Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלו דברים בפסח דוחין את השבת והקטר חלביו. דריש לה לקמן בהסוגיא מלא ילין חלב חגי עד בוקר ועיין לקמן ד"ה ולא ילין וכו' ובד"ה ר' יונה בעי וכו' מה שיתבאר מזה בס"ד:
הרכבתו פירשתי בפנים לפי מסקנת הש"ס בפ' המצניע דף צד ע"א בהאי ברייתא דתניא המוציא בהמה חיה ועוף לר"ה בין חיין ובין שחוטין חייב וכו' וקיי"ל כרבנן ודלא כר' נתן וכ"פ הרמב"ם בפ' י"ח מהל' שבת בהל טז דלא אמרינן חי נושא את עצמו אלא באדם ובשאינו כפות או חולה אבל בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו לעולם חיוב חטאת איכא ולפיכך פירשתי גבי הרכבתו אליבא דת"ק טעמא משום דהוה מצי למיעבד מע"ש ותו לא דמדינא דרך ר"ה חיוב חטאת נמי איכא ורש"י ז"ל הוסיף לפרש במתני' וכתב גבי הרכבתו על כתף האדם להביאו לעזרה דרך ר"ה אע"פ שאינה אלא איסור שבות דרבנן דקיי"ל חי נושא את עצמו אין דוחה דהוה ליה למיעבד מאתמול וזה קשה דזהו אליבא דר' נתן. ואנן כרבנן קי"ל. ואף אם נאמר דהוא ז"ל פירש כן ומשמעות דברי ר"א דאמר והלא דין הוא וכו' שהן משום שבות וכו' ומשמע דאהרכבתו נמי קאי וא"כ איכא למימר דר"א כר' נתן ס"ל דאף בבהמה חיה ועוף אמרינן חי נושא את עצמו מ"מ מלת דקיי"ל שכתב קשיא וצ"ע:
קל וחומר שאמרת יש לו תשובה וכו'. ובבבלי ריש פירקין גריס דקאמרי ליה ק"ו פריכא הוא דמה לתמיד שכן תדיר וכליל ואפשר דבמלת כליל נכלל ג"כ פירכא דגריס הכא שהוא כליל ועולה קדשי קדשים הוא משא"כ פסח ומהני תרתי הוא דקאמר דפריכא הוא כדלקמן. והתוס' לא גרסי אלא מה לתמיד שכן תדיר וכתבו ותימא ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם דדחי שבת. ביאור דבריהם במה שכתבו או וכו' דקמייתא מתמיד ומילה אף דלכאורה איכא למילף מבינייהו דאי פרכת מה למילה שכן היא עשה שלפני הדבור וכדפריך כה"ג בריש יבמות תמיד יוכיח מה לתמיד שכן תדיר מילה תוכיח וחזר הדין וכו' מ"מ לכי דייקת אכתי הוה מצי למימר ליה אנן סבירא לן כמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה וא"כ תמיד ג"כ עשה שלפני הדבור הוא לכך סיימו או משתי הלחם ור"ל ומתמיד דכ' פרכת מה לשתי הלחם שבאו להתיר תמיד יוכיח מה לתמיד שכן תדיר שתי הלחם יוכיחו. ומיהו לפרכא דגריס הכא שפיר מתורץ תמיהתם דאכתי איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שהן קדשי קדשים. ולמאי דגריס רש"י לשניהן כליל ותדיר שפיר נמי איכא למימר כדאמרן שנכלל גם הפרכא והיינו דאמרי ליה ק"ו פריכא הוא:
כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכו'. כה"ג דריש לה בבבלי מנחות דף סו ולסתור דרשת הצדוקין למחרת השבת דלדידהו לפעמים משכחת לה שאין אוכלין מן החדש אלא יום אחד. ומשמע מהכא מדקאמר על שלשה דברים עלה הלל מבבל וניחא אלו שני דברים טהור הוא וכו'. וצאן לפסח ובקר לחגיגה שעלה בשבילם מבבל לא"י ללמדם כך כפי אשר דרש וקיבל מפי שמעי' ואבטליון שבא"י הן נוהגין ושם הוא שצריך לדרוש להם כיצד יתנהגו אלא השלישי יש לו לדרוש גם בבבל שהרי החדש אסור מן התורה בכל מקום כסתמא דמתני' דסוף ערלה ואי משום העומר ולסתור דרשת הצדוקין כבר קחשיב התם במנחות דרשי טובא אחרינא ולית להו פירכא. ומאי שנא האי דרשא מהני אחריני דנימא דבשביל כך עלה מבבל דנראה שבדומיא דהני תרתי הוא דמיירי. ואפשר לומר דהלל לא ס"ל כהאי דר"א בקידושין אלא כמ"ד שם דדריש מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע וחדש אינו נוהג בח"ל. ולכך מביא האי דרשא בדווקא דתרתי שמע מינה סתירת דרשת הצדוקין וקמ"ל שחדש אינו נוהג אלא בא"י מן התורה. ולפיכך גם על דבר זה עלה מבבל. ועיין בפ"ב דחלה בהלכה א' מה שחידשתי והרחבתי הדבור מענין פסק חדש בס"ד:
תני ר' ישמעאל הפשיטו דוחה את השבת וכו'. הך פלוגתא גריס בבבלי פ' כל כתבי דף קטז ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא וחכמים אומרים מפשיטין את כולו וכו'. ומפרש רבא טעמא דרבנן כדהכא לת"ק שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה וכו' אמר רב חסדא מאי אהדרו ליה חבריא לר"י בנו של ר"י ב"ב אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו מי דמי התם טלטול הכא מלאכה וכו' עד דמסיק לבסוף דהכא נמי לאו מלאכה היא כגון דלא בעי ליה לעור ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו. מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני דשקיל ליה בברזא. ופירש"י ז"ל בחתיכות דקות מפשיט וחותך דאין דרך הפשטה בכך ולאו מלאכה היא אלא שבות. והתוס' כתבו שם דכיון דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד אפי' שבות ליכא. ועל פי זה פירשתי בפנים להא דר' יוחנן דקאמר דכ"ע סבירא להו מובחר דוחה מובחר מן המובחר אינו דוחה. ולת"ק מובחר שמפשיט אותו הכל אלא שההפשט היא בחתיכות חתיכות ולא כולו כאחת כדרך ההפשט שזהו מובחר מן המובחר ואינו דוחה לכ"ע והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים שכתב בפ"א מהל' ק"פ בהל' י"ד כמעשה הפסח בחול שחט השוחט וכו' ומפשיטין את כולו וכו'. ואח"כ בהל' ט"ז כתב חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת סתם. וא"כ פשוט הוא דס"ל מפשיטין את כולו. וכחכמים דהתם וכת"ק דהכא. ובענין מ"ש ורוחצין את העזרה וכו' כבר בארתי בפ' דלעיל בהלכה ח' ד"ה לא כל שבות התירו במקדש וע"ש. מיהו האי דהפשט לכאורה קשיא דהא נראה ממסקנא דפ' כל כתבי דלרבנן שמתירין בהפשט את כולו היינו דוקא דשקל ליה בברזא. ועיין בהלח"מ שכתב בזה. ואולי יש לתרץ לרבינו ז"ל שלא אמרו בגמרא כן אלא מפני מאי דאהדרי חברייא לר' ישמעאל. אבל לרבנן לעולם דסברי דהפשט בחול ובשבת שוה. ולדבריו דר' ישמעאל השיבו ופסק כרבנן עכ"ל בזה. ואף שכתב בעצמו ז"ל בדרך ואולי ומפני שהרגיש בהקושיא דמנא ליה לפרש להא דהתם כן מ"מ אנן חזינן לההכרח מהא דהכא. דע"כ לא אתינן לפרש פלוגתייהו דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן אלא בהפשט כדרכו דלמר עד החזה ולרבנן מפשיטין את כולו. וכדרך הפשטו בחול דהא מדקאמר ר' יוסי בר בון הכא לא אתיא אלא כר"ש וכו' וכמבואר בפנים. ובלאו הכי טעמא בעי אמאי לא ניחא ליה לר' יוסי בר' בון לפרש פלוגתייהו כהאי דר' יוחנן וכדפרישית דאתיא כהאי דמסיק התם בפירושא דפלוגתייהו אלא משום דקשיא ליה לר' יוסי בר בון דאי הכי דטעמא דהת"ק והיינו רבנן דהתם משום דשקיל ליה בברזא מ"ט דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דפליג וכי לא מודה הוא דבכה"ג לאו מלאכה היא. ואפי' שבות אין כאן וכסברת התוס' דכן הוא האמת. אלא ודאי דבהפשט כדרכו מיירי בפלוגתייהו ור' ישמעאל בנו של ריב"ב כר"ש דהתוספתא ס"ל דלא עביד מקצת מלאכה כמלאכה ורבנן ס"ל מקצת מלאכה כמלאכה. וכסתמא דמתני' דהבונה. ומכיון שהותר במקצת מלאכה לצורך המצוה דדחיא שבת. ה"ה ככולא דמלאכה דמאי שנא ומשום שלא יתבזו קדשי שמים. והאי קושיא דקשיא ליה לר' יוסי בר' בון על הא דר' יוחנן קשיא נמי על דאוקי פלוגתייהו התם לבסוף דאי הכי מ"ט דר' ישמעאל דפליג אלא ע"כ דלא בא מר בר רב אשי התם לתרץ ולומר לעולם כדאמרינן מעיקרא וכו' אלא ליישב הקושיא מי דמי וכו' למאי דאהדרי ליה חברייא. אבל לקושטא דמילתא אין לנו לפרש אלא דבהפשט כדרכו הוא דאיירי ובמקצת מלאכה כמלאכה הוא דפליגי. וכיון שכן שפיר הוא דפסק הרמב"ם כחכמים וכטעמייהו והכל אליבא דהלכתא הוא וכדמיסתעיי' ליה ממסקנא דהכא:
והקטר חלביו לא ילין חלב חגי עד בוקר וכו'. לפי משמעות סוגיא דהכא דיליף הקטר חלביו דדוחה שבת מהאי קרא דלא ילין וכדפרישית דאם נקטרין הן בלילה ביו"ט כמשמעות הכתוב עד הבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין ונקטרין הן. א"כ ה"ה דדוחה שבת ביום י"ד שחל בשבת ועלה פריך והיא גופה קשיא וכי אימורי חול קריבין ביו"ט. ורצה ר' אבהו לתרץ קרא דבשחל י"ד בשבת מיירי ועולת שבת קריבין ביו"ט ומיהת שמעינן דהקטר חלביו דוחין יו"ט וה"ה לשבת דשוין הן בענין דחייה דקרבנות והקשה ר"י דהיכי מצית לאוקי קרא כשחל י"ד בשבת הא חגי כתיב. ומשמע דחגיגה נמי בכלל. והא כשחל י"ד בשבת אין חגיגה באה כלל אמרה תורה וכו' כלומר אלא על כרחך דהכי מפרשינן לקרא דאמרה תורה שתראה להקריבהו לחלביו מבעוד יום. שלא יבוא לידי בל תלין שאם תמתין עד שתחשך אי אפשר לך להקריבו בלילה ויבא לידי בל תלין. והשתא ממילא נלמד דהקטר חלביו ג"כ דוחה שבת כדי שלא יבא לידי בל תלין. וא"ת יקריבן בלילה שהרי עולת שבת ביו"ט היא אף אם נאמר כן הגע עצמך שדוחה יו"ט א"כ דוחה ג"כ שבת שהרי שוין בענין זה כדאמרן. זהו שיטת הסוגיא דהכא דמשמע דדריש קרא דלא ילין חלב חגי על אימורי פסח קאי. ולקמן יתבאר דלפי מסקנא דר' יונה לא פליג אשיטת הבבלי דגריס התם בדף נ"ט ע"ב רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר עד בוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין וכתיב והקטיר עליו חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשניתותר ו' ופירש"י ז"ל מקרבנות שנזרק דמן קודם התמיד ולא הספיק להקריב דכיון דנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם. רמי ליה רב ספרא לרב כתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט א"ל כבר רמייה ניהליה ר' אבא בר חייא לר' אבהו. ושני ליה הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט א"ל משום דחלבי שבת קריבין ביו"ט אנן ניקו ונימא ליה דהאי קרא בי"ד שחל להיות בשבת הוא דכתיב א"ל שבקוה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. א"כ מסוגיא זו משמע דמפרש לקרא דלא ילין חלב חגי הכתוב בפ' משפטים לאו באימורי פסח קאי וזה דלא כשיטת הש"ס דהכא. והתוס' בד"ה בארבעה עשר וכו' מביאין להא דהכא בירושלמי דייק מקרא דלא ילין חלב כה"ג וכו' וכתבו ותימא על ירושלמי דפריך מיניה דהא קרא דחלב חגי בחגיגת חמשה עשר מיירי כדמוכח באלו דברים. ולכאורה מה זו תמוה דהתם באילו דברים דף ע"א גריס אמר רב כהנא מנין לאימורי חגיגת חמשה עשר שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בוקר וסמיך ליה ראשית למימרא דהאי בקר בקר ראשון. וא"כ רב כהנא לטעמיה דס"ל דקרא דחלב חגי בט"ו קאי כדמוכחא מסוגיא דלעיל דפ' תמיד נשחט וכדלקמן. אבל סוגיא דהכא ס"ל דבי"ד משתעי ובאימורי פסח נמי קאי כדכתיב בהאי קרא לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר וכי יש לתמוה על סוגית הירושלמי דלא ס"ל כסוגית הבבלי. א"כ נתמה בכל מקום דהסוגיות אינם לאחדים. ומה דכתבו כדמוכח באלו דברים אינו מוכח מהתם אלא ממה דשקיל וטרי התם אליבא דרב כהנא ומיהו אינו מוכח דלית לן לומר בגוונא אחרינא. ונראה דעיקר תמיהתם מסוגיא דתמיד נשחט ולרב כהנא דאילו דברים דאזיל לטעמיה ומוכרח כדרשיה וכפירושיה וזה דהא איכא למידק למאי דקאמר רב כהנא רמי וכו' דמנא ליה דהאי קרא לאו באימורי פסח משתעי הא רישא דקרא לא תזבח על חמץ ביה היא דאיירי. ובפסח לא קשיא מהאי דהשלמה דגזרת הכתוב הוא דהפסח הוא קרב אחר התמיד של בין הערביים כדדריש בריש תמיד נשחט יאוחר דבר וכו'. אלא דרב כהנא מכריח סברתו מדאשכחן קרא דפ' כי תשא דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח. ועל כרחך האי ולא ילין וגו' על אימורי פסח קאי דאלו לבשר הפסח אשכחן קרא אחרינא בפ' ראה דכתיב גבי פסח ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר. ומדכבר אשכחן אזהרה לאימורי פסח. א"כ ע"כ קרא דחלב חגי באימורי חגיגה מישתעי ובחגיגת י"ד א"א לאוקי קרא דהוה קשיא ליה לרב כהנא כעין קושית דרב ספרא דלקמיה הא אין עולת חול קריבה ביו"ט. ועל כרחך דבחגיגת ט"ו איירי ולא קשיא אלא משום עשה דהשלמה והוא מותיב לה וכו' והשתא ניחא נמי הא דאבתרה רמי לי' רב ספרא וכו' וכלומר דניחא דמתרצת לקרא לא ילין חלב חגי דבאימורי חגיגת ט"ו מיירי ובשניתותרו דקריבין בלילה אלא קרא דאימורי פסח קשיא וכי עולת חול קריבין ביו"ט. והא ע"כ דהאי קרא באימורי דפסח משתעי וכרב כהנא וכדלעיל ושני ליה וכו'. והשתא מתמה התוס' על הא דהכא דהא ע"כ מוכח מהאי דרב כהנא דאלו דברים דדריש חלב חגי על חגיגת ט"ו ומוכרח היא וכהאי דרב כהנא דהכא וכדאמרן. ובהיות קושייתם ניחא השתא על הא דהכא דלסוגיא דהכא האי קרא דלא ילין דכי תשא מאי עביד ליה צריכין אנו ליישב תמיהתם. ואומר אני דלמסקנא דר' יונה הכל ניחא. וזה דר' יונה גופיה מקשה האי קושיא גופה דקשיא אי מוקמית לקרא דלא ילין חלב חגי באימורי פסח דהא אעיקרא דמילתא קשיא לן כדאקשינן ואימורי חול קריבין ביו"ט. וא"ת כדשני ר' אבוהו בי"ד שחל להיות בשבת מיירי קשיא הא אין חגיגה באה עמו כשחל י"ד בשבת והאי חלב חגי מאי עבדת ליה. אלא ע"כ דחלב חגי בחגיגת ט"ו הוא דמיירי ולא קאי סיפא דקרא אאימורי פסח כלל. ומשום דבאימורי פסח אית לן קרא אחרינא וכדלעיל. ומעתה נסתרה גם הדרשה דהקטר חלביו דפסח דדחיא שבת דדרשת מלא ילין חלב חגי דלא מישתעי כלל באימורי פסח ומנא לן. ועל זה מסיים ר' יונה דעל. כרחך דהכי אמרינן אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום וכו' וכדלעיל דממילא נשמע דאימורי פסח דוחין שבת בכדי שלא יבא לידי בל תלין ושבת כיון דהותרה אצלו הותרה וזכינו מעכשיו דלר' יונה אין הכי נמי דקרא דלא ילין חלב חגי בחגיגת ט"ו מיירי וכרב כהנא דהבבלי. וצריך שתדע דמדילפינן אימורי חגיגת ט"ו מחלב חגי ה"ה לכל אימורין דקאי עלייהו בבל ילין. וכדכתבו התוס' בדף ע"א אמילתא דרב כהנא וכדברי המכילתא והביא הכ"מ בפ"א מק"פ. וניחא נמי הא דהביא הרמב"ם שם בהל' ז' קרא דלא ילין חלב חגי דמיניה נפקא לן בכל האימורין וה"ה לאימורי פסח. וזהו שדקדק וכתב המניח אימורין ולא הקטירן עד שלנו וכו' ולא כתב אימוריו דהא בפסח איירי לעיל אלא כדאמרן ודרכו ז"ל. להביא מהכתוב ראשון כמו שכתב למעלה השוחט וכו' והיה לו כזית חמץ מקרא דלא תזבח וגו' והוא הקודם. ואף דבש"ס דהתם דף ס"ה ע"ב הוזכר קרא דלא תשחט דפ' כי תשא משום דלא תזבח הוא הקודם. ועיין בהמל"מ שהאריך בזה ורצה לעשות ג' מחלוקת בדבר בהסוגיות. ולדרכינו סוגית הבבלי וסוגיא דהכא למאי דמסיק ר' יונה שוין הן ואין להאריך יותר:
כאן וכאן בלחה אנן קיימין וכו'. כבר ביארתי בעירובין שם דפיסק' דהרמב"ם בפ"ט מה' שבת ובפ"א מהל' ק"פ בהל' י"ח אזלא כהאי דר' יוסי בר' חנינא דהכא ואליבא דר' יוחנן ולא כר' אחא בשם ר' יוחנן בענין אוקימתא דהני מתני' דהכא ודעירובין אלא כשיטתיה דר' יוחנן בענין חובל עד שיהא צריך לדם וכאוקימתא דמתני' כר' יוסי ב"ח ואזלא כשיטת הבבלי דהתם וע"ש כי מבואר הכל הוא:
עשירים היו בתשובות וכו'. עיין מזה לקמן בד"ה א"ל ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו:
תיפתר שחל יום שביעי שלו וכו'. ורב אושעיא אמר תיפתר שחל יום שביעי שלו להיות בי"ג וכו'. נראה דפליגי הני לישני בהא דפליגי הרמב"ם והראב"ד בדין טבול יום דמת אם שוחטין וזורקין עליו או לא דלמאן דמפרש דהזייה מצוה דקאמר כגון שחל שביעי שלו להיות בי"ד שחל בשבת שאלו חול היה מזה עליו וכו' ס"ל דשוחטין וזורקין עליו הואיל וראוי הוא לאכול בערב וזהו דעת הראב"ד והתוס'. ולרב הושעיה דמפרש כגון שחל יום שביעי להיות בי"ג וכו'. וכלומר שאפי' חל בי"ג בניסן שחל בשבת שאלו היה חול היו מזין עליו ולמחר היה ראוי לשחוט את פסחו שכבר העריב שמשו מאתמול אבל עכשיו שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצוה שאעפ"י שלמחר ביום י"ד מזין עליו. מ"מ מכיון שהוא טבול יום דמת אין שוחטין עליו וידחה לפסח שני. וזהו דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ בהל' ב' ובהל' ו' וכדפרישית במתני' ואע"ג דקאמר הכא אשכח תני כהדין קדמיא ואפ"ה לא סמיך הרמב"ם אלא אהאי דרב הושעיה וכדאמרינן בשלהי חולין כל מתניתא דלא מיתני בדבר ר"ח ור' אושעיה לא מותבינן מינה. ועוד דקראי מוכחי כדעת הרמב"ם וכמו שיתבאר לקמן בפ"ח בהלכה ה' ע"ש:
אמר לו ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו וכו'. התוס' בפרקין בדף ס"ט ע"א הביאו לזה בד"ה אם דחו מכשירי מצוה וכו' להביא ראיה לפי' ר"י דמכשירי מצוה שלאחר שחיטה דקאמר היינו הקטר חלבים דאפשר להמתין עד הלילה ודחי שבת. וכן יש בירושלמי דקאמר ר"א אימורי צבור יוכיחו וכו'. מיהו להא דהכא וכך הוא בתוספתא ריש פ"ה קשיא דלמאי איצטריך ליה לר"א למימר אימורי צבור יוכיחו הא מאימורי דפסח גופיה מצי למימר הכי דהא תנינן הקטר חלביו דוחה שבת ולא אשכחן לשום תנא דפליג אהא ואפשר לדחות ולומר משום דלעיל בהל' א' יליף לה דהקטר חלביו דוחה שבת מקרא דלא ילין חלב חגי ושקיל וטרי עלה עד דמסיק ומפרש דאמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין. וכמו שבארתי הכל בענין זה לעיל ע"ש. והשתא איכא למימר דלא רצה ר"א להשיב לר"ע מאימורי פסח ומשום דמצי למימר ליה והיא גופה מנא לך. ואי מקרא דלא ילין חלב חגי דלמא קרא לחגיגת ט"ו הוא דאתא וכדרב כהנא בבבלי וכדלעיל. ואי מקרא דמפורש בפסח ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח אכתי מנא לן דבשבת מישתעי דילמא ה"ק קרא שמרהו שלא יבא לידי בל תלין והקריבהו מבעוד יום ובחול קאי ומשום שהרי אי אתה יכול להקטירן בלילה דעולת חול אינה קריבה ביו"ט וכעין דשקלינן וטרינן לעיל שם. ואכתי מנא לן דהקטר חלביו דוחה שבת ולפיכך השיבו מאימורי צבור דהכל מודים בזה ומדאשכחן באימורי צבור דדחו שבת הדר ילפינן מינייהו לאימורי פסח דדחו שבת וכדקאמר ר"ש התם בדף סח בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה וכו' א"נ יש לומר דאין ה"נ דהוה מצי ר"א להשיב מאימורי פסח גופיה וחדא מתרתי נקט וכהאי דלעיל בהל' ב' עשירים היו בתשובות וכו' וע"ש:
זאת אומרת שהיא רשות וכו'. זהו כרב אשי דפ"ק דחגיגה דף ז' ע"ב דדייק מברייתא דהתם חגיגת יו"ט ראשון של פסח ב"ה אומרים מן המעשר וכו' הא קמ"ל חגיגת ט"ו אין חגיגת י"ד לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא וכו'. ורב אשי בפרקין דף סט דייק ממתני' דהכא דלאו חובה היא דאי ס"ד חובה היא תיתי בשבת וכו' ואיכא נ"מ טובא בין הני הוכחות. ובמקום אחר הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך:
שלא יבא לידי שבירת עצם. אבל בחגיגה אין בה משום שבירת עצם. והתוס' בפרקין דף ע מביאין לטעמא דהכא שהפסח נאכל על השובע וכו'. ובפ' ע"פ דף קכ ד"ה מפטירין אחר מצה אפיקומן וכו' כתבו וחגיגה הבאה עם הפסח אע"ג דאיכא למ"ד דאית בה משום שבירת העצם ואפ"ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישינן לשבירת העצם אבל חגיגה לא. ויש לתמוה דהא מאן דאית ליה דאית בה משום שבירת העצם והוא בן תימא בפרקין שם ובהדיא לא שמעינן ליה הכי אלא דאיבעיא להו לבן תימא יש בה משום שבירת העצם וכו' ובעי למופשט ודחי לה כדאיתא ואלו דחגיגה בת שנתה בפסח שמעינן ליה בהדיא כדמייתי לעיל חגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח וכו' באה בת שנתה וכו'. ומוקי לה כבן תימא. וא"ל לאיזה מ"ד אזלא תירוצם. ואפשר לדחוק דלא כתבו כן אלא למאי דבעי למפשט מהאי מתני' דשקלים סכין שנמצא וכו' דאתיא כבן תימא ויש בה משום שבירת עצם. ואיכא למימר דהאי תנא ס"ל כבן תימא בחדא דאית בה משום שבירת עצם אבל לא באידך כבן תימא וס"ל חגיגה באה בת שתים:
הדא אמרה הדין דאכל חובץ וכו'. וא"ת הא מתני' היא כל הבשר וכו' ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן. וי"ל דאפי' בבשר עוף קאמר וקמ"ל כהאי דר' יוסי דהתם דקאמר זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולא תתני איפכא:
מסתברא דר' מנא בקדמייתא וכו'. למאי דמסיק בבבלי דף עב באוקימתא דמתני' דרישא בעוקר וסיפא בטועה וכדפרישית במתני' א"כ זהו כדר' מנא בין בקדמייתא ובין באחרייתא לפי המבואר בפנים אלא דהאי ש"ס לא הוה ניחא ליה לאוקמי רישא וסיפא בתרי גווני והלכך קאמר מסתברא דר' יוסי באחרייתה. והשאר מבואר הוא עד סוף הלכה במקום אשר ציינתי שמה ובענין עקירה בטעות דפסק הרמב"ם בריש פ' ט"ו מפסולי המוקדשים דאינה עקירה וכן בדינא דמתני' ובענין האוקימתא דהתם כמבואר בדבריו בפ"ב מהל' שגגות בהל' י"א וי"ב ובארתי בענין זה בחיבורי מס' נזיקין בריש מס' ב"ק וע"ש:
אמר ר' יוחנן דר"ש היא. לפי הנראה דאדיוקא דמדייק הא בגלוי חייב קאי פירשתי בפנים. ומ"מ דוחק הוא לחלק בין טריפה בגלוי ובין בעל מום. ואי מודה ר"מ בבעל מום מודה נמי בטריפה בגלוי דחד טעמא אית להו. והיותר נראה דלאו אדיוקא קאי אלא דמעיקרא מדייק לפרש המתני' לדינא דדוקא נמצא טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב לכ"ע. והדר מהדר לאוקי דינא דמתני' דקתני בסתר פטור. וכן להא דאבתרה שחטו ונודע שמשכו וכו' מפני ששחט ברשות ועל נמצא טריפה בסתר נמי קאי וכדלקמן. ועלה קאמר דר"ש היא. וכלומר דאפי' לר"ש דהתוספתא ואליבא דר' יהושע נמי אתיא שפיר דאע"ג דלר"ש דמחייב בשאינן ראויין מ"מ פטור הכא דמאי הוה ליה למיעבד וברשות הוא דשחט. וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שגגות בהל' י' דטעמא דפטור מפני ששחט ברשות ולא הוה ליה למידע שימצא בו טריפות בסתר וכדפרישית במתני' דאנוס היא והיינו הך. וזהו דלא כדעת התוס' בדף עג ד"ה שחטו ונמצא טריפה בסתר וכו' שכתבו תימא לר"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה וכו'. וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבי ליה כאנוס דע"כ לאו מטעמא דאנוס פטר ליה כדמוכח בגמרא וכו' ולדעת הרמב"ם וכדמוכח מהכא דמוקי ליה שפיר כר"ש ל"ק דבגמרא דפריך הכי לקמן על הא דבעא רב פפא למימר הא מני ר"א הוא פריך שפיר וכי היכי מצית לאוקי המתני' כר"א כלל הא לדידיה לעולם חייב ואפי' בטעה בדבר מצוה ושחט ברשות. אבל לר"ש שפיר נמי אתיא דאע"ג דלא עשה מצוה הכא אנוס הוא לגמרי דלא הוה ליה למידע וברשות הוא דשחט. וזה פשוט היא לדעת הרמב"ם וכדקאמר ר' יוחנן הכא בהדיא. ומיהו רישא דמתני' בשלא לשמו דקתני ושאר כל הזבחים וכו' ודאי דלא אתיא אלא כר"ש דהתוספתא וכמו שהבאתי בפנים. ובהכי ניחא לי ליישב מה דמקשין על הא דקאמר התם על סיפא דמתני' א"ל רב הונא בר חיננא לבריה כי אזלית קמי' דר' זריקא בעי מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו חייב מה תיקן וכו'. ומקשין אמאי לא בעי ארישא בדינא דשלא לשמו והתיו"ט הניח זה בתימא וראיתי למהרש"א שכתב בזה ויש ליישב דברישא דאיירי בעיקר הקרבן מפסח לשלמים ודאי דתיקן דפסול שלמים היא ולא מחייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח אבל בסיפא דשלא לאוכליו דמעיקרא היה פסח ועכשיו נמי פסח פסול. א"כ מה תיקן עכ"ל. ומלבד שזה אינו מדוקדק דכי קתני במתני' שחטו לשם שלמים דוקא הא סתמא קתני שלא לשמו וכי אם שחטו לשם חטאת נמי לאו בכלל הוא. וא"כ היה צריך לאוקי המתני' כר"א בן עזריה דוקא דנותר דהפסח אחר חצות ודחטאת עד הבוקר אלא דבלאו הכי מעיקרא מילי פריכי נינהו דמה שייך הכא חיובא דנותר. ולא מצינן למימר כלל כאן דמתחייב משום נותר דהא בלאו הכי פסול הוא ולשריפה קאי ואסור משום קדשים פסולין. והיכי אתי איסור דנותר וחייל עליה דלא אמרינן אתי איסור נותר וחל אלא באיסור מוסיף דוקא וכדאמרינן פ"ג דכריתות גבי יש אוכל אכילה אחת וכו'. ופריך נימא אית ליה לר"מ איסור חל על איסור. וקאמר נהי דאיסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה. טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב הו"ל טמא מידי דאסור בחתיכות טהורות איתוסף ביה איסורא נמי עילוי דחלב וחלב מעיקרא לא אסור אלא באכילה אקדשי' מגו דאיתוסף ביה איסורא דהנאה אתוסף ביה לגבי דחלב ואכתי להדיוט הוא אסור אבל לגבוה שרי ה"ל נותר מיגו דאתוסף ביה איסורא לגבי גבוה איתוסף ביה לגבי הדיוט וכו'. ואם כן הכא דכבר אסור אף החלב לגבוה ודאי דלא חל כלל איסורא דנותר ואף לא על הבשר דלשריפה קאי בלאו הכי ולא שייך ג"כ לומר דנותר איסור חמור הוא דלא אמרינן כן אלא למ"ד דלית ליה איסור כולל באיסור חמור על איסור קל מודה דחייל באיסור כולל. וכדאמרינן פ' גיד הנשה בדף ק"ג אליבא דר' יוסי הגלילי. ומיהו איסור כולל או איסור מוסיף בעינן לכ"ע או אם היא בבת אחת למאי דקי"ל. וזה מוסכם אליבא דהלכתא כדכתב הרמב"ם זה בסוף י"ד דהל' מ"א וכן בפ' י"ח מהל' א"ב. וזה אין צריך לפנים אלא דלמאי דמבואר לעיל ברישא דהמתני' לא אתיא אלא כר"ש דהתוספתא יש ליישב על נכון קושית העולם דמאן הוא דס"ל מקלקל בחבורה פטור ר' יהודה היא. ועיין בתוס' וזהו לשיטתם בענין התירוץ שתרצו כאן. וכבר ביארתי מענין זה היטב לעיל בפ' כלל גדול בהל' ב' ואין כאן מקומו. ולר"ש דס"ל בכל מקום מקלקל בחבורה חייב א"כ בלאו הכי לא קשיא כלל ברישא דכולא רישא ר"ש היא. אבל הסיפא דככ"ע אתיא וכדפרישית דהא דקאמר דר"ש היא היינו דאפי' כר"ש אתיא שפיר היא דבעי לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור משום דלא אשכחן פלוגתא בסיפא. ולר' יהודה דבעי תיקון מה תיקון כאן. זהו הנלע"ד ליישב לזה ודע דהרמב"ם לא כתב בדינים אלו כ"א כלישנא דמתני' ולפי אוקמתא כר"ש ואליבא דר' יהושע ולא הזכיר כלל מאיזה תיקון ולשיטתיה הוא דאזיל בכל שוחט בשבת משום נטילת נשמה הוא דחייב ולא משום חובל דבחובל דוקא היא דבעינן שיהא צריך לדם וכמבואר בדבריו בפ"ח מהל' שבת. וכבר ביארתי מכל הצריך לענין זה ומהיוצא ממנו בפ' כלל גדול בס"ד:
הדרן עלך פרק אלו דברים