Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מצרפין שקלים לדרכונות. שמא תזיל המרגליות וכו' כהאי דתנינן תמן וכו'. והכי אמרינן בבכורות שם דף נא ומהאי טעמא וכן פי' רש"י שם:
מתניתא בתקלין חדתין וכו' ותני כן וכו'. והרמב"ם בריש פ"ב מהל' שקלים כתב כיצד כונסין השולחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה מניחין לפניהם שתי תיבות וכו' ולמה עושין שתי תיבות אחד שמשליכין בה שקלים של שנה זו והשנייה מניחין בה שקלי שנה שעברה שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה. וצריך טעם למה לא כתב כהאי דהכא ותני בברייתא בהדיא כן שאין עתיקין במדינה ואפשר לומר משום דהוא ז"ל היה מפרש לטעמיה דהאי תנא דברייתא דחייש לאיחלופי ושלא יטעו בין זו לזו ויבואו לידי טעות ג"כ בתרומה שע"י שישלחו אח"כ לירושלים בתורת תקלין חדתין יתרמו תרומת הלשכה לתורת תרומה חדשה ובאמת יש כאן תערובת תקלין עתיקין וזהו כסברת ר' יהודה דחייש לכה"ג כדאמרינן בבבלי פ"ה דיומא דף נה גבי הא דאמר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובת וכו' ואע"ג דמסיק התם מפני טעמא אחרינא גזירה משום חטאת שמתו בעליה וכו' זהו דוקא בקינין וכדאיתא התם דע"כ דאתינן אליבא דר' יהודה להאי טעמא משום דשמעינן ליה דאית ליה כתיבה וכדאותיב התם מהמתני' דלקמן פ"ו אבל בעלמא וכגוונא דשקלים דאיירינן איכא למימר דקיימא הך חששא אליבא דר' יהודה והלכך ס"ל האי תנא דברייתא דלא היו עתיקין במדינה כ"א חדתין בלבד אבל במקדש לא חיישינן דזריזין הן ואפילו לדעתו ז"ל שפי' דמקדש ירושלים נמי בכלל וכמ"ש בפ"ק י"ל דבירושלים יותר זריזין הן משארי עיירות שבא"י הואיל והן קרובין לתרומת הלשכה מדקדקין יותר להזהר שלא יבא לידי תערובת וא"כ כל זה אליבא דר' יהודה דחייש להכי ולפיכך לא פסק כהאי תנא דברייתא דלרבנן לא חיישינן לאחלופי בכל מקום ולפ"ז ל"צ למה שכתב התי"ט לבי אומר לי שהגי' שבירושלמי ה"ל להרמב"ם כאשר כתב בחבורו:
מתני' בשומר חנם וכו' אמר ר' אבא ואפי' תימר בשומר שכר וכו'. הא דר' אבא דהכא כאוקמתא דרבה בבבלי פ' הזהב דף נח נגנבו בלסטים מזויין וכו' ולפי אוקמתא דשמואל דהתם דלעיל. הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ומכח הקושיא דמקשה שם שהרי אין נשבעין על ההקדש אלא דאכתי מכח הקושיא דפריך התם נהי דשלומי לא משלמי וכדתנן באלו דברים שאין נשבעין עליהן וכו' נושא שכר אינו משלם אגרייהו מיהא לפסיד ע"כ דאתינן לפירושא דרבה נגנבו בלסטים מזויין וכו'. והשתא קשה האי קושיא דהתם לסתמא דהש"ס דהכא דמוקי להמתני' בש"ח ואפי' ר' אבא לא קאמר הכא אלא ואפי' תימר בש"ש. ומשמע דמיהת מצינן לאוקמי נמי בש"ח והא אנן תנן ש"ח אינו נשבע וקושיא זו להפוסקים הסוברים דש"ח פטור אף מפשיעה באלו דברים דקחשיב התם. וזהו דעת התוס' והרא"ש ודעת הראב"ד בהשגות פ"ב מהלכ' שכירות בהל' ב' וכן קשה מהאי סוגיא גופה דהתם דגריס שם ר' יוחנן אמר הא מני ר"ש הוא וכו' (וזהו כר' אליעזר דהכא דלקמן ור' יוחנן דהכא כר"א דהתם וזהו דרך הש"ס הזה בחלופין) ופריך הא תינח עד שלא נתרמה התרומה וכו' עד אלא אמר ר"א שבועה זו תקנת חכמי' וכו' ותיפוק ליה דהא בלאו הכי ע"כ דאתינן להאי דר"א דהא במתני' סתמא קתני בני העיר ששלחו שקליהן וא"כ ש"ח נמי בכלל והא לדברי הפוסקים הנזכרים והסוברים כוותייהו דאפי' בפשיעה פטור ע"כ אין לנו לפרש להאי מתני' אלא דשבועה זו מפני תקנת חכמים היא ומיהת מסתמא דהסוגיא דהכא דמוקי לה בש"ח קשיא טפי וכדאמרן. והרי מכאן סייעתא וראי' גדולה לדברי הרמב"ם בהל' שכירות שם שכתב ויראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהם חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גנבה ואבדה ובמתה וכו'. דעתו ז"ל שאף בהקדשות חייב בפשיעה והשמיט בסוף דבריו לזכור גם ההקדשות מפני שכבר כתב שם לעיל ותקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרין כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות ודבריו אלו על כל השומרין קאי ודין ש"ש נמי בכלל שדינו בהקדשות פטור הוא מלשלם כפי דינו ומכח תקנה חייב לישבע בהקדשות אבל בפשיעה הכל חייבין לשלם כמו שביאר שם שכל הפושע מזיק הוא ומתוך דברים האלו ודלקמן יתבאר לך דעתו ג"כ כאן בהל' שקלים ועם סדור הדברים שסידר בדין המתני' בפ"ג בהל' ח' שכתב בני העיר ששלחו את שקליהן וכו' אם ש"ח הוא ה"ז נשבע להם ונפטר כדין כל ש"ח והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שנייה. ור"ל כדין כל ש"ח שחייב לישבע שלא פשע ולא העתיק כאן דשבועה זו מגד תקנת חכמים עד אח"כ שכתב ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצונינו שישבע שהוא נאמן לנו אין שומעין להן לפי שתקנת חכמים הוא שאין ההקדש יוצא בלא שבועה וזה נלמד מדברי הש"ס לקמן בהסוגיא אעפ"י שקבלו בני העיר לשלם וכו' וא"כ תבין דלש"ח א"צ לטעם דתקנת חכמים מפני שמן הדין מחוייב לישבע מיהת שלא פשע. והשתא למאי דאמר נמי התם אלא אמר ר' אלעזר שבועה זו תקנת חכמים הוא וכו' ל"צ לאוקמתי דלעיל דמתני' ודאי מדסתמא קתני בין בש"ח ובין בש"ש מיתוקמא. ובאמת בש"ח איכא טעמא אחרינא בלאו הכי דשבועה הוא שלא פשע בה. אלא דאשמעינן דלעולם צריך לישבע אע"פ שהבעלים משלמין ומאמינים בו וכדי שלא יצא הקדש בלא שבועה. ובש"ש נמי מיתוקמא וכד"ה ואף לרבנן דר"ש דאין שבועה זו אלא משום תקנה והיינו בדין דהי' חייב ש"ש בעלמא ובהקדש פטור ומפשיעה לא איירינן ביה דכבר ביאר זה בש"ח דשייך ביה ונלמד ג"כ לש"ש באם פשע לענין החיוב לשלם אלא דשבועת ש"ש בעלמא שהוא כדבריו שנאנס מידו לא שייך בהקדש ולפיכך צריכין לטעמא דתקנת חכמים ביה ומיתפרשא המתני' נמי שפיר טפי בש"ש לכ"ע בהא דמחלק אם נתרמה התרומה וכו' וזהו שכתב שם אח"כ בהל' ט' שלחו את שקליהם ביד ש"ש שהרי הוא חייב בגנבה ואבדה ואבדו ממנו באונס וכו' וכמו שמסביר הטעם דבש"ש אין להגזברים שום טענה על בני העיר שהרי הם אומרים מה היה לנו לעשות יותר הרי לא מסרנו אלא לש"ש ועילויי מעלינא בשמירתו וכו' והדין בש"ש הוא שנשבע והיינו אם אינם מאמינים בו נשבע נמי שלא פשע ושלא ע"י פשיעתו נאנס ואם מאמינים בו אפי' כן נשבע מצד תקנת חכמים וכו' ולא היה צריך לבאר זה בש"ש שכבר נכלל בדבריו דלעיל בש"ח וה"ה בש"ש וכללא דמילתא למאי דמסיק ר"א התם והיינו ר' יוחנן דהכא מתניתין מיתוקמא בין בש"ח בין בש"ש וכדקתני ששלחו סתמא וכל חד וחד למאי דשייך ביה והשבועה שייכא בשניהם על שלא פשע ולמי נשבעין דתליא באם נתרמה התרומה או לא שייכא טפי לפרש בש"ש דאין להגזברין טענה על בני העיר ותקנת חכמים שאמרו על שבועה זו לפי שטעם כולל הוא ואפי' בזמן שבני העיר מאמינים בו שכדבריו כן הוא ורוצין לשלם שקלים אחרים. ובהכי ניחא סוגיא דהכא ודהתם וכל מה שיש לדקדק ולא רציתי להאריך כ"כ בזה. ונוחין הם דברי הרמב"ם וסידור דבריו בענין זה ומה שהבירו הרא"ש בפ' הזהב ובפ' שבועת הדיינין בשם רב אלפס ז"ל שכתב בתשובה שאפי' פשע השומר מדברים הללו ומודה שפשע פטור מלשלם וכתב ודבריו נראין וכו' ופושע בדבר לא נקרא אדם המזיק שהרי פשיעה בבעלים פטור ואלו חשוב כאדם המזיק אמאי פטור בבעלים וכו' יש לומר לדעת הרמב"ם דמזה אין ראי' דאף אם תחשבהו כמזיק דבעלמא חייב מ"מ בשומר פטור מגזרת הכתוב דכתיב בשואל אם בעליו עמו לא ישלם וילפינן מזה לכל השומרים כמבואר מהגמ' דפ' השואל וכן מה שהובא בהגהות מיימן בהל' שכירות שם ראיה לדברי הפוסקים דאף בפשיעה פטור בדברים הללו מההיא דסוף פ' החובל ההוא ארנקי דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתו גנבי וגנבוה ובעא למיפטריה משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים משמע שנמעטו מכח זה הפסוק להפטר אפי' מפשיעה והתם ש"ש הוי לרב יוסף וכו' ע"ש. וכלומר מדקאמר התם חייביה רב יוסף איתביה אביי והתני לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מקץ קץ להו ולשמור הוא ומדאיצטריך ליה לרב יוסף לשנויי הכי ולא קאמר שאני הכא דפשע ביה ש"מ דאפי' מפשיעה פטור י"ל לדעת. הרמב"ם דהוא ז"ל מפרש דלא איתיביה אביי אלא מטעמא דס"ד דממון שאין לו תובעים הוא ולפיכך יפטר אפי' מפשיעה והשיב לו רב יוסף דמיקץ קיץ להו וכממון שיש לו תובעין הוא וכדפירש"י דקרינא ביה לשמור וכ"כ הרמב"ם בריש פ"ה מהל' שאלה ופקדון דמה"ט פטור השומר במעות של עניים או של פדיון שבויים אפי' מפשיעה שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים וכו' זהו מה שרציתי לבאר כאן לדעתו ז"ל ומה שהוא עיקר וראי' של חיזוק לדבריו הוא מדקאמר סתמא דהש"ס דהכא דמתני' מיתוקמא אף בש"ח ומעיקרא עד לא אתינן לטעמא דשבועה זו משום תקנה היא ולא הוה ידעינן להא ואפ"ה בעי לאוקמי אף בש"ח ש"מ דבפשיעה חייב אף בהקדש כנ"ל וכל זה בקצרה ואין כאן מקומו להאריך יותר:
הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריותו וכ'. כ"פ הרמב"ם בפ"ג שם בסוף הלכה ז':
תני הראשונים נופלין לתקלין חדתין וכו' אלו הם הראשונים וכו'. הרמב"ם הביא לזה שם בסוף הלכה ט' וכתב יש מי שאומר שהשקלים הראשונים הם שנגנבו בתחלה וכו' וכתב הראב"ד על זה בירושלמי מחלוקת אמוראים והכ"מ כתב על דברי הראב"ד בירושלמי וכו' וכבר כתבתיו בסמוך. ואני כבר כתבתי בכמה וכמה מקומות ובפרט בסדר זרעים שהביא הראב"ד הירושלמי כצורתו וכמה שפסק הרמב"ם והכ"מ רצה לומר שהראב"ד מציין המקום לו שאין הראב"ד כמראה מקום אלא משיג הוא בכל המקומות בזה ובכיוצא בזה וכאן דעתו היה להשיג על שהביא זה בשם יש מי שאומר ויש מי שאומר מכיון שהדבר מחלוקת האמוראים הוא למה לא כתב אלא כך והדבר בספק הוא אם השקלים הראשונים הם וכו' ומכיון שכן יעשו כפי שירצו שהרי אין הכרע בדבר. ולדעת הרמב"ם י"ל שלא רצה מעצמו להכריע כן בענין השקלים שיש בהן הפרש בין תקלין חדתין לתקלין עתיקין:
אנן תנינן אם נתרמה תרומה וכו'. אחר שביארתי בפנים להא דקאמר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר"ש דלכאורה איפכא הוא לר"ש דהתוספתא שהבאתי ועל כרחך לפרש המבואר בפנים ואיך שיהיה דברי האומר דגם ברישא בעינן אם קרבה הבהמה יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה וכן ביאר הרמב"ם בפי' המשנה ולא כתב דברישא צריך נמי עד שיקרבו הבהמה וכן בחיבורו שהעתיק דין דהרישא בפ"ג בהלכה י לא כתב אלא אם נתרמה התרומה מעל השוקל וכו' ובדין דהסיפא שהעתיק בהל' יא כתב הנותן מחצית השקל מן ההקדש ונתרמה התרומה ממנו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה ויצא ידי מחצית השקל. הרי שדעתו לפרש המתני' כפשטה וכדמוכחא מהסוגיא דאנן תנינן וכו' ותני דבית רבי כיחידאה אתיא ומעתה עין בעין תראה שמה שכתב הרב כאן ורישא נמי דקתני וכו' היינו נמי שקרבה הבהמה וכו' ומסיים וכן מוכח בירושלמי במ"כ איפכא מוכח בירושלמי וכן אין דעת הרמב"ם כלל לומר כן וכבר ביארתי ג"כ הטעם בפנים בענין החילוק שבין רישא להסיפא ונרמז ג"כ בדברי הרמב"ם בדין דהרישא שכתב שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות וכו' ור"ל ברשות הקדש הוא אבל לא כשוקל מהקדש ממש הוא ולא דמי להסיפא. ודע דנלמד עוד מדבריו דכל מקום שאמרו אם נתרמה התרומה כבר ברשות הקדש הוא מטעמא שתורמין על העתיד לגבות הוא כמו שביאר כאן. ולרש"י בב"מ דף נח מה שהוזכר לעיל אינו כן שפירש שם על הגבוי ועודנו בדרך כו' ומשמע דמחמת שתורמין על הגבוי כבר הוא דאמרינן הכי אבל מהסוגיא דהלכה דלעיל משמע מהא דקאמר אתיא כמ"ד תורמין על הגבוי וכו' ברם כמ"ד אין תורמין וכו' וכמו שהגהתי בפנים שכך הוא בתוספתא ראיה לדעת הרמב"ם כפירושו וכטעמו:
מה פליגן במכנס פרוטרוט וכו'. מה דשייך לסוגיא זו בארתי הכל בפ"ה דנזיר בהלכה א' וע"ש בד"ה אותו השני מה את עביד ליה וכו' ותמצא בענין פסק הרמב"ם כאן בפ"ג מהל' שקלים בהלכה יב המפריש שקלו וסבור שהוא חייב וכו' ובדין המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד וכו' שכתב עליו הראב"ד בירושלמי אינו כן וכו' ובארתי לכוונת השגה זו ויישבתי לדעת הרמב"ם מהיכן למד לומר כן ובמה שכתב עוד בפ"ה מהל' פסולי המוקדשין בהל' ו' המפריש חטאתו ושם תראה מבואר הכל בס"ד:
לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף וכו'. ולשבט יוסף גופיה י"ל הטעם דשייך ג"כ בקנס זה לפי שהוא הגורם שע"י שנאמר ויבא יוסף את דבתם וגו' ולפיכך וישנאו אותו וגו' נתגלגל הדבר עד שמכרוהו ושבט ראובן ובנימין אף שלא היו בעצת המכירה מ"מ העולם נידון אחר רובו. וכן צ"ל לדעת ר' פנחס בשם ר' לוי שטעם השקלים הוא לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף וכו' וראובן בע"כ היה צריך ליטול ג"כ חלקו לפי שגזרו וכו' שלא יודע הדבר ונצטרף ג"כ שבט בנימין לקנס הזה כדלעיל. ולפי האי דרשא דר' לוי דהשקלים באו לכפר על המכירה אין לנו טעם למה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכמו ששאל ר' חנינה לר"א בבכורות דף ה' מה נשתנו וכו' והשיב לו גזרת הכתוב הוא ועוד שסייעו ישראל ביציאתם ממצרים וכו' ולדרשא דר"ל דבשביל המכירה יהא כל א' וא' פודה את בנו בכורו בעשרים כסף יש לנו ג"כ טעם לומר מה נשתנו פטרי חמורים וכו' שזה ג"כ על שמכרוהו מצרימה עם הדומה לחמור כד"א אשר בשר חמורים בשרם לפיכך פטר חמור הוא שצריך פדיון וזהו הנ"מ בין הני דרשות ובחבורי פני המנורה על הדרוש הארכתי בזה ואין כאן מקומו:
עד דאנא תמן שמעית קל וכו'. הכי מקשי ממתני' דקתני מותר עשירית האיפה לנדבה וקס"ד דעל עשירית האיפה של כ"ג קאי ומשני דמותר עשירית האיפה של מנחת חוטא איירי במתני' ולעיל פריך והא תנינן עשירית האיפה חולין. זהו לפי נוסחת המתני' דגריס הכא ודיוק דסוגיא דכאן לפי נוסחא האמתית הוא ועיין בנזיר שם דמבואר מכל ענין הסוגיא ובהאי דלקמן מרב חסדא אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף וכו' עד סוף הלכה. ומר' יוחנן אמר על דא עליל אבא בר בא וכו' עד רב חסדא אמר תמצא מבואר השייך לזה לעיל בפסחים פ"ה:
גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו וכו'. גם בכאן כתב הר"ב מעצמו והיכא דגבו לצורך קבורת המת מפני שהיו סבורין שלא היו לו ואח"כ נמצא שהיו לו לא אמרינן בכה"ג מותר המת ליורשיו כיון שהגבייה בטעות היתה ומסיים על זה והכי מוכח בירושלמי. ויש לתמוה הרבה על הרב שלקח לו דרך לעצמו ופעמיים כתב בפרק הזה והכי מוכח בירושלמי. ואיפכא מוכח הוא כמו שזכרתי לעיל בהלכה ב' וכן מה שכתב עוד כאן. והיכי מוכח אם ממה שרצה ר' אידי מחוטריה לומר הגע עצמך דלא כוונין אלא ליה הלא ר' ירמיה השיב לו אנא לא אמרית וכדפרישית לא אמרתי מסברת עצמי אלא ממה דתנינן מותר המת ליורשיו אין לנו לחלק דזיל בתר טעמא ואדרבה טפי זילותא איכא למי שאין צריך לכך והולכין וגובין בשבילו וזהו בזיון גדול ולא מחיל אלא לגבי יורשיו אבל את שבאת לחלק מנין לך וא"כ נסתרה סברת ר' אידי וקמה סברתי ר' ירמיה למסקנא לדינא וכן הרמב"ם בפ"ט מהל' מתנות עניים בהל' יח לא כתב אלא סתם מותר המת ליורשיו ולא נמצא לשום אחד מהפוסקים לחלק בין היתה הגבייה בטעות או לא ומי נתן לו להר"ב לפסוק כר' אידי וכסברתו ולכתוב והכי מוכח בירושלמי והעיקר הוא לדינא כמו שכתבתי במתני' תני בשם ר' נתן וכו'. כדפרישית דאתיא הא דהכא שפיר כגי' התוספתא או יזלף לו ולא לפני מטתו. ובבבלי סנהדרין דף מח דמייתי התם מתני' דהכא לסיועי לרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא הוא וקאמר וליטעמיך אימא סיפא וכו' אלא אביי מתרץ לטעמיה וכו' ורבא מתרץ לטעמיה דכ"ע הזמנה לאו מילתא היא ת"ק סבר כי בזו ליה אחולי מחיל זילותיה לגבי יורשין ור"מ מספקא ליה ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו. וזה שלא כדברי התוספתא אלא משום דלא נ"מ לדינא מידי דלר' נתן הוא מפרש לה והלכה כהת"ק והתי"ט כתב כאן בדברי ר' נתן ולא פי' אם יש עוד מותר אי ס"ל כת"ק או כר"מ ומצאתי בירוש' תני בשם ר' נתן וכו' ונראה לי דלזילוף אין שיעור ויכול לעשותו בממון הרבה עכ"ל ולזה לא היה צריך לחפש ולמצוא בירושלמי. דגמרא ערוכה היא בבבלי לרבא אליבא דר' נתן ולא עוד אלא לפי הגי' דהתם לפני מטתו טפי ניחא לומר שאפי' יש כאן מותר הרבה יכולין לזלף שאין גבול בזילוף לפני מטתו מה שאין כן על גבי מטתו מסתמא אין לזלף עליו אלא כפי הצורך להעביר הרוח ומפני הכבוד וקרוב לומר שעוברין בבל תשחית אם מזלפין עליו הרבה והרבה יותר מדאי. אלא דכל זה לאו אליבא דהלכתא הוא דאין הלכה אלא כהת"ק:
הדרן עלך פרק מצרפין