כל שעה שמותר לאכול וכו'. הקשו התוס' למאי דעביד צריכותא וקאמר דחיה אי משיירא קא מצנע לה. וא"כ היכי שרי להאכיל לחיה אם דרכה להטמין הא תנן בפ"ק מה שמשייר יניחנו בצנעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה וכ"ש שלא יתן לה לאכול והיא תצניעהו. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה וכו' והרא"ש בשם הר"ש מביא לתרץ דמתנ' בחיה כפותה מיירי שאינה יכולה להצניע וה"ק דאי משיירא לה בשאין כפותה ה"א דנגזור כפותה אטו שאינה כפותה. בלאו הדוחק דפי' הזה קשה דא"א להולמו כלל. דאם נדחוק לפרש כדבריו בהא דקאמר הש"ס אבל חיה דאי משיירא קא מצנע לה אימא לא היינו משום דבשאינה כפותה קמצנע לה אימא אפי' בכפותה לא אבל היאך נפרש להא דהדר קאמר ואי תנא חיה משום דאי משיירא מיהת מצנע הא הכא בכפותה מיירי והיה צריך לדחוק עוד יותר ולומר משום דשאינה כפותה מיהת מצנע הלכך לא גזרינן בכפותה. וכל זה דוחק גדול. ומסיים הרא"ש ז"ל והפירוש הנכון י"ל ומאכיל לבהמה וכו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתני' היתר הנאה קמ"ל. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניעו וה"פ דאי תנא בהמה דאי משיירא קא חזי ליה היינו דאף אם מחמת טירדא יעלים עיניו מהם יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה עכ"ל ולדבריו מתיישב הא דדקדק המהרש"א על הא דכתב רש"י ז"ל לדיוקא איצטריך וכו' מיהו למאי דעביד צריכותא איכא למימר קצת דלגופיה איצטריך משום דבהמה וחיה גרע דמשיירא דלא שייך באדם עכ"ל. ולדברי הרא"ש דבאמת צריך ליזהר שלא יצניעו א"כ ליכא למימר דהיא גופה צריך להשמיענו. דהא שמעינן לזה מפ"ק ומה שמשייר יניחנו בצינעה וכו'. וא"כ לעולם צריך הוא ליזהר בזה ובכיוצא בזה והש"ס עביד האי צריכותא למאי דתני השתא לכל הני:

מאן תנא כל שעה וכו'. ר' מאיר. האי ש"ס לא דייק ליה לישנא יתירא דקתני שמותר לאכול כדדייק הש"ס הבבלי דלא בעי לאוקמי המתני' כר"מ דא"כ כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה. ומוקי המתני' כר"ג אע"ג דלית הלכתא כוותיה כדפרישית במתני' ורבי דסתם המתני' איהו גופיה ס"ל נמי הלכה כר' יהודה כדמסיק התם לעיל בפ"ק דף י"ג:

זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הבקר. כדפרישית דמעיקרא ס"ד לדייק ממשנה יתירא שמותר להאכיל לבהמת הפקר אפי' עבר זמנו ודחי לה אלא דמשנה יתירה היא גופה קמ"ל דבשעבר זמנו לעולם אסור בהנאתו של חמץ אעפ"י שאין הנאה לבעל החמץ ממנו וכגון בבהמת הפקר. ובבבלי דדייק ממשנה יתירה וקאמר ל"צ לשעות דרבנן וכדפריש' במתני' ולא מוקי לה כהא דהכא משום דלא מספקא ליה מידי בהא שהרי צריך לבערו בכדי שלא יהא בעיניה אף לחכמים דמתני' ובעי פירור לעולם או כשמטיל לים בעיניה למר דמחלק בין ים המלח לבין שאר נהרות או למר דמחלק בין חטי לנהמא מיהת לכ"ע צריך שלא יהא בעין ומכ"ש שלא יהיה בידו עד שימצא לבהמת הפקר שיאכילנה:

רבי אבהו בשם ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל וכו'. סוגיא זו נשתנית בסוגית הבבלי בהאי עניינא אי בפלוגתא דאמוראי ואי במקצת מהני שנוייא דמשני אהא דפריך הכא והתם והרי וכו' והרי וכו' ולהאי שנוייא דמשני הכא אהא דפריך מחדש שנייא היא שקבע הכתוב זמן א"כ גם מנזיר ל"ק מידי. ולהכי לא פריך הכא מנזיר כדפריך התם. והש"ס דהתם דלא מחלק בין איסור עולם לאיסור שעה משום דחמץ גופיה נמי אין איסורו איסור עולם ואנן שקלינן וטרינן גם מחמץ כדאיתא בהסוגיא. ולהא דמייתי הכא פלוגתא דתנאי דמכילתא דלמר לא יאכל דחמץ לעשות את המאכיל כאוכל משום דאיסור הנאה נפקא ליה מלא תאכל עליו חמץ. ולמר דס"ל דבכל מקום לא תאכל לא משמע אלא איסור אכילה. ולא יאכל דחמץ צריך לאיסור הנאה. ולכאורה היה קשה להא דמהדר התם בדף כג ע"ב מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה מאי בינייהו חולין שנשחטו בעזרה איכא בינייהו וכו' ואמאי לא קאמר בהני גופייהו לעשות מאכיל כאוכל איכא בינייהו דמאן דמפיק איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל מלא יאכל לא אייתר ליה לרבות המאכיל כאוכל וכי תימא הא נפקא לן מק"ו משרצים כדקאמר הכא לר' יצחק דסבירא ליה הכי. ומכיון דליכא נ"מ לדינא אכתי קאי האי קושיא מכדי בין למר ובין למר וכו' כעין דהתם. תינח בחמץ דאיכא ק"ו משרצים שור הנסקל דלית ביה כרת מאי איכא למימר והוי לי' למימר לעשות המאכיל כאוכל בשור הנסקל איכא בינייהו. וכ"ת אכתי בשור הנסקל נמי איכא ק"ו משרצים דהן מותרין בהנאה הא אכתי לא ידעינן גבי שור נסקל דאסור בהנאה. אלא מדכתיב לא יאכל. וא"כ היא גופה קשיא להאי מ"ד מנא ליה למידרש לא יאכל דשור הנסקל לאיסור הנאה דילמא לעשות המאכיל כאוכל היא דאתא ואין לומר דסמיך אדרשה דבעל השור יהי' נקי הא לעיל לא קאמר הכי דקא פריך ליה לחזקיה טעמא דכתב ובעל השור נקי וכו'. אלא דהא ל"ק דמיהת ידעינן מכל מקום לאיסור הנאה מנקי דשור הנסקל דאי להנאת עורו אתא א"כ ממילא אית ביה איסור הנאה. והשתא לעולם איכא ק"ו גם בשור הנסקל משרצים וליכא בינייהו לדינא מידי. ואי קשיא הא קשיא הא האי ק"ו משרצים פריכא הוא דמה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה בשיעור טומאתן תאמר בחמץ ושור הנסקל אכילתו בכזית וכעין דפריך להאי פירכא בבבלי יבמות דף קי"ד דלא מצי למילף דם משרצים לענין להזהיר להמאכיל כאוכל משום האי פירכא גופיה. וקושיא זו קשה אדר' יצחק דהכא והדרא נמי קושיין לדוכתה הא דמקשינן למה לי לאהדורי התם לחולין שנשחטו בעזרה לימא בהני גופייהו איכא בינייהו נ"מ לדינא לענין לעשות המאכיל כאוכל. וקושיא זו שייכא נמי לפי' הר"י בתוס' יבמות שם דמפרש דה"ק שכן איסורן במשהו ע"ש. ואם דבלאו הכי יש לדקדק בדבריהם הא דכתבו על פירש"י ולא דק דבהדיא אמרו במעילה דף י"ז דשרצים לוקין עליהם בכזית וכו' הא מסקינן שם כר' יוחנן ודלא כהאי דמפרש לעיל להא דרב שם ע"ש. וע"כ לתרץ בדוחק לקושיין צ"ל דסוגיא דהכא וכן סוגיא דהבבלי דלעיל ס"ל כפשטות שמעתתא דרב דמעילה דהתם דאכילתן דשרצים בכזית ולא ילפינן איסור מטומאה ועיין לעיל בפ"ק בהלכה ח' ד"ה שנייה היא איסור וכו' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

כשם שפירש לך שאבר מן החי ונבלה כו'. בבבלי כאן בהסוגיא ובכל מקום בש"ס מפיק ליה לאבר מן החי מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ומבשר בשדה טריפה לא שמענו אלא בשר מן החי לר' יוחנן דדריש הכי בשלהי פ' כל הבשר וצ"ל דהכא נמי אבר מן החי לאו דוקא קאמר אלא היינו בשר מן החי והאי לא איתקש לדם כדקאמר התם גבי אבר מן החי. ולפיכך צריך לפרוט בו הכתוב היתר הנאה והא דמייתי הכא הני תרתי לא למילף מינייהו בעלמא קאמר דכל מקום בשאר איסורין דלא תאכל אף איסור הנאה במשמע. דא"כ בחדא מינייהו הוה סגי למיתי למילף בעלמא אלא דקאמר עד שיבא הכתוב ויפרוט לך כשם שפירש לך בהני תרתי בהדיא. וכעין זה מפרשינן גם לדברי הרמב"ם בענין זה במ"ש פ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר וגו' ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה וכו'. לאו דמהני תרתי ילפינן בעלמא לאיסור הנאה מדפרט לך היתר בשניהן דהא בחדא סגי להביא בדבריו ועוד דהא לדידיה דפסק כר יהודה דדברים ככתבן כמ"ש בפ"י מהל' ע"ז. א"כ ליכא למילף מנבלה מידי אלא ע"כ הא דילפינן איסור הנאה לבעלמא לית לן שום כתוב אחר כ"א קרא דאותו כדקאמר התם לר' יהודה דנפקא ליה מאותו אותו אתה משליך וכו' ופסק בכולא כר' יהודה דחולין בעזרה לאו דאורייתא לאיסור הנאה כדכתב בהדיא בפ' י"ו מהל' מ"א הל' ו' וכן חתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין מדבריהן בהנייה וכו' ומיהו באכילה אסור חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא כמבואר בדבריו בריש פ"ב מהל' שחיטה. ומשום דהכי מסקינן בבבלי קידושין דף נ"ז דמדרשא דכי ירחק ממך וגו' נפקא לן חולין שנשחטו בעזרה וקאי עלייהו בעשה מדאורייתא דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ולפיכך אין לוקין עליהן וא"כ מה שהביא קרא דנבלה לדמיון בעלמא הוא דעד שיפרוט לך היתר כדרך שפרט לך בנבלה ולעולם למילף בעלמא לית לן למילף כ"א מדרשא דאותו כדר' יהודה וכך הוא דעתו ז"ל והא דהביא נמי קרא דהיתר חלב בהנאה משום דגם בו פרט הכתוב ההיתר בהדיא. וזה ממש כעין כוונת הש"ס דהכא וכדלעיל. ועוד דמלמדנו בזה לדעתו להלכה לכל נ"מ דדינא היוצאים מן הסוגיא דר' אבהו ודחזקיה וזה דבחדא פסק כר' אבהו ואליבא דר' יהודה וכדאמרן ובאידך דלא כר' אבהו וזה דהא לר' אבהו אמרינן קסבר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותר' ולדידיה יעשה לכל מלאכה דחלב לטומאה ולטהרה איצטריך והוא ז"ל פוסק בזה כפשטה דהברייתא לר' יוסי הגלילי דלהיתר הנאה איצטריך וטעמיה בהא משום דע"כ למ"ד דחלב וגיד בכלל היתר הנאה דנבלה א"כ ע"כ דיש בגידין בנותן טעם ואנן סתים לן התנא כמ"ד אין בגידין בנ"ט כדתנינן בפרק גיד הנשה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה כלל להת"ק. וא"כ זה דלא כר"ע לא למאי דס"ד וקאמר לימא כתנאי וכי' ולא כדמסיק דכ"ע ס"ל כדר' אבהו בענין לא תאכל וכו' ור' יוסי הגלילי ס"ל כשהותרה נבלה היא הותרה ולא חלבה וגידה ור"ע ס"ל הותר חלבה וגידה. והאי סתמא דפ' גיד הנשה דלא כר"ע ודלא כר' אבהו בהא דס"ל כר"ע והשתא יעשה לכל מלאכה דחלב להיתר הנאה הוא דאיצטריך. והיינו טעמא דהרמב"ם דמביא גם קרא דחלב וכמה שפוסק בפ"ח שם דגיד הנשה מותר בהנאה כבר תירץ הרמב"ם ז"ל בחדושיו הביאו הה"מ דסמיך אק"ו מחלב ומה חלב שענוש כרת וכו' וזהו נמי כר' יוסי הגלילי. ולפי מה שאמרנו הכל ניחא בענין פסקיו ודבריו היוצאים זה מזה. ועיין במפרשיו ובמה שכתב הלח"מ ותראה דיש לפקפק בדבריו ובמה שבארתי דזהו העיקר דלדעת הרמב"ם ע"כ דדריש מאותו לאיסור הנאה ולכל איסורין שבתורה ובזה הכל מכוון בס"ד:

פתר לה בשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו. וכך הוא במס' ערלה ובבבלי כאן ובכל מקום בהש"ס לאחר שנגמר דינו קאמר ויש לפרש דהתם לאחר שנגמר דינו בב"ד קאמר והכא עד שלא נגמר דיניה דקטלא ממש קאמר והיינו הך:

לעשות המאכיל כאוכל עיין לעיל ד"ה ר' אבהו מה שנתבאר מענין זה בסייעתא דשמיא:

עבר והסיק יבא כהדא אם חדש יותץ כו' בהאי מתני' דע"ז כבר ביארתי במקומו דאין הלכה כהאי מתני' דלא אתיא אלא כר"א דס"ל זה וזה גורם אסור ואנן קיי"ל מותר ובין חדש ובין ישן יוצן. ובאפה בו הפת אם אבוקה כנגדו אסור כדמסיק התם ובפרקין דף כ"ז כרבי ובענין דמדמי הכא בעבר זמנו דחמץ לחומרא דע"ז לא אשכחן הכי בסוגית הבבלי והתוס' ריש פרקין כתבו עבר זמנו אסור בהנאה ואסור למבכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס את דמיו וכו' וא"כ אין דמיון לחמץ לע"ז גם לענין אם עבר והסיק:

והרי אשם תלוי בשיטתך יוכיח וכו'. ובבבלי דף כ"ח גרס אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו. ובאמת לגי' דהכא ניחא דהרי באשם תלוי בלחוד הוא עיקר התשובה לר' יהודה וכדפירש"י ז"ל ואתה אומר בקבורה אאשם תלוי קאי דקאמר ר' יהודה יקבר. ואע"ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת. והוא בבל תותירו וכלומר דכל הני כלהו לא שייכי בחטאת העוף הבא על הספק דמתחלה עומד לשריפה לרבנן ולר' יהודה להטילנה לאמה. ואינו דומה לנותר וחמץ בכל החלוקות ומה שהביא הש"ס דהתם גם לחטאת העוף נראה דבזה הרגישו התוס' שכתבו בד"ה ואתה אומר בקבורה טעמא דר' יהודה דריש בת"כ מכי קודש הוא הוא בשריפה ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. וכוונתם דלא תיקשי א"כ מ"ט דשתק ר' יהודה ולימא להו שאני התם דמיעטה התורה בהדיא משריפה. והלכך מייתי להא דדריש ר' יהודה תרווייהו מהוא. ומעתה יש להם להשיב לר' יהודה דילמא קרא לא אתי למעט אלא לחטאת העוף בלבד ולא לאשם תלוי דדמיא לגמרי לנותר והיינו נמי שהשיבו לו כך דאתה אינו מודה לנו לא באשם תלוי ולא בחטאת העוף וזה קשה לדבריך ושתק ר' יהודה:

תני עד שלא הגיע זמן ביעורו וכו' ואתיא כר' יהודה. התוס' בפ"ק בדף י"ב ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' מביאין לזה לסייע לפיר"ת שם. וראיתי למי שפלפל על דבריהם ואמר שאין הירושלמי מתפרש בפירוש ר"ת והמדקדק בדברי הש"ס ורואה דהגיע זמן ביעורו דקאמר הכא היינו זמן ביעורו מן התורה כמבואר בפנים ומוכרח הוא דהא ר' יהודה מנותר הוא דיליף יראה דדברי הש"ס הן ממש כפי' ר"ת:

רבי ירמיה בעי פטר חמור שהמית וכו'. בעיא דר' ירמיה אליבא דרבי לר' יהודה מתפרשא ושייכא שפיר להא דלעיל ושאלה דר' בנימין בר לוי יש לפותרו אליבא דכ"ע כמבואר ממה שפירשתי בפנים:

בתוך הפסח מהו וכו'. לשיטתא דהאי ש"ס דמשני להא דמתמה הא באכילה אסור דמתני' במקו' שלא נהגו לאכול פת נכרים עסקינן ולא משני כדמסיק בבבלי. א"כ שפיר איכא לספוקי אם חמץ של עכו"ם בתוך הפסח מויתר בהנאה. אבל למאי דמסיק התם בדף כ"ט אליבא דרב אחא בר יעקב דמוקי למתני' כר' יהודה. ולא אסור חמץ לאחר זמנו אלא דישראל הא דנכרי מישרא שרי ובדין הוא דאיבעי למיתני דאפי' באכילה נמי שרי אלא איידי דתני דישראל אסור בהנאה וכו'. ואמרינן נמי דבדין הוא למיתני דאפי' תוך זמנו מותר בהנאה. ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו וכו' כדמסיים שם. א"כ לכאורה היה נראה דלשיטת הש"ס דהתם לא מספקא לן כלל דודאי חמץ של עכו"ם אפי' בתוך הפסח מותר בהנאה וכן נמי לרבא דלא פליג אדרב אחא בר יעקב לדינא אלא באוקמתא דמתני' וקאמר דלעולם איכא לאוקמי כר"ש. ומשום קנסא קניס לדישראל לאחר זמנו הואיל דעבר על בל יראה. והיינו נמי טעמייהו דרוב גדולי הפוסקים דפסקו הלכה כר' יהודה בלפני זמנו דעובר בלאו. משום דרבא לא פליג אדרב אחא בר יעקב בלפני זמנו. ומיהו מדגריס שם לקמן והדר בי' רב אחא בר יעקב וכו'. א"כ השתא לר' יהודה לא יליף לא יאכל חמץ משאור דראיה ולא יאכל אף אסור בהנאה במשמע ובין של ישראל ובין של עכו"ם אסור בהנאה אלא דכל זה תוך הפסח הוא. אבל בע"פ משש ולמעלה אף דאסור בהנאה כהסכמת רוב הפוסקים היינו בשל ישראל אבל בשל עכו"ם אין לנו הכרח לאסור בהנאה שהרי אפי' בתוך ימי הפסח פליגי הכא. ואף דלא מסיק האי ש"ס בהדיא דמותר בהנאה כדקאמר בפירכא והא תני לא ישכיר ישראל את ביתו וכו' אית לך מימר בדר עמו כלומר דהא לא שכיחא לישראל לדור עם העכו"ם כדאמרינן בפ' הדר חד ישראל דלא שכיחא וכו' מ"מ אין זה אלא לפירכא בעלמא להא דר' ירמיה דקאמר מותר ואותיב ליה מברייתא קמייתא ודחו לה בבא עמו והדר מותיב ליה מברייתא דביתו דהכא ליכא לשנויי כדשני. אבל עיקר הפירכא אינה מוכרחת כל כך דסוף סוף איכא לשנויי כגון דדיירי תרי ישראל בהאי ביתא עם העכו"ם ועוד דעיקרא דהאי ברייתא אינה שנוייה בתוספתא וכדאמרינן בשלהי חולין כל ברייתא דלא מתנייא בי ר"ח ור"א לא מותבינן מינה. מ"מ איך שיהיה די לנו להחמיר בתוך הפסח דאף חמץ של נכרי אסור בהנאה ולא מצינו לאחד מגדולי הפוסקים דאוסר בהנאה בחמץ של עכו"ם משש ולמעלה והטור בסי' ת"נ שהביא לדברי הר"ש בר אברהם מעשה בא לידי וכו' לא כתב שם אלא דאפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח. ובש"ע ריש סי' תמ"ג על שכתב חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה מצויין שם בהגהה אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בשם הטור סי' ת"נ ולא מצינו זה בהדיא ואפשר דעל תוך הפסח קאי אלא הואיל דמזכיר איסור הנאה בחמץ זכר ג"כ דאפי' חמצו של עכו"ם אסור בהנאה והיינו בתוך הפסח:

רב אמר צריך לומר כל חמץ וכו'. האי מימרא דרב יהודה אמר רב נמי בבבלי פ"ק דף ו' ועיין מה שנתבאר מענין הביטול בריש מכלתין ובמקומות המצויינים בס"ד:

הטח ביתו חמץ צריך לבער. כגון ניירות החלון שדבקו בחמץ. ופשיט הוא דמיירי שצורת החמץ עומדת דאל"כ מותר לקיימן בפסח. ובטור סי' תמ"ב מביא בשם רב האי גאון ז"ל שכתב מה שנהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהן חמץ יש להן סמך מן הירושלמי הטח ביתו בצק צריך לבער וכו'. והא דר"ש כופת שאור שיחדו לישיבה בטל ההוא בכופת מאום וע"ש. וזה כהאי פתרא בתרא דהכא ובבבלי פ"ג דף מ"ה משמע ללישנא בתרא דהתם כהאי פתרא קמא דהכא דחלוקין על רשב"א וע"ש ואין להאריך:

מסר לו את המפתח מהו. כדפרישית בפנים דהבעיא במסירת המפתח בלחוד היא ולא א"ל לך חזק וקני כדמשמע מהא דלעיל. וכן מדתלי בפלוגתא דר"ש וחכמים בטהרות וזה מבואר הוא והשתא לתכמים לא מהני מסירת המפתח בלבד עד אם קנאו בתחלה בא' מדרכי הקנייה ואפ"ה כשהמפתח ביד המשכיר אין על השוכר לבדוק וכן פי' הר"ן ושאר המפרשים ז"ל להאי דמייתי בבבלי פ"ק דף ד' להברייתא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חמץ ומצה הל' י"ח כפשטה אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק וכו' דמיירי בשכבר קנה השוכר להבית באחד מדרכי הקנייה. וכדרך שהקרקע נקנית כך שכירות הקרקע. ואלו לפי' התוס' שפירשו בשם ר"י דמיירי שמסר לו המפתח ולא החזיק. ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנוס ויבדוק איכא למידק חדא דא"כ מאי קמ"ל התנא דבריית' בזה אבל לפי' המפרשים ניחא דקמ"ל אע"ג שכבר החזיק השוכר וקנה הבית לשכירותו אפ"ה כשחל י"ד והמפתח עדיין ביד המשכיר אין החיוב מוטל על השוכר לילך ולבקש המפתח מהמשכיר ולבדוק ואם שיש לומר גם לפי' התוס' דאיכא צד רבותא בסיפא דאפי' לא קנה אין על המשכיר לטרוח ולחזר אחר המפתח שביד השוכר מ"מ היה צריך לדחוק ולומר דתני רישא איידי דהסיפא ועוד דמהכא משמע בהדיא דלחכמים לא מהני מידי מסירת המפתח בלחוד. וא"כ אפי' אם מסר המפתח להשוכר יכול הוא לומר איני רוצה בטרחת הבדיקה הואיל ואין החובה עלי והילך המפתח ולך ובדוק ובזה ניחא נמי לדקדוק שכתבו התוס' איך יכנוס ויבדוק דאנן על מי מוטל חובת הבדיקה הוא דקאמרינן:

מאן תנא לא יראה לך ר' יודה. זהו כאוקמתא דרב אחא בר יעקב שהבאתי בריש הלכה וע"ש ועיין עוד בפ"ק בהלכה ד' מה שנתבאר מענין הל"ת דלפני זמנו ומענין העשה דתשביתו מה שפלפלתי בסוגיא דהכא ודהתם בס"ד:

מודה ר"ש באסור שהוא אסור וכו'. התוס' בדף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש וכו' כתבו מעצמן נראה דלר"ש וכו' מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה וכו'. ומבואר הוא הכא בהדיא מיהו מה שכתבו שם ונראה דנפקא ליה מתשביתו ואך חלק וכו'. וא"כ לדבריהם קאי בעשה אף לר"ש והכא פליגי אמוראי אליבא דר"ש אם איסורו ד"ת ור' יונה ור' יוסה תרווייהו ס"ל דאין איסורו אלא מדבריהם לר"ש ומהתימא מהכא על סברת בעל המאור ז"ל שכתב דלר"ש מותר באכילה עד שתחשך דאכילתו זהו ביעורו ופסק להלכה כן ומהאי תלמודא מבואר בהדיא שלא כדבריו וכדעתו. ומלבד מה שסתרו הפוסקים דבריו גם מסוגית הבבלי כמבואר בדבריהם ז"ל:

הבקר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו. והרא"ש בפרקין שהביא לזה העתיק הפקיר חמצו בי"ד וכו' והיינו הך כדפרישית ובהגהה כתוב שם בשם א"ז שמותר להפקיר חמצו קודם ו' שעות על מנת לזכות בו אחר הפסח עכ"ל וזהו תימא דאי פליגי בהא ר' יוחנן ור"ל א"כ הלכה כרבי יוחנן:

תמן תנינן עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו' כהאי פירושא שביארתי בפנים כך מבואר שם בגיטין בחיבורי ומוכרח היא לפי שיטתא דהאי תלמודא ורמזתי שמה דלפי הסברות המבוארים בפנים יש לתרץ מה דמקשים העולם בדברי התוס' בסוגית הבבלי שם ולא רציתי להאריך וע"ש:

מתניתא בשהפרישה מצה ונתחמצה וכו'. זהו כדאמר בבבלי דף ל"ב להאי מ"ד דהתם. ועיין בתרומות פ"ב בהלכה ב' ד"ה אין תורמין. ובפ"ו בהלכה ה' ד"ה גרוגרות ושילם תמרים שם ביארתי לדעת הרמב"ם בפ"י מהל' תרומות הל' ו' דלא פסק כמתני' דידן אלא כר"ע וכראב"י וכדפרישית כאן במתני'. ושם תמצא כמה וכמה דינים המסתעפים מזה וכמה ביאורים בהשמטות והסוגיות גם בענין שמן שריפה לדעת הרמב"ם והיוצא מכמה סוגיות הש"ס דהכא ודהתם ואין לכפול בדברים במה שמבואר שם הכל בס"ד:

איסור חמור חל על איסור קל וכו'. כעין זה שקיל וטרי בבבלי פ' גיד הנשה דף ק"א אליבא דר"י הגלילי דלית לי' איסור כולל דמיהת חמור חל על הקל באיסור כולל והכא באיסור מוסיף איירינן. ולפי מסקנת הש"ס דהתם דבאיסור. כולל ואיסור מוסיף שפיר אמרינן איסור חל על איסור כדפסק הרמב"ם בהל' א"ב ובכמה מקומות ונלמד מסתמא דמתני' דכריתות פ"ג יש אוכל אכילה אחת וכו' ומיהת למדנו מסוגיא זו דבאיסור מוסיף כגוונא דאיירינן הכא דחמץ איסור מוסיף דאסור בהנאה בכל מיני הנאה וטבל אינו אסור אלא בהנאה של כלוי כמבואר לעיל פ' במה מדליקין צריך שיהא האיסור מוסיף חל עליו מקודם שיאכל. וזהו כלל גדול לדעת הרמב"ם ודלא כדברי הלח"מ שכתב בפ"ו מהל' חמץ ומצה בהל' ו' שאיסור חמץ על הטבל אין כאן לא איסור מוסיף ולא איסור כולל ע"ש. ואינו כן שבודאי איסור חמץ שאסור בהנאה מן התורה איסור מוסיף הוא על הטבל ומבואר הכא בהדיא שחל הוא על איסור טבל. וכבר ביארתי בענין זה בכמה מקומות. ועיין בשלהי מכות ד"ה יש חורש בתלם א' וכו' מה שנתבאר מזה. וגם שם בארתי דאין דעת הרמב"ם כדעת התוס' פ' גיד הנשה שם ד"ה איסור כולל וכו'. דלא קרו איסור מוסיף לאיסור הנאה אלא דשפיר מיקרי איסור הנאה איסור מוסיף ושם דחיתי לפי' התוס' להמתני' דכריתות ולראי' שהביאו וכתבו מדמייתי ר' יוסי הגלילי ולא ר' יוסי דפ"ד אחין דלאו ראיה הוא ע"ש ותמצא ג"כ ביאור הקושיות שנתקשו בענין זה ותירוצם בס"ד:

הגוזל תרומה מאבי אמו כהן וכו'. נתבאר היטב מזה בפ"ו דתרומות בהלכה א' וע"ש ד"ה גזל תרומה וכו' מה שתרצתי להשגת הראב"ד וביארתי כוונתו וההפרש בין השיטות ובסברות מוכרחות בפי' הסוגיא דהתם:

שוגג בתרומה ומזיד בחמץ וכו'. ענין שני דברים וההפרש שיש בין דבר המסור לשמים ובין דבר המסור לב"ד עיין מזה בריש פ"ז דתרומות שם מבואר כל השייך להענין והיוצא ממנו:

כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכו'. מה שנתבאר מענין תפוח שרסקו וכו' דמייתי לה הכא באגב תמצא בריש מס' חלה במקומות המצויינין שם. וכן בענין טלטול מן הצד וההפרש בין מקום דשייך דההיתר נעשה בסיס לדבר האסור ובין מקום דלא שייך לומר כן תמצא בפ' כירה בהל' ג' ע"ש ד"ה פגה שטמנה בתבן:

וישראל במעשר שני וכו'. הכי איתא בתוספתא פ"ב ומייתי ליה נמי בבבלי פרקין דף ל"ו ע"ב וסתמא דברייתא משמע אפי' בגבולין. וזהו למ"ד מעשר שני ממון הדיוט הוא. דאלו לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא אינו יוצא י"ח במעשר שני כדקאמר התם לקמן דף ל"ח מצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. ואע"ג דלא כתיב מצתכם משום דאתיא לחם לחם מחלה וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' מצה הל' ח' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים ול"ק מדפסק בכל מקום דמעשר שני ממון גבוה היא דלא פסק כר"מ בזה אלא כחכמים דסוף פרק חלק דאמרינן התם דבגבולין כ"ע מודים דממון גבוה הוא. וכאן בירושלים הוא דקאמר וכן תי' הלח"מ ומיהו צריך טעם למאי דפסק בחלה של מעשר שני סתם דחייב. ואני הארכתי בזה בריש מס' מעשר שני ובמס' חלה במקום המצויין וע"ש:

זאת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל. האי דר' יוסי בשם ר"ל אתיא כהאי דגריס בבבלי דף ל"ח ע"ב אמר ר"ל זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וכלומר דמכאן הוא דנלמד דס"ל להאי תנא כן מדלא מפיק ליה מבכל מושבותיכם דאלו לר' יונה דקבל מיניה דה"ק ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר וכו' הוה משמע. דמילתא דפשיטא הוא אליבא דכ"ע. ובאמת אינו כן דהא לר"ש לא קרבו חובות שאין קבוע להן זמן אפי' בבמה גדולה כנוב וגבעון. וכדפירש"י ז"ל וכן התוס' שם ומיהו למאי דמסיק הכא לא אתיא אלא כר"ש וכו' והיינו ר"ש דנזיר. א"כ אפי' להאי דקאמר ר"ש במגילה ובזבחים שפיר הוה אתיא דאף דלא קרבו לשם חובה בנוב וגבעון הכא מכיון דקרבה חטאתו בשילה כדמוקי לה הש"ס תו עולה ושלמים דידיה לאו חובה נינהו לר"ש דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותרה הנזירות:

נזירות חובה היא. כלומר דלאחר שנדר בנזיר הקרבנות הן חובה עליו. והתוס' בזבחים דף קי"ז ע"ב כתבו כמסתפקים אליבא דר' יהודה דמייתו התם דקאמר רבי יהודה בתוספתא אבשלום נזיר היה וכו'. והשתא לר' יהודה אי נזירות נידר ונידב הוא אתי שפיר שהקריבום בבמת יחיד בחברון. ואי נזירות חובה היא א"כ הקריבום בגבעון דלר' יהודה מצי מקריב חובות בבמה גדולה. ולרבנן דאמרי נזירות חובה היא א"כ אבשלום לא היה נזיר וכו'. ולמאי דקאמר הכא אליבא דר' יהודה דלא קרבה חובה בבמה גדולה ליחיד אלא חטאת ופסח בלבד א"כ אכתי עולה ושלמים דידיה איך היה קרב בבמה גדולה והיה מוכרח דס"ל לר' יהודה נזירות נידר ונידב הוא והקריבום בבמת יחיד בחברון ולא דייק בין מחברון ובחברון כדכתבו שם:

אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יהא בו משקין. משמע מהכא דבשאר הימים אפי' יש בו משקין עם המים יכול ללוש בהו ושדעת הרי"ף ז"ל שפי' להא דקאמר ריב"ל נמי התם יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא והיינו אפי' מעורב החלב במים וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מצה הל' כ' ובפ"ו הל' ה' ומ"ש הראב"ד שם דבזריזין מיירי זהו דוחק. וכן מ"ש בפ"ו דהא דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת שתבלה לאחר שנאפת מיירי זה קשה דהא הכא מייתי לה לפשוט לפי הס"ד מתוספתא זו דלמצוה איתמר וכדקאמר סברין מימר מתובלת משקין ואף דדחי לה דאיכא למימר מתובלת שומשמין וכו' מ"מ מיהת מוכח דלאו משנאפת מוקמינן לה. וכבר הביאו המפרשים ראי' לדברי הרי"ף והרמב"ם מכאן ואין להאריך:

מצה הישנה וכו' ד"ה הוא וכו'. וא"כ אם עשאה לשם פסח אפי' מתחלת השנה כשירה וה"נ בסוכה דאם עשאה לשם חג דאמרינן לד"ה כשרה. והיינו שא"צ לחדש בה דבר וזו היא כוונת התוס' בסוכה דף נט שהביאו להא דהכא וסיימו נמי להא דמצה כלומר אע"ג דקאמר בירושלמי צריך לחדש וכו' היינו בשלא עשאה לשם חג ולב"ה אבל בשעשאה לשם חג דלד"ה כשרה אז א"צ לחדש כלום ונלמד זה ממצה דעשאה לשם פסח הוא דבעינן ולא שייך בה חידוש וה"ה נמי בסוכה דבכה"ג א"צ חידוש. זית כבוש אומר עליו בורא פה"ע היוצא מענין זה והשקלא טריא דהכא ודהתם נתבאר היטב במקומו בפרק כיצד מברכין ושם ביארתי מכמה חלוקי דינים ותירוצם להקושיות בהסוגיות וע"ש:

מלוגמא שנסרחה וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד מהל' חמץ ומצה הל' י"א הפת שעפשה ושנפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה א"צ לבער וכתב הראב"ד בהשגות בירושלמי מפרש בשנסרחה ולבסוף נתחמצה. ועיין מ"ש הה"מ ליישב שלא הביא זה הרמב"ם לפי שדברי הירושלמי שנתחמצה בפסח וכו' וזה דוחק ולענ"ד נראה פשוט דמהאי ברייתא גופה דף מ"ה הפת שעפשה וכו' למד לומר דסוגית הבבלי לא ס"ל לחלק כדהכא דהא דייקינן מדקתני והכלב יכול לאכלה וכו' נשרפת וכו' וא"כ כשנפסלה מאכילת כלב לעולם א"צ לבער ואפילו בנתחמצה אח"כ דומיא דפת ונסרחה היינו שנפסלה מאכילת כלב דלהכי בחד בבא נקטינהו:

כתיב ובשל מבושל וכו'. ה"נ פליגי בבבלי דף מ"א ת"ק ורבי דת"ק נפקא ליה מק"ו ורבי דריש לה מובשל מבושל כר"ע דהכא וקאמר התם מאי בינייהו צלי קדר דלרבי האי נמי מובשל מבושל נפקא ליה ורבנן האי ובשל מבושל מאי עבדי להו מיבעיא ליה לכדתני' בשלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בישלו חייב וכו'. והא דלא קאמר דלרבנן דלא מצי למילף לצלי קדר מק"ו האי ובשל מבושל לצלי קדר איצטריך היינו טעמא משום דאשכחן בהדיא להברייתא דמיחייב בצלאו ואח"כ בישלו והלכך לקושטא דמילתא קאמר דרבנן סברי כהאי ברייתא והשתא ממילא שמעינן דבצלי קדר פשיטא דמיחייב ואי הוה משני מיבעי ליה לצלי קדר לא הוה ידעינן דס"ל כהאי תנא דברייתא דצלאו ואח"כ בישלו נמי מיחייב ונמצינו למדין עכשיו דשמעינן מהסוגיא דרבנן דרשי נמי ללישנא יתירא דובשל מבושל ולא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א כדקאמר הכא אליבא דרבי ישמעאל ונפקא לן השתא שפיר לתרווייהו מובשל מבושל לצלאו ואח"כ בישלו ולצלי קדר וליכא למידחי דילמא לרבות לצלי קדר לחוד אתא דא"כ הוה קשיא במים ל"ל דהא הוה ידעינן מובשל מבושל בלחוד לרבות שאר משקין כמים דכל שהוא מבושל קפיד רחמנא וגם לצלי קדר דמיהת בישול נקרא ומדכתיב במים מרבינן נמי כל דמבשל ליה ואפילו אחר שצלאו וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל דכתב בפ"ח מהל' קרבן פסח בהל' ז' לרבות שאר המשקין ומי פירות מדכתיב ובשל מבושל ופסק ג"כ בצלאו ואח"כ בישלו ובצלי קדר דחייב משום דזה נלמד הכל מדוקיא דקרא ומהסוגיא דלרבנן מחייב בכולהו וכדאמרן והיינו נמי דדייק הרמב"ם בלישנא וכתב. שנאמר ובשל מבושל ריבה הכל ור"ל גם הא דנקט אבתרא שם ועיין בכ"מ ובלח"מ מה שתירצו בזה ולמאי דאמרן ניחא נמי יתורא דבמים דלכאורה קשה בין לרבנן ובין לרבי במים למה לי ומתיישב ג"כ להא דאמרינן לקמן שם אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא בשבת פטור פסח שבשלו בחמי טבריא חייב ומאי שנא אמר רבא מאי חייב דקתני דקא עבר משום צלי אש ופירש"י ז"ל לאו דלא תאכל כי אם צלי אש איכא ולא לאו דבישול וסבר לוקין על לאו שבכללות דבריו ז"ל למאי דכתיב בספרים שלפנינו לקמן אמר רבא אכלו נא לוקה שתים וכו' אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות וכו' וזו מסוגיות הפוכות דחשבו התוס' במנחות דף נח ע"ב ע"ש ובאמת בעלמא איפכא הוא דרבא הוא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ומיהו אף למאי שכתוב הגי' לפנינו קשיא לדברי רש"י דאין כאן לאו כלל אלא לאו הבא מכלל עשה וחייב דקאמר רבא הכא היינו שעבר על מצות עשה דצלי אש ואינו לוקה כלל ודומיא דאמרינן בעלמא מאי חייב דקאמר מכת מרדות וכהאי דרבינא פ' כירה דף מ' וכן בכמה מקומות וכ"כ הרמב"ם שם בהל' י' צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טבריא ה"ז אסור שאין זה צלי אש וכו' ואסור דקאמר היינו שעבר על מצות עשה וכמ"ש שם לעיל בהל' ו' נא שהזהירה עליו התורה וכו' אבל אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה ובטל מצות עשה שנא' צלי אש הא שאינו צלי אסור וכבר ביארתי מזה לעיל בפ' כלל גדול בהל' ב' וע"ש ד"ה בישל בחמי טבריא מהו וכו' אלא דאנן בעינן למידק אעיקרא דמילתא דלרבא דאמאי לא מפרש חייב דקאמר רב חסדא היינו לאו גמור ומיתורא דבמים נדרוש לרבות חמי טבריא דבכל מים דמבשל ליה עובר בלאו ולמאי דאמרן ניחא דבמים איצטריך כי היכי דמצינן למילף השתא מריבויא דובשל מבושל דריבה הכל ובין לצלאו ואח"כ בישלו ובין לצלי קדר דהן ג"כ בכלל ריבויא דובשל מבושל והלכך אין כאן אלא שעבר על עשה דנפקא לן מכי אם צלי אש וזהו פשיט ושפיר הוא דאתיא לפי דמסקינן בעלמא בכללי דדיני שכיוצא בהן:

שאל לר' מנא א"ל צריך אתה לבער. לכאורה הוה משמע מהני פיסקי דר' אימי ודר' מנא דס"ל דמי פירות מחמיצין ופליגי על סוגית הבבלי דמסיק בדף לה ע"ב דמי פירות אין מחמיצין אא"כ מעורב בהן מים וכדמסקו התוס' שם ד"ה מי פירות וכך הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כמ"ש בפ"ה מהל' חמץ ומצה בהל' ב' וביאר שם וכתב ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש ושמן זית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין והיא שלא נתערב בהן שום מים מעולם וכו' וכתבו בהגמי"י וכרבא דתלמודא דידן ולא כירושלמי דפליג ואמר מי פירות מחמיצין כדמשמע בשלהי כל שעה בירושלמי ע"כ וכ"כ הרא"ש ז"ל דהני אמוראי ס"ל כאביי דמי פירות מחמיצין והה"מ כתב על מ"ש הרמב"ם והוא שלא יתערב בהן שום מים זה מבואר בירושלמי וכו' וזה מוסכם עכ"ל וכוונתו על האי דריש פרק דלקמן כמו שהביא הרי"ף ז"ל בריש פ"ג ובגמרא דבני מערבא אמרי וכולהו על מוי ע"כ אבל אני תמה אם אנו מפרשין להא דרבי מנא דהכא דהורה צריך לבער ואפילו היה הדבש מזויף בסלת בלי מים וכפי' הגמי"י והא רבי מנא גופיה הוא דקאמר לה לקמן בריש הפרק וכולהון על ידי מוי וא"כ הוה קשיא דידיה אדידיה אם לא שהיינו צריכין לומר דס"ל דבלא מים מיהת חמץ נוקשה הוי וראוי לאכילה וצריך לבער ובריש הפרק דלקמן על כותח הבבלי ושכר המדי וכו' שהן תערובות חמץ גמור נקראין וכולהון ע"י מוי וזה דוחק ומוטב לנו לומר דהכא נמי בדבש מזוייף בסולת ועל ידי מים הוה עובדא כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה וכן האי עובדא דרבי שמואל בנתן בו גם מעט מים עם השעורין או שהשעורין היו שרויין במים בתחלה שכן דרך לעשות כך כדי שיתחמץ היין הרבה וקמ"ל דבכה"ג מי פירות מחמיצין הן ואתיא שפיר כהאי דתלמודא דידן כפי מסקנת רוב גדולי הפוסקים ז"ל:

הורי רבי אימי באילין גרביא דכותחא וכו'. האי אתיא שפיר למאי דגרסינן התם בפרקין דף ל' ע"ב אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה אמר רב אשי ובית חרוסת כבית שאור וכו' וכך היא גירסת הרי"ף ז"ל ודלא כגירסת בעל המאור וכבר הביא הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ראיה מכאן לגי' הרי"ף דהא משמע שצריכין הכשר והכשירן ע"י עירוי ג' ימים מעת לעת כמו ביין נסך והאריך עוד בזה וע"ש:

הדרן עלך פרק כל שעה