלו ממקום למקום לא מקרי זכיה לב"ה ומטעמא דאמרן ולא מהני כלום במה שהניחו סמוך לגפה וכו' אלא דוקא בשהחזיקו לעומר ע"מ להוליכו לעיר דאז גם אם הניחו בשדה באיזה מקום שיהיה ושכחו אח"כ לא הוי שכחה כדכתב שם וכב"ה דמתני' דלקמן. ודבריו ז"ל בפי' המשנה ואחריו נמשך הרב בפי' הא' אליבא דגי' התוספתא בדברי ר"א הן דהתם גרים על מה נחלקו על העומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה וכו' וכפי אשר הביא הר"ש ולפיכך פי' המשנה כן אבל בחיבורו חזר בו מטעמא דהך מתני' דלקמן העומר שהחזיקו וכו' ולא היה נראה לו ז"ל בעצמו הדוחק שכתב בפי' המשניות האלו ואחריו נמשך הרב בפי' הא' כ"א המשניות מפורשין היטב לפי גי' הברייתא דהכא ולדינא מבואר הדבר הדק היטב ואין אנו צריכין לאריכת דברי' ביותר ודע דבגי' התוספתא יש בדברי ר"א ט"ס דבריש דבריו גרים א"ל לא נחלקו וכו' ומודים באלו שאין שכחה וכן היא הגי' בתוספתא כ"י אשר לפני אבל א"א להעמידה וטעות דמוכח הוא כמבואר ואין לנו אלא כפי גי' הברייתא שהובאה כאן ובדברי ב"ש וב"ה כמו שהגהתי וכמו דשנינו במתני' דכר' יהושע ואליבא דב"ש היא:
לא אתינן מיתני אלא דבר שהוא חומר משני צדדין וכו'. מה שפירשתי בפנים הוא כפירוש התוס' שס ד"ה נפלו וכו' והרי"ף ז"ל פי' בסוף הפרק שם בענין אחר עיי"ש וכבר כתבתי בחבורי שם דהסוגיא מוכחת כפי' התוספת:
היה שם אמת המים וכו'. האי דינא דמי להא דאמרי' לעיל בפ"ב בהלכה ב' היה שם סלע ע"פ כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה וכו' מפסיק וכשם שהוא מפסיק לפאה כך הוא מפסיק שלא יהא נידון בשורה לענין שלא יהא שכחה ודין הסלע כבר כתב הרמב"ם כמה שציינתי ובארתי שם וכן דין שלאחר זה קצר חצי שורה וכו' פשוט הוא ולא הוצרך לזכרו:
רבי זעירא אומר בזוכר וכו'. לכאורה היה נראה כדפרישית בפנים דאדברי ר"ש הוא דקאי ולמאי דפרישית לא פליגי ת"ק ור"ש בזוכר אלא דמסוגית הש"ס דילן לא משמע הכי אלא דפליגי ת"ק ור"ש אי מין במינו הוי טמון או לא ולפי אוקימתא בתרייתא דהתם ותפסה הרמב"ם לעיקר פליגי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן ולר"ש טמון לא הוי שכחה ואפי' מין במינו הוי טמון וא"כ אי דמפרשינן דר' זעירא אר"ש קאי ובזוכר העליון הוא דקאמר התחתון אינו שכחה אתיא הא דלא כהלכתא וזהו מה שהשיג הראב"ד בפ"ה שם בהלכה ד' על דפסק הרמב"ם כהאי דר"ז מיהו גם על פי' הראב"ד יש לפקפק דהתם קאמר טעמא לר"ש דס"ל כר' יהודה דטמין לא הוי שכחה ואף לאוקימתא קמייתא סברוה וכו' משמע דליכא טעמא אחרינא אלא משום דמין במינו לא הוי טמון והכא קאמר דבזוכר את העליון תליא מילתא והיאך נרכיב אותם להדדי. ומה שכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש דה"ק דע"כ לא פליג עלי' ת"ק אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת"ק נמי אינו שכחה. זה דוחק הוא דא"כ הו"ל לר' זירא למימר בשאינו זוכר. לכך נראה דהרמב"ם היה מפרש כך דדברי ר"ז נשנו בבית המדרש סתם ולא ידעו על מה הוא אומר בזוכר ופירשו דבריו ואמרו ואתיא דר"ז כר' יונה וכו' כלומר כך הוא כוונת דברי ר"ז הא דקאמר בזוכר שיש איזה צד דלפעמים אין התחתון שכחה לכ"ע וכהאי דר' יונה על הא דתנינן בפ' דלעיל דאם חפהו בקש אינו שכחה ופירש רבי יונה בזוכר את הקש והלכך לכ"ע אין העומר שתחתיו שכחה מפני שנתכסה מחמת הקש שזכרו וה"ה ה"נ בזוכר את העליון בתחלה שוב אין שכחה גם להתחתון לכ"ע כמו דין העומר שחפהו בקש וכך נשנה לעיל שם דדברי ר' יונה כדברי ר' זעירא:
עשאן כמין גם. כדפרישית והכי איתא בתוספתא פ"ג שני עומרים המובדלין זה מזה שכחה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה שם בהלכה י"ד וטעמא דכל שאינן מובדלין ומעורבבין אינו שכחה כדתנינן בתוספתא והביא הרמב"ם לעיל בהלכה ז' שם:
היו עשוין כמין סינפין. היותר נראה לפרש דאדהא דמשני ר' אימי קאי בקוצר ומניח תחת הגפן ומפרש שהיו עשוין כמין סניפין לסמוך בהן הגפן והשתא שייך שפיר הא דקאמר ר' יונתן עלה והוא שיהא חותכן בשוה דאז ניכר שנעשו לסניפין ואפי' חצי אשכול או אשכול שלם הוי פרט אלא דמדברי הרמב"ם נראה שהיה מפרש להאי היו עשוין וכו' למילתא באנפי נפשה שהרי פסק כדתני ר' חייא גבי פרט בפ"ד שם בהלכה ט"ז היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפי' חצי אשכול הנמצא שם הרי הוא פרט וכו' ולא זכר כלום מהאי דבתרה ועיי"ש:
היך עבידא וכו'. הר"ש ז"ל פי' דמאי בינייהו קאמר וכו' עיי"ש דעשה להני תרתי דרשות דספרי כשתים חלוקות הן ובעל המל"מ העתיק זה בפ"ה ממ"ע והאריך שם ולעיל רצה לנטות דין זה בפלפול לענין סברת הר"ב במתני' דהעומר שהוא סמוך לגפה וכו' דדבר המסוים הוא עושה שכחה לדבר שבצדו ועוד כמה אריכות דברים ולענ"ד פשוט הוא דהכא מבעיא ליה בהא דפשיטא ליה לרב הונא בש"ס דילן בס"פ המוכר את הבית (דף עב:) דאמר התם עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים שכחה שנים והוא אינן שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. והש"ס דהכא ספוקי מספקא ליה אי אמרינן דלענין עצמו כגדיש דיינינן ליה ולענין עומרים שבצדו נחשביה כעומר שיצטרף עמהם דלא ליהוו כולן שכחה והכל כמו שמבואר בפנים. וטעמיה דרב הונא דהתם נראה דהואיל ובספרי דריש ליה מהעומר ולא גדיש ומלא תשוב לקחתו ותרתי למה לי אלא ללמדנו דלענין עצמו נתמעט הוא מהעומר ולא גדיש ולענין לצרפו עם העומרים שבצדו דליהוו כמו ששכח ג' עומרין וכולן אינן שכחה ממעטינן מדכתיב לא תשוב לקחתו והיינו העומר שאתה יכול ללקחו הרי הוא בבל תשוב ולאפוקי אם אין אתה יכול ליקחו כולו כאחד שיש בו סאתים וכלומר דאף דחשיב כעומר בין העומרים מ"מ הרי אי אתה יכול ליקחו כולו כאחד וממילא שמעינן דלענין שאר העומרים כעומר הוא ואם שכח שנים והוא כולן אינן שכחה והלכך דריש רב הונא הכל לקילו של בעה"ב. והואיל דלא מחשבינן ליה כגדיש אלא לענין שכחת עצמו אם שכח אותו לבדו לא היה צריך הרמב"ם להזכיר דיניה דרב הונא בהדיא לענין העומרים שבצדו דנכלל בכלל דבריו שכתב שם בהל' י"ד שלשה אינן שכחה סתם ובכלל הוא גם אם יש א' מהן שיש בו סאתים ואם שכח אותו לבדו הוצרך לכתבו כמ"ש שס בהלכה י"ח ומטעמיה דריש דרשת הספרי העומר ולא הגדיש דעל מיעוט אותו עצמו הוא נדרש:
ובלבד שבלין. כדפרישית וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה שם בהל' יט קמה שיש בה סאתים וכו' אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות וכו' ואם היתה ראויה להיות קמה אחת אומדין זה לעשות סאתים ושכחה אינה שכחה. מה שכתב ואם היתה ראויה להיות קמה אחת זה צריך ביאור מה כוונתו בזה דלענין הך דינא היה די בסיום ואם היתה ראויה לעשות סאתים. והנראה דמלמדנו בזה דין שכחת הקמה גופיה דאין שכחה נוהגת בקמה אא"כ היה בקמה סאתים ושכח מקצתה דאז יש בה תורת שכחה ולאפוקי אם הקמה כולה היא פחותה מסאתים דאין שם קמה עליה. וזהו מ"ש בפ"א מהל' אלו בה"ו כשם שהשכחה בעמרים כך הוא בקמה אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה ה"ז לעניים והיינו אם יש בה סאתים שם קמה עליה ואם שכח מקצתה הוי שכחה ולאפוקי אם שכחה כולה כדתנן במתני' ונלמד דין זה מהתוספתא פ"ג שאחר שהובא שם פלוגתא דרשב"ג ורבי בענין עומר אם מציל את הקמה כדמייתי לה הכא בהלכה דלקמן ושם כתובה בשיבוש ברישא דברייתא כמו שיתבאר לקמן ובתר הכי גרים יפה כח עני בקמה יתר מבעומר ובעומר יתר מבקמה שהקמה יש בה לקט שכחה ופאה משא"כ בעומר העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה הקמה אינו שכחה עד שיהא בה סאתים. וזה לכאורה נגד מה דתנן במתני' ואין לנו לומר דהברייתא פליגא על סתמא דמתני' שנשנית בלי שום חולק ולא אשכחן שום פלוגתא בזה אלא דה"ק אין בה דין שכתה עד שתהא קמה שיש בה סאתים ואז אם שכח מקצת ממנה יש בה שכחה אבל העומר מה שיש בו דין שכחה עליו ובלבד שלא יהא בו סאתים והיינו מה שסיים הרמב"ם כאן ואם היתה ראויה להיות קמה אחת. כלומר שהיתה ראויה להיות בה סאתים שהוא שיעור קמה אחת אומדין זה לעשות סאתים. השבלים הדקות והשדופות כאילו הן בריאות ומלאות וזהו שחזר וכתב ושכחה. כלומר ואם שכחה כולה אינה שכחה. וסמך על מה שכבר הזכיר בפ"א כמו שנתבאר וכן למדנו זה מדבריו בפי' המשנה דלקמן ועיין בדבור שאח"ז:
הקמה מצלת את העומר ואת הקמה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה גבי מצלת את הקמה כתב וכן כשישכח קמה והיו ראשי שבלים ממנה מחוברים בקמה שנית והיתה הקמה ההיא השניה סאתים ויותר תהיה מצלת הקמה המחוברת אליה ולא תהיה שכחה ותשאר לבעה"ב. הנה אם נאמר שכיוון במ"ש והיתה הקמה ההיא השניה סאתים לומר דבכה"ג לא הויא שכחה אפי' אם שכח גם אותה ומצלת את הקמה השכוחה שבצדה היה קשה דלמה לו להאריך ולומר בכה"ג דוקא ולא די לומר בעיקר הדין דהקמה השניה לא היתה שכוחה אלא דבא ללמדנו אגב עיקר הדין בתורת שכחה בקמה דכל זמן שאין בה סאתים אין תורת קמה עליה גם לענין זה. ומה שאמרו מצלת את הקמה השכוחה היינו בגוונא דהיה שייך בה שכחה אי לאו קמה זו שמצלת אותה וכגון שהיה בה סאתים או יותר בתחלה וקצר המקצת ונשאר פחות מסאתים כמו שמבואר ממתני' דלעיל ובדבור דלעיל כתבנו שנלמד זה מהתוספתא ובכך מובנים דבריו בחיבורו בדינא דלעיל עיי"ש וכמ"ש והיו ראשי שבלים ממנה מחוברים בקמה שנית וכ"כ הר"ש ז"ל וכן הוא בפי' הר"ב במתני' ובאמת דכך הוא נלמד מהאי ש"ס בפרק דלעיל בריש הלכה ב' דקאמר איזו היא קמה שהיא מצלת את הקמה א"ר יוחנן כהדא דתנינן שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה וכדפרישית שם. וכן נראה מהתוספתא דפ"ג דלעיל מן זה שזכרתי בדיבור דלעיל שנינו אימתי אמרו קמה מצלת את העומר בזמן שלא ניטלה מבינתים הא אם ניטלה מבינתים הרי זו אינה מצלת וכך הוא פירושה בזמן שלא ניטלה מבינתים דראשי שבלים שלה סמוכים ומחוברים להעומר שבצדה שלא נקצר כלום מבינתים וגילה הדין הזה בהצלת העומר והוא הדין בהצלת הקמה שהרי הצלת הקמה ילפינן מהצלת העומר דנדרש מהכתוב וכדפרישית בפנים בזה והר"ש ז"ל הביא התוספתא בפי' המתני' ופי' בזמן שלא ניטלה בינתים כלומר בין שכחה לזכירה הא אם ניטלה קודם שזכרה ה"ז אינה מצלת. וכמדומה שזה הוא דוחק בכוונת התוספתא ועוד מאי קמ"ל שאם אח"כ כשנזכר מהעומר ואין כאן קמה מהיכי תיתי לומר שתציל מחמת שהיתה בתחלה בצד העומר שהיה שכוח ואם שיש איזה ה"א מ"מ מילת מבינתים אינו מדוקדק לפי זה ולא נאריך בזה. ומיהו בעיקר הדין דראשי שבלים מחוברים אנן חזינן דהרמב"ם בחבורו חזר בו מסברתו בפי' המשנה שהרי לא הזכיר כלום בדין זה שם בהלכה כ"א מראשי שבלים מחוברים לא בהצלת העומר ולא בהצלת הקמה ונראה שהוא ז"ל היה מפרש להא דאמר הכא בפ' דלעיל איזו היא קמה שמצלת את הקמה וכו' כלומר דדינא דמתני' דהתם שבולת שבקציר וכו' הוא ג"כ נכלל בדין שאמרו קמה מצלת את הקמה והא הוא דאשמועינן ר' יוחנן התם אבל לא שנאמר דבדין קמה מצלת הקמה צריך שיהו ג"כ ראשי שבלים מחוברים וטעמא דמילתא דהתם נקצר כל מה שסביבות השבולת כדמפרש התם הש"ס וכ"כ הוא ז"ל לדין הזה לעיל בפ"ד בהלכה ג' שצריך שיהא כן וכדפרישית טעמא לעיל שם וא"כ כל זמן שאין ראש השבולת זו מגיע להקמה ואינה יכולה להקצר עמה אינה נחשבת עם הקמה אבל הכא מטעמא דסביבות קציר בעינן כדמפרש הש"ס גבי עומר וילפינן קמה מעומר אע"פ שאין ראשי שבלים מחוברים מ"מ סביבות קמה יש כאן ומצלת כנ"ל לדעתו ז"ל בחיבורו:
תני רשב"ג אומר כשם וכו'. בתוספתא כתובה בהיפוך ונשתבשה הגי' וכן הר"ש ז"ל כתבה ע"פ גי' דהאי ש"ס שלפנינו בדברי רשב"ג אבל בדברי רבי העתיק הוא ז"ל א"ל רבי מה להקמה מצלת את העומר שהורע כח העני בו יציל עומר את הקמה שיפה כח העני בה. ואם כך היתה הגי' לפניו פשוט הוא ואפשר שנתחלפו התיבות בהשיטות בדברי רבי ומיהו למאי דפרישית בפנים א"צ להגיה כל כך ומבואר הוא דהיינו הך:
מדברי שניהן נלמד מצילין עומר מעומר וכו'. הקושיא מבוארת למאי דפרישית בפנים וכן להא דמסיים ואין מצילין קמה מקמה ולא חש הש"ס לתרץ מפני שכבר תירצו לעיל בריש ההלכה דמקשה ולמה עומר שסביבותיו עומרין וכו' וכדפרישית ומשני שאני עומר שסביבותיו עומרין וכו' כמבואר לעיל:
רבי יוסי אומר אם באת רשות העני באמצע וכו' הביא הר"ש ז"ל להתוספתא והתוי"ט כתב תימא דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן וממה שבארתי התוספתא בפנים לק"מ וא"צ לסברת תירוצו שמחמת כך הניח בתימא על דברי הרמב"ם בפי' המשנה עיי"ש ומלבד דזה בין הסברא לחלק בין דודאי שכיח שיבא הרשות באמצע ובין דאינו שכיח כ"א בדרך מקרה ששכח או שנתן הפאה שלא כמצותה לכתחילה ראיה גדולה לזה מהמסקנא דמסיק בסוף ההלכה דלא בעינן שבאת ממש אלא אפי' נראית לבוא וא"כ היינו מה שבארתי התוספתא דבתבואה וכרם בודאי נראית לבוא ובפירות האילן מן הסתם אינה נראית לבוא כ"א דרך מקרה מה דלא שכיח ועיין בסוף הלכה:
מתניתא כרבן גמליאל. א"כ דלאו כהלכתא היא והרמב"ם פסק כמתני' שם בהלכה כ' וצ"ל דהאי דיוקא לאו דיוקא היא די"ל דלגופה דדינא איצטריך דאין הקמה מצטרפת עם העומר לסאתים ועוד דבשתיהן עקורות לעולם הן שכחה אפי' הן שתיהן יחד יתר מסאתים והשתא לעולם מתני' כרבנן וסאה עם סאה הוא דצריכא לאשמועינן דקמה עם עומר אין מצטרפין אבל בשני עומרין אין הצירוף כלום אף אם יהיו יותר מסאתים וזהו שכתב הרמב"ם בדין ב' עומרי' בהלכה י"ח וכן יראה לי שהן שכחה אפי' הי' בשניהן יתר מסאתים דיש קצת הוכחה לזה אם באנו ליישב סתמא דמתני' כחכמים דלעיל:
ותציל עקורה שאינה עקורה. עיקרא דהאי מילתא לעיל בפ"ה ונתבאר היטב בפנים והר"ש הביא להאי דסוגיא דהכא וכתב ומסיק ר' יונה תיפתר וכו' וכבר כתבתי שם דאין דעת הרמב"ם כן ודברי ר' יונה לא נאמרו אלא לדחיה בעלמא דמהכא לא תפשוט הבעיא דבעי התם וכסתמא דמתני' דלעולם אין העומר מציל את הקמה:
וכרם לא על אתר הוא. הר"ש ז"ל הביא לזה ופי' בניחותא עי"ש. ומלבד דסוגית הש"ס הזה בכל מקום דאמר לא כן וכו' או לא כך הוא דאינו אלא ל' תמיה ואף הסברא נותנת דפרט בכרם מיד הוא כשמתחיל לבצור אי אפשר שלא יפלו איזה גרגרים לארץ ואין להזהר בכך ואם שלקט ג"כ שכיח הא הפרט הוא מיד ושכיח הרבה ביותר והיינו דנקט כרם כדפרישית בפנים. והוספתי קצת בביאור למאי דפרישית במתני' להתוספתא ובריש ההלכה כאן ואם דבלאו הכי פשוט הוא בעיקרא דמילתא וזה מבואר:
לא סוף דבר גסין וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הלכה ח' ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה והיינו אין לו שכחה כלל.
סליק פירקא בסייעתא דשמיא