באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כתב הר"ב מכריזין שימעטו הזרע אחר עד שלא ישאר בו רובע הקב וכו' ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפילו אחד באלף לא בטיל וצריך לעקור הכל דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי ונאסרו ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול וכו' וכתב התי"ט דמצא הכלל הזה בתוס' נדה דף סא והביא הקושיא מבשר בחלב והתירוץ מדברי התוס' בע"ז דף סה. ועל עיקר פירוש של רבותיו דהר"ב השייך כאן לא כתב כלום שהן אינם מוסכמים לדינא כדלקמן. ובענין הכלל דכל תרי מילי וכו' כבר כתבתי זה בפ"ח דכלאים בהלכה א' בשם הרא"ש דפ"ח דנדה בהל' כלאי בגדים גבי הבגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לנכרי וכו' והביא שם הירושלמי דכלאים בפ' הנזכר צמר ופשתן שטרפן אסור כיצד עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן וכו' עד מה דאמר רב כשעשאן בגד אחד בפני עצמו אסור. ועל זה כתב הרא"ש וז"ל דבעשאן בגד לא שייך ביה ביטול ברוב ואפילו חוט אחד בכל הבגד כדתניא בגד שאבד בו כלאים וכו' דלא שייך ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר אבל היתר שנתערב בהיתר וע"י תערובת זה נאסר לא שייך בי' ביטול ברוב דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור והא דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב כמו בשאר איסורין אע"ג דהוי היתר בהיתר דלא שייך ביה ביטול כיון שע"י תערובת נאסר שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם עכ"ל שם ומזה תבין דאין צורך למה שכתב התי"ט על דברי התוס' דע"ז. ואכתי קשיא לי דנילף מבשר בחלב. וניחא לי דליכא למילף משום דחידוש הוא וכו'. דמאי ילפותא שייכא הכא דאדרבה מן הסברא הוה לנו לומר דבבשר בחלב אסור אפילו בלא נתינת טעם וכפי הכלל דכל תרי מילי וכו' אלא מדלמדנו מגזרת הכתוב דדוקא דרך בישול אסרה התורה א"כ הוי בשר בחלב כמו שאר איסורין ועד שיהא בנתינת טעם. ואם כוונתו נילף כלאים מבשר בחלב ותהני ביה ביטול זה פשיטא ללא צורך הוא דמה נתינת טעם שייך בכלאי זרעים ולא נאריך בזה. ועוד כתבתי בכלאים שם במה שפלפלו האחרונים בסי' רצט על הא דהביא הטור שם דברי הירושלמי דכלאים דלעיל והאריכו בזה בענין ביטול איסור לכתחלה עיין עליהם. ואמתת הדברים בזה כך הוא דהכלל שמענו מדברי הירושלמי בענין הביטול דכל זמן שלא נעשה האיסור מחמת תערובת שני מינים כלאים וכגוונא דקאמר התם שטרפן להצמר והפשתן ועדיין לא עשה מהן כלום שיהא נקרא איסור כלאים לכ"ע שאף לדעת הרמב"ם שהבאתי שם מיהת בעינן עד ששע אותן ביחד ופשיטא לדעת שארי גדולי פוסקים שאין איסור כלאים מן התורה עד שיהא שוע וטווי ונוז יחד והלכך כאן שלא עשה אלא שטרפן זה בזה לא שייך ביטול איסור לכתחלה אלא הביטול הוא שלא יבואו לידי איסור וזה ברור הוא ומוסכם כמו שתלמד זה מדברי הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים וע"ש בהל' ו' וז' ותמצא כן. ונחזור למה שהביא הר"ב בשם רבותיו בענין כלאי זרעים לאחר שגדלו דמדברי הרשב"ם בב"ב דף צד היה נראה כן שפי' שם להא דתנינן כל סאה שיש בו רובע ימעט ואח"כ יזרענו וכן פי' ר"ח א"נ נזרעו אלא שלא נשרשו אבל אם נשרשו אין להם תקנה שכבר נאסרו בהשרשה וכו'. אבל כבר כתבו התוס' שם דאגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפ' כל שעה אלא גבי כלאי הכרם וכו' ע"ש וראיה ברורה לזה דאף שכבר גדלו הזרעים א"צ לעקור אלא עד שיתמעטו מכדי רובע לסאה נלמד מדברי הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' כלאים באחד באדר משמיעין על הכלאים וכו' בראשונה היו עוקרין ומשליכין וכו' התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בה כלאים והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מכאן לא יגעו בה. הרי שאף לאחר שהחמירו והתקינו שיהא מפקירין כל השדה דוקא בשיש בה אחד מכ"ד ולא בפחות מכאן דאז בטל המין האחר בהשדה וא"כ הכלל דאיסור כלאים לא בטיל אינו אלא במקום שאינו ניכר כמו בבגד שאבד בו חוט אחד כלאים וכמו שהביא זה בפ"י שם בהל' כז:

ואת מקוות המים. פירשתי כאן כפי' התוספתא שהבאתי בפנים ולפי שזה מוסכם הוא לכ"ע ויש חלוקי דיעות בענין שאובים ובענין שאיבה שהמשיכוה וכבר זכרתי מזה בחיבוריי בכמה מקומות שלדעת הרמב"ם דפוסק שאיבה אינה אלא מדבריהם מהיכן למד זה ועיין בשילהי מס' ע"ז מה שנתבאר מזה:

התיב ר' עולא והא תנינן בשלשה פרקים בשנה וכו' א"ל כולה כאחת היתה באה וכו' לפי מה שנשנה לקמן בסוף פ"ג תרם את הראשונה לשם א"י וכו' השלישית לשם בבל וכו' ולשם מדינות הרחוקות משמע שלא באו כולם כאחת אלא הכל לפי קירוב וריחוק המקומות אלא דנראה דדרך דחיה קא מדחי לה יכילנא למימר לך דלעולם כולה כאחת היתה באה ולא עשו כן אלא כדי לעשות פומבי לדבר לומר שכבר הגיעו מכל המקומות הרחוקות בפרוס החג:

שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת תרומת אדנים וכו' תרומת אדנים לאדנים. נראה דכך פירושה של שמועה זו שלש תרומות האמורים בפרשה תרומה נרמזין לאלו הג' תרומת אדנים וכו' וקרא קמא דפרשה זו תפרש בתרומת אדנים וכו' וקרא דהעשיר לא ירבה האמור בפ' כי תשא לא קאי על תרומת אדנים אלא על תרומת שקלים לקרבן כדי שתהא יד כולן שוה. והכתוב כאן בספרי הדפוס אחר תיבת לקרבן מה שירצו יעשו טעות דמוכח הוא דאגב שיטפא דלעיל הדפיסו כן. דגבי תרומת המשכן למשכן מה שירצו יעשו שפיר הוא דנדבה זו לבדק הבית היתה כפי נדבת הלב וזהו כדקאמר ר' אבין אף בפרשה הזאת וכו' כלומר ולא תדרוש דקרא דהעשיר וגו' על תרומת אדנים לאדנים הוא דנאמר אלא על תרומת שקלים לקרבן קאי דבדין הוא שיהא יד כולן שוין בה דלכפר הוא וכן משמע מדברי הבבלי פ"ד דמגילה דף כט ע"ב דמדייק למ"ד כי תשא קרינן קרבנות מי כתיבי שקלים לאדנים כתיבי כדתני רב יוסף שלש תרומות הן של מזבח למזבח ושל אדנים לאדנים ושל בדק הבית לבדק הבית ופירש"י תרומת מזבח למזבח לקנות מהן קרבנות הצבור לכל השנה דכתיב בה לכפר על נפשותיכם וכלומ' דעליה קאי העשיר לא ירבה וגו' דצריכה שתהא יד כולן שווה בהן. ולבדק הבית הוא לא היתה שוה בכולן אלא איש כפי נדבתו וכו' ע"ש וכן פירש בנמוקי החומש בפרשת כי תשא. וכ"כ הרמב"ן שם וכתב ג"כ כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים ולמעליה אלא משהביא ב' שערות חייב לשקול וכו' וכדאמר הכא לקמן בהלכה ג'. וזה לא כדברי הרב לקמן משנה ג' שכתב וקטנים אפילו הביא ב' שערות והוא פחות מבן עשרים וכבר העיר עליו התי"ט בזה במשנה ד'. ומ"ש שם ולפ"ז קרא תניין בתרומת אדנים וכו'. ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים וכו' אבל לא ידעתי היאך מפרש הירושלמי עכ"ל ור"ל הירושלמי דהלכה ג' דהחיוב הוא משיביא ב' שערות. וקצת היה משמע הכי בענין פירושי המקראות מהסוגיא דהכא דקרא קמא דפ' תרומה דקאמר בהדיא זו תרומת אדנים וא"כ קרא קמא דפ' כי תשא נמי כן אלא דלא קאי המסקנא הכי וכדפרישית וזה מבואר:

ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. כדפרישית דעד שיבוא לכלל שנים ויביא ב' שערות והשתא שפיר הוא דקאמר בתחלה הדא דתימר בשהביא שתי שערות והייני דהביא קודם שהגיע לכלל שנים דאז טובעין ואין ממשכנין ואתיא כמ"ד בפ' יוצא דופן דף מו תוך הזמן כלאחר הזמן ואפ"ה לענין ממשכנין עד שיהיו שניהם ויגדיל לכ"ע והתם איפסק הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן. אבל בהאי תלמודא גריס להאי פלוגתא בפ' האשה רבה בהלכה ז' ולא הכריעו להלכתא. והרמב"ם בפי' המשנה כתב וקטן שלא הביא שתי שערות אין ממשכנין אותו אלא שמניחין אותו ואם נתן מקבלין מידו אמרו אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. וזהו כהאי דהכא אבל בחיבורו פ"א מהלכות שקלים סתם וכתב דאין הקטנים שוקלין ובהלכה ז' כתב קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו משמע עד שיגדיל בשנים ובב' שערות כדינו בכל התורה כולה לעונשים ולחיובים דתרתי בעינן וזהו למאי דמסיק התם והלכתא תוך הזמן כלפני הזמן. וא"כ לא משכחת לה לחלק בין הביא שתי שערות בין לא הביא בשלא הגיע לכלל שנים דלעולם קטן הוא עד שיגיע לי"ג שנים ויום אחד והביא שתי שערות ולפיכך סתם וכתב כן:

אמר ר' יוחנן בתחלה אין מקבלין מהן וכו' ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וכו'. כצ"ל וכך הם דברי ר יוחנן בפ"ק דערכין דף ו' ודקאמר הכא פתר לה עולה היינו כר"ע במנחות דף עג וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות:

האחין והשותפין וכו'. כך כתוב בנוסחת המשניות כאן ובמקצת ספרים ג"כ בפ' ט' דבכורות וכן הובא כאן בגמרא וזהו גי' הרמב"ם כמבואר בדבריו בפ"ג מהל' שקלים בהל' ד' וכמו שביארתי כאן בפנים. ונלמד מסוגיית הש"ס דבכורות דף נו אמר ר' ירמיה פעמים וכו' וכן בסוגיא דהכא אלא דהכא דרך בעיא גריס לה ובאמת אינה מוכרחת הבעיא דלא דקדק התנא לשנות בכל מקום כל צדדי חיובי ופטורי אלא דהן למדין מכלל הדברים וכדדייק שם על דברי ר' ירמיה פשיטא מאי קמ"ל ומשני שם ובזה מתורצת ג"כ דקדוק על הא דר' שמי הכא בהסוגיא מעתה אפילו חלקו וכו' דלא קפיד התנא למיתני לכל הצדדין. והראב"ד שם כתב על גי' הרמב"ם האחין והשותפין והוא ט"ס אלא האחין השותפין. ומשמעות סידור דברי התנא במתני' גיטין לגי' הספרים האחין והשותפין דאלו לגי' האחין השותפין א"כ מיירי ברישא שעדיין לא חלקו האחין אלא נשארו שותפין בהירושה דאל"כ הויה ליה למיתני האחין שנשתתפו דהוה משמע שחלקו וחזרו ונשתתפו אלא מדנקט הכי משמע דאיירי שנשארו בשותפות ועדיין לא חלקו וקשיא הא דנקט ברישא שחייבין בקלבון וכו' הא איפכא הוא והו"ל למינקט הא דסיפא מעיקרא שחייבין במעשר בהמה ופטורין מקלבון דכך הוא הדין בנשארו שותפין בירושה ולבתר הוה ליה למינקט בבא דרישא וכשחייבין בקלבון וכו' כנ"ל:

אמר ר' מנא הדא דאת אמר בשלא היתה הבהמה רוב וכו'. הראב"ד הביא לזה בהשגות פ"ג דשקלים בהלכה ה ור"ל מפני מה לא כתב הרמב"ם לחלק כן ונתן הכ"מ הטעם דמאחר דבגמרא דידן לא חילקו בכך משמע דגמרא דידן לא ס"ל הא דר' מנא עכ"ל ואי משום הא א"כ לא נדע הטעם לכמה וכמה חלוקי דינים למאות וליותר שהביא הרמב"ם לפסק כהאי דהכא מה שלא הוזכרו התם כלל אלא דנראה דיש איזה ראיה שהגמרא דילן לא ס"ל הכי דקאמר בפ"ט דבכורות שם על הא דר' ירמיה שהבאתי לעיל לדייק מאי קמ"ל פשיטא דהכי הוה ומשני חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים איצטריכא ליה סד"א כיון דחלקו בבהמה גלי דעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקלבון קמ"ל. ולכאורה איכא למידק מהיכי תיתי דסד"א הכי דאטו משום דחלקו בבהמה לא מצי אכתי לקיימו בשותפות בשאר נכסי אלא לאו ש"מ דדברי ר' ירמיה אפילו בשהיתה הבהמה רוב הנכסים הן וכשהבהמה רוב מהנכסים מסתמא אין החלוקה בה אלא בשומא דכשהבהמה רבה שכיח ושכיח יותר שאינן כולן שוין זה כנגד זה וצריכין הן לכספים וליתן זה לזה לפי השומא כדי לחלק בשוה וא"כ בכה"ג שפיר איכא למימר דלמיפלג גם בכל הנכסים קיימי דמסתמא יהיו צריכין לכך קמ"ל. וגריס תו התם פלוגתא דרב ענן ורב נחמן ור"א ור' יוחנן כהאי דהכא בריש הלכה ופסק הרמב"ם כר' יוחנן ודקדק הלח"מ בהא דפסק בפ"ה מאיסורי המזבח כשינויא דרב אשי דהתם והא האי שנוייא לא צריכה אלא למ"ד יש ברירה וכבר יישבתי לזה במקום אחר דע"כ דלכ"ע אתינן להאי אוקמתא דטפי דמי כלב מחד מינייהו לכ"ע:

לאיכן היו הקלבונות נופלין וכו'. הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' שקלים בהל' ז' והקלבונות אינן כשקלים אלא מניחין אותן השלחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהן ההקדש וכתב הראב"ד על זה הרבה מחלוקת יש בתוספתא ובירושלמי. ונתן הכ"מ הטעם לדברי הרמב"ם הואיל ור"מ דאמר לשקלים הוי יחידאה לגבי אינך תנאי ומשום הכי כתב רבינו והקלבנות אינן כשקלים ומפני שנסתפק בדברי שאר תנאים הלכה כדברי מי סתם וכתב אלא מניחין אותן וכו'. ואני אומר דאם לא פסק כר"מ פשיטא דנמי לא כר' אלעזר דאמר לנדבה שהרי נדבה חמורין משקלים כדתנן לקמן ריש פ"ז וגם לא כר"ש שזורי רקועי זהב וכו' שהן נעשין ממותר התרומה של שקלים כדתנן לקמן בפ' ד' והרי אין הקלבונות כשקלים אלא או כבן עזאי או כי"א ולפיכך סתם וכתב עד שיסתפק מהן ההקדש לזה או לזה:

הדרן עלך פרק באחד באדר