Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
נגמר הדין. בעיר של נכרים דתני בשעריך וכו'. בבבלי כתובות דף מ"ה ע"ב מייתי לה וסתמא דברייתא כרבי הכא. ובהאי תלמודא פריך עלה התם וכן על דין דנערה המאורסה דקתני סוקלין על פתח ב"ד והתני ר' חייה הוצא את המקלל מחוץ למחנה מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ ומשני שנייא היא הוא השער שקילקל בו הוא השער שנמצא בו הוא השער שנידון בו הוא שער שנסקל בו כלומר דהא שעריך כתיב וע"כ לקיימו או בשער שעבד או בשער שנידון וכמו דאתה מקיימו במקום שעבד אם אפשר כך אתה מקיימו בשער שנידון אם אפשר וכיון דאי אפשר דעיר של נכרים הוא שער שנידון הוא שער שנסקל כלומר דסוקלין אותו על פתח ב"ד ואתה מקיים שעריך. וכבר כתבתי שם דהיא קושיות התוס' שם וכן הכא בריש פרקין דמקשו קושית האי ש"ס ותירצו כן בריש פרקין וע"ש:
הא אמירה. משמע שהודה ר' יוחנן דכה"ג איכא למיבעי וכן מסיק בתיבעי לך התם דף מ"ג ע"א בא' מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק. והרמב"ם ז"ל בפ"י מסנהדרין הל' ד' כתב בפשיטות אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק או מת קודם שילמד זכות ויאמר מאיזה טעם מזכה הרי הוא כמי שאינו ולכאורה צ"ע דהא התם דחי לה הפשיטות וקאמר זיכה פשיטא לי אמר תיבעי לך וכן הכא קאי בבעיא ואיך נאמר דדיחויא בעלמא היא לענין ספק נפשות. ואפשר דהוא ז"ל היה מפרש לה בלשון תמיה הא אמירה וכי אכתי צריכא לך למיבעי אפי' בכה"ג הרי לא פירש דבריו וטעמו וא"כ הרי הוא כמי שאינו:
בארבעה חרמים מעל. והתם קאמר לחד תנא חמשה וכו' ומשמע שהיה חרם גם במלחמת סיחון ועוג ומלחמת מדין ואף דאין מפורש במקרא וכתיב בזונו לנו וכן במלחמת מדין ויקחו את כל השלל וגו' אפשר שהיו איזה עיירות שהחרימו כמו שפי' רש"י ז"ל ולא נתפרסמו. ומה דדריש הכא וכן התם דף מ"ד ע"ב דכופר לו וידויו מקרא דד"ה ולא סגי ליה כדרשת הקרא דתני במתני' י"ל דמהתם דריש דגם על שאר בירות כיפר לו וידויו כדאמר דעשה מעשה זמרי וכן דריש התם מלמד שבעל נערה המאורסה:
בעא אבוי מחזרתיה. מהאי עובדא למדו התם דאין העדים יכולין לחזור בהן ואע"ג דקא יהבי טעמא למילתייהו כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' עדות הל' ה'. וצריך לומר דמסוף המעשה למדו שהרי שמעון בן שטח רצה להחזירו אלא שלאחר שאמר לו בנו עשה אותי כאסקופה והודה לזה ש"מ שאין נאמנין ואינן יכולן לחזור בהן:
הרי חמשה. והתם אמרינן תנא וקומה שלו הרי כאן שלש. וא"צ להגיה כאן אלא דכן דרך הש"ס הזה לנקוט הכלל וכלומר דצריך שיפילנו כשהוא מעומד ולא כשהוא מיושב באופן שכשמפילו יהיה הנפילה עם גובה המקום וקומתו בין הכל חמשה והיינו הך דהתם:
לא דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת. והתם משני ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. והיינו הך לסברא דהכא דנופל מדעת בעי טפי ועבדינן ליה כדי שימות מהר. ולמדנו מכאן דנופל מדעת אמיד נפשיה כדאמר בהאי עובדא דחבטי לתורא וכן אמר בבבלי אלו טרפות דף נ"א ע"ב בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים ואפי' ממקום גבוה כדפי' רש"י ז"ל כעובדא דהתם ההוא תורא דנפל ואישתמע קל נגיחיתיה וכו' משום דצפרניו נועץ עד שמגיע לארץ. והביא הרא"ש ז"ל להאי דהכא שם:
ומנין שטעון שתי דחיות ת"ל יירה. בבבלי דף מ"ה ע"א קאמר מנין שאף לדורות כן ת"ל סקל יסקל וכו' ופי' רש"י ז"ל לשון עתיד ולא כתיב כי סקל סקל או ירה ירה ולפ"ז קשיא הכא דהא צריך הני ריבויי למילף לדורות אלא דהוא ז"ל לשיטתיה א"ל שפירש בהא דקאמר התם ומנין שבסקילה ובדחייה ת"ל סקל יסקל או ירה יירה. ריבוייא הוא דאי חדא מינייהו דוקא קאמר או הא או הא ליכתוב כי סקל או ירה ומדכתיב הני לרבויי כתבינהו. וא"כ מלשון הכפל למדין אנחנו שאם הוצרך לשתיהן לדחיה ולסקילה עושין ומהיו"ד לרבות לעתיד. ויש לפרש ת"ל סקל יסקל כלומר אחר הדחייה שאם לא מת בה יסקל אח"כ וכן ראיתי להר"ן ז"ל שפי' כן בחידושיו וכתב דלענין סקילה א"צ ללמוד לדורות דאדרבה הר סיני יליף מעלמא דסקילה באבנים וא"כ לכתוב סקול או ירה יירה למאי הלכתא כתב יסקל ללמד שאם לא מת בדחיה שימות בסקילה ופירש הוא ז"ל הא דקאמר מנין אף לדורות כן אדחייה קאי וגריס שם ת"ל סקל יסקל או ירה יירה. והשתא נוכל לפרש הא דהכא בענין זה. ומניו שטעון סקילה אם לא מת בדחיה ת"ל יסקל אח"כ ומנין שטעון דחיה וכו' ומהכפל נלמד לדורות ומדכתיב יירה ללמד לשתי דחיות. אלא דבגמרא דילן לא נחית ללמוד לשתי דחיות משום דמסברא נפקא שלא יהיה מגונה כשיהא על לבו כדפי' רש"י ז"ל במתני'. ופרקדן משמע מפי' רש"י בכאן כפי' ר"ח והערוך מלשון אפוי קוד שפניו הוא למטה הביאו התוס' בנדה דף י"ד ע"א דהא אנן קפדינן דלא למינווליה כדאמר בגמרא ובפ' הספינה דף ע"ד ע"א פי' הרשב"ם פניו למעלה וכן פי' רש"י בנדה שם ובברכות ואפשר דשנא ליה בין היכא דקאמר אפרקיד ובין פרקדן אלא דבגמרא שם לא משמע הכי דקאמר והא אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש:
מה המגדף על ידי שפשט ידו בעיקר נתלה וכו'. הכא דריש לה כעין דדריש התם דף מ"ז ע"ב. והרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מסנהדרין הל' ו' כתב מצות עשה לתלות את המגדף ועובד ע"ז שנא' כי קללת אלהים תלוי הרי מגדף אמור ובעובד ע"ז נאמר את ה' הוא מגדף וכן כתב בהל' עכו"ם פ"ב הל' ז'. וכתב התיו"ט על זה דקדקתי בירושלמי ובספרי ולא מצאתי שדרשו כן. ואין זה דקדוק דטעמא הוא מפני דהאי קרא את ה' הוא מגדף דרשו על עובד עכו"ם א"כ דינו הוא במגדף והך דרשה מבוארת לקמן פ' ארבע מיתות הלכה ט' וכן בגמרא דכריתות ויתבאר במקומו:
כל שהמזבח קולטו הרי הוא שלו. כבר כתבתי בפ' עשרה יוחסין דהא לא פליגא אהא דאמר בבבלי פ' הערל דף ע"ט ע"א העבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין הארון קולטו לחיים ובקש רחמים על מפיבושת שלא יקלטנו הארון דיכול להיות שניהם אמת דבקש רחמים שלא יקלטנו אלא המזבח והמזבח קולט לחיים כדמצינו ויחזק בקרנות המזבח וכן דרשו ביומא דף פ"ה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי:
מה דאמר קל אני לית הוא אלא נטיל. קרוב לזה פליגי אביי ורבא בלישנא דקליני בדף מ"ו ע"ב אלא דרבא דהתם ס"ל לפרש קיל לי עלמא ולשון כינוי הוא. והכא אמר מתני' דלא כר"מ וכו' כדפרישית בפנים והתם תאמר האי מיבעי ליה לגופיה וכו' ש"מ תרתי. ונראה דאליבא דרבא הוא דאתי שפיר דקאמר א"כ נימא קרא קלת דאלו לאביי הא איצטריך קללת למידרש קל לית ואדידי' איכא למימר דכוליה להכי הוא דאתא ולא איירי קרא במקלל והיינו דהכא דלהאי מ"ד דדריש קל איני מתני' דלעיל דלא כר"מ:
הדא דתימר בארון שיש וכו'. הפוסקים לא זכרו כלל מחילוקי דינים אלו אלא כסתמא דברייתא דלקמן ודמס' שמחות איזהו ליקוט עצמות משיתעכל הבשר ובין לענין אבילות כדזכר הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהני אבל והטור בסי' ת"ג ובין לענין טומאה דהמלקט עצמות כתב שם בפ"ב הל י"ד דאינו מטמא להן ומשמע דמלקט עצמות דוקא אמרו:
שאומרים בבית הכנסת. והרמב"ם ז"ל שם כתב ואלו הן ברכת אבלים דברים שאומרים בבית האבל ואפשר שהיו מנהגם לומר בבית הכנסת א"נ בית הכנסת הוא בבית שהן מתכנסין לכבוד האבל:
הוא שדוד אומר. כלומר דמכאן יש סמך דלא תיקנו ארבע קברו' לפי שדוד לא רמז אלא שתים חלוקים אלו מאלו:
ואומר ונתן לך רחמים. לענין סיומא מילתיה דר' אבהו י"ל הכוונה שלאחר שקבלת עליך מדת הדין יהפך עליך למדת רחמים ורחמך. ויש עוד לפרש למאי דדריש לעיל בסוף פ' החובל ר' יודה אומר משום ר"ג הרי הוא אומר ונתן לך רחמים וגו' סימן זה יהא בידך כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך אינך מרחם אין המקום מרחם לך. וכפל הכתוב דריש ולכאורה אכתי טעמא בעי מאי ונתן לך דקאמר הלא מדה הראשונה על האדם בעצמו קאי ולפיכך דריש ר' אבהו לתרץ זה מעין הענין שפתח בו דה"ק ונתן לך רחמים אם הרחמים שאתה רחמן הוא מה שנתן לך והתיר לך להיות מרחם אז גם הוא ורחמך ולאפוקי במקום שאין לך רשות לרחם כגון בענינא דמתניתין והלכך באין ושואלין בשלום הדיינים:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא