כהן גדול דן ודנין אותו. לסוגיא דהאי ש"ס דס"ל דדיני ממונות של כ"ג בעשרים ושלשה כדאמר בגמרא איכא למימר דהא קמ"ל דנין אותו אבל לא כהדיוט דדינו בשלשה. אבל בבבלי דמסיק דדיני ממונות שלו בשלשה וכמ"ש בפ"ק וכמו דכתב הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה דסנהדרין משני לה איידי דקבעו למיתני מלך וכו' ואב"א וכו' וא"כ אשמעינן הא גופיה דבשארי דינים דלאו דנפשות כהדיוט הוא ובשלשה ואפי' בדין מלקות דלא תימא בגופו הוא ובזה ס"ל נמי להאי ש"ס הכי כדאמר בגמרא:

וימנה ליה אנטלר. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאו הב"י בחה"מ בסי' קכ"ד נראה לי שאם בא למנות אנטלר ימנה אלא לפי ששאלו ימנה אנטלר כלומר יתקנו שלא ידונו אותו מפני כבודו אלא שימנה אנטלר ולפיכך אמרו שא"א לחוש לכבודו בזה דפעמים שיצטרך לשבועה וצריך לישבע בפני ב"ד וכיון שכן לא תקנו שימנה אנטלר עכ"ל וכבר כתב הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפ' שבועת העדות והביאו הטור שם דהסכימו רבוותא דאין ללמוד מכאן שיוכל הנתבע למנות אנטלר דהכא משום יקרא דכ"ג אמרו שלא לבזותו דכתיב וקידשתו. ואפי' בת"ח לא התירו למנות אנטלר כשהוא נשבע אלא משגר הדברים ע"י שלוחי ב"ד ועיין בסוף הוריית ובתשו' הריב"ש סי' רל"ה מחלק בין ד"מ לד"נ בענין אנטלר דבד"נ הנתבע הוא שיכול למנות אנטלר ונ"מ לענין דין מסור יע"ש:

משה אין מחזירין ליה דיהא קטל לון. ומשמע דאין מחזירין אותו לגדולתו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ' י"ז מסנהדרין כ"ג שחטא לוקה בג' ומחזירין אותו לגדולתו אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו וכו'. והכ"מ ראה בהוריות וכתוב שם מוטב ופירש פי' דחוק אבל ט"ס הוא כמו שכתבתי בפנים והראתי בכמה מקומות וכל כך היה רגיל בשבוע' זו עד שאמרו עליו כשנסתפק להם איזה דבר בבית המדרש אם היה ר' חגיי היה אומר משה כך וכך הוא כמו שנמצא בפ' ד' דדמאי כדקאמר כשנכנס לבית המדרש על ר' חגיי אמרין כדין הוא מימר משה דאנא אמר טעמא אמר משה דאנא אמר טעמא:

כהן גדול מקריב אונן ולא אוכל וכו'. מהאי תוספתא הוכיחו התוס' בפ"ק דיומא דף י"ג ע"ב ד"ה היה עומד וכו' דההיא ברייתא דהתם בכ"ג מיירי. התם בברייתא גריס דר' יהודה ס"ל מניח עבודתו ויוצא ר' יוסי אומר. יגמור. ומשום זה אני תמה על מה שכתב הכ"מ בפ"ב מהלכות ביאת המקדש דרבינו ס"ל כפי' התוס' דלאיזה ענין הוא דהא להך ברייתא היה צריך לפסוק הלכה כר' יוסי דאמר יגמור דוקא והרי הוא ז"ל פסק דכ"ג אפילו לכתחילה עובד כדכתב שם בהלכה ו' אבל כ"ג עובד כשהוא אונן וזהו כת"ק דהתם בברייתא קמייתא וכסתם מתני' דהוריות בכהן הדיוט הוא דיש לעיין מ"ט לא פסק כסיפא דהתוספתא דאמרו התם אבל כהן הדיוט שהיה מקריב ומת לו מת מניח עבודתו ויוצא וכדכתבו התוס' שם דבהא ליכא מאן דפליג ואפשר דגי' אחרת היה לו בהתוספתא ולא גריס ויוצא:

תני אי זו היא אנינה וכו'. ברייתא זו הובאה בזבחים דף ק' ע"ב ומסיק שם בפירושא דברייתא דפליגי בליל יום קבורה דלת"ק יום קבורה אסור מדרבנן ולא לילו ולרבי תפוס לילו עמו וגרסינן עלה אמרוהו קמיה דרבא מדקאמר ר' יום קבורה תפוס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תפוס לילו מדאורייתא וסבר ר' אנינות לילה דאורייתא והתניא וכו' ר' אומר אנינות לילה אינה מד"ת אלא מדברי סופרים. והיינו דפרישית דלהך סברא בעי לאוכוחי הכא דמדקאמר ר' אנינות לילה מדבריהם היא א"כ ע"כ דמודה ביום קבורה לרבנן דאינו תופס לילו אלא אותו היום. וכן היה צריך לפרש לאותו היום בלבד דקאמר הכא דהתם קאמר לעיל בפשיטות דלא ס"ד דאית ליה לרבי דקברו אישתרי ליה דמי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר אלא דמסוגיא דהכא נראה בהדיא בדברי ר' כדס"ד התם מעיקרא אליביה דקאמר על דעתיה דרבי אינו אסור אלא אותה שעה בלבד ועכ"פ שמעינן מהאי סברא דלעיל דר' אבהו רצה להכריח דמודה רבי ביום הקבורה דאינו תופס לילו עמו דאלת"ה היכי מצי סבר אנינות לילה בעלמא מדבריהם. הוא. והכא מדחי לה בדחוייא בעלמא וכדפרישית אבל התם מסיק אליבא דר' לעולם סבר אנינות לילה לעולם אינה אלא מדבריהם וביום הקבורה דתופס לילו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

הדא אמרה ספסל אין בו משום כפיית המיטה. התוס' בפ' ואלו מגלחין דף כ"ז ע"ב ד"ה מן המנח' ולמעלה כתבו נראה לי דמכאן סמכו שלא לישב ע"ג כסא וספסל אע"פ שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריך כפייה ולא מצינו כפייה בכסא וספסל. ולכאורה ממתני' מוכח דמותר לישב ע"ג ספסל ומשמע מהכא דמדמי כ"ג לשאר כל האדם בענין זה והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אבל לא כתב אלא מכפיית המיטה לפי מנהגם שהיו נוהגין. ובסוף פ"ד כתב וחייב לישב על מטה כפייה ובשאר ימי האבל וכו' ולישב על גבי מפץ או קרקע וכו' והעור בי"ד סי שפ"ז כתב בשם הרמב"ן ז"ל שנוהגין כן:

מתניתא ביום ראשון מה דתני ביום שני. הרא"ש ז"ל הביא להך דהכא בפ' מי שמתו וכן הטור בא"ח סי' ע"ב והרמב"ם ז"ל השמיטו דסמיך על האי ברייתא דקתני התם בדף י"ט ע"א ולא חילקו כלום:

עד שלא יתחיל ש"צ לענות אמן וכו'. ובבבלי שם דף כ"א ע"ב אמרו עד שלא יגיע למודים ולקדושה וכבר כתב הב"י בסי' ק"ט בשם תה"ד דיש לנהוג באלו שני אמנים כהך דהכא. והתוס' והרא"ש הביאו שם להך דהכא וכגי' מפ' תפלת השחר ומחקו תיבת מוסף דגריס התם דאין מתפללין י"ח ברכות בתפילת מוסף של חול וע"ש ולולי דבריהם היה נלע"ד דא"צ למחוק אלא דשם השמיענו דאם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע לאמן יתחיל וכו' והיינו באמן דהאל הקדוש ואגב מייתי התם הא דאיתמר לעיל בפ' מי שמתו באיזה אמן אמרו וכו' כדרך הש"ס הזה דמייתי מה דאיתמר בעלמא איידי דאיירי בהאי ענינא וכלומר דמהתם נדע דבאמן דהאל הקדוש מיירי הכא דשבת הוא וע"ש וא"כ גם לפי גי' זו סובר האי תלמודא ג"כ דאין מתפללין י"ח ברכות במוסף של חול וראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל ומפרש ג"כ סוגיא דתפלת השחר כפשטה בדעתם ז"ל:

