Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואלו עוברין בפסח בענין עובר בבל יראה ובל ימצא בתערובת חמץ גמור וכן בענין עובר על לאו ואין בו כרת באכילת תערובת מתערובת חמץ גמור רבו השיטות והדיעות מתחלקות בפירוש דעת הרמב"ם דהטור בסימן תמ"ב כתב והרמב"ם פסק כר"א וכו' וכך הבין הראב"ד בדבריו והשיג עליו בפ"א מהל' חמץ ומצה בהל' ו' וכן הרא"ש בתשובה והביאו הב"י שם ואומר אני אחר שרבו הפלפולים וההפרשות בדעת המפרשים בעניינים אלו כאשר המה בכתובים לא אביא אלא מה שנראה לדעתי הקצרה בהבנת דברי הרמב"ם וכוונת דעתו ובקצת סיוע מדקדוקי המתני' והסוגיות לדעתו ז"ל ובתוכן דעת המפרשים בפירוש הזה ובקצרה. מדברי התנא דהמתניתין משמע דעוברין דקאמר היינו שעובר עליהן בבל יראה ובל ימצא כפירש"י ז"ל והריב"א וכך הוא דעת הרמב"ם בפ"ד שם בהל' ט' והיינו אפילו אין בהן כזית בכדי אכילת פרס וכפי' הרמ"ך הביאו הה"מ שם שהוא העיקר בדעת הרמב"ם דלענין בל יראה ובל ימצא לא בעינן שיהא בתערובת כל כך עד שיהא שם כזית בכדי אכילת פרס דהא מיהת כמה זיתי חמץ יש בהן וצריך לבער ובענין מלקות באכילה הוא דבעינן שיהא בהתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס כמו שביאר הרמב"ם בפ"א שם בזה. וכאן בדין ביעור סתם דבריו ולא הצריך שיהא בהן כזית בכדי אכילת פרס וא"כ פי' הרמ"ך בזה הוא העיקר בדעת הרמב"ם אלא דאנחנו צריכין לבאר מהיכן למד הרמב"ם כן. ואומר אני דמתנא דמתני' למד זה מדהביא כותח הבבלי וכו' דסתמן לית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדאמרינן התם בהסוגיא בדף מ"ד בפשיטות הנח לכותח הבבלי וכו'. א"כ שמעינן דסתמא דמתני' ס"ל דלענין שיהא עובר בבל יראה ובל ימצא לא בעינן שיהא בהתערובת חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס. ובענין מלקות באכילה שביאר בפ"א דעד שיהא בתערובת כזית בכדי אכילת פרס זהו כדעת הרי"ף ז"ל שפסק כחכמים דהברייתא דהתם וכסתמא דהברייתא דהובאה בהסוגיא דהכא כתיב כל מחמצת לא תאכלו וכו' דלא פליגי חכמים דהתם אדר"א דברייתא וקאמרי על עירובו בלא כלום אלא כשאין בהתערובת כזית בכא"פ כדקאמר שם וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אין אי הכי אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי וכו'. אלא הנח לכותח הבבלי וכו' ומיהו כרת אין בו אפי' יש בהתערובת כזית בכדי אכילת פרס ולא דמי לשאר איסורין שיש בהן כרת ומיחייב בכזית בכדי אכילת פרס כמו שביאר הרמב"ם בהל' מ"א דשאני הכא דגלי קרא בתערובת חמץ כמשמעות לשון מחמצת דאינו עובר עליו אלא בלאו וממחמצת דכתיב גבי כרת ל"ק דהא עיקר הריבויא להתערובת חמץ מריבויא דכל ילפינן כדמסיק התם אליבא דר"א וכך הוא נמי לחכמים בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. וכל דכתיב גבי כרת מרבינן ביה להאוכלין ולא לנאכלין כדאמרינן התם וכן כאן בהסוגיא ודבר זה למדין אנו ממשמעות הסוגיא דהתם ודהכא לקמן מהא דהתם דקאמר אי הכי מ"ט דפליגי רבנן אדר"א וכו' ואמאי לא פריך נמי ומ"ט דר"א דקאמר אין ענוש כרת לפי הס"ד דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס אלא ודאי דאע"ג דאית בהתערובת כזית בכא"פ גלי רחמנא הכא דאינו עובר אלא בלאו ולוקה ואין בו כרת ובהכי יש ליישב ג"כ קושית ר"ת על פירש"י דהא אפי' באכילה לא הוה מחייב אי לאו דרבייה קרא. ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא משום דאפשר ללאו גופיה באכילה לא הוה צריך קרא היכא דאית בהתערובת כזית בכא"פ דכבר שמעינן להא מעלמא דבכל איסורין שבתורה קיי"ל הכי. וילפינן בכריתות מקראי וכי איצטריך הכא לגלות דאין בתערובת חמץ אלא בלאו אבל כרת לית ביה. ונלמד זה ג"כ מהסוגיא דהכא דלקמן דמסיק לפירושא דהברייתא דקתני על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו סופג ארבעים אמר ר' שמואל וכו' תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית. וכר"ש וכו'. והאי ואין בו כזית היינו שאין בו כזית כא"פ כדקיי"ל בעלמא. וזה מוכרח מדאיצטריך ליה לאוקמי כר"ש דמכות והא לא קיי"ל כוותיה אלא ודאי דאי אית בהתערובת כזית בכא"פ הכל מודים דאית ביה מלקות ומאי קמ"ל האי תנא דברייתא. וליכא למימר דהיא גופה קמ"ל דמלקות אית ביה וכרת לית ביה דהא כבר שמעינן להא מסתמא דהברייתא דלעיל. אלא כשאין בו כזית בכא"פ מיירי ולר"ש איצטריך ומיהת שמעינן מדקדוק כל הסוגיא דהיכא דאית ביה כזית בכא"פ הכל מודים דלוקה אבל אין בו כרת. ולא תיקשי לדעת הרמב"ם דאמאי הביא בלשונו כותח הבבלי וכו'. מכיון דסתמא דכותח וכיוצא בו לית ביה כזית בכא"פ דהאי דקדוקא תיקשי נמי אסתמא דברייתא אלא דלק"מ דלא נקטיה אלא לדמיון תערובת חמץ כמו דמערבין כותח וכו' וכיוצא בו ואי לית ביה כזית כא"פ אינו עובר בולא כלום מן התורה ואי אית ביה כל כך עד שיהא בתערובת כזית חמץ כא"פ אז הוא דלוקה כדנקטינן מהני תרתי סוגיות אליבא דרבנן וכהך סתמא דברייתא זהו תוכן הדברים כדי להבין דעת הרמב"ם וטעמו דפסק כמסקנת הש"ס להחכמים דברייתא דהתם וכסתמא דהברייתא דהכא ומתוכם תראה דיש ליישב כמה דקדוקים שנפלו בדברי המפרשים בעניינים אלו ולא רציתי להאריך יותר בזה:
תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש וכו' היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס. והלכך איצטריך ליה לאוקמא כר"ש כמבואר בדבור דלעיל:
מין מעורר על מינו ליאסר. מהכא מוכח בהדיא דאמרינן בחמץ בפסח חוזר וניעור ואפי בשנתבטל קודם הפסח וכך הוא דעת הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' חמץ ומצה כמו שפירש הה"מ דבריו וכתב שכך כתבו הרבה מהגאונים ז"ל ושכדבריהם ראוי להחמיר. והרי במין במינו מיהת מוכח להדיא דאמרינן מצא מין את מינו וחוזר וניער. ומעתה ראוי הוא להחמיר לעולם אף בשנתבטל קודם הפסח:
דלא מיתן קופיא אילין על אילין וכו'. המרדכי סוף פ' אלו עוברין הביא לזה והובא בהגה"ה סי' תנ"ג:
אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. כדפרישית וכהאי איכא דמתני לה אסיפא וכו' דקאמר התם בדף מ"ה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ הלכה ט"ו. וקאמר התם תנא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא וכו' קשיין אהדדי אמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא וא"כ לישנא בתרא עיקר. ואע"ג דקאמר רב יוסף תנאי שקלת מעלמא וכו' לא סמיך עלה משום דע"כ דאתינן לשנויי הא והא כרשב"א וכאן במקום לישה וכאן שלא במקום לישה כדאיתא התם ומכיון דלית הלכתא כרשב"א א"כ לא מצינן לאוקמי כהאי אוקמתא כלל ועיין בפרק דלעיל בהלכה ב' ד"ה הטח ביתו חמץ:
בצק החרש. כדפרישית בפנים כ"כ הרמב"ם בפ"ה שם בהלכה י"ג. ודעת הראב"ד בפי' בצק החרש הוא בהיפך שכתב בהשגה שם אנו אין בידנו אלא כל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשמקיש עליה וכו' והחרשות גם הוא סימן לחימוץ וכו' והוא שיש שם אחרת שהחמיצה וכו'. ולכאורה יש לדקדק דלדבריו דהחרשות ג"כ הוא סימן לחימוץ א"כ אמאי באמת הצריכו לעיסה אחרת שכיוצא בה ולמה לא החמירו מספק. ועיין לעיל בפ"ג דעירובין בהלכה ה' ד"ה עירוב עשו אותו כספק חרש ומה דפרישית לפי הכתוב לפנינו אבל ביארתי שמה דהנכון לגרוס עשו אותו כספק חדש בדלי"ת וע"ש פירושו:
שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף וכו' אבל בבבלי שם איפכא הוא דאמרינן דאמר עולא לא אמרן הא דלעיל שאם תינטל החוט וכו' אלא בעריבה אבל בבית לעולם חייב לבער דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי. והא דבעי הכא אם מיעטו להכזית אם בטל וכו'. לכאורה יש ללמוד זה מהא דשקלינן וטרינן בבבלי ריש פ' המצניע דף צ"א גבי הניח חצי גרוגרת ותפחה וכו' או גרוגרת וצמקה וכו' דמשמע מהתם דלעולם אזלינן לחומרא אי בתר השתא אי בתר מעיקרא כל היכא דאיתיה לחומרא אזלינן בתרה. וא"כ ה"ה הכא בחמץ אבל יש לדחות דשאני שיעורי שבת דהלכה למשה מסיני הן וכדאורייתא הוו. אבל הכא גבי חמץ לענין ביעור מכיון דאם מבטלו בלבו סגי מדאורייתא אין הביעור אלא לכתחלה ומדבריהן. דהרי מהאי טעמא פסק הרמב"ם בפ"ב שם לקולא בהא דקאמר עולא שם בעו במערבא בית ועלייה מהו וכו' ומכיון שאם מבטלו דיו. ומיהו נראה דסוגית הש"ס דהכא מחמיר גם בזה דבעי הכא מהו אם מיעטו וכו' דהאי או מכיון שנראה לבער וכו' דקאמר כמו פשיטותא לאידך גיסא הוא. וכך מצינו בהרבה מקומות בש"ס הזה ור"ל מכיון שיכול הוא לבער ראוי הוא להחמיר בזה לכתחלה:
אבר מדולדל וכו'. בפ"ט דתולין תנן האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין. והיינו שאין מטמאין משום אבר מן החי וכאן לענין אם נגעה טומאה באחד מהן קאמר. ובפ' בתרא דפרה קחשיב במתני' מהכלים שהן חיבור לטומאה ואינן חיבור להזייה ומוסיף ר"ל אף את אלו דקחשיב. והא דקחשיב הידוק קירויה ואנן תנן בפ"ג דכלים גבי הטופל כלי חרס הבריא דר"א ור"ש מטמאין. וחכמים אומרים הטופל את הבריא טהור ואת הרעוע טמא וכן בחידוק הקירויה וא"כ צריך לומר דר"ל דקחשיב לה הכא דחיבור הוא לטומאה אליבא דר"מ ור"ש הוא דקאמר דאלו לחכמים פליגי אף בחידוק הקרויה וס"ל דאין כאן חיבור לטומאה. וכן הא דקאמר ר' יוסי בר' בון אף כשות שליקטו א"א לגרוס כשות של קטן כדתנינן במקואות שהבאתי בפנים דהא לא טמא ולא מטמא תנן התם ולא פליג אסתמא דמתני'. ונראה דאכשות של קישות קאי דתנן בריש פ"ב דעוקצין כשות של קישות והנץ שלה טהורה ר' יהודה אומר כל זמן שהיא לפני התגר טמאה ומטעמא שהוא רוצה בקיומן שהוא אוחז בהשער כשמלקט מן הצבור שלפניו ומגביה כדי להראות להלוקחים שהן יפין. והשתא אליבא דר' יהודה הוא דקאמר דלטומאה חיבור הוא אבל לא להזאה:
מה בין טומאה מה בין הזייה וכו' למאי דמפרש ר' לא הכא הוה משמע דכל היכא דאמרינן אינו חיבור להזאה מדאורייתא היא כדדריש לה מקרא ובבבלי פ' במה טומנין דף מ"ח ע"ב וכן בפ' במה אשה קאמר רבא גבי מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה ומפרש דבר תורה בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזאה וכו'. ושמא יש לחלק דהתם בשעת מלאכה שניהם צריכין זה לזה וככלי אחד הויא ושלא בשעת מלאכה נפרדים חשיבי והכא במקיימי הכלי מיירי דלא חשיבי ככלי עצמו אלא לענין טומאה כדיליף מקראי:
לא הי' שם אחר כיוצא בו וכו' עד כדי הילוך ארבעת מיל. ובבבלי דף מ"ו קאמר עד כדי הילוך מיל וכדפרישית במתני' מתניתא בשנטמאת לאחר גלגולה וכו'. הרב בעל המאור ז"ל הביא לזה להשיג על מה שכתב הרי"ף ז"ל אמתני' והלכתא כר"א כדפסק רבי דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו. ועוד דהא דר' אליעזר שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן בסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר"א. וטען עליו בעל המאור בעיקר פיסקיה דפסק כר"א והאריך בפלפולו. וכבר יישב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כל הקושיות שהקשה על הרי"ף בענין זה ומלבד מה שהקשה עליו מהא דהכא לא נמצא שום יישוב בדברי הרמב"ן ולא זכר כלום מזה. וז"ל בעל המאור אחר כל האריכות הפלפול כתב ובירושלמי גרסינן על משנתנו הדא דתימא כשנטמאת מאחר שגלגלה אבל אם נטמאת עד שלא גלגלה דברי הכל יעשנה קבין פי' כדי שלא תתחייב בחלה הא למדת שלא נשנית משנתינו לענין צירוף שהרי כבר נתחייבה בחלה קודם שנטמאת ומכאן תשובה לדברי האומר דהא דר"א שייכא בהך אחריתי דר"א דאף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה עכ"ל בזה וכן דקדק הר"ן אדברי הרי"ף וכתב שלא נתבררו דבריו דהא לא שייכי אהדדי כלל דבצירוף סל לא שייך במתניתין כלל דלא איצטריך ר' אליעזר למימר הסל מצרפן אלא בשעשה עיסתו קבין שלא נתחייבו בחלה בשעת גלגול שהן מחוייבין אחר האפיה בצירוף הסל. אבל מתני' בשגלגל שיעור חלה עסקינן. ובכה"ג כל ככר וככר חייב בחלה ויכול להפריש מזה על זה ובלבד שיהא מן המוקף עכ"ל. ומדברי הרא"ש ז"ל מתיישב זה שכתב על דברי הרי"ף וז"ל מה שכתב ועוד דהך דר"א שייכא וכו' לא בא לחזק מה שפסק כר"א דהכא מאידך דר"א. ומכיון דהלכה כאידך דר"א הלכה נמי כר"א דהכא דמה ענין זה לזה אלא דה"ק ועוד דהא דר"א וכו' כלומר אי אפשר לקיים הא דר"א דהכא בלאו מילתא דר"א דהתם דכיון דאינו מפריש מן העיסה במה יצטרפו לחלה להכי הוצרך להביא ראיה דהלכה כאידך דר"א ואחר אפיה יצרפם בסל עכ"ד. ולכאורה עדיין יש לפקפק וכדיוקיה דהר"ן דבכה"ג לא בעי צירוף סל. אלא דנראה דהכא בשאין בהעיסה אלא כדי שיעור חלה הוא דאיירי וכשמחלקה לככר ככר ואופה ודאי דבעינן צירוף סל אחר האפיה. והיינו בשאין הככרות נושכות זו מזו כמצוין לקמן דמסתמא כך נעשות הן ביו"ט של פסח. וכך נראה מדברי הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' יו"ט בהל' ט' כר"א דמתני'. וכן בענין דין צירוף בסל בפ"ו מהל' ביכורים בהל' י'. וכבר ביארתי מענין זה במס' חלה בדין הצירוף וכן אם נושכות וע"ש בפ"ב הלכה ד' ד"ה והן שנשכו ותמצא מבואר להשיטות המתחלקות ולפסק הלכה:
בדין היה בעיסה טהורה וכו'. כדפרישית דכך הוא הנכון לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' בכורים בהל' ב'. וכבר ביארתי מענין זה בארוכה בפ"ג דמס' חלה בהל' ב' ד"ה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה דהכ"מ שם וכן בב"י ביו"ד סי' שכ"ז הסיב להבנת דברי הרמב"ם שלא כמה שהבין הראב"ד בדבריו. ופי' דבריו כדעת הרבוותא שפירשו להא דהכא דאחלה דעלמא קאי ולבסוף דקאמר הכא היינו אחר הגלגול בדוקא. והמעיין המבין ומודה על האמת יראה עין בעין דלא מיתפרשא הא דהכא אלא אדין הפרשת חלה ביו"ט ובסוף דקאמר היינו אחר שתאפה. דכמו דלר"א דהלכתא כוותיה בעיסה טמאה ולשיטתא דהכא דאף ביו"ט של עצרת וחג הדין כך כן נמי היה בדין אפי' בעיסה טהורה וכו'. אלא בסוף לאחר שתאפה אם לא משום התקנה וכו' ולא איירי כלל כאן מענין חלה דכל ימות השנה. וע"ש שהכרחתי הפי' הזה דאי לא תימא הכי קשיין הסוגיות אהדדי דהכא ודפ"ק דביצה עם מסקנת הסוגית דפ"ג דחלה. ומזה תבין ותראה דהרמב"ם לשיטתו לא פירש כפירוש הני רבוותא שהביא הב"י להסוגיא דהכא ושם ישבתי להשגת הראב"ד שהבין האמת בהבנת דברי הרמב"ם והשיג ותירצתי הכל ע"ש. ומיהו בענין דקאמר הכא לקמן דגם בעצרת וחג קאי פיסקיה דר"א משיטת הבבלי לא מוכחא הכי אלא כדפרישית במתני'. וכך פסק הרמב"ם בהל' יו"ט שם:
תני הראשונה כדי שיהא היסיקה וכו'. סוגיא דהכא מוהפת בחשבון שיעור השהייה לר"ג וכן לחכמים וצ"ל הא דנקט לישנא דשוהה בפירושא לדברי חכמים לאו דווקא שוהה ממש שממתנת על חברתה. ואינה עוסקת בבצקה כלל עד זמן שיכולה היא לאפות דבהא ודאי לא פליג אסוגית הבבלי בדף מ"ח ע"ב דמייתי ג"כ הברייתא לדברי חכמים לשה היא מקטפת וכו'. ומסיים כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חמוץ. והיינו נמי הברייתא דהכא אליבא דחכמים תני גמרה זו לישתה וכו' אלא שוהה דנקט דצריכה לשהות בעריכתה עד שעה שיכולה היא לאפות ואפי' לא היתה צריכה לשהות כל כך בעריכה. אבל מכל מקום צריכה שלא תפסיק ותהא עוסקת תמיד בבצקה עד שתאפה היא. וענין החשבון מבואר היטב בפנים ובעשת ככר ראשון וכו' לפירושא דדברי חכמים צריך לגרוס אחרון כפי שלשה היסיקין ואפיה אחת וזה מבואר:
מאן דאמר בחטין ארבעת קבין דאינון חטיין. פירשתי בפנים דלא פליגי. ומיהו הנכון לפרש בענין דל"פ דאיפכא הוא דמ"ד בחטין שלשת קבין וכו' איהו דמשער בקמח דמתוך שהחטין יש בהן שמנונית עושין קמח כמו ד' קבין דשעורין ומ"ד בחטין ד' קבין וכו' איהו דמשער בהגרעינין ופירוש דאינון חטיין היינו שנדלקין זה בזה ואין עושין ניפוח כמו השעורין ובשעורין שלשת קבין דאינון רטישין היינו שהן נפרדים ואינן מדובקין כמו החטין אלא נטושין הן וכן מצינו בפסוק והשביעית תשמטנה ונטשתה תרגומו ותרטשינה. ובבבלי שם ע"א מתרץ בענין אחר להא דרמי והתניא ר' ישמעאל וכו' הא בחסיכתא הא במעלייתא:
מותר להאכילו לכלבו. ע"כ היינו שהכסיפו אליבא דר' יהודה דס"ל אינו אסור אלא באכילה ומותר בהנאה. אבל שיאור דר' יהודה לר' יהודה הא קתני ישרף וזהו דמייתי להא דרב לעיל ריש פ' כל שעה. ולא נ"מ לדידן מאחר דאיפסקא הלכתא כר"ע דברייתא והיינו חכמים דמתני' אתיא דר"א בר' צדוק כר"ג וכו' כמה דתימר הלכה כר"ג וכו'. זהו לשיטתא דהאי תלמודא בדר"ג דפ"ק אבל לשיטת הבבלי דאיפסקא הלכתא בפ"ק דלא כר"ג אלא כר' יהודה דהתם א"כ אין הלכה כר"א בר' צדוק דהכא דבשיטתיה דר"ג קאי דלעולם מחלקינן בין חרומה לחולין בענין הביעור ואף שהן ב' הפכים דלר"ג בפ"ק החולין נאכלין כ"א כל ד' והתרומה כל חמש. וכאן אליבא דר"א בר צדוק התרומה מתבערת מקודם דביעור דחולין ומ"מ בענין שמתבערין בזמנים הנפרדים בחדא שיטתא קאי. ומכאן הוא דלמד הרמב"ם שחזר בו בפירושו שבמשנה שפסק הלכה כר"א בר צדוק וזהו ג"כ דעת הרי"ף ז"ל והראב"ד בהשגה בפ"ג מהל' חמץ בהל' ב'. וטעמיה דהרמב"ם דפסק שם כמשמעות דברי ר' אליעזר איש ברתותא דקאמר מבערין הכל מלפני השבת דאף החולין בכלל ולא כפי' הרי"ף. וזה מוכרח מהכא וכדאמרן דלפי שיטתא דהכא דאיפסיקא הלכתא בפ"ק כר"ג הוא דהלכה כר"א בר' צדוק ואינו כן למסקנת הבבלי. וכן השיג בעל המאור על הרי"ף ומביא בסוף פרקין להא דהכא ולא השיב הרמב"ן בזה כלום:
מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם וכו'. לכאורה יש לתמוה מאי קא מיבעי' ליה וכי בעל הבעיא לא ידע מה שמפורש בתורה עד שהשיב לו ר' פנחס המקרא הזה. והנראה לפרש בזה דבעל הבעיא והפשטן בדיוקא דהאי קרא שקלי וטרי. דבעל הבעיא הוה ס"ד מדכתיב לעשותו אין מילת זכרים מעכב אלא לעשיית הפסח בלבד. והיינו זריקת דמו והקטר אימוריו שזהו עיקר עשיית הקרבן. אבל שחיטה דלאו עבודה מיקריא בעלמא אפשר דה"ה נמי לענין זה דאין מילת זכרים מעכבת לשחיטת הפסח ויכול למול בנו בין לשחיטה לעשייה. וניחא נמי הא דמיבעיא ליה הכא משום דאיכא עוד נ"מ לדינא גם בענין חמץ דאיירי במתני'. דודאי מתני' או או קתני או לשחוט פסחו או למול וכו'. והשתא אם אירע שהיו שניהן לפניו בערב הפסח והלך לקיימם ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. ובודאי אם אינו יכול לקיים שניהן אחר שיחזור מן הביעור שלא יהיה לו שהות אח"כ אלא לקיים אחת מהן לא הוה מיבעיא ליה מידי דהא תנינן דיבטל בלבו ואפי' על אחת מהן כי קא מיבעיא ליה כגון שיהי' שהות אח"כ לקיים את שניהן. ומספקא ליה מי נימא דקרא דוקא אעשיה הוא דקפיד אבל שחיטת הפסח אין מילת זכרים מעכבת. וא"כ בכה"ג לענין הקדימה הדעת נותנת שילך ויבער מקודם שישחוט הפסח ולקיים הקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ואח"כ ישחוט פסחו דאין המילה מעכבתו ואח"כ ימול בנו קודם העשייה או דילמא דלאו דוקא אעשייה הוא דקפיד קרא אלא מילה קודמת אף לשחיטת הפסח והא דכתיב לעשותו משום דרישיה דקרא משתעי בעשייה כדכתיב ועשה פסח וגו' מסיים ג"כ בלשון עשייה ופשוט ליה ר' פנחס מן מה דכתיב המול לו וגו' ואז יקרב לעשותו דהאי יקרב מיותר הוא והוה מצי למיכתב ואז יעשה אלא ללמד שמילת בנו קודמת אף לשחיטת פסחו לעולם. וא"כ דינא דמתני' בענין חמץ נמי ממילא קאי ובין היה לפניו אחת מהן ובין שתיהן. וכן בענין הקדימה לעולם מילה קודמת:
שאין שביתת הרשו' אצל רבו וכו'. לפי הגירסא שלפנינו ניחא הוא וכדפרישית בפנים והרא"ש ז"ל לא העתיק כן שכתב ובירושלמי מפרש מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו וכו' כאן שנה רבי המעשה גדול הוא מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומל את בנו וסעודת אירוסין עכ"ל ולגי' זו א"כ סותר הא דהכא להא דקיי"ל בעלמא הולך אצל רבו ללמוד לאו רשות מיקרי כמו גבי עירובין דתנינן אם בא חכם למזרח וכו' וקיי"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ועוד וכי סעודת אירוסין שאינה אלא מצוה מדרבנן. ומפני השלום כדקאמר הכא מעשה לגבי תלמוד קרית לה בתמיה. ולגי' שלפנינו שפיר אתיא למאי דנמנו וגמרו כדמסיק ואזיל:
זה יש לו ביטול וכו'. התוס' בדף מ"ט ע"א ד"ה וחכמים אומרים וכו' מביאים לזה אומר ריב"א דמפרש בירושלמי וכו'. וכלומר דאי לאו האי טעמא קשיא אמאי הקילו בחמץ טפי מבשר קודש בענין חזרה לבער הרי גבי חמץ דאיכא חששא אפי' מבטלו דילמא אתי למיכל מיניה כשימצאנו וליכא כרת משא"כ בענין שריפת בשר קודש בהשתנות המקום:
הדרן עלך פרק אלו עוברין