Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sheviit Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית. כל זה הוא אליבא דר"ע דדריש בחריש ובקציר תשבות לאיסור תוספ' שביעית כדקאמר הכא בגמ' וכדגריס בהדיא בבבלי פ"ק דר"ה דר"ע הוא דדריש הכי וכן בריש מ"ק (דף ג) ולר' ישמעאל האי בחריש ובקציר תשבות בשבת הכתוב מדבר ולמעוטי קציר העומר שהיא מצווה ודוחה את השבת ואין תוספת שביעית אלא הל"מ ודוקא בזמן המקדש כמו שהבאתי בפנים ולפיכך נמנו על זה ר"ג וב"ד והתירו לתוספת שביעית בזמן הזה ויצא עוד לנו נ"מ בין דרשת ר"ע לדרשת ר' ישמעאל בשביעית גופה והיינו בחרישה ובשאר עבודת הארץ שאינן מפורשין בכתוב דלר"ע לוקין על החריש' בשביעית כדכתבו התוס' במו"ק שם וע"ש לפי תירוצם הב' שהוא העיקר ולר' ישמעאל אין לוקין וכבר ביארתי מזה לעיל בפ"ח דכלאים בהלכה א' וע"ש ד"ה בתר כל אלין קילוסייא וכו' שאמרתי דלפ"ז מבואר הוא מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שמיטה כר' יוחנן דהאי תלמודא ולא כר' יוחנן דהבבלי דמ"ק כמבואר הכל שם וכן בפ"ז דסנהדרין בהלכה ה' ובסוף פ"ג דמכות בחיבורי שם. מיהו מה שכתבתי בפ"ז דסנהדרין בד"ה כלל בעשה ופרט בל"ת דמשמע מדברי הרמב"ם במ"ש שם בהלכה ד' דעל שאר עבודת הארץ מכין אותו מכת מרדות א"כ מדבריהם לגמרי הוא ואפי' עשה אין בו וכר' יוסי בהאי תלמודא שם וכן בפ"ח דכלאים וכן נראה עוד מדבריו במ"ש שם בהלכה י' ומפני מה התירו כל אלה וכו' והואיל ואיסור כל הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שבארנו וא"כ שאר עבודת הארץ חוץ מאותן ארבעה והן הזריעה והקצירה הזמירה והבצירה מדבריהם לגמרי הן אבל מ"מ כי דייקינן אשכחן דמוכח מדבריו דפסק כר' ירמיה שם דעל שאר עבודת הארץ עובר היא בעשה שהרי בריש פ"א שם כתב בזה הלשון מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת אילן בשנה שביעית שנא' ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכו' ולכאורה קשה הא דמייתי קרא דבחריש ובקציר דלא אתיא אלא כר"ע דקרא בשביעית משתעי וללמד על תוספת שביעית והא הוא פסק כר"ג וב"ד דס"ל כרבי ישמעאל דקרא בשבת בראשית משתעי כדמבואר מהא דפסק שם וכן מהא דפסק דאין לוקין על החריש' בשביעי' כדלעיל בהא בהא תליא ועוד דבהדיא פסק בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין כר' ישמעאל שכת' שם בהלכ' ו' מצותו להקצר בלילה בליל ט"ז בין בחול בין בשבת וזה מבואר הוא דכל היכא דתנינן דקצירת העומר דוחה שבת אליבא דר' ישמעאל הוא דס"ל דכולי' קרא בשבת משתעי דאילו לר"ע אין לנו שתהא קצירתו דוחה שבת כ"א הקרבתו הואיל וזמנו קבוע וא"כ האיך הביא כאן קרא דבחריש ובקציר. אבל תוכן הדבר כך הוא דלא הביא האי קרא ללמוד ממנו העשה בשביעית אלא דהעשה נלמד מדכתיב ושבתה הארץ ומבחריש ובקציר דכתיב גבי שבת וכר' ישמעאל נלמד דכמו דשביתת שבת כל העבודות בכלל אף ושבתה דכתיב גבי שביעית כל העבודות בכלל ולעבור עליהן בעשה ומה שלמד שביעית משבת זהו לא מעצמו כ"א כך נדרש