Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
היו בודקין אותו. כדי להבין הסוגיא בגמרא ראיתי להבי' מחלוקי הדעות בדיני חקירות ובדיקות ויש מסוגיא זו קצת ראיה לא' מן הדיעות דעת הרמב"ם ז"ל שמלבד השבע חקירות הנמנין במשנה יש עוד הנקראין חקירות ודין חקירות להם שאם א' מהן אמר איני יודע עדותן בטילה כמו שכתב בפ"א מהל' עדות הל' ד' דלדעתו ז"ל אלו שבע חקירות הנשנן הם כלל החקירות השוות בכל לכל עדות מחייבי מיתות ב"ד ובפרטן יש עוד חקירות כגון בע"ז את מה עבד ובמה עבד ובחילול שבת איזו מלאכה עשה והיאך עשה ובחייבי מלקות אם אכל ביוה"כ איזה מאכל אכל וכמה אכל ובהורג את הנפש במה הרגו וקראו אותן מכלל החקירות יתירין על אלו השבע השוות בכל והשיג עליו הראב"ד ז"ל במה שכתב בפירוש בריש פ"ב דבמה הרגו אם אמר א' מהן איני יודע דעדותן בטילה הא מבדיקות הוא ואין עדותן בטילה וכן יש עוד סברות לקמן כדעת הראב"ד דבדיקות הן. ובענין מכירים אתם אותו דאמרו בגמ' דף מ' ע"ב בהדיא עובד כוכבים הרג או ישראל הרג וכן פי' רש"י ז"ל במתני' מכירים אתם אותו את ההרוג שמא עובד כוכבים היה והוא ז"ל כתב בריש פ' י"ב מסנהדרין כיצד דנין דיני נפשות כשיבאו עדים וכו' אומרין להן מכירים אתם אותו התריתם בו אם אמרו אין אנו מכירין אותו וכו' ה"ז פטור ולא כתב אם עובד כוכבים הרג וכו' דמשמע שאין השאלה אלא אם מכירין את ההורג וכ"כ לקמן בהלכה ג' אמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו וכו' ויתבאר הטעם לקמן לדעתו ז"ל בזה ומצאתי בחידושי הר"ן ז"ל שהביא עוד דעות חלוקות בענין זה וכתב בשם הר"ר זרחיה הלוי ז"ל. וגם בספר המאור לא נמצא זה מפירושיו כ"כ וז"ל דעת הר"ז הלוי ז"ל דמכירין אתם אותו התריתם בו הוי עיקר העדות ואם אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטלה אבל עובד ע"ז את מה עבד ובמה עבד הוי בדיקות ואם אמר אחד מהן איני זוכר את מה עבד ובמה עבד אבל יודע אני בודאי שעבד ע"ז עדותן קיימת דבדיקות הוי. ובשם ה"ר דוד בונפר (שהוא קבל מהרמב"ן ז"ל ותלמודו היה) כתב שהוא סובר שהשבע החקירות המנויות במשנתינו אין עדותן קיימת זולתן אבל מכירין אתם אותו עובד כוכבים היה וכו' אם לא שאלו אותן עדותן עדות שהעדים כך הם מעידין מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש וחייב מיתה ויש בכלל דבריהם שהם ידעו שישראל הרג ושהתרו בו ושקבל עליו ההתראה אלא שיש להן להדיינים לבודקן ולשאול להם על כל דבר ודבר שאין לסמוך עליהן מן הסתם וכן דעתו בע"ז את מה עבד וכו' ע"כ תוכן דבריו והשיג ג"כ על הרמב"ם דמשוה למה עבד ובמה הרג לחקירות ומזה נדע כי דעת הרמב"ם בענין אם עובד כוכבים הרג וכו' כסברת הר"ר דוד ז"ל בזה והוסיף עוד לדעתו שא"צ לשאול אותן על זה שבכלל דבריהן הוא וכן משמע מסוגיא הכא דקאמר נישמעינה מן הדא דאמר ר' יוחנן וכו' כדפרישית בפנים ועיין לקמן ד"ה חזקה אלא דהברייתא דהתם שהבאתי לעיל קשיתיה וא"א לפרש לדעתו ז"ל דכבדיקות הוי ואינו מעכב דהא בברייתא חשב התריתם בו וכו' העובד ע"א את מי עבד לפעור עבד וכו' ולדעתו את מי עבד ובמה עבד כחקירות הוי וזה צ"ע:
ליתן כל אחת ואחת שמועה שאלה דרישה וחקירה. והתם מייתי השתים מקרא דעדים זוממין ודרשת היטב וכו' דהטיב הטיב לג"ש וכדפי' רש"י ז"ל דודרשת בלא היטב נמי משמע דרישה וכמה שהבאתי בפי' המשנה ושאלת לא משמע ליה וכן לא יליף מושמעת. ולשיטתי' דהאי ש"ס צ"ל דבעדים זוממין גופייהו דבעי ז' חקירות נמי מג"ש דהיטב היטב משמע ליה:
חזקה שישראל היה. וכסברת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל שא"צ לשאול על זה דבכלל עדותן הוא. מיהו קשיא לפי סברא זו מאי שנא נהרג מטבריא לציפורי דנקט והיה נראה לומר דדעת סתמא דהש"ס דהכא דעת אחרת היא דמחלקים בין מקום שאין רוב ישראל מצוין צריך לשאול אותו אם עובד כוכבים או ישראל הרג ובין מקום שרוב ישראל מצוין בהא סומכין על חזקה וא"צ לשאול על זה מיהו לפ"ז קשיא טפי וכי ב"ד עונשין באומד הדעת וע"כ דאתינן להאי סברא דבלאו הכי א"צ לשאול אחר זה דבכלל עדותן הוא:
תני ר' יודה בי ר' אילעא אומר וכו'. וכן הוא דעת ר' יהודה התם בפ' הנשרפין דף פ' ע"א עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג ולדידיה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל כדאמר הכא וכן התם ולמאי דקי"ל כרבנן דמתרין אותו סתם שהוא חייב מיתה קאמר התם דלא שמעינן מהמתני' שם במותרה לדבר חמור אם הוא מותרה לדבר הקל והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בפ י"ב מסנהדרין הל' ב' וכיצד מתרין בו אומרים לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא ואתה חייב עליה מיתת ב"ד או מלקות. וזו התראה סתם היא כדהתם ואם התרו בפירוש במיתה חמורה לא שמענו ולכאורה יש ללמוד מדבריו דלא הוי מותרה לדבר קל מדקאמר או מלקות משמע דצריך להתרות בו שחייב מלקות ולא מהני בחייבי מלקות התריית מיתה דגזירת הכתוב הוא וכעין שבתבו התוס' בפ' ואלו נערות דף ל"ג ע"א ע"ש ויש לומר נמי דאורחא דמילתא קאמר דלחייבי מלקיות מתרין אותו במלקות ואין הכרע מדבריו להתראה בפירוש ולדרכו ז"ל ללמוד בכל מקום מואת"ל לפשיטות א"כ נלמד מדברי רב אשי דקאמר התם ואת"ל הוי וכו' לענין מותרה למיתה חמורה דהוי מותרה למיתה קלה וע"ש:
עד שיאמר על מנת כן אני עושה. מתוספתא זו למד הרמב"ם ז"ל לומר כן שם דבחייבי מיתות בפירוש נשנית. ובבבלי הוזכר כעין זה גבי רודף בפ' בן סורר דף ע"ב ע"ב:
מקושש משום מאי חייב וכו'. ונפקא מינה לדאיסי בן יהודה דאמר אינו חייב על אחת מהן וכדאמר בבבלי שבת דף צ"ז ע"ב דהא מיהת לא מספקא:
נישמעינה מהדא יודעין היו וכו'. בבבלי פ' הנשרפין שם קאמר ר' יהודה גופיה עלה הוראת שעה היתה ולא ילפינן ממקושש וכדדחי לה הכא כדפרישית. וא"כ י"ל דהאי ברייתא כר' יהודה נמי אתיא שיודעין היו באיזו מיתה וכו' ומשום האי טעמא גופיה היתה הוראת שעה שהרי לא נתחייב מיתה מאחר שלא היו מתרין בו באיזו מיתה. והתוס' בפ' יש נוחלין דף קי"ט ע"א כתבו דצ"ל דהך כרבנן אתיא ולא כר' יהודה דלדידיה דאמר הוראת שעה היתה א"כ לא ידע משה שדינו במיתה ולמאי דמשמע מהכא וכדפרישית לאו דיוקא הוא דמה"ט גופיה קאמר דהוראת שעה היתה וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם:
דנין אותו בשתיהן. פירשתי בפנים לפי דעת הרמב"ם ז"ל שציינתי בתחלת הפרק דאת מי עבד וכו' כחקירות משוי להו ומעכב. ולכאורה נראה דלפרושי מתני' קאתי את מי עבד דתנינן היינו ששואלין אותן לפעור או למרקולי' במה עבד דקתני היינו אם בעבודתה עבדה או בעבודת גבוה וכברייתא דהתם שהבאתי לעיל בריש הפרק אלא דלפ"ז חסר הבעיא דהא קאמר נישמעינה מהדא וכו' ואפשר דסתמא דהש"ס קאמר לה על המתני' נישמעינה וכו' כלומר אם מעכבין אלו השאלות בדיעבד או לא ופשיט לה דמעכבין ולפ"ז א"צ לדחוק ולפרש דכמי ולטעמיך הוא ודנין אותו בשתיהן דקאמר כלומר על פי זה דנין אותו לזכות שהרי אינם יודעין לאי זה ע"ז עבד והוי כאילו זה אומר לפעור וזה אומר למרקולי' ובאיזו מזדכה דקאמר כלומר הרי באיזה צד זכות שיש לזכותו פוערין אותו וכמו שכתב הרמב"ם בענין זה בריש פ' עשרי' דסנהדרין אין ב"ד עונשין באומד הדעת וכו' וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה וזה ראהו שעבד את הלבנה אין מצטרפין שנא' ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגהו. וכעין דין זה הוא. ולדעת בעל המאור ז"ל שהבאתי לעיל במתני' דאת מי עבד וכו' אינו מעכב כלל ואפי' אין יודעין לאיזה ע"ז עבד עדותן קיימת מתפרשרת הסוגיא יותר בפשיטות למאי דמפרשינן דבעי' היא דבעי אם צריך דוקא שידעו לאיזה ע"ז ובמה עבודה שעבד ופשיט ליה דא"צ ואינו מעכב כדקאמר דנין אותו' בשתיהן כלומר באיזה מהן ואם יזדכה יזדכה ובאיזו מהן שיזדכה פוטרין אותו ועכ"פ שמעינן שאע"פ שאין יודעין באיזה ע"ז עדותן קיימת ומתני' לבדיקות קאמרה דלכתחילה שואלין אותן בכך. והרי לך פירושי הסוגיא לפי שיטות המתחלפות. ומיהו הלשון באיזו מזדכה יותר נוח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל:
במה לקטן וכו'. הכא מפרש לה הש"ס שהעידו עליו שעקץ תאנה בשבת וכדרמי בר חמא התם דף מ"א ע"א דהוי בדיקות בגופה של עדות אבל התם אידחי ליה האי פירושא דבהדיא תניא אמרו לו תחת תאנה הרגו ואמר להן תאנה זו עוקציה דקין וכו' כדפרישית במתני' בכלל נחלקו אבל בפרט כל עמא מודו נחלקה העדות. כבר בארתי ביבמות דהמפרש בסוף פ"ג דנזיר וכן התוס' שס הביאו לגי' דהכא וכתב דחולק על סוגית הבבלי דהתם דאמר אמרי במערבא אין הכחשה במונה אבל בירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה אפי' טפי וכו' וכיון דמצינו בשני מקומות הגי' מהופכת ביבמות ובנזיר כמו שהבאתי בפנים נראה דגי' עיקרית היא ואתייא כדאמרי במערבא דהתם:
שנייא היא לדיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף. הכא דריש לה דצריך לחקור הרבה ומה דמצינן להפך בזכות בדיני נפשות מהפכינן וכל היכא דאיכא הכחשה בטלה העדות והא אתייא כמסקנא דהתם. וכבר בארתי ביבמות שם דהא דקאמר לעיל דאפי' בד"נ ס"ל לרב לא בטלה העדות לאו דברי רב הן אלא דהש"ס קאמר הכי וכר' מנא דס"ל דרב מדמי ד"נ לד"מ ור' אבין פליג עליה וס"ל דלא קאמר רב אלא בד"מ. ומיהו לענין דיני ממונות לא קאי המסקנא התם כן דמסקינן בפ זה בורר דף ל"א דבארנקי שחורה ובארנקי לבנה והיינו דהכא מן הכיס או מן הצרור עדות א' הוי ואפי' מנה לבן ומנה שחור קאמר התם דלא הוי הכחשה ואפי' עד בעד ומצטרפין:
אך ביום הראשון זה חמשה עשר. מסוגיא דהכא דקאמר דר"מ ור' יהודה פליגי בהאי גופיה דלמר ראשון ט"ו הוא ולמר י"ד הוא ועשה ול"ת נפקא ליה לר"י לחמץ מו' שעות ולמעלה מקרא גבי פסח גופיה כדלקמן לפ"ז ל"צ להיקישא דקאמר בבבלי ריש פסחים דף ה' איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ וכו' ולר"מ איכא נמי למימר דמהאי קרא נפקא ליה למאי דס"ל לדידיה. והתם קאמר דכ"ע מיהת חמץ מו' ולמעלה אסור מן התורה וע"ש ובדף כ"ט ואין כאן מקומו להאריך בזה ובמקום אחר בארתי היוצא מהסוגי' במאי דפליגי הכא וכמה שנתבאר בפנים:
אמר ר' יוסי בר בון תמן תחלת חמישית סוף שביעית וכו'. זהו כסברת רב אדא בר אהבה שם דף י"ב ע"ב בהאי ענינא דקאמר התם טעמא לרבא ואליבא דר"מ דבשית לא ניכול משום דבשית יומא בקרנתא קאי אלא דהכא קאמר לה אליבא דר' יהודה וכמה שביארתי בפנים ומשמע מכאן דגם בעדות אמרינן האי סברא דבשית גופיה אפשר להו למיטעי והיינו מסוף חמישית עד תחלת שביעית והלכך מוקי לה לעדות דהכא מתחלת חמישית וסוף שביעית ועיין בתוס' שם ד"ה בשית וכו לחד תירוצא ואין להאריך:
מפני המזכה. ר' לא ור' יוסי ב"ר בון פליגי במאי דקאמר התם בפ' דלעיל דף ל"ד ע"א דהמלמד זכות איו יכול לחזור וללמד חובה בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין חוזר ומלמד חובה ובעי הש"ס התם לדייק עלה מדכותבין דברי המזכין. דבשלמא דברי המחייבין משום דאי למחר חזי טעמא אחרינא ובעו למעבד הלנת דין אלא דברי המזכין מ"ט לאו משום דאי תחזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו לא כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות. והשתא דברי ר' יוסי בר' בון כמסקנא דהתם ור' לא דס"ל דדברי המזכין לא היו כותבין אלא משום דכותבין לדברי המחייבין יש לומר דסבירא ליה דבשעת גמר דין אין יכול לחזור וללמד חובה וכהאי מ"ד הכא בפ' דלעיל הלכה ד' וכן נראה דיש לגרוס שם ר' לא אמר ובלבד שלא יהו מחוסרין לומר איש פ' אתה זכאי ואתה חייב וע"ש דאיהו בר פלוגתיה דר"י בן חנינה בש"ס הזה ברוב המקומות ואיפכא סבירא ליה מסברא דהתם אלא דכיון שאין יכול לחזור בו לחובה בשעת גמר דין א"צ כלל לכתוב לדבריו אלא סתם פלוני זיכה ועיין לעיל שם:
הרי שנזדכה מפי עצמו. הרמב"ן ז"ל בחידושיו פ' זה בורר הביא לזה וכתב דנראה דה"ג הרי שנזדכה מפי עדו. ולגי' שלפנינו יש ג"כ לפרש כדפרישית בפנים והא דתלה הדבר במפי עצמו כלומר כמו שאמר ר"י בנזדכה מפי עצמו אינו נעשה דיין ה"נ הסברא נותנת בעד והוא ז"ל העלה שם דבא' מן התלמידים דכ"ע דסברי דמעלין ומושיבין אותו ביניהם כדתנן במתני' דמן הסברא הוא דאף הוא בכלל הנמנין וכדמשמע מהכא דהבעיא לא הוי אלא בעדים ואליבא דר' יוסי בר' יהודה אם דינו כאחד מן התלמידים. ומיהו הוא עצמו שאמר יש לי ללמד עלי זכות מבואר הכא בהדיא שאינו נעשה דיין ומש"ה תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"י מסנהדרין הל' ח' אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד זכות על עצמי שומעין לו ועולה למנין וצ"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש אין מושיבין אותו דיין היינו שאין דינו כא' מן התלמידים שאינו יורד משם לעולם אם יש ממש בדבריו אבל בדין שלו עולה הוא למנין ולשון איו מושיבין נראה כן ואם שבעד אליבא דר' יוסי ב"י לא שייך לחלק בזה:
אמר בדיני ממונות נזדקן הדין. בתוספתא פ"י גרסינן בדיני ממונות אומרין נזדקן הדין בדיני נפשות אין אומרין נזדקן הדין והגדול שבדיינים אומר נזדקן הדין. ולפי גי' זו משמע כרב אשי בשלהי פרקין התם דמפרש חכם דינא וכלומר שנזדקק ומבורר יפה והרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מסנהדרין הל' ב' ואם לא ראה גדול שבדיינין אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו וזהו כמאן דמפרש התם קש דינא ואפשר שטעמו מדאמר התם איכא דאמרי אי אמרת בשלמא קש דינא וכו' ש"מ דתפסו להאי פירושא לעיקר וכדרכו למשוך בכ"מ אחר לשון בתרא ואע"ג דשני התם למ"ד חכם דינא לא סמוך אהאי שינויא דלדיחויא בעלמא היא וטעמא דהתם לא סגי בלאו הכי דהגדול שבדיינים צריך לומר איש פלוני אתה זכאי וכו' כדי שלא ירגישן מי המזכה וכו' וכבר נתבאר בפ' זה בורר דזהו עיקר הטעם בהאי ענינא ועיין שם הל' י' ד"ה גדול שבדיינין:
תני למה אמרו מוסיפין הדיינין. כדפרישית דהאי למה כמו לענין מה הוא. ופירשתי הסוגיא לפי הנראה דא' מן האחרונים דקאמר היינו שגם הוא מזכה כמו השנים הראשונים ועיקר הרבותא להשמיענו שאע"פ שהשני מן האחרונים אומר איני יודע וה"א דכמאן דליתיה דמי לענין ההוספה דלא הוי הוספה בשנים וכמו ששנינו בתוספתא פ"ו והובאה לעיל פ"ג סוף הלכ' ג' ע"ש בפנים שכתבתי דכצ"ל בחלוקה האחרונה א' אומר זכאי וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד וכך היא ג' הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ת מסנהדרין הלכה ב' ע"ש שכתב שהרמב"ם חיסר בדבריו חלוקה זו מהתוספתא ואני כתבתי שם לעיל דאדרב' מחלוקת זו מסייעא ליה להרמב"ם וזהו כמו דגריס בהאי תלמודא שם על הא דאמר רב שלשה כגמר דין וכלומר דרב מפרש דהא דקתני בתוספתא דאם אחד מן הנוספין אומר איני יודע יוסיפו עוד דיינין דהוי כמאן דליתיה ואין כאן הוספה אלא אחד ואנן קי"ל דאין הוספה אלא בשנים כמו ששנינו ברישא דהתוספתא שם ועל זה קאמר רב דלא אמרו אלא דוקא היכא דמעיקרא כשישבו השלשה היה אחד מהן מזכה וא' מחייב וא' אמר איני יודע וכשהוסיפו השנים היה אחד מזכה או מחייב ואחד אומר איני יודע בהא ודאי לאו הוספה הויא לפי שאין אלא אחד בהוספה ולאו כלום הוא שהרי יש כאן שנים מזכין או מחייבין ושנים אומרים איני יודע ואין כאן רוב נגד שנים האלו וצריך להוסיף עוד שנים אבל היכא דהוספה הראשונה היתה מחמת שג' הראשונים היו שנים מהן מזכין או מחייבין וא' אמר איני יודע ועכשיו כשהוסיפו השנים אמר א' מהן כמו השנים הראשונים בזה אע"פ שהשני שעמו אומר איני יודע שוב אין צריך להוסיף שהרי יש כאן חמשה ושלשה מהן מסכימין לדעת אחת וב' מהן אומרים איני יודע וא"כ גומרין הדין על פי הרוב והיינו דקאמר רב שם שלשה כגמר דין כלומר אם יש כאן שלשה מסכימין לדעת אחת שוב אין מוסיפין עליהן ולאו כגמר דין ממש קאמר דפשיטא שאין לאחר גמר דין כלום אלא ר"ל דלענין הוספה הוי כגמר דין כמו ששנינו בתוספתא והובאה לעיל שם לעולם מוסיפין עד שיוגמר הדין וכלומר שיהא כאן רוב לשיוגמר הדין על פיהם וחילוק זה נכון הוא. ומזה נדע דדעת הת"ק דהכא כדעת התוספתא וכמו שפירשה רב לעיל כנזכר. ומזה למדנו ג"כ לדעת הרמב"ם כפי סברתו בענין שכתב שם נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר ולומר דאפי' אותו שאמר בתחילה איני יודע חוזר ואומר דעתו. וטעמו ז"ל דהא למאי דאמרן דהיכא דאיכא רובא גומרין על פיהן ואע"פ שיש כאן שנים האומרים איני יודע לא אמרינן בכי הא דכמאן דליתנהו דמי לענין שיצטרך עוד להוסיף עליהן אלא גומרין הדין ע"פ הרוב והשתא כמו דאמרינן דהאי דאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי לענין דהאומרים טעמם וסברא שלהם בדין דנחשבין לרוב לנגדו שיהא נגמר הדין על פיהן וא"צ להוסיף עוד דיינין ה"נ אמרינן דכמאן דאיתיה דמי גם לענין זה והיינו שאם הוא בעצמו חוזר ואומר דעתו בדין זה שומעין לו להצטרף למנין הדעות וזהו שאמר הרמב"ם נמצאו חמשה וכו' (וזהו ההפרש בין פי' הרשב"א ז"ל ובין פירושי שפירשתי בעניו סברת הרמב"ם). ונמצינו למדין דעכשיו מבואר טעם החילוק שמחלק הכ"מ שם לדעת הרמב"ם בין דיני ממונות לבין ד"נ דבד"נ אמרינן בהדיא בש"ס דילן דהאומר איני יודע כמאן דליתיה דמי אבל בד"מ אמרינן כדאיתיה דמי ולמאי שאמרנו מוכרח הוא מדהכא דהא ע"כ הכא בד"מ איירי דליגמר הדין בשלשה קאמר ואמרינן דכמאן דאיתיה דמי כמבואר. ובמה שפירשתי יתורץ ג"כ קושית הרשב"א ז"ל בתשובה מביאו הכ"מ שם שפי' לדברי הת"ק דהכא בענין אחר דא' מן האחרונים דקאמר היינו שיושב עמהן בדין ונושא ונותן עמהן וכו' ע"ש שכתב לאו למימרא שיהא אותו שמן האחרונים מזכה ג"כ (כצ"ל בדבריו) ושיהו שלשתן מזכין והד' חולק ומחייב מחייב שא"כ היאך יחלוק ר' אילא ויאמר שיהו צריכין כלן להשוות לדעת אחת ולא ילך אחר השלשה וכו' ולפי מאי שפירשתי ניחא בהא דודאי בהרביעי מחייב לא מיתוקמא אלא בהרביעי אומר איני יודע מיתוקמא כמ"ש הוא ז"ל בעצמו שם לעיל. אלא דבזה אני מוסיף לבאר למאי דאמרן דבהאי סברא הוא דפליגי דת"ק סבר מכיון שיש כאן ג' מסכימין לדעת אחת גומרין על פיהו ביו אם היו מזכין או מחייבין ולא אמרינן בכי הא דהאומר איני יודע כמאן דליתיה דמי והיינו לשיצטרך עוד הוספה לפי שאין כאן הוספה אלא אחד הא לא אמרי' וטעמא דהת"ק ס"ל כדעת רב דלעיל בענין פירוש התוספתא ולחלק בין אם ההוספה היתה מחמת שבתחלה א' מזכה וא' מחייב וא' אומר איני יודע ובין אם ההוספה היתה מחמת ששנים היו מזכין או מחייבין וא' אמר איני יודע כמבואר לעיל. ור' אילא פליג דמפרש להתוספתא כפשטה ולא מחלקינן מידי אלא והואיל ונראה ליגמר דינו בארבעה שהרי הוסיפו שנים ומכיון שגם עכשיו א' מהן אומר איני יודע אמרינן כמאן דליתיה דמי לענין דלא הויא ההוספה כלום שהרי הוספה באחד מיקריא ואין גומרין את הדין באלו הג' אלא יוסיפו הדיינין. הרי לך מבואר בביאור גמור דעת הרמב"ם ז"ל שם שפסק כת"ק דר' אילא. והמעיין יראה במה שכתב הב"ח בסי' י"ח בענין זה המה דברים אינם מוכרחים. וכן א"צ להלחץ זו הדחק במה שפי' שם להאי דהכא למה מוסיפין דיינין דר"ל למה מוסיפין שנים יוסיפו א' וכו' ואין זה דרך הש"ס אלא האי ולמה כמו במה ולענין מאי הוא דאמרו דוגמא לזה תמצא בלי' דהתנא במתני' בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו' וכן בהרבה מקומות בהש"ס. ובמה שהשיג שם על הכ"מ ומהרש"ל שכתבו דלדעת הרמב"ם גם בג' מסכימין לדעת א' ושנים אומרים איני יודע הדין כן וכתב עליהם ושארי להו מרייהו שלא ירדו לדעת הרמב"ם ועיין בש"ך שטען עליו אבל לא כתב שום ראיה והכרח לזה. והרי מדברינו אלה במה שנתבאר ראיה מוכרחת על פי התוספתא שנתבאר מתוכה פירוש הסוגיא דהכא ובדעת רב לעיל בפ"ג והיינו דעתיה דת"ק דהכא בלי שום פיקפוק. וכן מוכרח עוד כדברי הת"ק כאן במקומו מהא דקאמר ר' יוסי ותשמע מינה וכו' ולב' הפירושים שכתבתי בפנים אדברי ת"ק הוא דקאי. ופי' התוספתא כולה לפי נוסחת הרמב"ם תמצא לעיל פ"ג שם ד"ה שלשה כגמר דין עיין במה שבארתי שם בס"ד:
שלשה שדנו וכו'. כה"ג אמרינן בפ"ב דכתובות דף כ"ב ע"א גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וכו' וחד ליתוהי:
רבי יוחנן אמר זכאי. והכי אמר ר' יוחנן התם בשלהי פרקין דפוטרין אותו דממילא הוא זכאי:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא