Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Peah Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל זית שיש לו שם בשדה. בישני אית דבעי מימר בישני ממש. הר"ש ז"ל פי' כלומר יבישין שאין עושין שמן וזהו דחוק ותמוה דאם על שאר אילנות הכוונה שהן יבישין מפני מה קורין אותו בישני והוא ודאי ניטף שמן הוא דלהכי קרינן ליה נטופה וכן דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו קשי ההבנה הם שכתב שפכוני על שם המקום שהיה מוציא שמן הרבה ובישני הוא נקרא ע"ש המקום והזתים ההם לא היו עושין שמן הרבה ע"כ נקראו בישני לקוח מבושה. וזה לא כלישנא קמייתא דהכא דקאמר בישני ממש ולא כלישנא בתרא דקאמר לשון בושה ולאחרים הוא דמבייש ובחבורו פ"ה ממ"ע הל' כג כתב בזה שהוא נוטף שמן הרבה או השפכני או הבישני וזה נראה כלישנא קמא וע"ש המקומות בלחוד הוא דמפרש והנכון ממקום בישן כדפרישית בפנים וכהאי דאמר הכא לעיל פ' היה קורא אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ובבבלי פ' הקורא עומד חופני ובישני לא ישא את כפיו והיינו דקאמר בישני ממש ולא לשון בושה ואית דבעי מימר שהוא ל' בושה ולאחרים וראיה לזה שפירשתי שהזיתים שלהם עושין שמן הרבה מדאשכחן בריש פ' מקום שנהגי בני בישן הוו נהיגי דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא א"כ קרובים לצידון היו ובארץ הגליל שהוא סמוכה לשם וזה ידוע דבגליל היה שכיח שמן הרבה כדאמרינן פ' כירה (דף מז) בגלילי שנו וכדכתבו התוס' שם בשם ר"ת וכן בכמה מקומות עיי"ש:
עד דיעביד כל שנה ושנה. לכאורה קשיא מאי קמיבעיא ליה הא אפי' כזית הנוטף בשעתו קתני ומשמע אפי' אינו נוטף בכל שנה אלא שהוא נוטף בשעתו וכן פי' הר"ב לכך נראה דה"פ דהא בלישנא דמתני' יש לדקדק מאי האי דקתני אפי' כזית בכ"ף הדמיון ועוד דכי לא סגי למיתני אפי' נטופה בשעתו אלא דה"ק שיש לו שם בשדה מחמת שהוא נטופה כדמפרש לה אבתרה ואפי' הנטופה שלו אינו כל כך הרבה אלא כמו הזית הנטופה בשעתו ולפעמים בדרך מקרה שאותו הזית מסתמא אינו נוטף הרבה כך הזית הזה אינו נוטף כ"כ וכמו דמפרש לקמן לחלוקה דבשמו או שהיה שפכוני הרבה או בישני שמבייש אחרים שעושין יותר מיעוט ממנו ואף שהוא ג"כ אינו נוטף הרבה מ"מ הוא היותר מסוים ביניהם והשתא נוכל לומר דמיהת בעינן שיהא הוא עושה כן בכל שנה ושנה או דנימא דברוב השנים סגי והיינו דקא מיבעיא ליה להש"ס ומסיק דלא בעינן שיתמיד כן בכל השנים אלא אפי' ברוב השנים סגי ושמעינן דמיהת רוב השנים בעינן וכך היה לו להר"ב לפרש וכ"כ הרא"ש ז"ל בפי' המשנה ומפרש בירושלמי אע"פ שבשנה זו אינו נוטף ובלבד שיהא נוטף ברוב השנים עכ"ל וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו שכתב שם בזה או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטועה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה ושם ידוע דקאמר משום שהוא נוטף ברוב השנים וקנה לו שם הזה ומ"ש או השפכני או הבישני עיין בדיבור דלעיל ובענין עיקר הדין מ"ש שם ומה שהשיגו עליו עיין בהלכה דלקמן ד"ה לא על הדא איתאמרת מה שאבאר שם בס"ד:
אלא ר"ע דהוא דרש אחריך אחריך. ובבבלי פרק הזרוע (דף קלא) א"ר לוי אחריך זו שכחה פאה גמר אחריך אחריך מזית וכו' ועיין לעיל פ"ק בהלכה ג ד"ה יאמר זית מ"ש שם בס"ד:
כיני מתניתא של שני מלבנים ושכחו כדפרישית דר"א מדייק לפרש מלבנים על האילנות שבשורות וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ה שם הל' כ"ה זית העומד באמצע השורות לבדו וג' שורות של זיתים מקיפין אותו מג' רוחותיו ע"פ שאין בכל שורה מהם אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה שהרי השורות הסתירוהו. והרי זה שחזר בו מפירושו בענין המלבנות וכן ממ"ש שם ששכח אילן באמצע השורה השלישית וכמו שהבאתי בפי' המשנה שא"כ ה"ז מוקף מארבע רוחותיו אבל בחיבורו כתב ממש דברי ר' אלעזר בפי' המלבנים דמתני' ולפיכך לא הזכיר כלום ממלבנות שבין השורות וכתב שני זיתים בכל שורה. והאמצעי. היינו שבשורה האמצעית או הראשון או השני. ומה שתפס דברי ר' אלעזר לעיקר נגד ר' יוחנן דפליג עליה משום דנוסחת המשנה בכל הספרים שנמצא עומד מסייעא לר"א ומתני' היא עקרית נגד התוספתא דאתיא כר' יוחנן והלכך פסק כר"א וכטעמיה ע"י שורה ע"י שורות שהשורות הסתירוהו ובזה דברי הרמב"ם מבוארין וכן הסוגיא מבוארת בפנים. ומשום זה יש לתמוה על הר"ש ז"ל בפירושו בזה וסיים ולא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות את הזית וכו' ובפירושו מוגה בספרים שלפנינו דהוי כדבר מסוים והם דברי הרא"ש ז"ל והא הש"ס מדחי לה בפשיטות אם משום דבר מסוים וכו' ולפי דברי הרמב"ם בחיבורו המשנה מבוארת כמו דפרישית כאן בפנים:
לא על הדא איתאמרת וכו'. מבואר להדיא הוא דהש"ס קאמר גם על האי בבא זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה דלא קאי על הדא דאיירינן הכא ברישא מסתם זיתים אלא דקאי על זית נטופה דמתני' דלעיל וכן האי בד"א וכו' על מתני' דלעיל על כרחך הוא לפי זה וכמבואר בפנים. וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל מה שפסק כן בזה שם בהלכה כב והלכה שאחר זה דבשאר אילנות אפילו יש בהן כמה סאין הוו שכחה כדין שכתה בשנים ובזית המפורסם הוא דיש חילוק דאם לא התחיל בו לעולם אינו שכחה ואם התחיל בו דהוי שכחה דוקא שלא נשאר בו סאתים וכו' והראב"ד ז"ל השיג עליו בכל זה וכתב אינו מחוור כלל וכלל ומן המשנה נראה שאינו כן וטעמו דהאי בבא זית שיש בו סאתים הוא קודם מהאי בד"א אלמא דעליה קאי א"כ בכל הזיתים סאתים אינו שכחה ובזית נטופה נמי אין בו הפרש כ"א בלא התחיל בו כלל כסתמא דמתני' דלעיל. והרמב"ם דרך בשיטת הש"ס הזה דאף דלכאורה אינו נראה כן מסידור המשנה הא ל"ק דכמה פעמים אומר הש"ס הכי תנינא להמתני' איפוך או חסורי מיחסרא או כל כיוצא בזה ועל הש"ס הוא דסמכינן וכן התוספתא מסייעא ליה כמבואר בפנים:
פתר לה תרין פתרין. למאי שבארתי הני תרי פתרין היטב בפנים ולפי הגי' הנכונה שבפתרא חורן תראה דהני פתרי לא פליגי במידי לדינא ותרווייהו קושטא נינהו כ"א להאי פתרא קמא דייקינן הא קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו יש לי בראשו ולפתרא חורן דייקינן אע"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו ופירושא דהך בבא דמתני' לתרוייהו חדא הוא דהויא דכל זמן שיש לו תחתיו מסתמא יש לו בראשו ולהני דיוקי מסיק דאצטריך כמבואר הכל בפנים ודוק מינה לתרוייהו דקושטא הן לדינא והיינו דקאמר תפתר לה בתרין פתרין ובזה תראה מבוארים דברי הרמב"ם ז"ל היטב הדק בדין הזה ובפירושו כמ"ש בפ"א ממ"ע בהלכה י"ב דחלוקה הראשונה כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחים בארץ תחת האילנות נוטל ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן זה נלמד מדיוקא דמתני' כהאי דפתרא חורן וחלוקה השניה וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו זה נלמד מדיוקא דהאי פתרא קמא וכמבואר בפנים במילתא בטעמא ופירוש דהני רבותא דתרוייהו וכן בדין שלפניו בדבריו ז"ל דמחלקינן בין שכחה שבראש האילן ובין מה שתחתיו לענין הזמן זה נלמד מהאי ברייתא על מתני' דריש פ' דלקמן כמו שהבאתי בפנים והכ"מ הביא הגירסא בהאי פתר חורן כמה שהוא בספרי הדפוס ופירש מה שפירש וכן בהאי פתר קמא ואין מן הצורך להאריך בסתירת דברים אלו ומה שפי' הראב"ד ז"ל בזה בהשגה ודאי יש לו פנים אבל הוא לפי שיטתו ז"ל בפ"ה בהאי פירושא דזית שיש לו סאתים והאי בד"א דבתרה כמו שהובא בדבור דלעיל וכן לא העתיק כ"א פתר קמא וכמדומה דאף לפי שיטתו אינו סובל ענין פירושו לפי פתר חורן ולא ביאר כלום בזה ולשיטת הרמב"ם בהאי בבא זית שיש בו סאתים וכו' כבר נתבאר לעיל דמוכרח הוא מסוגיא דהכא בהא דקאמר לא על הדא איתאמרת וכו' ובמה שפי' הראב"ד להא דלקמן אמר ר' אבהו וכו' נראה דגי' אחרת היתה לו בכמה תיבות או שהוא טעות סופר ואין נפקא מינה לדינא דהא אליבא דרבי מאיר מפרש לה הש"ס והלכה כת"ק וגם בפי' הרמב"ם במשנה כתוב בדברי ת"ק דכל זמן שיש לו וכו' ארשות העני קאי כמו שהעתקתי בפי' הב' במשנה ובדברי ר"מ כתוב שם בהיפוך מדמשמע הכא עיי"ש. וכן מה שהביא הראב"ד ז"ל מההיא דגיטין אינו כתוב בספרים שלנו כן אלא הדא דתימר בדארעא אבל הלוקח ביד זכתה לו ידו וכדפרישית שם דלא פליגי ר' יוסי ורבנן התם אם הוא גזל גמור או מפני דרכי שלום אלא באלו פירות המונחין על הארץ ממה שהעני נוקף בראש הזית אבל אם כבר לקחן העני בידו שלקטן מע"ג הקרקע זכתה לו ידו ודכ"ע דהוי גזל גמור ואין זה ענין כלל למאי דקמן וכבר מבוארת כל הסוגיא דהכא במה שלפנינו בס"ד. והן שיהו כולן נוגעות בפס ידו. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד ממ"ע בהלכה יח והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא נראה מהסוגיא שחזרו מזה ואמרו והן שיהו כולן נוגעות בטבלא. ועיין בכ"מ שם ופשוט הוא וכעין שפירשתי בפנים דלאו חזרה הוא אלא בירור הדבר ולעולם כדאמר מעיקרא:
בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה שם בהל' כו ומצא בו עוללות נותנן לעני ואם נקרצת וכו' והקשה הראב"ד הלא בתוספתא אמרו אינו חושש שמא של עניים ומפרש הכא טעמא אני אמר עם הנקרצת וכו' ודעתו ז"ל היה לפרש דלעולם תלינן לקולא ופשוט הוא לדעת הרמב"ם שמפרש דהא דאמרו אינו חושש היינו בכגון שנוכל לומר שנקרצת עם האשכול דהא בפשיטות פריך והעוללות לאו של עני הוא ומשני אני אומר וכו' וכמבואר בפנים ואי ליכא למיתלי בכה"ג כגון שאין מצוי ארכובה בכרם של הבעה"ב שנתן לו המעשר הזה העוללות לעניים דלא יהא אלא ספק וכל ספק מתנות עניים של עניים הוא:
הגע עצמך שאכלתן חיה וכו'. נראה דלא חש הש"ס להשיב ע"ז דלאו קושיא היא דהכא אונס הוא ואף דקי"ל השותפין שומרי שכר הן וכדשמואל פ' חזקת הבתים (דף מב) פטור הוא כאן דאין אונסין בשומר שכר ואף למה שהסברתי בפנים דיש לומר דמתמת שהודל בהן נתגלו לעין וגרם שתבא החיה ואכלתן מ"מ גרמא בעלמא הוא והוא לטובה נתכוין שיתוקנו הגפנים ואין כאן חיוב לשותף לכ"ע:
מתוך שהוא מעכן הן עושות יותר לשנה הבאה על כרחך דמשום פאה קאמר דכשהן עושות יותר לשנה הבאה יתרבה ג"כ חלק העניים בפאה שאין פוחתין לפאה מששים דאלו משום עוללות אטו כל השנים שוות בהן ושמא לשנה הבאה לא יהיו עוללות כלל שכל האשכולות יהיה להם כתף ונטף והרי מכאן תשובה על קושית התי"ט שהקשה על פירש"י בריש מ"ק שפי' שיש בהם חלק לעניים פאה ועוללות וכן פי' הר"ב והקשה לטעמא דדין שותף יש להם שהרי כאן אם הניח פאה כבר נתבשלו הגפנים ואינו מדל אלא לשנה הבאה ואין כאן שותפות לעניים לשנה הבאה בקצה הזאת שהניח בה פאה עכשיו עכ"ד ולק"מ דמה בכך שלא תהיה השותפות בקצה הזאת שהניח פאה עכשיו מ"מ מחמת שמדל תעשה יותר לשנה הבאה ויתרבה גם חלק הפאה לשנה הבאה כמו שאמרנו ובלא"ה מוכרח הוא מהסוגיא דמשום פאה קאמר כדקמסיים דהתם גבי שדה מצוי הוא לזורעה ירק וכו' ויבריח פאה מן העניים לשנה הבאה ומה דלא נקט הרמב"ם כ"א עוללות בלישניה היינו טעמא דמילתא פסיקא הוא דנקט דאחר שנודעו העוללות כדכתב שם בפ"ד הלכה כ"ד יש כאן ודאי חלק העניים משא"כ בפאה דדינה לכתחילה להניח בסוף הבצירה וא"כ בשעה שהוא מדל לאו מילתא ברירא הוא דיש שם פאה אבל באמת אילו כבר הפריש פאה וכדתנן נותנין פאה מתחילת השדה וכו' והוא רוצה אח"כ לתקן כרמו מה שיהא שייך איזה תיקון שייך ג"כ חלק העניים בהפאה שהפריש וזה פשוט הוא ודע דהכא מתרץ הש"ס קשיא דר"י אדר"י משום האי טעמא מתוך שהוא מעכן וכו' ולעיל בפ"ה משני שינויא אחרינא תמן הן גרמו לעצמן ולא באו וכו' ומיהו שינויא דקושיא דרבנן אדרבנן על כרחין צריכין כדמשני התם תמן אפשר וכו' ופשיטא למאי דקאמר הכא דבכרם שייך תיקון לשנה הבאה מה שאין כן בשדה דקשיא טפי דרבנן אדרבנן וע"כ כדמשני שם ועיין במה שדקדקתי שם לדעת הרמב"ם בדין המרבץ שדהו:
על דעתיה דההן תנייא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. בכולה סוגיא דהכא משמע דב"ש הן דלמדו לנטע רבעי ממעשר שני לענין שאין לו חומש ולא ביעיר בשביעית וזהו לדעתיה דרבי וכן ההיא שקלא וטריא דר' ביבי ור' זעירא דלקמן הכל הוא לדעתיה דרבי אליבא דב"ש ור"ז השיב לו חמי מה אמר וכו' לפי הגי' שלפנינו וכן ההיא דאתיא דר' יהודה כב"ש ופלפלו בהא אם ר' יהודה סבר אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר או דוקא בסוריא הוא דפליג והדר מייתי להאי תוספתא דפ"ק דתרומות דקתני בהדיא דר' יהודה לא קאמר אלא בסוריא והכל כמבואר היטב בפנים וכן להא דאבתרה שמואל בר אבא וכו' עד סוף הסוגיא הכל הוא אליבא דר' יהודה ובשיטת ב"ש דלמדו נטע רבעי ממעשר שני וטעמייהו דב"ה במתני' לא מצינו מבואר בסוגיא דהכא להדיא דכל מה דאמר למדו ממעשר שני אינו אלא אליבא דב"ש אלא דנראה דהאי ש"ס ס"ל דב"ה לא למדו כלל לנטע רבעי ממע"ש בג"ש דקדש קדש וטעמייהו דב"ה לסוגיא דהכא דס"ל דגלי רחמנא בהדיא דטען חומש וכהאי ברייתא בתרייתא דר' אייבו דחזר ותנא שתי גאולות הן אחת למעשר שני ואחת לנטע רבעי והיינו דמייתי לה להאי דר' אייבו לאשמועינן דברייתא קמייתא כבית שמאי דמתני' ובתרייתא כבית הלל כדפרישית בפנים ונמצינו למדין דלסוגית הש"ס דהכא לא למדו ב"ה כלל לנטע רבעי ממע"ש דגאולה וחומש בהדיא כתיב ביה כמו דכתיבא במעשר שני וכן ביעור לא צריכין למילף ממעשר שני דהא בערתי הקודש מן הבית כתיב ובתרוייהו קודש כתיבי בהו וכדתנן בפ"ה דמעשר שני בערתי הקדש מן הבית זה מע"ש ונטע רבעי ולא מיבעי לן למילף נטע רבעי ממעשר שני כלל וכלל לשיטתייהו דב"ה כפי הנראה מסוגיא דהכא. ולסוגית הש"ס דילן איפכא הוא בענין טעמייהו דב"ש ודב"ה ובילפותא דידהו דבהדיא קאמר בפ' האיש מקדש (דף נד ע"ב) אהאי מתני' דכרם רבעי מ"ט דב"ה גמרי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור וב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר וזהו כרשב"ג דהתוספתא דמייתי הכא אליבא דב"ש ומיהו לב"ה קאמר התם דילפי ממעשר וסוגיא דהכא לא משמע כן דלא אישתמיט לומר כאן אליבא דב"ה אלא בהך ברייתא דר' אייבו כדאמרן ובכולה סוגיא דקאמר דלמדו ממעשר הכל אליבא דב"ש ולדעתיה דרבי ולר' יהודה דקאי בשיטתייהו דב"ש ומזה נתבאר לן הנ"מ לדינא בין סוגיא דהכא לסוגיא דהתם וגם הנלמד מסוגיא דהכא לדהתם דלמאי דקאמר הכא דלב"ש הוא דלמדו נטע רבעי ממעשר א"כ שפיר ילפינן הכל ממעשר לענין שאינו נוהג בסוריא כמו מעשר כדקאמר בפשיטות בכל הסוגיא אבל לב"ה לא ילפינן מידי ממעשר לדינא דמתני' דבגופיה כתיב ביה וכדאמרן וכן לא ילפינן לענין שאינו נוהג נטע רבעי בסוריא אבל לסוגיא דהתם דב"ה הוא דילפי נטע רבעי ממעשר בג"ש א"כ הדרינן למאי דנלמד מסוגיא דהכא בפשיטות דמאן דיליף ממעשר ס"ל נמי דאין נטע רבעי נוהג בסוריא כמעשר וזה מבואר הוא. ועיין בקונטרוס אחרון סי' ה' ד"ה על דעתיה דההן תניא וכו:
ויפדה במחובר לקרקע. לב"ש פריך כדפרישי' דהואיל דאמרת דלא למדו ממעשר אלא לקולא ולב"ה כיון דאית להו ג"ש דקדש קדש כמבואר בש"ס דילן א"כ פשוט הוא דהכל גמיר ממעשר ואינו נפדה במחובר לקרקע כמעשר כדאמרי' בתוספתא שהבאתי בפנים וכ"פ הרמב"ם שם בהלכה ב' ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני. וגם בזה טען הרמב"ן בתשובה סימן קנו מההיא דפ' מרובה (דף סט) והביא לזה הכ"מ שם ופשוט הוא לדעת הרמב"ם דאזיל בתר המסקנא דקאמר לבסוף אלא לעולם כל הנלקט וע"ש. ובמה שהקשה עוד הרמב"ן שם על פסקא דהרמב"ם בהאי דצנועין יתבאר במקומו לקמן ריש פ"ה דמעשר שני בס"ד:
ודכוותיה לא תהא תרומת תודה במדבר א"ר יוסי וכו'. משמע דמסיק שקרבו תודה ולחמיה במדבר וזה דלא כר"ש בפ' התכלת (דף מה) שנתן כלל כל האמור בת"כ אין קרב במדבר אלא כר"ע וכדכתבו התוס' שם שהי' להם לחם הפנים במדבר והיו מקריבין מנחת העומר וממה שהיו מביאין להם אומות העולם כ"א שתי הלחם אותן לא הקריבו במדבר דכתיב ממושבותיכם למעוטי ח"ל ולפ"ז במנחת העומר היה קשה ועי' בריש פ' כל קרבנות הצבור ואין כאן מקומו להאריך בזה:
אבל בגבולין לא. והכי קאמר רב חסדא בבבלי פ' חלק (דף קיב) דבגבולין ד"ה פטור דממון גבוה הוא. וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' בכורים הלכ' ד' דעיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ואע"ג דבעלמא קיי"ל כר"מ דאמר ממון גבוה הוא עיין בזה לקמן פ"ק דחלה הלכה ד' מה שיתבאר שם בסייעתא דשמיא:
המקדיש שדה אילן מהו שישייר בגידוליהן. צ"ל דאליבא דת"ק דמתני' דפרק ג' דמעילה קא מיבעיא ליה דתנינן התם הקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואחר כך נתמלאה עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן ומיבעיא ליה דשמא מעילה הוא דליכא בגידולין אבל איסורא מיהו איכא וסבר האי ש"ס דהואיל וספיקא היא אם גידולי הקדש אסורין או לא מיחו ביד אנשי יריחו על שנהגו היתר לגמרי כדקאמר ואפי' תימר וכו' צריכא לרבנן דמיהת מספיקא לא היה להם לנהוג היתר לכתחילה ור' יוסי ס"ל התם המקדיש שדה ואילן מועלין בהן ובגידוליהן מפני שהן גידולי הקדש וה"ט דלא פשיט לי' מר' יוסי דהאי מתני' דקאמר יתנו שכר גידוליהן להקדש דר' יוסי לטעמיה היא דאזיל דס"ל דאפי' מעילה איכא בגידולי הקדש והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי בההיא דמעילה וכדכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דבגמ' פרק המוכר את הספינה גרים להת"ק דהוא ר' יהודה ור"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודע דכל זה הוא דוקא בשדה ואילן דהקדש דגידוליהן אסורין אבל זרע הקדש שזרעו בהדיא תנן בפ"ט דתרומות גידולי הקדש ומעשר שני חולין ומשמע התם אפי' בדבר שאין זרעו כלה דבטבל מחלק שם במתני' לקמן בין דבר שזרעו כלה או לא ובהקדש ומע"ש סתמא תני גידוליהן חולין וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' מעילה בהלכה ו' בשדה ואילן כר' יוסי ובזרע פירות הקדש כסתם מתני' דתרומות בהלכה י"א שם וכתב הזורע פירות הקדש פודה אותן בשעת זרען ואע"פ שלא פדה הרי הגידולים חולין וטעמא דמילתא נראה דהתם השדה והאילן שהקדיש בעין הם והלכך אף גידוליהן אסורין אבל בזרע אע"פ שהוא דבר שאין זרעו כלה בארץ מ"מ אינו בעין והלכך הקילו בגידוליהן ודע דבקונמות תנן בפ"ז דנדרים קונם פירות האלו עלי או על פי או לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין ופסק כן הרמב"ם בפ"ה מהל' נדרים ונתן שם הטעם בדבר שאין זרעו כלה ולמה לא יבטל עיקר האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב וזהו כדמסיק שם בגמ' (דף נ"ט) דקונמות דמצוה לאתשולי עליה מקרי דבר שיש לו מתירין ועל כרחך דלא קאי הטעם הזה אלא על האי דאמרו בדבר שאין זרעו כלה וכו' דאי ארישא קונם פירות האלו בלאו הכי איכא טעמא דכיון דקאמר אלו אסור אף ביוצא מהן כדכתב הוא ז"ל שם בזה ואצ"ל במשקין היוצא מהן וזהו מטעמא דקאמר פירות אלו אלא דבסיפא דקאמר שאיני אוכל שאיני טועם דמשמע אותם דוקא כדכתב שם בזה שאיני אוכל אותם והלכך בדבר שזרעו כלה מותר בגידוליהן ולדבר שאין זרעו כלה דאסור ולמה אין הגידולין מעלין את העיקר לפיכך צריכין לטעמא דדשיל"מ אינו בטל וזה מוכרח הוא דאלת"ה קשיא הקדש דהוא נמי דשיל"מ בפדייה וכדתני התם בברייתא דר"ש בדף נ"ח דהקדש וכיוצא בו לא נתנו חכמים שיעור בתערובתן מהאי טעמא וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהמ"א בהלכה י'. וא"כ אמאי לא נימא כן גם בגידולין דליתסרו מה"ט גופה וכן מעשר שני ואנן תנן גידוליהן חולין ואין לומר משום דליכא מצוה לפדות להקדש ולא דמי לקונמות דתינח קדשי מזבח קדשי בדק הבית מאי איכא למימר דסתמן לפדייה קאי וכ"כ שם הר"ן ז"ל גבי הא דקאמר התם תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה וכיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למיעבד הכי לא מקרי דשיל"מ והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל"מ בהקדש בדק הבית עסקינן דע"כ לפדייה קאי עכ"ל וזרע הקדש נמי סתמן מהקדש בדק הבית הוא והיה צריך לדחוק דאפשר דבפירות שראויין למזבח מיירי אבל סתמא דמתני' דתרומות לא משמע כן ולטעמא דאמרן ניחא דשאני גבי קונם כיון דאמר פירות אלו אסור בגידוליהן אבל גבי הקדש כיון דאין ההקדש בעין לא גזרו בגידוליהן ולא חילקו בין דבר שזרעו כלה או לא וכן במע"ש ובתערובתן הוא דאמרו דאפי' באלף לא בטיל מטעמא דהוי דשיל"מ דהא מיהת איסורא בעין הוא אלא שנתערב ואינו בטל ברוב זהו מה שנ"ל כדי להבין טעם חילוקי דינים האלו והרא"ש והר"ן ז"ל שכתבו בטעמא דרישא דמתני' דקונם לפי שגידולי קונם אסורין כגידולי הקדש קשה לי להבין דבריהם דהא מתני' דקונם בזרעים מיירי ובהדיא תנן גידולי הקדש ומע"ש חולין וכבר זכרתי מזה בחיבורי על סדר נשים בפרק הנזכר בהלכה ז' ואפשר שכך הוא כוונת דבריהם. דמ"ש כיון שפרט הדברים הנאסרים עלי שוינהו עליו כהקדש ומשו"ה מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחליפי הקדש וגידוליו אסירי וכו' האי דמיון דמדמי להקדש היינו במקום שגידוליו אסירי וזהו בשדה ואילן והאי כדיניה והאי כדיניה דבקונם כיון שפרט הדברים אסירי ליה הגידולין אפי' בגידולי זרעים ומיהו אכתי צריכין לטעמא דאמרן:
הנוטע כרם להקדש פטור מן ערלה וכו'. דין דפטור מן הערלה מבואר עוד לקמן בפ"ק דערלה בהלכה ד' דאם הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"י ממע"ש ונטע רבעי בהלכה ז' ודין דשביעית לא ביאר הרמב"ם בהדיא אבל פשוט הוא דגם כרם הקדש מתחייב בדין שביעית ואסור בעבודה כדכתיב שבת לה' ומהיכי תיתי יהא מותר ההקדש בה ובתוספתא דנקטה משום דאינך פטורין הן בהקדש נקטה אגב לחיובא דשביעית והא דשקיל וטרי הש"ס הכא היינו למאי דס"ד באם הקדיש כרם בפירות בשנת שביעית וכו' כמבואר בפנים וזה ג"כ פשוט הוא דאיסור שביעית קדים וזה נלמד ג"כ מדין קונם דדינו כהקדש כדמדמי לה הכא ובהדיא תנן בפ"ד דנדרים דאם נדר מחבירו בשביעית יורד ואוכל וכו' שאין חל עליו הקונם הואיל והפקר שביעית קדים וזה כבר ביאר במקומו בפ"ו דנדרים:
שנייא היא בעריס שדרכו לבחן. כדפרישית ולפ"ז הוא בעריס גבוה אבל לא בקטן וכן הוא בהדיא בתוספתא סוף פ"ג איזהו שכחה בעריסין גדולים כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה בעריסין קטנים כשיעבור הימנו והרמב"ם ז"ל בפ"ה ממ"ע הל' כו סתם וכתב איזהו שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה ומשום דסתם עריס גדול וגבוה הוא כדשנינו בריש פ"ו דכלאים איזהו עריס וכו' בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים:
רומס הייתי זיתים עם ר' חייא הגדול וכו'. ומשמע מדקאמר לית היא פליגא דר' הושעי' א"כ מחלקינן בין זית ובין שאר האילן דדינו כרוגליות אבל בתוספתא שם לא משמע הכי דקתני בדלית ובדקל משירד ממנו ושאר כל האילן משיפנה וילך לו וכ"כ הרמב"ם שם ולא חילק כלום בין זית ובין שאר כל האילן דזית בכלל כל האילן הוא וי"ל דס"ל דהא דקאמר הכא לית היא פליגא לא למסקנא איתמר אלא דאיכא למישני אליבא דר' הושעיא נמי ומ"מ לענין הלכה פסק כר' יוחנן וכסתמא דהתוספתא דאין חילוק בין זית לשאר כל האילן:
סליק פירקא בסייעתא דשמיאי