Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בן סורר ומורה. כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד גרסינן כדגריס התם ואין לומר דגי' דהכא פליגא וס"ל עד שיהא אב ממש והיינו בששה חדשים ושני ימים דהא על הא דקאמר מכיון שהוא ראוי לבא על אשה ולעברה מייתי להא דרבי שבתי משמע משראוי להכיר עוברה הוא כדאמר התם אמרי במערבא בו ולא הראוי לקרותו אב:
טרטימר חצי ליטרא הוא וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ממרים הל' ב' והוא שיאכל משקל חמשים דינרים מבשר זו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת וכתב הכ"מ דהכי משמע ליה לרבינו ולא כתב מהיכן למד לומר כן ואני מצאתיו בתוספתא פ' אחד עשר וז"ל ואפילו העלה על שלחנו כשלמה בשעתו אין נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשיעור:
רבי יוחנן אמר נמנין עליהן. פלוגתייהו גם בבבלי פ' כיצד צולין דף פ"ד ע"א והביאו התוס' שם להא דר' אבהו דהכא לתרץ רומיא דר"ל אדר"ל ומסיק התם דהדר רבי יוחנן לגבי דר"ל ואוקי מתני' דהעור והרוטב דמשמע דבתר השתא אזלינן כיחידאה כדאמר התם דף קכ"ב ע"ב ומש"ה השמיט הרמב"ם לעור הראש עגל הרך בפ"ד ממ"א הלכ' כ"א בין לענין איסור אכילה בנבלה בין לענין טומאה בפ"א מהל' אבות הטומאות וכן לעור הפרסות דכיחידאה הן. וא"כ ה"נ לכ"ע לאו כבשר הן שיתחייב עליהן:
לוין ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש. הרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ג סי' י"ז כתב דלא הותרה רבית קצוצה אלא להקדש שהוקדש לבדק הבית אבל בהקדשות שמקדישין האידנא לתלמוד תורה ולס"ת ולבהכ"נ וכו' כללו של דבר אין הקדש בזמן הזה שיהא מותר להלוות ברבית קצוצה אבל ברבית דרבנן מותר להלותו דלא גרע ממעות יתומים שהתירו חכמים ז"ל להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד וה"ה בשאר רבית דרבנן כגון משכנתא דמקרקעי עכ"ל והביאו העור י"ד סוף סי' ק"ס ובתשו' הרשב"א ז"ל סי' תרס"ט משמע דסתם רבית מותר לתלמוד תורה דלא חילק שם אבל כבר הסכימו האחרונים ז"ל דדוקא ברבית דרבנן מותר לדבר מצוה ומיתפרשא הא דהכא ג"כ ברבית דרבנן דוקא:
אזהרה לגניבה ראשונה וכו'. ובבבלי פ' ד' מיתות דף ס"ג ע"א קאמר אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם. ולענין מלקות ודאי אין נ"מ דבין נילף מלא תאכלו ובין נילף מלא תגנובו לא היה בדין ללקותו האי משום דהוי לאו שבכללות והאי משום דניתן להישבון אלא דגמרי' מלקות לבן סורר ומורה ממקום אחר מוהיה אם בן הכות הרשע כדפרישית לקמן במתני' הלכה ה'. ואי אשכחן איזה נפקותא בין הני ילפותא דקראי האי הוא דאשכחן דלשיטתא דהאי ש"ס דיליף מלא תגנובו א"כ משלם כפל על הגניבה ראשונה למ"ד לוקה ומשלם וכדאמר בהאי תלמודא בפ"ג דב"ק הלכה ג' ואי ילפינן מלא תאכלו אפי' להאי מ"ד אין כאן כפל ועיין בפ' המניח שם ד"ה בן סורר ומורה מ"ש שם בענין זה בס"ד. ועיין עוד לקמן פ' אלו הן הנחנקין מענין אזהרה בגניבה ראשונה הלכ' ב':
לא תגנובו על מנת למקט. ברייתא זו הובאה בבבלי ריש פ' איזהו נשך דף ס"א ע"ב לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי לכדתניא לא תגנוב ע"מ למקט וכו' ופירש"י ז"ל למה לי לילף מרבית ואונאה ולכאורה מרבית לחוד שפיר הוא דלא מצינו למילף אבל מאונאה לחוד הא מצינו למילף דהא תרווייהו שלא מדעת הן ולא ידע דלימחל כדהתם לעיל ובשיטה מקובצ' מצאתי תירוץ לזה דלמ"ד דליסטים מזוין גנב הוא משום דמטמר מאינשי ואע"פ שידעו בו הבעלים גנב הוא א"כ מאונאה לחוד איכא למיפרך מה לאונא' שכן לא ידע דניחול אבל מרבית ואונאה שמעינן לה שפיר. ולקמן מסיק לה הכא דליסטים מזוין גנב הוא. ומילתי' דבן בג בג איתא בריש פ' המניח ומשמע מדמדמי ליה גונב את שלו להנך א"כ כולהו איסורי בעלמא נינהו דהא ודאי בגונב את שלו לא שייך לעבור עליו בלאו והיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל שכתב בריש הלכות גניבה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב מ"מ להחזיר וכו' דאף דלכאורה משמע מהסוגיא דלעיל דהלאו הוא דנאמר לכך מ"מ מהברייתא לא משמע הכי ומפרש להא דאמר התנ. הכי לא תננובו דכתב רחמנא למה לי אי משום לעבור בלאו בגניבה ממש מרבית ואונאה שמעינן אלא להנך ולאסור אפי' גונב ע"מ להחזיר או לשלם כפל:
עד שיגנוב מעות. עד שיזלזל מעות. כדפרישית ואתייא כדרב הונא התם בפרקין דף ע' ע"א עד שיקח בשר בזול וכמה דביאר הש"ס הכא לקמיה:
בנין אב שבכולן ויגזול את החנית. כדאמרי' בבבלי פ' מרובה דף ע"ט ע"ב וקאי המסקנא הכי כר' זעירא דאפי' נתכוון לגזילה ולבעליה והיינו ליסטים מזוין אפ"ה לאו גזלן הוא כדרב יוסף בפ' הכונס דף נ"ז ע"א שאני אומר ליסטים מזוין כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא. ואפי' ידעו בו הבעלים עד שיקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אז הוי גזלן כדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גניבה הל' ג' לפי גירסת הספרים אשר לפנינו:
תיפתר בהו דהות נסבת דיודין ועבדת שירו. כדאמר התם מעיקרא בדף ע"א ע"א מסעודה המוכנת לאביו ולאמו והתם פריך עלה דהא עד שיגנוב מעות בעינן אלא אימא מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו:
מגיד הכתוב כשם שזקני ב"ד שלימין בצדק וכו'. בבבלי א' דיני ממונות דף ל"ו ע"ב תני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום דאמר קרא כולך יפה רעיתי ומום אין בך והך דרשא קאי התם על מום ממש דמיוחסין נפקא לן מאתך בדומין לך. והא דלא דריש מהמקרא שבתורה כדדריש הכא י"ל משום דהאי קרא איצטריך לכדדרשינן בפ' עגלה ערופה וכי על דעתנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. והאי תלמודא לשיטתיה הוא דאזיל דלא גריס במתני' אלא הכי שלא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו וכדאמר התם רבנן דהכא פתרין קרא בהורג ורבנן דתמן פתרין קרא בנהרג ע"ש דלדרשת דרבנן דהכא אדין ההורג קאי וא"כ שייך שפיר למידרש ג"כ מהכא שיהו ב"ד הדנין מנוקין מכל מום ומידינו ומעניני דריש דמיותר היא וכן לכולהו:
אבל אם נגמר דינו לא בדא. מכאן למד הרמב"ם ז"ל לומר כן בפ"ז מהל' ממרים הל' ח' ואם מחלו לו אביו ואמו קודם שיגמור דינו פטור:
תיפתר שערב לו מעובד כוכבים. עיין בפ' איזהו נשך הלכה ה' ד"ה ישראל לוה מעובד כוכבים וכו' מה שנתבאר מזה בס"ד:
מפני שפגמו בב"ד את אמר אינו גובה. בתמיה וזהו כסברת רב נחמן בבבלי סוף פ' כל הנשבעין בדין דרב ושמואל גופיה במת לוה בחיי מלוה דאתקיף לה ר"נ אטו בי דינא קא מחייב ליה שבועה וכו' והכא קאמר כהאי סברא לענין פוגם שטרו. והמסקנא הכא כדאסיק התם רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבוע' יורשין ונועלין וכהסכמת רוב הפוסקים דבמת לוה בחיי מלוה הלכה כרב ושמואל ובפוגם את שטרו כדרב נחמן ורב פפא וכדאקשי רב חסדא הכא על דברי ר' בא וס"ל דאין חילוק בין עמד בדין או לא אלא דלעולם בפוגם את שטרו בנו גובה ובשבועת היורשין וזה פשוט וכן הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהל' מלוה הל' ה' סתם וכתב אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם את שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה הרי בניו נשבעין שלא פקדנו וכו' וגובין וכו'. וכתבתי זה מפני שראיתי להש"כ בסי' ק"ח שכתב על מה שהביא הסמ"ע שם דברי רי"ו לחלק בין עמד בדין ונתחייב שבועה או לא ורצה לתרץ בזה דברי הש"ע דסתרי אהדדי שם וסוף סי' פ"ד וע"ז אמר הש"כ עיין בתוס' סוף שבועות ובירושלמי פ' הכותב דמשמע שם כן עכ"ל בדברי התוס' לא מצאתי מבואר דמשמע הכי אבל אני תמה מאד על מה שכתב מירושלמי פ' הכותב והלא סוגיא דהכותב וסוגיא דהכא ממש כאחד הן והתם גריס א"ר אבין את אמרת פגם אביו שטרו בב"ד אין בנו גובה והיינו הך דר' בא דהכא דרצה לומר דאת אמרת בפוגם שטרו נמי בכלל דאין אדם מוריש וכו' ופריך עלה רב חסדא התם כדפריך וכדדחי לה הכא וכסתמא דתוספתא וא"כ מהיכן משמע זה האם אנחנו לומדים דין מהא דר' בא דבעי למימר הכי הא רב חסדא פריך עלה ומתמה עלה בפשיטות ודחי להא דר' בא ואדרבא איפכא משמע מסוגיא דהכותב ומדהכא דאין לחלק בפוגם שטרו בין עמד בדין או לא וכדעת רוב גדולי הפוסקים ז"ל ועוד דמסוגית האי ש"ס בפ' כל הנשבעין משמע דר' יוחנן לא פסק כרב ושמואל אפילו במת לווה בחיי מלוה דגרסי' שם בשלהי פירקא רב אמר מת הלוה וכו' אבל אם מת לוה תחילה ואח"כ המלוה כבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועתו לבניו שמע ר' יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי וכן כתב הסמ"ג ז"ל בעשין צ"ד דבירושלמי משמע דר"א דהתם דפליג על רב ושמואל כר' יוחנן ס"ל והביאו הגהמי"י שם וא"כ מסתיים לן דנלמד מהאי ש"ס מיהת כסוגיא דהכותב וסוגיא דהכא דבעלמא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו כרב ושמואל מלבד בפוגם שטרו דאין חילוק כדמסיק בהכותב והכא:
כלי זמן שאת יודע שאת שלום ממנו בין ביום ובין בלילה וכו'. כן הוא בתוספתא פ' י"א ומסיים שם וכל זמן שאין אתה יודע שאין שלום הימנו בין ביום בין בלילה מצילין אותו לנפשו. וכן הוא במכילתא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' גניבה הל' ז' הבא במחתרת בין ביום ובין בלילה אין לו דמים ומדברי הראב"ד ז"ל בהשגה שם נראה דפי' בין ביום ובין בלילה אדלעיל קאי דכל שאתה יודע שאין לך שלום הימנו לעולם מותר להרגהו אם בא בלילה. ואילו שתי הברייתות מהמכילתא דמייתי הכא וקשיין אהדדי צריך לתרץ כמו דמתרץ התם רומיא דברייתות אהדדי כאן באב על הבן דמספק אל יהרגהו כאן בבן על האב או בשאר כל אדם הרגהו מספק עד שיוודע לך כשמש שלא בא על עסקי נפשות:
תני ד' חייה במחתרת אין לו דמים חוץ למחתרת יש לו דמים. כן פסק הרמב"ם ז"ל שם הל' י"א דהואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים. ומכאן הוא דלמד:
מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד הדא מילתא אין זה חנניה בן שילא. לכאורה הוי כעין דפריך התם דף ע"ב ע"ב. עלה דרב מ"ט אלימא משום דצדיק הוא הא קאתי במחתרתא. אלא למאי דמפרש התם דה"ק משום דקים ליה בגויה דמרחם עלי כרחם אב על הבן משמע דגם כי בא עליו במחתרת סומך ונשען על אהבתו הוא והכא אמר אין זה חנניא בן שילא ויש לפרש דה"ק דודאי לאו על חנניא בן שילא בעצמו קאמר דהא מדאתי במחתרתא אבד צדקתו ואמונתו אלא לדוגמא בעלמא נקטיה משום דרחים ליה טובא וללמדינו דלאו דוקא אב על הבן אמרו אלא אפי' באינש דעלמא אם ידוע לך שהוא אוהבך ומסתמא ירחם עלך כאב על הבן אל תהרגהו מספק והוי כעין דהתם:
הרודף אחר חבירו להרגו בין בבית וכו'. תוספתא היא פי"א ושם כתוב ושנעבר בה עביר' אין מצילין אותה בנפשו והכי מייתי לה התם דף ע"ג ע"א והיינו הך דקאמר הכא שכבר עשה בה מעשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' א' מרוצח הל' י"ב:
היה משבר עד שהוא מגיע לעיר וכו'. התם דף ע"ד ע"א קאמר רבא בפשיטות כמ"ד הכא אינו נותן דמים ובין שיבר כלים של נרדף ובין של כל אדם פטור דמתחייב בנפשו הוא ופטור מתשלומין הואיל ובאין כאחד:
רודף שנעשה נרדף וכו'. בעיא דלא איפשיטא היא ולא מצאתי לזה מבואר להדיא במקום אחר ולכאורה קשה מאי קמיבעיא ליה דלא מסתברא דכל בכה"ג אמרינן בתר השתא אזלינן דהרי אמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו וכעובדא דרבי שילא בפ' הרואה וא"כ הרי הרודף הראשון הזה כבר הותר דמו להציל את הנרדף בנפשו. ויש לומר דהכא בכה"ג הוא דקמבעיא ליה כגון שהיה יכול הנרדף להציל עצמו באבר א' של הרודף ולא עשה כן אלא רודף אחריו להרגו והשתא מספקא ליה אם כדין רודף מחשבינן ליה לזה לענין אחרים הרואין להצילו לזה בנפשו שהרי היה יכול להציל עצמו באחד מאבריו או דילמא אפ"ה מכיון שזה היה רודפו בתחלה שוב אין לזה השני דין רודף לענין שיהא ניתן להצילו בנפשו ונמצינו למדין דלפ"ז סייעתא למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח בהל' י"ג בדין יכול להציל בא' מאבריו ולא עשה כן אלא הציל עצמו בנפשו של רודף דחייב מיתה בידי שמים הוא אבל אין ב"ד ממיתין אותו דאע"פ דסתמא אמרו התם בפרקין דבכה"ג נהרג עליו מ"מ מהכא משמע כפירשו ז"ל דבידי שמים הוא דאמרו דהא הכא בעיא דלא איפשיטא היא אם ניתן להצילו בנפשו. ומלבד שהסברא נותנת כן דהואיל ובהול הוא זה שהיה נרדף בתחילה ועכשיו נתחזק הוא עליו ונתהפך הדבר שהרודף הראשון הוא שנעשה נרדף ממנו אינו נותן לבו להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף הראשון וכל היכא דמצי להציל עצמו מציל. יש לי ראי' נכונה לזה וסייעתא לדברי הרמב"ם שכתב כן גם בפ"ט מהלכות מלכים בהלכה ד' בן נח שהרג נפש וכו' וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל. ובהשגות א"א קשיא לי אבנר. ונראה דממקום שהשיג עליו משם ראיה לדברי הרמב"ם שהרי כך אמרו בסוף פ' נגמר הדין דף מ"ט אתיוהו ליואב דייניה אמרו ליה מ"ט קטלתיה לאבנר א"ל גואל הדם דעשאהל הואי עשאהל רודף הוה א"ל היה לו להצילו באחד מאבריו א"ל לא יכיל א"ל השתא בדופן חמישית כיון ליה באחד מאבריו לא יכיל ליה א"ל ניזל אבנר וכו' ופירש"י ז"ל ניזל לאבנר דינו של אבנר פטור אתה עליו. והנה דעת הראב"ד ז"ל דהואיל והוזכר בטענת יואב היה לו להצילו באחד מאבריו ש"מ דגם בישראל הדין כן. אבל דעת הרמב"ם לומר דמשם ראיה דמדחזינן דלא פטרו ליואב מדין אבנר עד שבא בטענה השתא בדופן חמישית וכו' הא לאי הכי לא הוי פטור ומשום דאבנר לא נתחייב בזה שלא הציל עצמו באחד מאבריו של עשאהל דמתוך שהיה נרדף בתחלה ממנו לא היה לו להשים לבו לזה וכדאמרו ליה לא יכיל. ובכ"מ נדחק בזה:
גדול שנעשה קטן וכו'. והתם דף ע"ב ע"ב קאמר רב הונא בפשיטות קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וממתני' דאהלות ל"ק דשאני התם דמשמיא קא רדפי לה והכא מוסיף בטעמא דאין אנו יודעין מי רודף אחר מי. ורש"י ז"ל פירש קטן הרודף את קטן אחר להרגו ולאורחא דמילתא כתב כן אבל באמת אין חילוק ואפי' רודף אחר הגדול דטעמא הוי דרודף לא בעי לקבל התראה וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם הל ו' וז':
כל שכן מפני חי העולמים. והכי קאמר רשב"י התם דף ע"ד ע"א דס"ל עונשין מן הדין אבל אנן קי"ל דאין עונשין מן הדין ולא הקפידה התורה אלא היכא דאיכא נמי פגמא בהדי עון אבל בע"ז ושבת חסה התורה עליו אולי יחזור בתשובה וזהו כבודו של חי העולמים:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא