Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Rosh Hashanah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ראוהו בית דין. כיני מתניתא או ב"ד או כל ישראל. ביארתי בפנים מה דהכריחו להש"ס דהכא לפרש כן משום דהוה קשיא ליה ליתני ראוהו כל ישראל בלבד וא"כ ב"ד בכלל אלא דבכל חדא וחדא מילתא באנפי נפשה קמ"ל דבראוהו ב"ד אשמעינן דלא תימא ליהוי ראייה דידהו כהעדאת העדים בפניהם ומכיון שראוהו ביום דהא בהכי איירי האי רישא דמתני' דקתני ולא הספיקו וכו' משמע שראו קודם שחשיכה אלא שלא הספיקו לקדשו עד שחשיכה ה"א ליקדשי ליה בלילה דהוי כגמר דין קמ"ל דלא ומשום דמשפט כתיב ביה ובראוהו כל ישראל קמ"ל דלא תימא הא איפרסמא מילתא ונראית לכל היום והיאך ליעברוהו קמ"ל דלאו בראייה תליא אלא עד שיאמרו ב"ד מקודש היא דתליא מילתא. ולפי שיטת הבבלי דלא מפרש דאו או קתני אלא דמשמע מסוגיא דהתם דמפרש דראוהו ב"ד וגם כל ישראל קתני כדקאמר התם סד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' צ"ל דטעמא דלא דייק נמי התם וליתני ראוהו כל ישראל בלחוד. וא"כ ב"ד בכלל משום דאי הוה תני הכי ה"א דטעמא הויא משום דלא ראוהו ב"ד וכדידהו תליא מילתא ואיפכא הוי דייקינן דלהכי קתני כל ישראל לאשמעינן דטעמא דלא ראוהו אלא כל ישראל ולא הב"ד הא אם ראוהו גם הב"ד ראייה דידהו כהעדאת עדים דמיא הלכך איצטריך למיתני ראוהו ב"ד וכל ישראל ומשום דלא תימא איפרסמא וכו' והיינו נמי דהדר מדייק וקאמר וכיון דתני ליה ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים למה לי והו"ל למימר בקצרה נחקרו העדים למה לי אלא דעיקר דיוקא דכיון דתני להו לתרווייהו ותו ליכא למטעי נתקרו העדים למה לי ומשני דעוד איכא למיטעי בהא דסד"א דחקירת עדים דעדיפא תהוי כתחלת דין וכו'. נקטינן מיהת לפירושא דמתני' לפי המסקנא דהתם דבכל חדא וחדא מהני בבא דמתני' מילתא באנפי נפשה קמ"ל כדפרישית במתני' וזה פשוט ומבואר אלא דאכתי איכא למידק דהשתא דקתני סיפא דמתני' ראוהו שלשה והן ב"ד וכו' א"כ הך מציעתא ראוהו ב"ד בלבד דמיירי בב"ד של כ"ג כדכתבו התוס' ומוכרח היא וכדפרישי' למה לי דהא מסיפא הכל שמעינן שהרי ע"כ דמוקמינן נמי להאי סיפא שראוהו בלילה דאל"כ לא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא ודאי דג"כ בראוהו בלילה מיירי ושמעינן דאין מקדשין ביום ע"פ ראיית ב"ד שבלילה בלא העדאת עדים וכדכתבו התוס' ד"ה כגון שראוהו בלילה וכו' ובהא דקתני ויושיבו מחביריהם אצל היחיד וכו'. שמעינן נמי דיחיד מומחה לא מהני בקידוש החודש והשתא הבבא מציעתא מיותר הוא ויש ליישב ואין להאריך:
