כל כתבי הקודש. מן מה דתנינן אע"פ שכתובים בכל לשון וכו' הדא אמרה שמצילין אותן מפני הדליקה. סוגיא דהכא אזלא כהאי תנא דגיפטית דמייתי בבבלי בריש פרקין וכדאוקי לרב הונא התם דתנאי היא והרמב"ם פסק כר' הונא בפ' כ"ג בהל' כ"ו דאין מצילין אותן דמילתיה דר' יוסי דברייתא היא ומעשה דר"ג מסייעא ליה ומעשה רב והרי"ף ז"ל נתן טעם דהלכתא כרב הונא דרב חסדא תלמיד הוה ואין הלכה כתלמיד בפני הרב. ובמקום אחר כתבתי דהא רב חסדא תלמיד חבר דרב הונא הוה כדמוכח מההיא דסוף אלו מציאות דבעא מיניה תלמיד וצריך לו רבו מאי א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך וכו' והאי כללא דאין הלכה כתלמיד וכו' ברבו מובהק הוא לדעת הרמב"ם:

לית לך אלא כהדא דתני ר' נחמיה וכו'. והכי מוקמי התם דף קט"ז להא דשמואל דמדייק מהמתני' כהאי דהכא אבל לרב דפליג התם והלכתא כוותיה באיסורי הכי הוא דמדייק לא שנו אלא בזמן בית המדרש וכו' וקמה טעמא דמתני' אליבא דרב:

בשלא עירבו אנן קיימין היינו למאי דדייק דבמפולש לא אפי' מהלך דרך עליו וקשיא מהא דלעיל בפ"ק כדפרישית בפנים אבל אינו מוכרח כל כך דה"ק לשאינו מפולש אין מצילין במניח שם. וא"כ הוי מצי לאוקמי בחצר שעירבו אלא דהאמת הוא כך דכתבי הקודש מצילין אפי' לחצר שאינה מעורבת וכדכתב הרמב"ם שם כן:

ולרעבתן כדי מזונו. זה נכלל בדברי הרמב"ם שם בהל' כ' שכתב מזון שהוא צריך לו לאותו שבת אלא דבחולה וקטן לא הזכיר כלום ומסתמא הוא כך ולא דמיא לעירוב כמבואר בפ"ז דעירובין:

תני אף מכבין להציל. זהו דווקא אליבא דר"ש אבל לר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אין מכבין וכן לא היזכר מזה בבבלי כלום:

לכך שנינו נקרא פקח. כדפרישית וזהו לפירושא דהאי ש"ס אבל התם מפרש לה לענין השכר וכדפרישית במתני' תמן אין לו צורך בעשבים וכו'. מדברי הרשב"א נראה שפירש להא כפשטה ולפיכך כתב דזה שלא כדרך גמרתנו דמשמע מהכא שאין שומעין לו אפי' בשאינו עושה על דעת אביו. אבל קשה על פירוש זה דקאמר ברם הכא יש לו צורך כיבוי דמהיכא פסיקא ליה דיש להקטן הזה צורך כיבוי וסתם קטן אין לו צורך כיבוי ואדרבה יותר הוא נהנה כשהנר דולק. ולמאי שפירשתי בפנים ניחא ושפיר עולה כדרך גמרתנו. ודע דלדעת הרמב"ם בענין זה כך הוא דכל שהקטן עושה על דעת עצמו אין הב"ד מצוין להפרישו אפי' באיסור דאורייתא וכמ"ש לדין משנתינו בפי"ב בהל' ז' וכיבוי אסור מן התורה ורבי יהודה דפסק כוותיה וכהמסקנא דדוקא בעושה על דעת אביו כגון ששמע מאביו דניחא ליה בכך. ודוקא ב"ד אין מצוין להפרישו אבל אביו מצוה עליו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה כמ"ש בפ' י"ז ממ"א בהלכה כ"ח ול"ק דאי הכי מאי דוחקיה דהגמ' לאוקמי כאן בשעושה על דעת אביו משום דלישנא דאין שומעין לו משמע דמדינא הוא ולא משום מצוה ולהאכילו בידים אסור ואפי' דברים שאיסורין מד"ס כדכתב במ"א שם לעיל. וזה נלמד מהאי דרב משרשיא פ' תולין דף קל"ט גבי כשותא בכרמי דקאמר וליתב ליה לתינוק ישראל אתי למסרך וא"כ אפי' בשאר כל אדם אסור למיתב ליה בידים משום האי טעמא. והא דכתב בפ' כ"ד מהלכות שבת בהל' י"א קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין ב"ד מצוין להפרישו לאו דאי באיסור דאורייתא מצוין הן להפרישו דא"כ הוה קשיא דידיה אדידיה אלא להכי נקט משום שבות דטעמא דהואיל שכבר עשה אין מצוין עליו לגעור בו אבל אסור להרגילו בכך ואפי' בדברים שהן משום שבות כדכתב במ"א בהל' כ"ז ובהכי נוחין הן כל דבריו בענין זה ואין צריך למה שנדחק הכ"מ בזה וע"ש:

הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור וכו'. יש לפרש להא דבעי ר' יוסי למידחי שנייא היא וכו' כלומר דמהכא לא תפשוט די"ל משום דא"א בענין אחר וכי היה יכול שמואל לומר לו אם צריך לך צא והשתמש לאורו והלא ביתו של נכרי היה ואין מטריחין וכו' ולעולם בעלמא אפשר דלא בעינן שיהא ניכר דלצורכי הוא דאדלקה אלא אפי' לצורך עצמו ולצורך ישראל נמי שרי ואהדר ליה ר"א אי משום שאין מטריחין א"כ למה הפך שמואל אפוי אחר כך כשראהו קירא בשטרותיו ונהנה גם שמואל מאורו היה לו לשמואל להחמיר על עצמו אלא ודאי דניכר היה שלצורך עצמו בלבד הוא דאדלקיה והפך שמואל אפוי ונהנה משום דנר לאחד נר למאה אבל היכא דלא ניכר הוא בזה אפי' עושה לצורכו ולצורך ישראל אסור. והכי משמע נמי מהתם בהאי עובדא דשמואל דלצורך שניהם אסור דקאמר כיון דחזא דאייתי שטר וקא קרי אמר אדעתא דנפשיה הוא דאדליק אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא וכלומר אדעתא דנפשיה בלחוד וכך נראה דכל בכה"ג כשהוא מחצה על מחצה אסור כדמסיק מהא דנר הדלוק במסיבה וכו' דלעיל התם וכ"פ הרמב"ם בפרק ו' בהלכה ד' וע"ש. והרשב"א רצה להגיה כאן מותר במקום אסור וע"ש שאין דבריו מוכרחים ואין פירושו מבואר ואין להאריך:

הדרן עלך פרק כל כתבי