משום כבוד חייבין. כלומר משום כבוד עצמן וגי' הברייתא דהתם בפ"ג דף י"ט ע"ב מחמת האבל פטורין מחמת עצמן חייבין ופי' רש"י ז"ל מחמת עצמן ולא מחמת כבוד. והיינו הך דפרישית שלא לכבוד האבל וגי' הרי"ף ז"ל כגי' התוספתא בהא דקתני מחמת כבוד:

כמשנה ראשונה. ובפ' מי שמתו ב' נוסחאות וס"א כמשנה אחרונה. ומ"מ עיקר הגי' הנכונה כדאיתא בבבלי פירקין דף י"ט ע"א בראשונה היו אבלי' עומדין וכל העם עוברין והיו ב' משפחות בירושלים מתגרות זאת אומרת אני עוברת תחלה וכו' התקינו שיהו העם עומדין והאבלים עוברין וכן צריך לגרוס הכא דמשום תחרות התקין ר' יוסי בציפורי שיהו המשפחות עומדות והאבילים עוברין:

והכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה. ובבבלי קאמר דלמלכי בית דוד דנין. ולהאי ש"ס דלא מחלק יש לפרש דאמור מעתה כשינויא הוא וכלומר דשאני דוד שהיה עושה דין לזה וצדקה לזה ולא דמי לשאר מלכים:

המלך וציבור נידונין לפניו בכל יום וכו'. ובבבלי ר"ה דף י"ז ע"א יליף ר' יוסי מהכא דאדם נידון בכל יום ואפי' יחיד ונראה דהיינו דקאמר התם בתר מילתיה דר' יוסי ואמר רב חסדא מלך וציבור מלך נכנס תחלה לדין וכו' וכלומר דזה קאי על דברי ת"ק דהתם דלא ס"ל כר' יוסי אלא דקרא קאי על מלך וציבור דוקא דהן נידונין בכל יום כדדריש הכא ולאשמעינן דמלך נכנס תחלה:

אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך. ואפי' מלך אחר אסור לנושאן כ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים פ"ב הל' ב'. ונראה דהש"ס יליף גרושתו ג"כ מהאי קרא ותהיינה צרורות דאם היו מותרות לאחרים היה לו לדוד לגרשן דבזה לא שייך לומר קשין הגירושין דמוטב משתהיינה צרורות ועגונות והיה נראה לכאורה ראיה מכאן למאן דגרסי פלגשים בקדושין בלא כתובה וכך היא דעת הה"מ בפ"א מהל' אישות לדעת הרמב"ם ז"ל וכן דעת הריב"ש בתשובה סי' שצ"ח לדעת הרמב"ם ובמקום אחר הארכתי בזה ועיין בחבורי סדר נשים פ"א דכתובות:

זו רצפה ואביגיל ובת שבע. בארתי בפנים להא דקאמר אביגיל ובת שבע ואע"ג דבפרק במה בהמה קאמר טעמא דלקוחין יש לך בה דכל היוצא למלחמה גט כריתות כותב לאשתו מ"מ שני הטעמים אמת הן ושניהם צריכין דמטעמא דגט בריתות היה הדבר מתחלה שלא באיסור אבל הליקוחין לא היו אלא אחרי מיתת אוריה ורמז לו הנביא שעל שתיהם לא חטא לא בתחלה ולא בזה שצוה להרוג את אוריה ולקחת בת שבע לו לאשה שהרי מורד במלכות הוה כדאמר התם שעיקר שהוכיחו שלא היה לו להרוג אותו בחרב בני עמון:

הוא ירחמאל קדמוי וכו'. עיין לקמן בשלהי הוריות ד"ה אל תאמן בעבד:

כבר נגמר דינו מבעוד יום. מהכא סייעתא לפירוש התוספ' במגילה דף י"ד ע"ב שפירשו להא דקאמר התם מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה היינו שא"צ להלין דינו ולהמתין עד למחר דהא משמע דמידן דייניה אלא שבבר נגמר דינו מבעוד יום קאמר לה. ובתוס' פ' אחד ד"מ דף ל"ו ע"א מביאין שם בעצמן ראיה לפירושם מהכא:

דם נדה ושפיכות דמים. הא דלא קאמר אשת איש אפשר לומר דדוד לשיטתיה הוה אזיל דחשיב ליה כאלו מת שכבר נגמר דינו ואין למדין מדברי אגדה:

הדא אמרה דרוש יש בו משום כפיית המיטה. פירשתי בפנים לפי הגי' שלפנינו ומ"מ לא מצינו לחלק בזה בין מלך לשאר כל האדם והרמב"ם ז"ל כתב בהדיא בפ"ז מהלכו' אבל דכ"ג ומלך חייבים בכל דברי אבילות. והנכון דאין בו משום כפיית המטה גרסינן כדאמר לעיל גבי כ"ג בספסל והמלך אינו חייב בכפיית המטה בתמיה קאמר אלא לאו ש"מ דדרגש אין בו משום כפיית המטה ואתיא כדאמר התם דרגש אינו צריך לכפותו. והמסקנא התם דדרגש ערסא דצלא וכרשב"ג דמתיר קרביטיו והוא נופל מאליו:

שמשם נפסקו דמים. ראית' ביפ"מ שפי' פסקו דמים שמאז לא היתה עוד מלחמה כי זו היתה המלחמה האחרונה שנלחם דוד עם הפלשתים. וכמדומה לי שאין הכתוב מעיד כן שהרי כאן כתוב ודוד אז במצודה ונציב פלשתים אז בבית לחם וא"כ לזמן המאוחר ביותר היה המעשה הזה בזמן שמשחו לדוד למלך על ישראל כדכתיב וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל וגו' וישמע דוד וירד אל המצודה וכמה מלחמות היו לו עוד עם פלשתים כדכתיב אח"כ ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וגו' ואחר העלותו את ארון האלהים אשר היה אחר זה כתיב ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם. ובענין סוגיא זו דברי ר' חייא בר בא דדריש הלכה נצרכה לו וכדקאמר לעיל במה היתה השאלה אזלו כמ"ד בבבלי פ' הכונס דף ס' ע"ב דלמקלייה היתה השאלה וכמה שבארתי בפנים כפי דברי התוס' שם דאיבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש אלא דהכא מוסיף עוד בספיקות ושאלות ועיין סוף פ' החובל מענין מציל עצמו בממון חבירו מה שנתבאר שם בס"ד:

בנין בית המקדש נתאוה. כדפרישית שנתאוה לידע מקום בנין ביהמ"ק ובזבחים דף נ"ד ע"ב קאמר שהיה עוסק עם שמואל בבנין רומו של עולם ודריש התם באפרתה דאתי מאפרים וכו'. ולפי דרשא דהכא מתפרש באפרתה. כפשוטו. ואפשר דאף שעמד על המקום בימי שמואל היה רוצה לחזק הדרש ולחזור ולחקור עוד הפעם:

ומי קיטרגו אמר ריב"ל יו"ד שבירבה קיטרגו הא דאמר על היו"ד דוקא נראה לפרש זה לפי פשט המקראות וזה שמצינו בשתי אזהרות הראשונות מפורש הטעם בהם לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה וגו' ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו ובאזהרה השלישית וכסף וזהב לא ירבה לו מאד לא כתוב בה הטעם ועוד דבשתים הראשונות הקדים הלאו להנושא לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים ובהשלישית מקדים הנושא להלאו וכסף וזהב לא ירבה לו ולמאי דאמר התם דף כ"א ע"ב א"ר יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה וכו' אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב ולפ"ז צריך טעם מפני מה נכשל באזהרה הג' שלא נתגלה הטעם ומצינו דהקטרוג היה עליו מפני שעבר של כל השלשה כדאמר הכא לעיל שלשה דברים ששחקה עליהן מדת הדין חיללתים וא"כ אם היה לו איזה טעות לפי פירושו שגרם לו לעבור גם על השלישית מפני מה קטרגה מדת הדין ג"כ עליה ואם לאו מאיזה טעם הוא נכשל בה אלא ודאי דטעותו של שלמה היה מפני שראה שבהג' לא נתגלה טעמה וכסבור היה שלאו לאזהרה נכתבה אלא דקאי על השתים הראשונות וסיום הטעם הוא בטעם נוסף על שתים האלה לא ירבה לו סוסים וגו' ולא ירבה לו נשים וגו' מפני וכסף וזהב לא ירבה לו מאד והיינו שלפעמים כסף וזהב לא יהיה לו הרבה ויהיה צריך להשיב העם מצרימה למען הרבות סוס ולסחור בהן כדי להשיג ריבוי הסוסים וכן ריביי הנשים יהיה ג"כ זה הגורם הראשון כדי להרבות על ידיהן כסף וזהב וכדמצינו בבת פרעה דכתיב פרעה מלך מצרים עלה וילכוד את גזר וגו' ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה. וע"י זה יהיה הגורם לסור לבבו. כך פי' שלמה להמקראות וטעם טעותו לפ' פירושו הוא מפני שראה דגבי כסף וזהב אין בו טעם מפורש. ועוד דבשתים הראשונות נאמר בהן בתחלה הלאו לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים ובדבר הג' כתיב וכסף וזהב לא ירבה וזה גרם לו לחזק פירושו וסברתו דלא לאזהרה נאמר הג' אלא לטעם הנוסף מפני שכסף וזהב לא יהיה רב לו מאד וא"כ פן ישוב ופן יסור והשתא אמר שלמה אני ארבה ולא אשוב ולא אסור שכבר יש לי כסף וזהב הרבה מאד ואין כסף נחשב ואין לי לחוש באלו הטעמים ואיני צריך לשוב העם מצרים וכן אין לי לחוש להסרת הלבב מהנשים לפי שאיני צריך לא לכסף ולא לזהב שלהן. והיינו דשאל ומי קטרגו והכוונה מי קטרגו גם על השלישית כדלעיל שהרי עכשיו טעותו היה לפי פירושו בהמקרא והרי כשגגה מלפני השליט הוא ומה גם דעל שתים הראשונות נמי אין העין חמור כל כך לפי מה שהיה לו מקום לטעות בהן כדאמרן ועל זה אמר יו"ד שבירבה קטרגו דאם לפי פירושו דלא לאזהרה נאמר הג' אלא לטעם נוסף על הראשונות א"כ יותר יצדק לכתוב בו וכסף וזהב לא רבה לו מאד לשון עבר ולא לשון עתיד ירבה והיינו דאמר והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד ממני. דלפי פירושו אין צריך יו"ד בירבה ומיותר הוא ומהיו"ד שבירבה היה לו ללמוד דאין הפירוש והטעם כמו שעלתה על דעתי אלא דלאזהרה בפני עצמו נאמר ולא היה לו להתחכם על גזירת המלך יתעלה ב"ה כך נלענ"ד בזה:

כתבת בה בתורתך כל דייתיקי וכו'. לאו דייתיקי ממש קאמר דלא מצינו רמז לדין זה במקרא ובעדות הוא דמצינו דנלמד מן המקרא אם בטלה מקצתה בטלה כולה כדדריש בפ"ק דמכות מה שנים וכו' ת"ל עדים וה"נ כעין דייתיקי קאמר דעדות לקיום הדבר הוא כמו הדייתיקי וכן התורה עדות נקראת וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו:

ומגיהין אותו מספר העזרה ע"פ ב"ד של ע"א. כך הביא הרמב"ם ז"ל ריש פ"ג מהל' מלכים ובפ"ז מהל' ס"ת:

אין לא הוה לך מאן דמשמשך וכו'. והכי אמר שמואל בבלי פ' עשרה יוחסין דף ע' ע"א כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא