Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ארבע מיתות נמסרו לב"ד. דוקא לבית דין אבל לא למלך כדמפרש בגמרא:
ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד. תוספתא בשלהי פ"ט ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק הרשות לא ניתן לה אלא סייף בלבד. מכאן למד הרמב"ם ז"ל לומר כן בפ' י"ד מסנהדרין הלכה ב' וכן בהלכות מלכים פ"ג הלכה א' ואין רשות למלך להרוג באחת מהן אלא בסייף בלבד והמפרשים לא ציינו מקומו:
רבי שמעון דריש מה בת כהן וכו'. כדפרישית ורהטת דרשת ר"ש ופירכיה כמו ממ"נ הוא דאי תימא דאין נשואה בת כהן בשריפה כמו ארוס' קשה דא"כ נימא מן הסברא שתהא בסקילה ואם תאמר דיותר קילא היא ובחנק א"כ נימא מעתה בבת ישראל נשואה דבהרג דהא לעולם נשואה קילא ורבנן אהדרו ליה איפכא דמאי חזית דדייקת לטעמא דידך דסבירא לך שריפה חמורה מסקילה וחנק חמור מהרג נימא ונידוק לסברא דידן ומעתה וכי נאמר דבת כהן קילה היא אלא ודאי דנשואה בת כהן בלבד הוא בשריפה ולא ארוסה וא"כ סקילה חמור דאיתא בארוסה דחמירא בין בבת כהן בין בבת ישראל. ובבבלי דף נ' ע"ב קאמר להא יותר בפשיטות דר"ש סבר מה כשהוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר אף כשהוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר ורבנן סברי נשואה בת כהן יצאת לשריפה ולא ארוסה ומהאי טעמא גופיה משום דסקילה חמורה:
כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה וכו'. כדשלח רבין משמיה דר' יוסי בן חנינא התם דף נ"א ע"א בפירושא דמילתיה דר"א ומיתוקמא כרבנן:
בכלל עובדי עכו"ם היה בשריפה. לאו דס"ל לר"ש דעכו"ם בשריפה דלא מצינו לר"ש דפליג בהא ובפ' הנשרפין אמרו לו לר"ש אילו לא היתה סקילה חמורה לא ניתן למגדף ועובד עכו"ם ושתיק ר"ש אלא דה"ק בכלל עובדי עכו"ם היה ובדין היה שיהו בשריפה שהיא החמור' שבמיתות ואם אפילו יצא לידון בקל' אכתי בדין היה שידונו אותו עכ"פ בסקילה ולא דייך לזה שאתה מוציאו וממעטו מלידון בסקילה אלא שאת רוצה עוד להוציאו ולמעטו יותר וגם לדונו בקלה שבמיתות ואפי' מלדונו בהריגה אתה מוציאו בתמיה הא לדידכו מיתת הריגה אחר מיתת שרפה היא והי לך לדונו עכ"פ בהריגה אלא ע"כ דבאמת חנק חמור הוא. ולר' שמואל בשם ר' אבהו הכל בניחותא מיתפרשא ואיפכא שמיעא ליה ומהפך דרשותייהו וכולה כדפרישית בפנים. וכל חד וחד לשיטתיה אויל דלר"ש שריפה חמורה ודורש והולך לשיטתו על חנק שהוא חמור מסייף ולרבנן סקילה חמורה ודרשי לשיטתם על סייף ההוא חמור מחנק. ובבבלי לא נחתי למידרש כי האי:
ואין עדות לתינוק. בבבלי משני דלא תיקשי אמתני' דאהדרו ליה תשובה אחרת אלא דתרי מעשים היו ועל מעשה שהעיד שראה בגדלו אמרו לו מפני שלא היה ב"ד שבאותה שעה בקי:
לא מפני שהיא קלה וכו' ובהגהות ספרא מצאתי ברייתא זו בגי' נכונה וה"ג שם בפ' קדושים ר' יונתן אומר לא מפני שהיא קלה אלא מפני שנאמרה התם וכל מיתה שנאמרה סתם אינה אלא חנק ע"כ וה"ג בבבלי דף נ"ב ע"ב. ומתפרשין דברי ר' יונתן יותר בפשיטות וכר"ש סבירא ליה:
לכן צריכה בהעלם אחת. כדפרישית דהתם קאי וכדאמר ר' יוחנן בריש כריתות מנינא למה לי שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ולא מצינן לאוקמי הא דקאמר הכא שכן אפילו באשה אחת וכו' כהאי דר' אליעזר בכריתות דף ט"ו ע"א דקסבר הכי בא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחת דרהטת הסוגיא לא אתיא הכא אליבא דר"א והעיקר כדפרישית בפנים ומבואר מסוגיא דהכא דלא אמרינן חילוק חטאות אלא בשמות מחולקין או בגופין מחולקין אפי' בהעלם אחת וכן העלמות מחלקות אפי' בגוף א' ובשם א' כמבואר מש"ס דהתם לפי המסקנא ועיין בדיבור דלקמן:
רבי שמעון בריה דר' הלל בן פזי בעא וכו'. האי ספיקא דמספקא ליה בענין העלמות רבות הוי כעין דגרסי' בפ"ג דכריתות ד' י"ב ע"ב על המתני' אכל חלב וחלב בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ואמרי שם ואיכא דמקשי ליה הכי טעמא דהעלם אחת הא בשתי העלמות חייב שתים אמאי שם חלב אחד הוא א"ל אביי העלמות מחלקין והיינו דמספק' ליה לר"ש כאיכא דמקשי ופשיט ליה אבוה כדאביי וממתני' דכריתות ש"מ להא מדקתני לאשמעינן דמחולקין הו לחטאות אפי' עשאן בהעלם אחת א"כ ממילא שמעינן דהעלמות מחלקות אפי' בגוף אחד ושם אחד. והא דפשיט ליה ממתני' דאמרינן נמי דגופין מחלקין ולא תיקשי דילמא טעמא דמתני' דהתם משום דשמות מחולקות הן דהא ליתא דכבר שמעינן ממתני' דהכא דשמות מחלקין הן ומאי אתא לאשמעינן מתני' דכריתות אי לאו משום האי טעמא דגופין מחלקין הן והיינו נמי טעמא דלא פשיט ליה ממה דקתני להדיא במתני' בפ"ג דכריתות דף ט"ו אבל שמענו בבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת משום דגופין מחולקין הן דאיכא למימר דר"ג ור' יהושע דהשיבו התם בפשיטות כן אבל שמענו וכו' ג"כ על מתני' דריש כריתות דקתני מניינא הוא דקאי דשמעו לומר כן במשנתם כמו ששנה רבי לפנינו ועוד דממתני' דריש כריתות תרתי שמעינן מינה דגופין מחלקין וכן העלמות מחלקין כדאמרן ולפיכך פשיט ליה מהתם:
הוא בהעלם אחד והיא בחמשה העלמות. בפ"ב דכריתות שם תניא בהדיא כוותיה דר' יוחנן הכא הוא אינו חייב אלא אחת והיא חייבת על כל א' וא' וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה משגגות הל' ב':
שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת ערייה וכו'. מסוגיא דהכא משמע דשאר חייבי כריתות איצטריך להו למילף העראה מקרא בפני עצמן וכן לנדה בפני עצמה דלא דמיא לאינך דאינה אלא משום טומאה וקידושין תופסין בה משא"כ בשאר חייבי כריתות ובבבלי יבמות דף נ"ד ע"ב יליף כל חייבי כריתות מנדה לענין העראה מהקישא דר' יונה וצ"ל דהאי ש"ס לא ס"ל האי דרשא דהקישא דר' יונה דאל"כ קרא להעראה בשאר חייבי כריתות למה לי והכי מוכחא מסוגיא דהאי ש"ס ריש יבמות וע"ש:
למעט אשת אחיו מאמו. לאו מכרת קאמר אלא למעוטי מערירי ובהדיא חשיב אשת אחיו מאמו בריש יבמות בהדי חייבי כריתות דפוטרות מן החליצה וכו' כן פירשו התוס' שם בשם ה"ר משה בד"ה אשת אחיו מאמו:
שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את הכרת. והכי אמר ר' אלעזר א"ר הושעיה בבבלי מכות דף י"ד ע"ב וכן בריש כריתות ומשמע מהתם נמי דלפום האי דרשא לא איצטריך כרת באחותו לחלק כדאמר הכא אלא דאיצטריך אי לר' יצחק כדאית ליה לדונה בכרת ולא במלקות ולרבנן לומר שאין עונשין מן הדין ועיין בתוס' מכות שם ד"ה ה"ג רש"י וכו':
ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים בטומאה. בריש כריתות אמרינן דמדיצאו שלמים סייעתא הוא לר' יוחנן דאית ליה דבר שיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כיצד והנפש אשר תאכל וכו'. והכא מקשי ליה לר' יוחנן מהא גופה דאם נאמר ללמד על הכלל כולו יצא נימא דללמד לענין לחלק יצא כמו דאמרת באחותו והא בשלמים לא אמרינן הכי דיצאו לחלק על כל הקדשים וכדמסיים ר' חנינא להקושיא דמדתנן במעילה דמצטרפין זה עם זה ע"כ דאין חילוק חטאות בקדשים דהא כל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי כדאמרי' בפרק כלל גדול ד' ע"א ע"א ואמאי נימא ה"נ יחלוקו ולא יצטרפו ומיהו הך מילתא קיימא וכמסקנא דהתם דלענין ללמד על הכלל מה שלמים קדשי המזבח וכו' אמרינן שפיר אבל לענין לחלק לא אמרי' ובכרת באחותו נמי לא אמרי' דמשום לחלק יצאת דלא איצטריך אלא דנפקא לן לחלק מדרשא אחריתא וכדלעיל או מואל אשה לחלק על כל אשה ואשה כדאמר התם ועיין בדיבור דלעיל:
כלל בעשה ופרט בל"ת וכו'. פלוגתא דר' יוחנן ור"א בענין אם לוקין על חרישה בשביעית מתבאר בבבלי פ"ק דמ"ק דף ג' ע"א. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דשמטה הל' ב' כר' יוחנן דהכא דאין לוקין ומ"ש שם בהל' ד' דעל שאר עבודת הארץ מכין אותו מכת מרדות ומשמע דמדבריהן לגמרי הוא ואפי' בעשה לא הוי זהו כמסקנא דהכא דר' יוסי אומר אפי' בעשה אין בו. ובענין כלל בעשה ופרט בלא תעשה קאמר במ"ק שם דכ"ע לית להו דר' אבין א"ר אילעי דכלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. ועיין בתוס' שם שהגיה המהרש"א והכי איכא הגירסא בירושלמי דכלאים בפרק ח' וכו' ובגירסא שלפנינו ליכא הכי אלא דהגי' התם כמו בכאן ונהפוך הוא דלמ"ד אינו לוקה סבר לה דאינו נידון בכלל ופרט כמבואר הכא. וכפי הנראה כוונת התוס' בפי' רבינו חננאל ועל הגי' דהתם אמרו והגי' שם כלל ופרט וכלל וכגי' רש"י ז"ל ועל זה כתבו וה"נ לא הוי אלא כלל ופרט והכי איכא הגי' בפירוש ר"ח וכו' ואינו ענין לכאן ע"ש. ועיין עוד בתוס' פ' כלל גדול דף ע' ע"א ד"ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת וכו' שדקדקו על פי' רש"י ז"ל במה שכתב דהיכא דכלל בל"ת והפרט בעשה דאין דנין אותו בכלל ופרט וכתבו דלענין דבר שיצא בכלל לא מצינו בשום מקום. ופלוגתא דהנא משמע דלענין דבר שיצא בכלל פליגי ומסתייע לפי' רש"י דאתיא כר' יוחנן דס"ל דעיקר הטעם משום דהכלל בל"ת ופרט בעשה וכן לפי' השני שפי' רש"י שם והתוס' קיימו לזה דלא ילפינן מחריש וקציר משום דהוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין האי אזלא ככ"ע הכא כדמסיק דלענין חולקין דכ"ע לא פליגי דשני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כי פליגי לענין מלמדין ושם בענין לחלק איירי ומיהו לר' יוחנן דס"ל דאין מלמדין טעמא משום דהכלל בעשה ופרט בל"ת ומשמע דבעלמא ס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וכר' יהודה בפירקין דף ס"ז ע"ב וכבר כתבתי מזה בריש פ"ו דגזיר דסוגיא דהאי ש"ס כר' יהודה בהא ונהי דבאמת סוגית הש"ס דילן בעלמא דלא כר' יהודה מ"מ אין לנו הכרת לאוקמי סוגיא דהתם דלא כר' יהודה דהא התם לענין לחלק הוא ובזה כ"ע מודים ואפי' למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מודה הוא דלענין ללמד לחלק אין מלמדין כדאמר בהדיא הכא דלענין לחלק אין חולקין ולענין ללמד להקיש מלמדין וא"כ שפיר מצינו לאוקמי סוגיא דשבת דככ"ע אתיא ואפי' לר' יהודה ויש לנו לומר בזה דסוגיא דשבת בלאו הכי לא מצינן לאוקמי אליבא דר' יהודה משום דבההיא ברייתא קתני ל"ט מלאכות כדאמר דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני יכול וכו' ומבואר הוא דר' יהודה לא ס"ל ל"ט מלאכות כדאמר התם בדף ע"ה ע"ב חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה דמוסיף את השובט והמדקדק וכדאמר בהדיא בפ' הזורק דמוסיף אבות הוא וכבר כתבתי במקום אחר דטעמיה דר' יהודה דס"ל כמ"ד ממלאכת המשכן לחוד הוא דגמרינן לאבות מלאכות ולית ליה לדרשא דרבי ולא שום דרשה אחרת ואין כאן מקומו להאריך בזה ומיהו אכתי יש לדקדק בדברי התוס' דהתם דמדמין האי דחריש וקציר בענין לחלק לההיא דמכלתין באוב וידעוני ולא משמע הכא כן:
רבי יוחנן פתר מתני' יכול יהו לוקין על ידי חרישת בשביעית. בבבלי מ"ק שם גריס כי אתא רב דימי אמר יכול ילקה על תוספת ונסיב לה הש"ס לפטורה ומאי תוספת ר' אלעזר אומר חרישה וכו' וכתבו התוס' מיהא ליכא למימר תסתיים דר"א הוא דאמר אינו לוקה וכו' ע"ש ואי נמי וכו' שכתבו עיקר הוא. ובהדיא קאמר הכא איפכא דר' יוחנן הוא דאמר אינו לוקה ולמדנו מכאן כלל אחד דאף דנמצא בכמה וכמה מקומות בש"ס דמוחלפין הן דברי תנאים ואמוראים מגמרא דהכא לגמרא דילן ודברי גמרא דילן עיקר דמהדורא בתר' דילהון הוי ולפי הכלל הלכה כפלוני לגבי פלוני וזכרתי מזה כמה פעמים וכדאשכחן בכמה מקומות בש"ס קם אביי בשיטתיה דרבא ורבא בשיטתי' דאביי מכל מקום היכא דנמצא בש"ס כן אתא פלוני מארץ ישראל וקאמר וכו' בהא על רוב מקומות תפסו לנוסחת גמ' דבני מערבא לעיקר הלא תראה דכאן פסק הרמב"ם כר' יוחנן דהלכתא כוותיה לגבי ר"א תלמידו וכנוסחא דהכא דר' יוחנן הוא דאמר אין לוקין על החרישה:
מה העליה שהיא בעשה וכו' בזבחים דף ק"ז ע"א אמר רבא אמר ר' יונה אתיא שם שם וכו' וכתבו התוס' בפ"ק דכריתות דף ג' ע"ב מהקישא יליף. ור"ל דנ"מ דאין משיבין על ההיקש. והכ"מ מציין לדברי הרמב"ם בפ' י"ח ממעשה הקרבנות הל' ד' לההיא דזבחים ובהדיא כתב שם להקישא כההיא דכריתות וכדהכא:
נטע וזמר בשבת וכו'. הכא קאמר דלכ"ע חייב שתים אבל בבבלי פ' כלל גדול דף ע"ג ע"ב תנא הזורע והזומר והנוטע וכו' כולן מלאכה אתת הן מאי קמ"ל העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שבת מלבד בזומר וצריך לעצים חייב שתים כרב כהנא דהתם. ודע דהתוס' כתבו שם ד"ה משום זורע דאין להוכיח מכאן שצריך להתרות אתולדה משום אב וכו' וכתבו דמההיא דריש פ' תולין משום מאי מתרינן ביה ג"כ יש לדחות וכו' וכ"כ בריש ב"ק אבל בריש מ"ק ד"ה משום מאי מתרינן ביה כתבו בפשיטות דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרינן בו לא תעשה הך איסורא כדמפקינן בסנהדרין מקרא דצריך לפרש שם האיסור בהדיא. וכן נראה לכאורה מסוגיא דהאי ש"ס בהלכה דלקמן דקאמר שאם התרו בו משום אם וכו' אלא דיש לדחות דה"ק שאם התרו באחד מהם הוי התראה ולא שצריך דוקא להזכיר בפירוש שם העבירה אלא דגם אם התרו בו סתם חייב וכעין שפירשו לההיא דפ' תולין ובאמת דבפ' היו בודקין דף מ' ומ"א אינו מבואר בהדיא דצריך להזכיר שם האיסור בהתראה וע"ש ודבריהם דמ"ק צ"ע. וכבר כתבתי במקום אחר דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה דדעתו כדעת ר"ח ז"ל דאין צריך להתרות בפי' שם האיסור ובהל' שבת לא זכר מזה ומדבריו בפ"ז שם הל' ז' שכתב א"כ מה הפרש יש בין האבות והתולדות אין ביניהן הפרש אלא לענין קרבן בלבד וכו' משמע דאין נ"מ אחרת וא"צ לידע בהתראה בתולדה מאיזה אב היא. וכן נראה מדבריו בדין התראה בפ' י"ב מהל' סנהדרין הל' ב' שכתב כיצד מתרין בו אומרין לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות. הרי שלא הצריך להזכיר שם העבירה ולהודיעו מפני מה הוא חייב ועיין לעיל בפ' הנזכר מה שכתבתי מענין התראה:
שאם התרו בו משום אשת אב וכו'. עיין בדיבור דלעיל מה שכתבתי מזה ולקמן ד"ה הבא על אמו:
טעמא דר' יוחנן אמך היא וכו'. זהו כאביי התם בדף נ"ג ע"ב דלר' יהודה דמתני' לא שאר ליה בין ראויה לאביו בין אינה ראויה לאביו לעולם אינו מחייב אלא משום האם בלבד וקושית ר' בון כקושית אלא מעתה וכו' דהתם מלבד בהא דלקמן נשתנית הסוגיא באיזה לימוד ודרשה כמבואר בפנים ועיין בדיבור מה עבד לה וכו' דלקמן:
וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה. התוס' בדף נ"ד ע"א ד"ה הבא על אביו הביאו להאי קושיא ופירוקא. והא דלא אקשי ליה כה"ג ברישא דמתני' דכריתות הבא על האם ועל אשת האב והרי על האם חייב שתים כרבנן דהכא משום דיש לומר בפלוגתא לא קמיירי אבל בהבא על אביו חייב שתים אפי' ר' יהודה מודה כדקאמר התם:
מה עבד לה ר' ישמעאל וכו'. כבר בארתי בפנים דמה עבד לה קמא צריך לגרוס איפכא מה עבד לה ר"ע וכו' ולית לר' ישמעאל וכו'. וסוגיא זו מסוגיות הקשות שבש"ס הזה והרבה טרחתי בה ליישבה על אופניה והעומד על הסוגיא בבבלי שם ויראה בסוגיא זו יבין מאליו. ודע בזה שפרשתי הא דקאמר לקמן לא מסתברא דדריש אהן קרייא וכו' בהא אזלא טעמיה דר' יהודה כעין דמפרש רבא התם ובהא סלקא טעם פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן כדהתם דר' יהודה הוא דס"ל למידרש כדרשת ר"ע דהכא דערות אביך אשת אביך היא ורבנן כר' ישמעאל דהכא דערות אביך אביך ממש הוא וכל חד וחד לפי טעמו וכמבואר בפנים. ולא נשאר לי לבאר בענין זה ובפירו' הסוגיא שפירשתי כ"א זה דלא יקשה על המעיין בהא דקאמר הכא במה עבד לה בתרא דשם שייך שפיר למיגרס ר' ישמעאל וכמבואר וקאמר פתר לה לאחר מיתה ולא מיתפרשא אלא על אמו כמוכרח מהסוגיא ומהא דקאמר ולית לר"ע כן ערות אביך וערות אמך וכו'. ולכאורה קשה הוא לומר כן דמהיכי תיתי הוה אמינא באמו לחלק בין חיי האב ובין לאחר מיתה ולא קאמר התם דאיצטריך להא אלא באשת אב דס"ד אמינא לחלק וכדקאמר גם הכא בפתר לה לאחר מיתה דלעיל ולהסיר תמיה זו מהמעיין אעתיק הברייתא דספרא מה שמצאתי והנה היא כתובה בפסיקתא רבתא הנקרא בשם סיפרי זוטא בפ' אחרי מות וז"ל ערות אביך וערות אמך אביך ממש מלמד שחייב עליו שתים משום זכר ומשום ערות האב וערות אמך זו האם לא אגלה בין בחיי האב בין אחר מיתת האב אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שנים משום אמו ומשום אשת האב דברי ר' יהודה. ד"א אמך היא בין מן האונסים בין מן הנשואין ערות אשת אביך זו אשת האב אע"פ שנתגרשה הימנו לא תגלה ערותה ערות אביך היא אפילו לאחר מיתת אביך ע"כ. וא"כ מצינו בהדיא בברייתא דדריש מאמך היא לא תגלה ערותה לרבות לאם לאחר מיתת האב ומהיא מיעוטא כדאמרי' אליבא דר' יהודה ומערות אביך היא דכתיב גבי אשת אב לרבות אשת אב לאחר מיתה. והרואה יראה דכונה סוגיא דהכא לסברת ר' זעירא דמוקי הא דמפרש ר' יוחנן אליבא דר' יהודה כסברת ר' ישמעאל דאמר ערות אביך אביך ממש אזלא כהך ברייתא דפסיקתא ואליבא דר' יהודה ומה דדחה לה הש"ס הכא וקאמר לא מסתברא וכו' אזלא כהך ברייתא דהובאה התם בסוגיא ואליבא דרבי יהודה ומצאתיה כתובה בהגהת סיפרא וכדפי' רבא שם ורבנן דמתני' סברי כרבי ישמעאל בפירושא דערות אביך וכמבואר:
הבא על אמו מהו שהוא חייב עליה משום אשת איש וכו'. הא דקאמר לעיל ויתרו בו משום אשת איש ומוקי לה בפנויה אזלא כפשיטות דהכא מעיקרא תא חמי וכו' והמסקנא כהא דהתיב ר' יוסי וכו' דהא ממתני' לא שמענו כן וכן לא הוזכר התם בגמרא איסור אשת איש גבי אמו וכן לא הזכיר הרמב"ם ז"ל איסור אשת איש גבי אמו. וטעמא דבשלמא גבי אשת אב באין שני האיסורין כאחד איסור אשת האב ואיסור אשת איש אבל באמו כיון דעל אמו שאינה אשת אביו נמי מיחייב ואם אנס אשה והוליד ממנה בן חל על זה הבן איסור אמו ואם אח"כ נשאה זה חל עליה איסור אשת האב מגזירת הכתוב דכל א' וא' לאו בפני עצמו הוא ובפירוש רבתה התורה לאיסור אשת אב באמו וכדדרשינן אליבא דרבנן בהסוגיא אבל איסור אשת איש לא חיילא עליה ודע דדעת רש"י ז"ל דאיסור אשת איש איסור מוסיף הוא דאיתוסיף בה איסורא לגבי כ"ע כ"כ בפ"ג דיבמות דף ל"ב ע"ב ד"ה מודה ר' יוסי באיסור מוסיף וכ"כ עוד בפ' הנשרפין דף פ"א ע"ב ד"ה א"ל אדא ברי וכו' אבל בתוס' ישנים בכריתות דף י"ד ע"ב ד"ה מודה ר' יוסי באיסור מוסיף כתבו דוקא באיסור חמור על איסור קל אבל אשת איש דבחנק לא חיילא אשריפה ואסקילה ע"ש ויש להסתפק אם זהו דעת הרמב"ם ז"ל באיסור מוסיף דפסק כן בפי"ז מא"ב וכ"כ בפ"ד מהל' שגגות וכתב שם בהל' ב' יש בועל בעילה אחת וכו' ועבר יצחק ויבמה וכו' נוסף בה איסור ליעקב משום אשת אביו ומשום אשת איש ששני האסורין באו כאחת. מזה משמע דעכ"פ נוסף בו איסור אשת איש על איסור אשת אחיו ואשת אחי אביו שהי' עליו בתחלה כדחשיב התם אלא דלענין אמו משמע דס"ל דאין איסור אשת איש נוסף עליה ויש לדון דבהל' שגגות בשאר איסורין מיירי שם וכך הם דבריו בריש פ"ב מא"ב אשת אביו ואשת בנו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ארבעתן ערוה עליו לעולם וכו' ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה חייב שתים משום שאר בשר ומשום אשת איש שהרי שני האיסורין באין כאחד לפיכך הבא על אמו שהיא אשת אביו חייב שתים בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו אחת משום אמו ואחת משום אשת אביו. דיקדק הוא ז"ל וחזר כתב אחת משום אמו וכו' ר"ל דלעולם אינו חייב אלא משום שתים אלו ואפי' בחיי אביו ואינו חייב משום אשת איש ועיין בלח"מ שהקשה למה לא כתב משום א"א. ולענ"ד דס"ל דאינו חייב משום אשת איש גבי אמו כמסקנא דהכא וכטעמא שכתבתי הואיל ואמו בלא אשת אביו נמי חייב עליה הלכך איסור א"א לא הוי איסור מוסיף לגבי אמו והיינו נמי שכתב לפיכך הבא על אמו וכו' לומר דטעם דחייב לעיל שתים באלו הארבעה מפני ששני האיסורין באים כאחת לפיכך הבא על אמו וכו' כלומר לא משכחת לה דחייב עניה משום א"א ואפי' נולד מאמו שהיא אשת אביו לא אמרינן בזה שבאין עליו כאחת כדאמר הכא דהואיל דלענין מיתה חל עליו החמורה בשוגג נמי אין אתה תופסו אלא בחמורה ואיסור אשת אב שאני דכבר גלה לנו הכתוב ואם איסור אמו בא עליו בתחלה כגון שנולד מאנוסת אביו תו לא אתי איסור א"א וחיילא עלי' כ"א דוקא איסור אשת אב וכדאמרן דהתיב ר' יוסי עלה דאשת איש גבי אמו כדדייק ממתני' ואע"ג דלענין כלתו לא קיימא כוותיה אלא כדתנן במתני' מ"מ לענין אמו קיימא כוותיה וכללא דמילתא וטעמיה דלא אמרי' דאתי איסורא דאשת איש וחיילא אלא לגבי איסורא דאישות אבל לא לגבי אמו דלא חלייא באישות מלבד איסור אשת אב אגזירת הכתוב ואחר שדקדקתי בכל המקומות שכתב הוא ז"ל מענין איסור מוסיף נלענ"ד שדעתי ז"ל כן הוא ומטעמים המבוארים:
הבא על אחותו וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי בפ"ב דיבמות דף כ"ב ע"ב ופסק הרמב"ם ז"ל בא"ב שם כהת"ק:
הבא על הזכר. התיו"ט תמה למאי נפקא מינה נקט לה הכא ולמאי דפירשתי בפנים ניחא והא קמ"ל דתנא דמתני' כר' ישמעאל ס"ל וכדאשכחן בסתמא דמתני' דריש כריתות דקאמר התם בדף ג' ע"א דחשיב ליה הבא על הזכר והביא זכר עליו וס"ל כר' ישמעאל דחייב שתים וכן ס"ל בהבא על הבהמה כוותיה דנפקא לן מהאי קרא גופיה אזהרה לנשכב. והתם פריך אי הכי ניתני נמי הבא על הבהמה והביא הבהמה עליו הא אמר אביי אף לר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת דכי כתיב לא יהיה קדש בגבר' כתיב וזהו לפי מסקנת הש"ס דהתם בפרקין דף נ"ד ע"ב דמסיק ליה כאביי בדרשת ר' ישמעאל בנשכב לבהמה דלא נפקא ליה מלא יהיה קדש אלא באם אינו ענין מכל שוכב וכו' ולעיל גבי זכר נקט בכריתות כר' אבהו משום דבהא לא פליג אביי אדר' אבהו וכולי עלמא ס"ל אליבא דר' ישמעאל דחייב שתים ולכאורה אליבא דר' יוחנן דכריתות דמפרש למתני' דהתם דרישא כר' ישמעאל היא הוה קשה למאי דפרישית טעמא דמתני' דהכא דנקט כאן הבא על הזכר בהדי הבא על הבהמה דזה אתיא אליבא דר' אבהו לר' ישמעאל בענין דרשת נשכב לבהמה והא החם סתם לן תנא כאביי לר' ישמעאל אבל באמת לפי מסקנת הש"ס דכריתות בענין אוקמתא דמתני' דהתם לק"מ דהא מסיק התם כר"א משמיה דרב דתנא תני ל"ג חטאות ותני אינך לסיימינהו לכריתות וכדמכריח הש"ס שם מדקתני פסח ומילה במתני' ולפ"ז רישא דמתני' דהתם ככ"ע אתייא דלא נחית התנא למניינא בחטאות אלא באלו שלשים ושלשה דחשיב בגברי וע"ש והשתא שפיר מצינו למימר דתנא דידן דהכא כרבי ישמעאל ס"ל וכדמפרש ר' אבהו לטעמיה ותו לא קשיא רומיא דסתמי אהדדי. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שגגות הל' א' פסק כר"ע דפליג בברייתא אדר' ישמעאל והלכתא כוותיה ולא הוי למאי דפרישית כסתם במתני' ומחלוקת בברייתא דאמרינן בפ' החולץ דף מ"ב ע"ב דהלכה כסתם דהא מיהת לא סתם לן תנא בהדיא כרבי ישמעאל:
שכב את הבהמה ונשכב הימנה וכו' חייב שתים. האי תלמודא ס"ל הואיל וחלוקין במקראות גבי עונש הן אבל התם קאמר אביי דאפי' לר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת דקדש בגברי כתיב וכמה שהוזכר לעיל:
שכב שני זכרים כאחת. כלומר בהעלם אחת וסברת דהאי תלמודא אזלא כהאי דאמרינן מעיקרא בכריתות דף ט"ו ע"א גבי בא על חמש נשיו נדות דחייב על כל א' וא' מפני שהוא גרס להן אבל התם אידחי ליה האי טעמא ולא אמרינן הוא גרס להן אלא דטעמא הוי מפני שגופין מחולקין הן וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שגגות כהאי דהכא דהיכא דהמעשה היה בשני זכרים ובשתי בהמות חייב שתים אפי' בהעלם א' ומטעמא דגופין מחולקין ועיין לעיל בשמעתתא דאלו הן הנסקלין מ"ש מענין זה:
לעולם אין מתחייב עליה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד. זהו כשמואל התם דף ב"ד ע"ב אבל המסקנא כרב דאמר דהנשכב צריך שיהיה בן ט' שנים ויום א' כדיליף שם:
את יליף הריגה מהריגה וכו'. התם בדף הנזכר מייתי ברייתא דיליף תהרוגו דכתיב ברובע לבהמה מתהרגנו דגבי מסית וצ"ע אמאי לא גמיר מוהרגת דקרא דבתריה דכתב שם דמיהם בם וכדמשמע דיליף הכא כן:
הגע עצמך שבא עליה שוגג וכו'. התם בדף נ"ה ע"ב בעיא דלא איפשיטא היא אם תקלה וקלון בעינן או דילמא קלון אע"פ שאין תקלה ופסק הרמב"ם בפ' א' מא"ב הני י"ח דפטורה אם בא עליה בשוגג וכן היא המסקנא דהכא דאף דנראה מדברי ר' בא בר ממל דקאמר בפשיטות דהיא נסקלת מ"מ הא לא קאי וכדאקשי ליה ר' שמעון כדפרישית ואם דיש לפרש דר' שמעון על מתני' קאי אמאי תלי בתקלה שמעינן מיהת דהוכחה גדולה וראיה גמורה דתקלה לחוד לא סגי מדפטורה בחרש בה בשבת ותקלה וקלון בעינן דכי היכי דלא סגי בתחלה בלא קלון ה"נ בקלון בלא תקלה פטורה וכדנראה דמסיק לית לך וכו' וזהו במזיד הוא דשייך וכדמישתעי בהאי קרא דאייתי:
וברבי ישמעאל וכו' אם על הדיינים הוא מוזהר לכ"ש על הכינוים וכו'. למאי דיליף הכא הוי קשה דהא אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין אלא דכבר כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות סי' קצ"ה והביאו הכ"מ בריש פ"ז מהל' ממרים דבכל מקום שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין. או מן הלאו שבכללות. והה"מ בריש פ"ב מהל' מ"א כתב עוד כלל אחר בעניו אזהרה מן הדין דכל היכא שיש איסור המפורש בתורה בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלו לבא מק"ו. אבל בבבלי גבי המקלל אביו ואמו בדף ס"ו ע"א מייתי לה פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר' ישמעאל סבר אלהים חול ור"ע סבר אלהים קודש ומסיק התם דלכ"ע ילפינן מכאן אזהרה למברך את השם מדכתיב לא תקלל ולא כתיב לא תקל ש"מ תרתי:
אית תניי תני על הכינויים באזהרה וכרת וכו'. אם המגדף הוא בכרת תליא בפלוגתא דפליגי בברייתא בכריתות דף ז' ע"ב אם מגדף דקרא דכתיב את ה' הוא מגדף ונכרתה בעובד ע"ז הכתוב מדבר או ליתן כרת למברך את השם וכן פליגי הכא בריש הלכ' דלקמן ומשמע שם בכריתות דאפי' למ"ד בע"ז הכתוב מדבר נפקא לן כרת למברך את השם דגמר חטאו מחטאו ישא דכתיב גבי פסח ע"ש וכפי גי' רש"י ז"ל וכן. משמע בפ' מי שהיה טמא דף צ"ג ע"ב אבל נראה שאין דעת הרמב"ם ז"ל כן שלא כתב בפ"ב מהל' עכו"ם הל' ז' אלא על שם המיוחד בסקילה ועל הכינוים באזהרה כדעת חכמים בבבלי פרקין. דף נ"ו ע"א ולא הזכיר כרת לא שם ולא במקום אחר וכדעתו ז"ל דמגדף דקרא בעובד ע"ז כדכתב שם לעיל ובפ' ט"ו דסנהדרין והזכרתי לעיל פ"ה הלכה ו' ד"ה מה המגדף ע"ש. ואם זה היה ברור דדעתו ז"ל דמגדף אינו צריך התראה כמו שרצה הכ"מ בהל' עכו"ם שם בהל' ט' לפרש דבריו א"כ מוכרח הוא שאין המגדף בכרת שהרי למ"ד מגדף במיתה וכרת ע"כ צריך לומר מיתה היכא דאתרו ביה וכרת היכא דלא אתרו ביה כמו בכל מקום דאית ביה מיתה וכרת וכדאמרינן התם בפרקין דף ס' ע"ב גבי זובח לעכו"ם הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר ופריך בר כרת הוא ס"ד אמינא כי אתרו ביה קטלא כי לא אתרו ביה כרת ע"כ וכן אנו צריכין לפרש למ"ד הכא על שם המיוחד במיתה וכרת. אלא דעדיין הדבר בספק לדעתו ז"ל אם מגדף בעי התראה או לאו ולא הוזכר בדבריו בפירוש אלא גבי עדים זוממין שאין צריכין התראה כמ"ש בפ' י"ח מהל' עדות הל' ד'. ולדברי התוס' בפרקין בשמעתין ד"ה איש כי יקלל וכו' ובדיבור דלקמן משמע דמפרשי בפשיטות לסוגיא דמי שהיה דהא דכ"ע ס"ל מגדף בכרת למברך לכינוי הוא דלית ביה מיתה אבל כרת איכא ונראה דגם דעת הרמב"ם ז"ל לפרש סוגיא הנזכרת כן והשתא מגדף על הכינוי אית ביה כרת וכל מקום שתמצא מגדף בכרת בכה"ג הוי אבל על שם המיוחד דאית ביה מיתה לית ביה כרת וכהאי אית תניי דהכא ושוב אין לנו הכרת דמגדף בעי התראה. ועיין במה שמשיג הראב"ד ז"ל בפ' עשרים מהל' עדות הל' ד'. ולדברי הרמב"ם אפשר דאה"נ שא"צ התראה:
ואמרין ליה גדף וכו'. הרמב"ם ז"ל שם בהל' ח' סתם דבריו וכתב כלשון המשנה אמור מה ששמעת בפירוש. ומה שכתב התוי"ט בזה דקושית הש"ס דהכא ל"ק אין דבריו מוכרחים וכי היאך נלמד ממחיקת השם בסוטה שא"א כלל בענין אחר אבל הכא אפשר כדמפרש האי ש"ס ולכאורה יש להכריח כן מדאמרינן אחד השומע מפי השומע וכו' כדלקמן וכן התם בדף ס' ע"א ונלמד ממתני' ואי אמרת דבפירוש ממש קאמר העד א"כ לאו שומע מפי שומע הוא אלא שהן שומעין בפירוש לברכת השם אלא דיש לדחות דהרי אין העד מתכוין לברכת השם. שוב מצאתי בחידושי הר"ן ז"ל שכתב לדחות כן:
מיכן לדיינין שקבלו עדותן עומדין שדינן דין. הריב"ש בתשובה סי' רס"ו הביא להא ולמד מכאן דמה שאמרו הדיינין בישיבה והעדים בעמיד' דוקא לכתחילה אמרו וכן הא דאמרו בפ"ב דזבחים מה ליושב שכן פסיל לעדות לכתחילה הוא דפסול והביאו מקצתו הב"י סי' כ"ח וכן פסק בש"ע שם וכן התוס' בזבחים שם הביאו לזה וכצ"ל שם בדבריהם ומשמע מהתם דכי היכא דאין עיכובא בישיבת הדיינים אע"פ שיש להם לישב מן התורה ה"נ אין עיכובא בעמידת העדים וכו' ע"ש דכתב ומשמע התם ולא הוזכר הכא כלל מענין עמידת העדים. ובפ' מי שאחזו גרסינן בהאי תלמודא סוף הלכ' א' אדם מעיד עדותו מיושב וכתבתי שם דהאי פליגא אבבלי דפוסל לכתחילה ובחידושי הרשב"א ז"ל פ"ד דשבועות מצאתי שהיתה לו גירסא אתרת שם דגריס אמר ר"ל מעידין מיושב ופירש דאקורדיקוס התם דלעיל קאי ובקורדייקוס הוי דיעבד וא"כ היינו כשיטת הבבלי:
מיכן לעד שהעיד עדותו השני אומר אף אני כמוהו. הכי אמר ר"ל התם בפרקין שם ש"מ אף אני כמוהו כשר בד"מ ובד"ל ומעלה הוא דעביד רבנן וכו'. ודעת הפוסקים לפרש הא דקאמר ומעלה עבדי רבנן אד"מ נמי קאי הביאם הב"י שם אלא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' עשרים מהל' עדות הלכה ד' משמע שאף בד"נ אם אמר אף אני כמוהו דנין ע"פ עדותו ומעלה לכתחילה הוא דעבוד ע"ש:
מאן דאמר ישראל היה אין קורעין. זהו כרב יהודה אמר שמואל שם דא"ת רבשקה ישראל מומר היה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' עכו"ם שם ומבוארים דבריו שם בכ"מ בשם תשובת מהרי"ק אלא במ"ש הכ"מ שלמד שקורעין על כינוים מהא דר"ל דהכא איכא למידק דא"כ היה לו ז"ל לכתוב אף בזמן הזה ואם נאמר דר"ל מחמיר על נפשו היה שהרי אין קורעין על קללת העכו"ם א"כ לענין כינוים נמי נימא הכי ואי ר"ל דהכא מדינא עבד ולא מצד חומרא וכדמשמע מדפשיט הכא מהאי עובדא א"כ ס"ל דאפי' על קללת העכו"ם קורעין וכמ"ד רבשקה עכו"ם היה וא"כ היינו דר' חיים בתרווייהו ומ"ט לא פסק בזה כוותיה ונראה דבכינוים הוא דפסק כר' חייה וכן לענין זמן הזה וכר' יוחנן דהכא אלא בקללת העכו"ם סמך עצמו על מ"ד הכא רבשקה ישראל הוה וכשמואל דהתם וכדברי מהרי"ק ז"ל בזה:
משל. למה הדבר דומה. ר"ש ב"א אומר לשנים שהיו יושבין וכו'. ובכריתות דף ז' ע"ב גרסינן את ה' הוא מגדף איסי בן יהודה אומר כאדם שאומר לחבירו גירפתה הקערה וחיסרתיה קסבר מגדף מברך את השם הוא ר"א בן עזריה אומר כאדם האומר לחבירו גירפתה את הקערה ולא חיסרתה קסבר מגדף היינו עובד ע"ז ופירש רש"י ז"ל כגון משורר ומזמר לע"ז דלאו מילחא רבה היא כולי האי וכן פירש עוד בפירקין דף ס"ד ע"ב והרמב"ם ז"ל אין דעתו כן וכמה שכבר הזכרתי בהלכה דלעיל ובפ"ה הלכה ו' ד"ה מה המגדף שכתב בהדיא בפ' ט"ו מסנהדרין הלכה ו' ובעובד ע"ז נאמר את ה' הוא מגדף והתם בעובד ע"ז דחייב סקילה מישתעי ולא במזמר לע"ז ונראה דדבריו הם לפי תניא אידך דגרס התם ר' אלעזר בן עזריה אומר בעובד ע"ז הכתוב מדבר וחכ"א לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם ובהא פליגי דלתניא אידך סובר ר"א בן עזריה דבעובד ע"ז ממש מישתעי בדבר שחייב עליו מיתה והוי כמגדף דאינו משייר אחריו כלום כדהכא והא דלא פסק כחכמים משום דחכמים דמתני' דכריתות כר"א בן עזריה סברי וכגירסת רש"י ז"ל שם דאמרי ליה רבנן לר"ע מי סברת מגדף דקרא היינו מברך את השם מגדף היינו עובד ע"ז והא דקתני במתני' וחכ"א אף המגדף וכו' הכי קאמרי אף המגדף דידך המברך את השם שאתה קורא אותו מגדף. ע"כ. ובהכי ניחא נמי גם לר' יוחנן האי פירושא דאף המגדף דאלו לפירושא דלעיל שם בגמרא דאמרו ליה רבנן לר"ע מאי שנא דלא שנית ידעוני דלית ביה מעשה מגדף נמי לית ביה מעשה האי לא אזלא אלא אליבא דר"ל דקאמר התם לעיל וכן בפרקין דף ס"ה ע"א דטעמא דלא נקע התנא ידעוני בכריתות משום דלית ביה מעשה דאלו לר' יוחנן דקאמר דטעמא משום דאוב וידעוני שניהם בלאו אחד נאמרו א"כ קשה מאי אף דקאמרי חכמים וכמו שהקשה רש"י ז"ל שם תימא לי ולר' יוחנן וכו' מאי אף דקתני במתני' ע"ש וצ"ל דרבי יוחנן ס"ל פירושא דאף במתני' כהאי ברייתא דלקמן וכדהוזכר לעיל לפי גירסת רש"י ז"ל. ובעיקר פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בהאי טעמא דלא תני ידעוני בכריתות לא פסק הרמב"ם ז"ל כוותיה דר' יוחנן שהרי בפ"א משגגות הל' ב' מנה לבעל אוב ולבעל ידעוני לשתים ולענין חילוק חטאות ג"כ כמ"ש שם בריש פ"ד אפילו עשה המ"ג אלו ששנינו בהעלם אחד חייב מ"ג חטאות וזהו דלא כר' יוחנן ונראה דהיינו טעמיה משום דר' יוחנן לא קאמר הכי אלא אליבא דר"ע כדקאמר התם מאן תנא כריתות ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה וס"ל דטעמא דבלאו א' נאמרו אליבא דר"ע הוא דאמרי' הכי אבל חכמים פליגי עליה בהא כמו דפליגי בענין מעשה דס"ל דלענין קרבן בעינן מעשה וידעוני דמנה הוא ז"ל בחייבי חטאות היינו בגוונא דאית בי' מעשה כמו שדקדק וכתב שם בעל ידעוני במעשה וכמה שרמז הוא ז"ל בפ"ו מהל' עובדי כוכבים דתרי גווני ידעוני איכא שכתב שם בהל' ב' כיצד מעשה ידעוני מניח עצם עוף ששמה ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים וכו' והראשון לית ביה מעשה וכמו שמפורש לקמן בהלכה דאוב וידעוני כדפי' רש"י ז"ל שם ומקטיר וכו' אית ביה מעשה. ודע דמ"ש חייב מ"ג חטאות צ"ל דלאו דוקא נקט מ"ג דהא חשיב שם האשה שמביאה עליה את הבהמה ולא משכחת לה כולהו בחד וכעין דמקשה הש"ס בכריתות דף ג' ע"א תנא במאי קא חשיב אי בגברי דל האשה נרבעת ואי בנשי דל מינהון הבא על הזכר ועל הבהמה אלא דר"ל כל החטאות שאתה מוצא שיתחייב בו האדם העושה אותן מתחייב אפי' בהעלם אחד:
מטי תנה לקדשים. כדפרישית בפנים וכעין דפריך לה בפ' השוחט והמעלה דף ק"ו ע"ח דדריש מלא יזבחו אזהרה לשוחט קדשים בחוץ האי מיבעי ליה לכדר"א דאמר מנין לזובח בהמה למרקוליס וכו' כדר' שמואל דהכא והתם קאמר קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד והאי מילתא לא משמע ליה להאי ש"ס הכא:
זיבח לה טלה בעל מום חייב. בבבלי ע"ז דף נ"א ע"א קאמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שהוא פטור שנא' זובח לאלהים יחרם וכו' לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומסיק התם דבמחוסר אבר קאמר אבל בדוקין שבעין חייב וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מעכו"ם הל' ד' דוקא במחוסר אבר פטור וא"כ מצינן לאוקמי להא דר' יוחנן דהכא בדוקין שבעין ואע"ג דדריש מכל לה' אלהיכם לא תעשון כן ומחוסר אבר נמי במשמע מ"מ סמכי' נמי אקרא דזובח וכו' ולא מרבינן מלא תעשון אלא מה דאסור נמי לדידן לעבודת פנים והיינו דוקין שבעין:
לאיזה דבר נאמר השתחויה וכו' שאינן מעשה. ויש לפרש נמי דה"ק המגפף והמנשק שאינן מעשה מנין כלומר מאחר דהשתחויה בעצמה לגופה איצטריך א"כ מנין לנו עוד לרבות את אלו וכן נראה מסוף ההלכה דמנין אדלעיל קאי והיינו הך דפרישית בפנים ולפ"ז ל"ג לאומר אלי וכו' אלא והאומר וציונא דמתני' היא ועיין לקמן דיבור המתחיל מה בין המעלה והמוריד קומתו:
הייתי אומר מה שבימים יהו אסורין וכו'. מבואר בפנים ואתיא כמסקנת הש"ס פ' אלו טרפות דף ס"ז ע"א דמיעט בורות שיחין ומערות להיתירא וכו' ורש"י ז"ל פי' שם בהא דמסיק מרבה חריצין ונעיציץ לאיסורא נעיצין רחבין כגון אותן שעושין לביברי דגים ומהכא משמע דמדמי גיגיות וביברים להדדי ובגיגיות לכ"ע להיתירא הוא ואפשר דלמאי דכתבו התוס' שם דלמאן דדריש לעיל כללי ופרטי מרבה מתאכלו להיתירא אפילו חריצין ונעיצין שאינן עצורין בכלים כיון דאינן נובעים א"כ סוגיא דהכא ניחא דאזלא כמאן דדריש כללי ופרטי:
מחלוקת רבי וחכמים. נראה דר"ע וחכמים גרסינן דמצינו בהדיא דפליגי בכריתות אי בעינן מעשה בקרבן או לא וכדאמר ר"ל בבלי פרקין ד' ס"ה ע"א מאן תנא השתחויה ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה:
מה בין המעלה והמוריד קומתו וכו'. למאי דפרישית בפנים אתייא הא דר' יוחנן כדמסיק איהו בפרקין שם דאע"ג דעקימת שפתיו לא הוי מעשה לרבנן כפיפת קומתו הוי מעשה והא דקאמר לעיל השתחויה אין בה מעשה אליבא דר"ל אתיא וכן נראה דהאי דלעיל מקצתה מסוגיא דריש פ"ו דנזיר היא והתם כולא סוגיא אליבא דר"ל היא וכבר בארתי שם דהך סוגיא דנזיר לא ס"ל ג"כ חילוק עבודות בע"ז בהעלם אחת ובבבלי מסיק דיש חילוק עבודות בע"ז ודלא כר' אמי ושם מבואר דכל חד לשיטתיה אזיל וע"ש:
תני היה מושכו ומעבירו. כדפרישית וכדמסיק לקמן מפני שהעביר את עצמו אבל אם היה מושך בו ומעבירו חייב. וזהו דרך העברה דקאמר התם בפרקין דף ס"ד ע"ב. ולאפוקי אם העבירו ברגל כדתני בברייתא הכא וכן התם דפטור והיינו אם העביר בנו ברגל שהלך עמו דהא הוא דממעטינן דלאו דרך העברה היא אבל אביו פשיטא דברגליו הוא עובר ומושך בנו דרך העברה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ו' מהלכות ע"ז הלכה ד' אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור בנו למולך ויעבירו ברגליו באש דרך העברה. ור"ל שהאב הולך ועובר ברגל הוא ומעבירו לבנו דרך העבר' שמושכו כדאמר הכא ומשום שאינו מתחייב עד שיעבירו האב בעצמו אחר שמסרו בתחלה להכומרים כדאמר הכא עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו וכדכתב הרמב"ם שם לעיל ואבי הבן הוא שמעביר בנו וכו' והיינו נמי דאמר ומעבירו ברגליו ועל האב קאי ולאשמעינן דדרך העברה בעינן בבנו ודבריו כדברי הברייתא וכדרב יהודה דהתם וכדמשמע מהכא וא"צ למה שנדחק הכ"מ לפרש דיעבירו ברגליו מצד רגלו קאמר. ודקא מפרש הכא לר"א בר"ש בהוא דאעבריה מזקר והיינו כדרבא דהתם במשוורת' דפוריא ולפי פי' רש"י ז"ל וזהו ג"כ בכלל דרך העברה והכל לפי מנהגם הוא מתחייב ולאפוקי להעברת בנו ברגל או לעצמו אליבא דר"א בר"ש דההיא לאו דרך העברה כלל היא:
טבח ולא מכר וכו'. ע"כ לענין שליחות מיתפרשא דבהדיא כתיב וטבחו או מכרו והכי אשכחן בהדיא בפ' ארבעה שומרין בהלכה ג' דקאמר התם אליבא דר' יוחנן דאינו מתחייב בטובח על ידי אחר וע"ש ד"ה תיפתר בששחטו אחר וזהו לגי' דהאי תלמודא. אבל בבבלי מרובה דף ע"א ע"א גריס דלדברי הכל בין לחזקיה ובין לר' יותנן מיחייב בטובח ע"י אחר כדדרשי התם מקראי ונראה דמהאי טעמא לא חש ר' זעירא להשיבו דמקובל היה דהתם כ"ע לא פליגי בהא ומהיקישא דמכירה א"נ מאו דכתיב או מתחת לרבות השליח כדאמר התם ושאני הכא דמכיון דדרשינן העברה העברה לג"ש ילפינן נמי מהתם דמעביר בנו כתיב ועד שיעבירו הוא בעצמו לבנו:
לרבות שאר עובד כוכבים לבנים ולבנות וכו. כבר יישבתי הסוגיא בפנים ומבואר הוא במאי דאמר אתייא דר"א בר"ש כשיטת ר"ש אביו וכו' וכן הא דלקמן ולמאי דמסיק דעל דרבנן איתאמרת אזלא כסוגיא דהתם בהא דלרבנן דוקא איתרבו שאר ע"ז לעבודת מולך ולא לר"א בר"ש ופסק הרמב"ם ז"ל שם כר"א בר"ש דסתמא דמתני' אתיא כוותיה:
אזהרה לבעל אוב מנין אל תפנו אל האובות. כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מעובדי כוכבים הל' ב' ומכאן הוא דלמד וכפי' התוס' במתני' וכדאמר הכא לקמן דאזהרה להנשאל בהם מקרא דלא ימצא בך נפקא דכתיב התם ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים כדכתב בפ' י"א הל' י"ד ובת"כ שציין הכ"מ לא מצאתיה ולא בהגהת ספרא ולא בפסיקתא רבתי ויש נ"מ בזה כדכתבו התוס' לענין כרת ועוד דאליבא דר' יוחנן דאמר שניהם בלאו א' נאמרו ואי אזהרה לבעל אוב וידעוני בעצמו מלא ימצא בך נפקא כדפי' רש"י ז"ל א"כ בהאי קרא גופיה כתוב נמי מעביר בנו ובתו באש וקוסם וגו' ורש"י בעצמו פי' בההיא דר' יוחנן מקרא דאל תפנו וכן ראיתי בסמ"ג לאוין ל"ו שכתב ורש"י פי' אזהרה לנשאל מאל תפנו ואי אפשר לומר כן שהרי בפונה יש כרת של' והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' והכרתי ושנינו בפ' ארבע מיתות שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהן באזהרה בלבד. וכ"כ בסמ"ק מצוה ק"כ:
רבי חזקיה בשם ריש לקיש מפני שנכללו כולם בלאו אחד. והתם גריס לה אליבא דר' יוחנן דאמר הכי וכבר בארתי בהלכה דלעיל טעמיה דהרמב"ם ז"ל במאי דלא פסק כר' יוחנן וכטעמיה וכן במה דשייך בענינא דאוב וידעוני בסוגיא דכריתות תמצא לעיל בד"ה משל וכו' וע"ש:
קרייא מסייע למ"ד אוב זה המעל' בזכורו וכו' דכתיב קסמי נא לי. וזה מסייע לפרש"י שמושיב המת על זכורו ומתורץ דיקדוק התוספות דף ס"ה ע"ב ד"ה מעלה בזכורו שכתבו ולא יתכן בבעל אוב דשאול ולפי מה שמפרש הכא לקרא ניחא:
מפני שהן מקטרין לשדים. כדעולא בכריתות דף ג' ע"ב וכדמתרץ רבא במקטר ע"מ לחברו:
וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה. כדפרישית והיינו קושיא ופירוקא דהש"ס בכריתות שם ע"א. ויש לפרש דדוקא שלשים ושבע קאמר והאי ש"ס לשיטתיה אזיל למאי דקאמר בפ' כלל גדול על הא דמני השוחט ר' שמעון בן לקיש אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון. וכלומר דודאי שוחט מלאכה היא להתחייב עליה אלא דקשיא ליה דהא מנינא דאבות מלאכות דתני התם לאשמעינן דאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל א' וא' וכיון דשוחט תולדה דחבורה היא דמפרק הוי ותולדה דדש הוי וכבר תני לה הדש וא"כ לענין מנין חטאות למה תנינתה להשוחט ומשני בגין דתנינן סדר סעודה תני להשוחט עמהן נקטינן מיהת דלהאי סברא דשוחט תולדה דמפרק הוי לא משכחת לה לכולהו בהעלם אחת אלא ל"ח חטאות דכי עביד לכולהו עביד נמי דש ושוחט מעין מלאכה דדש וכבר מתחייב משום דש והיינו דקאמר הכא להאי שיטתא וניתני עוד שלשים ושבע כריתות וכלומר לענין מנין חטאות וכדמפרשינן למתני' דכריתות דג"כ מנינא אתא לאשמעינן לחילוק חטאת וכבר חשיב התם במתני' להמחלל את השבת וא"כ לענין הוספה למנין חטאות אין כאן אלא שלשים ושבע דהא בין כולהו ליכא אלא ל"ח חטאות כדפרישית להאי שיטתא ועיקר הקושיא לענין הוספה למנין חטאות הויא כעין דמקשה התם ומשני דחילוק חטאות לענין שבת לא מצי למיתני הכא כמבואר בפנים. אבל שיטתא דתלמודא דילן שוחט לכ"ע משום נטילת נשמה מיחייב כדאמר בפ' כלל גדול דף ע"ה ומשכחת להו ל"ט חטאות. ורש"י ז"ל פי' בכריתות שם בהא דמקשי אמרי שבת מ' חסר אחת הוויין. ליתני ע"ה כריתות. ורבים מתקשין בדבריו דהא במתני' תני לה המחלל את השבת ולא הוו אלא ע"ד ונראה דהא בלאו הכי קשיא דע"כ הני דשבת לענין חילוק חטאות הן ואמרי' שם לעיל למסקנא דבמתני' דכריתות לא הוי אלא ל"ג לענין חטאות וא"כ בצרי להו טפי אבל הנכון דכוונת רש"י ז"ל לא על ענין הקושיא דשבת בלחוד אלא כלל בדבריו כפי כוונת קושית הש"ס דקאי נמי על ע"ז כדמוכח מדלקמיה התם בענין זה דקאמר וכן אתה מוצא גבי ע"א דקתני שגגת ע"ז וזדון עבודות וכו' ע"ש וכלומר דלאחר דמשני ליה דלא קתני במתני' אלא שגגת שבת וזדון מלאכות מייתי ראיה דכן מצינו במתני' דגבי ע"ז לא קחשיב אלא לחדא והיינו בשגגת ע"ז וזדון עבודות ולא חשיב זדון ע"ז ושגגת עבודות דהוו טפי ורהטא דסוגיא הכי מיתפרשא דלמאי דס"ד למיתשב לשגגות מלאכות בשבת ולשגגת עבודות בע"ז א"כ הוו ע"ה בין הכל למנין חטאות דהא בע"ז איכא ארבע עבודות שמתחייב עליהן קרבן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה וזהו למאי דקי"ל עקימת שפתיו לא הוי מעשה וכדחשיב הרמב"ם בריש פ"ז משגגות ובאומר לו אלי אתה לא מתחייב קרבן דעקימת שפתיו הוי וכדכתב בהל' עובד כוכבים אבל למאי דס"ד דסוגיא דהתם אתיא למ"ד עקימת שפתיו נמי מעשה הוי כדאיתא התם בסוגיא לקמן ועוד דאפי' למאי דקי"ל דבאלי אתה לא מיחייב בקרבן אכתי משכחת לה חמשה בע"ז כגון בפעור ובמרקוליס דמתחייב בעבודתה כדרכה ובד' עבודות וא"כ הוו חמשה בשגגות עבודות לכל אחת וע"ז גופה כבר תני במנינא דמתני' וא"כ טפי להו ארבעה ובין הכל ע"ה הוו לענין חטאות ל"ג דמתני' וד' דע"ז דהוספה ול"ח דשבת דהוספה וכוונת רש"י לפי ס"ד דהמקשה דקאי נמי אע"ז והיינו דמקשה משבת ולא מקשי מע"ז דתני לה כמתני' קודם משבת וליקשי אמאי קחשיב לה בחדא אלא ודאי כוונת המקשה על שתיהן ונקט בלישני' שבת משום דהוי מנינא טובא והה"ד על ע"ז וכן משני ליה הש"ס אתרווייהו:
אזהרה למקלל אביו ואמו מנין איש אמו ואביו תיראו. בת"כ פ' קדושים דריש לה מאלהים לא תקלל ומייתי ליה בבבלי פרקין דף ס"ו ע"א אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו ועיין לעיל הלכה ח' ד"ה וכר' ישמעאל. ואפשר דהכא דריש הכי מדהוקש מורא האב למורא המקום וכן קללת האב לקללת המקום כדדריש לה בת"כ ריש הפרשה שם וכתיב אזהרה אלהים לא תקלל וכן דריש לה בהאי תלמודא פ"ק דקידושין:
מה טעמא דר"מ וכו'. בפרק אלו נערות בארתי מה בין שיטתא דהאי תלמודא לבין שיטתא דתלמודא דילן ע"ש:
ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. ודין מסית לו וכל הני דקאמר איכא למימר דנ"מ אליבא דר"ש כדפרישנא במתני' אבל הנכון דלישנא בעלמא קמפרש ולתרץ לשון הכתוב דכשהוא מדבר בלשון גבוה ובלה"ק הכתוב קוראו מסית וכשהוא מדבר בכל לשון ואינו מעיז כ"כ לומר כך היא חובותינו וכו' נקרא לשון נמוך ונעשה מסית ונעשה מדיח דקאמר ר"ל כשהיא מדבר בזה הלשון שייך לקראו כזה או כזה ואם משנה בלשונו אתה קורא אותו לפי מה שהוא מדבר אלא דמן הסתם כשאומר להיחיד מדבר בלשון גבוה והעזה ואם לרבים אין לו העזה לומר להם כן וכן אומר להם בכל לשון שכולם יבינו אותו ולפיכך זה נקרא מסית וזה נקרא מדיח ואין כאן נ"מ לדינא ולא מידי:
אמר ר"ע מן הדבר הזה אני מכריעו וכו'. זו אחת מן חילוף הסוגיות בענין חילוף סברת התנאים עם הסוגיא דהתם דר' יוסי ס"ל הכי ור"ע קאמר אני דנתי ישראל מישראל וכו' ורבנן הוא דס"ל התם מדסמכו ענין לו ור' יהודה הוא דס"ל אוב וידעוני בכלל היו וכו' וס"ל ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין:
ושלש מאות לחיוב שהוא פטור. כדאמר התם הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה והיינו ע"י שם קדושה כדפרש"י ז"ל בשלהי פרקין:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא