אמר רבי עקיבא. כתיב תועבה בנדה וכו'. סוגיא זו בארתי ובררתי היטב בפ"ג דע"ז בהלכה ו' וכתבתי שם דהאי סוגיא כר' אלעזר בבבלי פרקין הוא דאתיא דבאבן מסמא כ"ע לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא וכו' ולמאי שבארתי שם מתיישב הגי' שלפנינו דהתם במלתיה דר"א ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה שכתבו התוס' בד"ה ור' אלעזר אומר וכו' דרבינו שמואל לא גריס להא דהא איצטריך למעוטי אבן מסמא וכו' דל"ק דיש לומר דאין ה"נ דהיקשא דשרץ אתא למעוטי דלא נקיש ע"ז לנדה לגמרי וממילא ידעינן דלא איתקש לנדה לא לענין אבן מסמא ולא לענין משמשיה דבהך היקשא דשרץ גלי לן קרא להוציא ממשמעות הכתוב תזרם כמו דוה שלא נחמיר בה כל החומרות דנדה אלא לענין משא בלבד דהא כתיב תועבה ולחדא מילתא מיהת הוקשה לנדה לר"ע והיא עצמה אבל לא משמשיה והא ואבן מסמא ילפינן למעוטי מהיקישא דשרץ. וע"ש שמבואר הוא ג"כ בענין דמתבאר מהאי סוגיא בהך ג"ש דנתיצה נתיצה דמכללא דהך מילתא אין לנו להכריח דטומאת ע"ז מדרבנן היא. וכדמוכח מסברת דר' מנא דהכא דאף לקושיא דמילתא הכי הויא מ"מ מצינן למידחי ולומר דטעמא דרבנן דמקשי לקולא ולא לחומרא מדכתב רחמנא להיקשא דמת הוא דנפקא לן ולטמויי באוהל לא מצית למימר דהא ילפינן נתיצה נתיצה מבית המנוגע דאינה מטמאה אלא בביאה ועד שיכניס ראשו ורובו אבל לא טומאת אהל שהוא משיכניס ראש אצבעו וסוגית הבבלי בפרקין דמסיק לה להכריח דטומאת ע"ז מדרבנן ומשום דאינהו לא ילפי להך ג"ש דנתיצה נתיצה ואיכא למימר דלא הוו גמירי להו להך ג"ש והלכך ע"כ לומר מדלא מקשו רבנן לחומרא אלא לקולא משום דטומאת ע"ז דרבנן וע"ש עוד במה שמבואר מכל עניינים היוצאים מסוגיא זו עד סוף הלכה ואין לנו לכפול בכ"כ דברים במה שכבר בארתי שם:

ולא מן הים למדת וכו'. כדפרישית בפנים ומסיק דמשום ספינה של חרס איצטריך למילף מים וכן נמי משום ספינת הירדן כדאמר בבבלי פרקין דף פ"ג דלחנניה דלמד מן השק ספינה של חרס וספינת הירדן טמאה והלכה כסתמא דמתני' וכ"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' כלים בהל' ט' שאין הספינה מקבלת טומאה בין היא של חרס בין היא של עץ בין היא גדולה בין היא קטנה:

זרעה זרעיה זרועיה. בפ"ג דכלאים הנ"מ בין למאי דיליף הכא ובין למאי דיליף בבבלי ולפי שנוי הנוסחאות במתני' וכן בארתי לכל ענייני הערוגה וצורתה ועם הגבולין וכולה סוגיא דשמעתא דהכא לדהתם והנלמד מהן את הכל תמצא שם מה שביארתי בס"ד:

אמר ר' יוחנן מסיני למדו וכו'. דברי ר' יוחנן לכאורה קשים הן דאם מסיני למדו מאי האי דקאמר אבתרה זו בסיני אבל לדורות או בארבע או בשש וע"כ לומר דאיכא כמה לישני בסוגיא דשמעתין אליבא דר' יוחנן דהא לקמן נמי אמר ר' יוחנן מדברי כולן טבולי יום קבלו ישראל את התורה והכא אמר בששי פלטה בלילה טמאה ביום טהורה וא"כ היו יכולין לטבול בששי והיה להן הערב שמש אלא ודאי מר קיבל מר' יוחנן כך ומר קיבל כך ונשתנה סוגיא זו בענין דאינו מפורש מיומי האומרים בשם ר' יוחנן בהני לישני דפליגי אהדדי. ועיקר ביאור הסוגיא כמה שבארתי בפנים דלהאי לישנא דר' יוחנן דלקמן אתיא שפיר כפי סוגית הבבלי בענין פלוגתייהו אימת עביד פרישה ובענין העונות. והתם קאמר ראויה היתה ליתן לטבולי יום אבל היו טבולי יום משום שטבלו מבעוד יום ולא אירע להן פליטת זרע והיו טהורין לגמרי:

אמר רבי יוחנן זו דברי ר"א בן עזריה ור' ישמעאל ור"ע אבל דברי חכמים עד שלשה ימים כדפרישית דעד ולא עד בכלל וזהו ג' עונות שלימות כמבואר בפנים ומוכרח הוא מהאי דדריש מהיקשא דזאת תורת הזב וכו' ואי שלשה ימים ממש לזבה מיבעי ליה לאקושי דהא אמרינן תלה הכתוב להזב בראיות ולזבה בימים ואי אמרינן עד ולא עד בכלל אתיא שפיר כמבואר בפנים. ופסק הרמב"ם בפ"ה מהל' אה"ט בהל' י"ג כחכמים דהכא דג' עונות שלימות בעינן ולא יותר וזהו לפי הגי' דהכא. ובבבלי פרקין גריס בדר' יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן. ובאמת שגי' זו קשה דהא מיהת מסיני ילפינן וא"כ אפי' בלילי שבת לא טבלו ואפי' לרבי יוסי ואליבא דר"ע וכדפירש"י שם וזה לכאורה קשה שכתב שאותן שטבלו ליל שבת ופלטו לאח"כ הוצרכו לטבול בשבת שחרית ולפיכך נתעכבה שכינה מליתן עד הבקר ולא משום לא בסתר דברתי לחודיה והא מ"מ קשיא מהא דאמרו לעיל וליטבלו בצפרא דשבתא וליקבלו תורה בצפרא דשבתא אמר ר' יצחק שלא יהו הללו הולכין לקבל התורה והללו הולכין לטבילה. וא"כ אכתי למה לא פירש אותן קודם ליל ד' שלא יצטרכו לכך שיהא הללו הולכין וכו' אלא דהוא ז"ל כתב כך לפי משמעות דהתם הגי' בדברי חכמים דע"כ כך היה ויש שגורסין גם שם כהגי' דהכא וכמ"ש הה"מ שם ונראה להביא ראיה להיש גורסין כדהכא מדגריס התם זו דברי ר' ישמעאל ור"ע ולא כדקאמר הכא זו דברי ר"א בן עזריה וכו'. ומשום דלעיל בריש הסוגיא קאמר התם דמאן דלא מוקי להמתני' כתנאי תנא רישא טהורה ומוקי לה לכולה מתני' כר"א בן עזריה וא"כ סתמא דמתני' כר"א בן עזריה דלאחר ג' עונות שלימות טהורה אם פלטה ביום השלישי והיינו דקאמר זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים והיינו סתמא דמתני' וכר"א בן עזריה קסברי שלש עונות שלימות בעינן ותו לא:

הלכה כר"א בן עזריה. והכי איפסיק נמי הלכתא בבבלי פ' ר"א דמילה דף קלד ובין הרחצת גופו וכו' כדפרישית במתני'. וכ"פ הרמב"ם בהל' מילה בהל' ח' ומה שטען הראב"ד שם שהבין דאף לפני המילה דעתו שמחממין לו חמין בשבת כבר השיב לחכמי לינול שאין הבנת דבריו כן כמבואר מדבריו דלעיל שם מלו את הקטן בשבת ואח"כ נשפכו החמין וכו' ודוקא לאחר המילה או בשלישי שחל להיות בשבת כמו שהובא שם בכ"מ. ומיהו דעתו שדוקא בשלישי שחל להיוח בשבת ולא מקודם ולא כדעת הר"ן שהובא שם וזה מבואר להדיא מהכא דקאמר טעמא דרבי אלעזר בן עזריה מדכתיב כואבים ולא כתיב כואב בשעה שכל אבריהם כובדים עליהם ולא מקודם:

מנין שהוא מחוור בעשה. כבר נתבאר מזה בפ"ב דמעשר שני בהלכה ב' בסייעתא דשמיא:

מודה ר' שמעון באיסורי הנייה. עיין בפרק דלקמן בהל' ו':

למי נצרכה לר"א וכו'. התוס' בדף צ בד"ה המוציא קופח הרוכלין כתבו ור"י מצא בירושלמי וכו' ופי' דס"ד דתמחויין מחלקין וכו'. ומיהו היה לו להזכיר ר' יהושע. ובלאו הכי אין זה במשמע הדברים שלא תאמר מינים הרבה יעשו כהעלמות הרבה ואין כאן רמז מתמחויין והעיקר הוא כדפרישית דמה שהוקשה להם בפשיטות ואפי' לר"א דאמר קצר וקצר וכך כך הוא לפי האמת. אבל מהו דתימא לר"א הרבה מינין בהוצאה אחת הוי כקצר וקצר שעושה ר"א כהעלמות הרבה ואפי' עשאן בהעלם אחת קמ"ל דאף ר"א מודה בה:

הדא דאת אמר בטהור וכו'. הרמב"ם לא הביא לזה בביאור ופשוט הוא דאוכלין כגרוגרת שאמרו בראוין לאכילה אלא שלא ביאר השיעור האמור כאן ואפשר דדעתו שהוא בכלל נבלה שאמרו שיעורה בכזית:

תמן אמרינן וכו'. בכל מקום חמן אמרין היינו בבבל ובבבלי שלהי פרקין קאמר ועבדי ליה לחוכמא וכו'. ואין זה סובל לפרש להא דקאמר מאן דבעי נפרוש מן דרך הארץ. וכן הא דקאמר אסור ומותר אין במשמע להא דקאמר התם ואם נפרש אסור משום סכנתא וכו'. מ"מ פרישות דרך הארץ קשה לפרש על החכמה ושמא דתרווייהו איתנהו ביה:

הדרן עלך פרק רבי עקיבא