ב"ד שראו את ההורג וכו'. פלוגתא דר"ט ור"מ עיקרה בבבלי פ' החובל דף צו ועיין בתוס' שם וכבר זכרתי מזה בפ"ק דסנהדרין שם דמ"ש התוס' כאן ובכמה מקומות דיש ג' חלוקים בענין אין עד נעשה דיין דבעדות החודש דווקא עד המעיד אין נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין ובקיום שטרות דרבנן אפי' עד המעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפי' עד הרואה אין נעשה דיין ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן בד"נ שהרי כתב בפ"ה מהל' עדות בהל' ח' כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג. וא"כ עד הרואה נעשה דיין ועיין בכ"מ שם ובאמת נלמד הוא מההיא דפ"ק דמכות מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ומסוגיא דהכא דמדמי לה לעדות החודש ובהדיא מוכח ממתני' דידן דעד הרואה נעשה דיין משמע נמי כן וע"ש ובמה שציינתי בענין עדות שאי אתה יכול להזימה בענין הטעמים המוזכרים בתוס' פ' החובל שם דתליא נמי בהאי עניינא כמה שביארתי פ' זה בורר וע"ש:
שניא היא שאין קטיגור וכו'. הכא משמע דהך טעמא הוא העיקר והתם מפרש חדא ועוד קאמר והארכתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' במוצק ה' ואין כאן מקומו:
רבי אבא בר זמיל בשם ר"ז אפי' אחת אין בידו וכו'. והתם בדף כ"ז על הא דמדייק מהמתני' למימרא דשמע סוף תקיעה וכו' יצא פריך מההיא מתני' רקע בראשונה וכו' אמאי תיסלק ליה בתרתי פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן משמע דקמה המסקנא דאחת מיהת עלתה בידו. וכתב הרא"ש ז"ל לקמן בפ"ד אמתני' דסדר תקיעות דלפי' שהביא שם לעיל מהאי תלמודא דצ"ל דגמרא דידן פליג אהאי דירושלמי ונראה לפרש גמרא דידן כמו הירושלמי וה"פ וניסלק ליה בתרתי תחלתה לסוף מלכיות וסופה לתחלת לזכרונות ומשני פסוקי תקיעתא מהדדי לא שבקינן וכיון דאי אפשר לחלק לשני' גם בחדא נמי לא סלקא כדמפרש טעמא בירושלמי כיון שהיה בדעתו שהן שתי תקיעות וזה אי אפשר דפסוקי תקיעתא מהדדי. לא פסקינן גם חדא נמי לא סלקא שמצטרפין יחד הראש והסוף והראש לפי כוונתו הוא לשם מלכיות וסופה שיהא לשם זכרונות אינה מצטרכת עמה הלכך אין לראשונה סוף ואין לשניה ראש עכ"ל בזה וא"כ היינו צריכין לפרש להמתני' דקתני אין בידו אלא אחת ומשמע דמיהת אחת עלתה לו דזה קאי על תקיעה ראשונה וכי היכא דלא ליפלוג ר' אבא בר זמינא אמתני' וכמו שהביא הוא ז"ל שם לעיל להאי פירושא לההיא מתני' ולהכי קתני תקע בראשונה אלא דדחה שם להאי פירושא דאי הכי ה"ל למיתני הכי האריך ותקע בשנייה כשנים אין בידו כלום ולא היה צריך למיתני תקע בראשונה כדי לסיים אין בידו אלא אחת אלא ודאי הא דנקט תקע בראשונה משום דמינה ידעינן דהאריך בשנייה כשנים מכיון דהאריך בה יותר מבראשונה אלו דבריו ז"ל שם לעיל ומסיים כמו שהבאתי. והדרן לקושיין דהיכי פליג ר' אבא בר זמינא אמתני'. ובשם הרמב"ן ז"ל הביא שפירש להך דהכא בענין אחר שכתב דהירושלמי לא על הדא מילתא איתמר אלא ההיא דשופר מאריך וכו' דגרסינן התם א"ר יוסי הדא אמרה וכו' וה"פ הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק שלא כיון לשם מצוה ובא חברו ואמר לו אכוין ותקע לי להשלים את התקיעה ולשם מצוה והאריך בהשלמה כשיעור תקיעה יצא ומייתי ראיה מהא דתנן משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת וכיון דאין בידו אלא אחת נמצא דמה שהאריך יותר מכדי תקיעה אינו אלא כמתעסק ואפ"ה עולה מקצתה לאחת ואתי ר' בא לפלוגי דזה ששמע פשוטה מן המתעסק אפי' אחת אין בידו כיון דבתחלת התקיעה הוה מתעסק נמצא דרישא לית לה סופא וכו' ולא דמי למשך בשנייה כשנים דהתם מיהת מתחלתו ועד סופו היתה כוונתו לשם מצוה והוה ליה למימר לר' אבא בר זמינא לא יצא אלא דאגב דאמר משך בשנייה כשנים אין בידו אלא אחת נקט נמי גבי מתעסק אפי' אחת אין בידו אע"ג דלא שייך גבי מתעסק האי לישנא עכ"ל והר"ן ז"ל בפ"ד תמה עליו בהאי פירושי' ע"ש ולא רציתי להאריך ולמאי דפרישית בפנים להא דר' אבא היינו דמקשה ליה היכי דמפרשת לטעמא דמתני' בהאי גוונא דקאמרת ומדמית לה להאי דמתעסק דא"כ בדין היה דאפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וכו' אלא דממתני' אין ראיה לדבריך דאיכא למימר דהאי אין בידי אלא אחת דקאמר משום דפסוקי תקיעתא לא פסקינן וזה שנתכוין לפסקן לפיכך לא עלתה בידו אלא אחת והיינו דקאמר לא ראשה אית לה סוף וכו' כלומר אם לפי טעמך כך היה בדין אלא ודאי טעמא אחרינא איכא הכא וכדאמרן ואחת מיהת עלתה בידו ואין ראה מכאן למתעסק דלא דמיא לדינא דמתני' ולפ"ז הוי ממש כהאי דהתם והאי דר' אבא לאו אמתעסק קאי אלא אההיא דומיא דבעי לדמות ההיא מתני' לדינא דמתעסק וא"צ לשום דוחק:
ויתפללו לפניו כ"ד לפי גי' זו דרך קושיא היא אמאי לא מזכיר אלא מתקיעות שתקעו לפניו בת"צ ולמה לא התפללו ג"כ עשרים וארבע ברכות כהדא וכו' דבתענית צבור ליכא מאן דפליג שצריך כ"ד ברכות ויותר נכון לגרוס והתפללו לפניו עשרים וארבע כהדא ר' יוחנן וכו' דמשמע דכך היו נוהגין בתענית צבור אף בימיהם כמו בימי חכמי המשנה:
טעמיה דר' יהודה כדי ליתן את המצוי על המצוי וכו'. ולפ"ז גם בתעניות תוקעין בשל יעלים פשוטין ולא משמע כן מהאי תלמודא דלקמן במסכת תענית והרחבתי הדבור בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' ע"ש:
למי נצרכה לר' נתן וכו'. בשמועה זו רבו המפרשים ופירשתי בפנים על דרך דברי הרא"ש ז"ל שהן נוחין ומסכימים ג"כ לפירש"י ז"ל בענין שפי' במתני' ודבקו בדבק הענין מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בזה דהוי ליה שלא במינו ומאי איריא נסדק אפי' ניקב נמי פסול ופי' ודבקו היינו מעצמו שחממו באור ונפשר ונדבק כתב עליו ולא מיסתברא לי שאי אפשר שידבק יחד ע"י חימום ולא מיקרי בור ע"י דבק שלא במינו אלא דוקא בשניקב וסתם הנקב בחתיכה אחרת. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים עכ"ל בזה ועולה פי' הסוגיא שבפנים נמי על דרך זה וכן הא דלקמן נמי כפי הנראה מדברי התוס' והרא"ש שהביאו לזה ועם מה שהוספתי קצת ביאור להבין הכל ובספר המלחמות ראיתי שלאחר שהביא דברי בעל המאור ז"ל שכתב שדברי הרי"ף ז"ל נראה לו לפסק הלכה למנקט לחומרא כלישנא קמא דרבי יוחנן בהסוגיא שם. אח"כ מצאתי תלמוד ירושלמי וכו' וכן הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א מהל' שופר בהל' ה' כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כדברי הרי"ף להלכה ולחומרא וכמו שהבאתי להמסקנא בפנים בפי' המשנה. וז"ל לא הסכים לירושלמי. וה"ג כיני מתניתא היה מעכב את התקיעה פסול פי' אע"פ שתיקנו מפני שקול הסתימה הוא זה ואם סתמו במינו מיהת כשר. בענין פירושו בזה לא משמע הכי מלישנא דתלמודא אלא אלפני הסתימה קאי וכן פירשו התוס' והרא"ש לזה והכי משמע נמי מנוסחת המשנה דכאן אם עיכב את התקיעה וכו' וכמבואר בפנים וכו בענין ההשגה האחרת בסוף דבריו שכתב ושם פירשו שאם לא סתמו והניחו פגום כשר שכל הקולות כשרים בשופר. וכלומר מפני מה סתם הרמב"ם דבריו ולא הביא כלל לזה. וי"ל לדברי הרמב"ם שרמז לזה בדבריו שכתב ניקב אם סתמו שלא במינו פסול וכי' וכך היה לו לומר ניקב וסתמו אם שלא במינו וכו' שכן דרכו בכל מקום להביא כלשון הגמרא או כלשון המשנה אם הדין מפורש הכל במשנה אלא שבא לרמז אם סתמו וכו' כך הוא הדין וממילא אם לא סתמו והניחו כך כשר וכמו שביאר ענין בזה לקמן בהל' ז' היה קולו עב וכו' שכל הקולות כשרים בשופר נחזור לעיקר השגה שנראה לדעת הראב"ד הוא כדעת בעל המאור שכתב שהיו רגילין לפרש כי מחלוקת ר' נתן וחכמים בשאינו מעכבין את התקיעה וכן פי' הר"ר שלמה ז"ל גם דברי הר"י מוכיחין כן אח"כ מצאתי תלמוד ירושלמי שנראה ממנו כי מחלוקת ר' נתן ותחכמים בשמעכב את התקיעה וכו' ור"ל בזה דעכשיו לפי דעת רוב הפוסקים שהסכימו להלכה כר' נתן מדמפרש ר' יוחנן אליביה ועוד דהאי תלמודא מוקי לסתמא דמתני' כר' נתן א"כ אם סתמו במינו לעולם כשר הוא וזה דלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שכתבו דווקא אם נשתייר רובו וכו' וכהמסקנא שהבאתי במתני שתפסו לעיקר ללישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ודעת המשיגים לפסוק כלישנא בתרא דר' יוחנן ולקולא שסוברים בכל מקום לישנא בתרא עיקר וכמי שהביא הרא"ש לדעתם ובענין זה כתב שם הרמב"ן ז"ל לפרש סוגיא זו דהכא וז"ל ופירוש הירושלמי כך הוא שופר שנסדק ידבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן דאלו לרבנן מאי איריא נסדק כולו לאורכו אפי' ניקב נמי ואעפ"י שאינו מעכב את התקיעה כדפי' שם לעיל אבל לר' נתן סד"א מדנקב וסתמו במינו כשר אף נסדק לארכו ודבקו בעצמו כשר צריכא וכן דיבק שברי שופרות. ניקב וסתמה ר' חייה בשם ר' יוחנן אם דר' נתן הוא דתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וכך הגי' בכל הנוסחאות ופירושה שר' חייה בר אבא בא לפרש הברייתא לקיים דבריו שהעמיד משנתנו כר' נתן ואמר דהכי קתני אם היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם סתימה ובהא פליגי ת"ק ור' נתן דלת"ק לעולם פסול אעפ"י שעכשיו אינו מעכב ולדברי ר' נתן במינו כשר נמצאת משנתנו שמכשרת אם אין מעכב את התקיעה לאחר סתימה ר' נתן היא ותפתר בשסתמו במינו ובמעכב עכשיו את התקיעה אפי' ר' נתן מודה דפסול לעולם והיינו דלא קתני בגמרא דילן בברייתא אם היה מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה שאם מתחלה אין הנקב מעכב את החקיעה כלל אינו נקב ואין סתימתו פוסלת לפי שאינה מסייעת בקולו של שופר כלל ועוד שאינו בכלל ניקב וסתמו ובירושלמי שנו פירשו זהו פירושה של שמועה כדברי הראשונים ז"ל וירושלמי מוכיח שהוא מתרץ כלשון הברייתא היה כמו שכתוב בכל הנסחאות וכתבתי זה לברר דברי רבינו הגדול שפסק כר' נתן שעל כרחינו סתם מתני' כר' נתן ולא כרבנן ועוד מדקא מתרץ ר' יוחנן אליביה ש"מ הלכתא כוותיה כדאמרינן במסכת שבת וכו' עכ"ל רמב"ן שם בפי' השמועה. והנך רואה שלענין הכוונה בפלוגתא דר' נתן ורבנן הסכמתי לפירושו ז"ל והוספתי בביאור ולהכריח דע"כ הוא דלא פליג ר' נתן באם מעכב את התקיעה לאחר הסתימה שהוא פסול. אלא במה דפי' בהאי דקאמר למאן נצרכה לר' נתן לשיטתו הוא דפי' וכענין שהבאתי בשמו שחולק על רש"י בפי' ודבקו. ולפי המבואר בפנים הכל ניחא ועולה כפי מסקנת רוב הפוסקים וגדולי הראשונים ז"ל ובלי שום דוחק לפי הכתוב לפנינו כמו שהוא לפניך בס"ד:
רבי יודן גוזריא בשם ר' אחא נשיכת כלב שאינו ממינו וראה וכו'. נראה דודאי ל"פ ר' יודא ורבנן דיש הפרש בין נשיכת כלב לבין נשיכת נחש בענין הרפואה כנודע אלא דכל חד וחד מפרש ההפרש לענין העונש ובענין גרם החטא שידוע הוא מההפרש של החטא והחוטא וכד"א יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו שאצל הרשע הפועל החטא לפי דרכו אמר ג"כ יעזוב דרכו ואיש און זהו שאין בו בפועל כ"א בכח כענין שהוא מחשב כך וכך לעשות או תחבולות רשע לו להסית אחרים שיעשו כך וכך והיא נקרא איש און זה יעזוב מחשבותיו וכך היה באותו הדור שיש שחטאו בפועל ידברו לה"ר שלהם בפרסום לעיני משה וכל ישראל ויש שבהסתר מחשבותיהם ובהסתה לחבירו על מה אתה שותק או דוגמתו ולכת הא' להם מגיע נשיכת הנחש כנודע מדרש חז"ל מפסוק מה יתרון לנחש וכו' ולכת הב' נשיכת הכלב להם מגיע ולפיכך נמי היה ההפרש ברפואתם אלו וראה ואלי והביע כל זה לדברי ר' יודא ורבנן מוסיפין הם בזה וכלומר נהי שכדבריך כן הוא דהכל ניתן במדה כנגד מדה אלא שאתה צריך להוסיף ולומר דהכת הב' שאמרנו אשר להם ראוי הוא נשיכת הכלב זהו אמת לענין העונש אבל עיקר הטעם לא פירשת בביאור הטיב שכך הוא הדבר בענין הרפואה ולפי החטא שלהם שזה של כלב אינו מחלחל הארס שלו בתוך החלל של הגוף ולפיכך וראה היתה רפואתו ומפני שהחטא שלו לא היה נכנס באוזן השומע ולא נכנס לתוכיות גופו שיצטער בשביל כך וכך רפואתו לפי פגמו וארם הנחש מחלחל הארם שלו בתוך חלל הגוף וכך היה החטא שלו כת הא' שביותר מצטער השומע חרפתו מהמחרף והעולב אותו ונכנס לתוכיות גופו לפיכך רפואתו צריך לו הביט אל נחש הנחושת ואז וחי:
הדרן עלך פרק ראוהו בית דין