בת"כ פרשה בהר כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה' שדך לא תזרע וגו' כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך נמצינו למדין דמה שעובר בעשה על החרישה ועל שאר עבודת הארץ בשביעית זהו נלמד משבת וכר' ירמיה דהאי תלמוד' בכלאים שם וכר' בא דס"ל התם כותיה ומה שאין לוקין כ"א על הזריעה והקצירה והזמירה והבצירה כדכתב שם אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו' זה נלמד ממה שאמרו בגמ' דמ"ק שם כן וכמסקנא דאתיא כר' יוחנן דהכא דבשיטת ר' ישמעאל היא וכר"ג וב"ד כמבואר לעיל ומ"ש מכין אותו מכת מרדות משום דאין כאן לאו מן התורה מפורש על שאר עבודת הארץ ואין הלאו כ"א מדבריהם ולא שייך הכא לומר דהואיל ובעשה היא מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרינן בפ' הכותב (דף פ"ו) דזהו דוקא בקום ועשה כמו דאמר התם שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה וכו' אבל הכא כיון שכבר עבר על העשה מה לעשות לו כ"א על לאו שהוא מדבריהם מכין אותו מכת מרדות לפי ראות עיני ב"ד וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' צ' וכן הוא בכל מקום שכבר עבר על העשה וביטלה ואין שם לאו מפורש בתורה ודבר זה מבואר הוא וכתבתי זה ג"כ בהשמטות דסנהדרין בחיבורי שם והשתא מ"ש בהלכה י' שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות וכו' היינו שאין בהן איסור לאו מן התורה כ"א מדבריהם אבל עשה דושבתה הארץ מיהת איכא על החרישה וכיוצא בה שהן מעבודות הארץ ותיקונה ולאפוקי דברים שאינן לתיקון עבודת הארץ או האילנות אלא שלא יפסידו והן הדברים דחשיב שם מהלכה ז' ואילך אותן התירו אפי' בשביעית וכן יש חילוק גם בדברים שאסורין באיסור לאו מדבריהם בשביעית לענין תוספת שביעית וכגון בחרישה דאסור בתוספת שביעית בזמן המקדש בין שאר דברים שהן לתיקון הארץ או האילנות כגון מסקל ומזבל וכיוצא בהן מה דמנה אותן שם בהלכה ה' דגם עליהם מכין מכת מרדות בלבד כמו החרישה ואפ"ה אינן אסורין בתוס' שביעית אפי' בזמן המקדש כדתנן לקמן בפ"ב במשנה ב' וכדכתב הוא ז"ל בפ"ג בהלכה ט' ועיין עוד מזה לקמן בפ"ב בהלכה ב':
מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מנאכה עד שתשקע החמה וכו'. זהו כר' יוחנן במ"ק אליבא דר"ג בדף ד' גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין וכו' וכתבו התוס' שם דמה דמפיק מקרא בפ' בתרא דיומא שצריך להוסיף מחול על הקדש בשבתות וביו"ט איכא למימר כיון דלא הוי אלא כל שהוא לא קחשיב וכ"כ פ"ק דר"ה (ד' ט) וכתבו עוד שם דלההיא דמו"ק ולהירושלמי דשביעית לית ליה לר"ג תוספת כלל וסיימו אלא דלא קאי במסקנא הכי במו"ק וכו' וזהו לענין טעמא דר"ג במה שהתיר תוספת שביעית מיהו בתוספת שבת פלוגתא דרבוותא היא דבעל הלכות ושאר מפרשים ס"ל דתוספת שבת מדאורייתא אבל הרמב"ם ז"ל לא הזכיר מתוספת שבת בפ"ה מהל' שבת כ"א כתב שם לזמן בין השמשות משתשקע חמה כו' ובפ"א מהל' שביתת עשור בהלכה ו' כתב לתוספ' יוה"כ שהוא מן התורה וכ"כ הה"מ שם דלדעתו ז"ל לית לי' תוס' שבת דבר תורה ומ"ש שם דפסק כר"ע לגבי ר' ישמעאל היינו בדרשא דקרא ועניתם אבל בדרשא דבחריש ובקציר פשוט הוא דפסק כר' ישמעאל בהא משום דר"ג ובית דינו ס"ל כוותיה כמבואר בדיבור דלעיל אלא דאם כדבריו דהה"מ דר' ישמעאל ור"ע פליגי בדרשא דתוספת יוה"כ ולר"ע דיליף לי' לתוס' שביעית מבחריש וכו' לית ליה תוספת שבת ד"ת דלא דריש לרבות שבת וי"ט אלא מדרבנן בעלמא היא א"כ אמאי הביא הרמב"ם לדרשת ר' ישמעאל בתוספת יוה"כ שכתב שם לתוספת כניסתו ילפינן מדכתיב בתשעה לחודש בערב וביציאתו מדכתיב מערב עד ערב וזהו דרשת ר' ישמעאל לכך נראה דצ"ל דלענין כל האוכל ושותה בתשיעי וכו' מועניתם בתשעה דריש לה דהא לעיל כתיב בעשור לחודש ועניתם וגו' ומדכתיב בערב וכו' דרש לתוספת וכלומר דהשתא דכתיב בתשעה מאי בערב אלא לתוספת ולא היה גי' הרמב"ם בברייתא כמו שהיא לפנינו דמסיים אין לי אלא ביוה"כ שבתות וי"ט מנין וכו' ובת"כ גריס כמו כן בפ' אמור אבל בפסיקתא ראיתי שלא הביא הך ברייתא כ"א עד אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב וכך היתה הגי' בגמ' שלפנינו והשתא פסק בכולא מילתא כר' ישמעאל ר"ל לענין תוספת יוה"כ ולענין דרשא דבחריש ומהטעם שנתבאר לעיל ומפרש הוא ז"ל דר' חייא בר רב מדפתי לא פליג אר' ישמעאל וכן ר"י לא פליג עליה אלא תרוייהו נפקא לן מהאי קרא אלא דאליבא דר"ע היא דאמרינן דס"ל דכולא קרא להך דר"ח בר רב הוא דאתא:
מכאן ואילך הוא מתיש את כחו. כדפרישי' דמשו"ה אסור אחר עצרת דהשתא מיחזי דלצורך שדהו הוא מתקן וכ"פ התוס' בפ"ק דר"ה (דף ט ע"ב) ד"ה מרכיב וכו' וע"ש שכתבו על זה ולפי טעם זה ניחא וכו' ועוד טפי ניחא הוא דלפי טעם זה אתיא אליבא דהילכתא דאילו לטעם ר"ת שהביאו שם לעיל הא לא אתיא אלא אליבא דר"ע ואנן כותיה דר' ישמעאל קיי"ל בהא ועיין במה שנתבאר בריש פרקין ובדיבור שלאחריו ועיין עוד בפ' דלקמן בהלכה ו' ד"ה אין נוטעין וכו מה שית' שם בס"ד:
ולמה לא תניתה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וכו'. התוס' בריש מו"ק (דף ג) כתבו ד"ה עד עצרת דהיינו יותר מדקאמרי ב"ש דבכל מקים ב"ש לחומרא וב"ה לקולא לבד מאותן דברים דקחשיב בעדיות והביא לזה התי"ט ובהדיא פריך הכא דאמאי לא קחשיב לה בעדיות אלמא דהש"ס מפרש דב"ש לקולא ומה דמשני משום שלפעמים בית שמאי לחומרא היינו כשאין הגשמים מצויין אבל מסתמא שיעורא דב"ש הוי טפי אלא דהואיל דמשכחת לה לפעמים דב"ש לחומרא הלכך לא קחשיב לה בעדיות:
רב אמר בעשויין צובה. בבבלי פ' המוכר את הספינה (דף פג ע"ב) מוחלפת השיטה וגריס התם כיצד הן עומדין רב אמר כשורה ושמואל אמר כחצובה. מ"ד כשורה כ"ש כחצובה. ופי' רשב"ם ז"ל דכשהן כחצובה כקנקן שיש לו ג' רגלים אין הקרקע ראוי לחרישה ולא שיירה לעצמו ומסתמא מכר לו הקרקע שביניהן ומ"ד כחצובה אבל כשורה לא מ"ט משום דמיזדרע בינתייהו. ולפ"ז סוגיא דהכא מתפרשת כפשטא דר' יוסי בעי למימר דתמן אתאמרת פלוגתייהו כלומר גבי דין קניית קרקע אבל הכא בדינא דמתני' לא איתמר דלא שייכא פלוגתייהו לענין שחורשין כל בית סאה בשבילה דבין נטועין כשורה ובין נטועין כחצובה מהניא להו החרישה הסמוכה להן וקא"ל ר' יונה אפי' הכא שייכה פלוגתייהו ובקרובים זה לזה דמר סבר אם הן כשורה יכול הוא לחרוש בסמוך להן אבל אם הן כחצובה אין כל כך מקום לחרוש ביניהן ואם חורש חוצה להן נראה כחורש לצורך השדה וא"ל ר' מנא אם בקרובים והא תנינן כדי שיהא הבקר עובר בכליו ובתוספתא פ"ח היא שנויה כך אדינא דמתני' וכלו' ואם דבקרובין צריך עכ"פ שיהא ביניהן כדי שיעבור הבקר בכליו א"כ ראוי הוא לחרוש ביניהן ומ"ט דמ"ד בחצובה לא ומהדר ליה ר' יונה איתא חמי בתמיה התם טעמא אחרינא איכא דצריך שיהא כשיעור שהבקר עובר בכליו ביניהן מפני שבשעה שיש ביניהן כשיעור הזה השרשין מהלכין מן הצד ולא נגעי בהדדי אבל בפחות מיכן נגעי בהדדי ולמיעקר קיימי ולא מיקריא שדה אילן ומיהו פלוגתייהו שייכא שפיר אף הכא ובקרובים דמ"מ כשהן כחצובה אין דרך לחרוש ביניהן לפי שצריך להגביה בכל פעם המחרישה ואין יכול לחרוש בסמוך להן בבת אחת כמו שחורש בסמוך להן אם הן נטועין כשורה:
רבי אליעזר שאל מזו לזו שש עשרה ולצד עשרין וחמש. יש לפרש זה כעין שפירשו התוס' בשמעתתא דאילן דעולא בסוף פ' לא יחפור דמייתי התם להמתני' לפרש מילתיה דעולא וחשיב התם כמה עולה החשבון לאילן א' מג' אילנות לבית סאה וכתבו בד"ה ה"ג ר"ת וכו' דרך אחרת בהגה. או כעין זה שליש סאה הוי ששה עשר וב' שלישים על חמישים חתוך באמצע ושים זה על זה יהיה כ"ה על ל"ג ושליש וע"ש. וא"כ היינו צריכין לומר דהכא דקאמר מזו לזו וכו' ר"ל לכאו"א מהאילנות יהי' ט"ז ואותן ב' שלישים לא קחשיב. וזהו ברוחב. ולצד עשרין וחמש. היינו לכאן ולכאן וכדרך הנזכר ויש פנים לזה אלא דלשון מזו לזו דחוק קצת וכן האי ולצד וכו'. ולפי מה שפירשתי בפנים עיקר הספק הוא אם צריכין להיות נטוע באמצע. ואם אנו מפרשין כדרך הנזכר צריך עוד לדעת מה הוא הספק ומה הנ"מ אם תחשוב כך או כך והתם הוא דשייך שפיר כדי לתרץ מילתיה דעולא:
כל אילניא עבדין שנה פרא שנה. יש לפרש דהאי כל לאו דוקא הוא דיש גם משאר מיני אילנות שעושין פירות בכל שנה ושנה אלא רוב מיני אילנות קאמר ולפ"ז נוכל לומר דר' חייא בר אדא מפרש לטעמא דשיעורו בתאנים משום חומרא היא דלכך אמרו שצריך שיהו מיני אילנות האלו שיעשו פירות בכל שנה ובתאנה דבהא התירו לחרוש כל הבית סאה בשבילן עד העצרת דהחרישה היא כדי שירדו הגשמים בתוך הקרקע ומהניא לפירות האילנות ולא בשביל השדה והיינו דאיכא נ"מ בין טעמא דר' חייא בר אדא ובין טעמא דסתמא דהש"ס ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שתפס לטעמא דסתמא דהש"ס לעיקר ולפיכך סתם דבריו בזה בפ"ג מהל' שמיטה בהלכה ב' וכתב רואין אותן כאילו הן תאנים:
. ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים וכו'. כדפרישי' דרב ביבי וזעירא בר' חיננא תרוייהו אבבא דמג' ועד ט' קאי ופליגי אם צריך שיהו כל אילנות ראוין לעשות גם במג' ולמעלה ועד ט' כמו בשלשה או לא ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג שם בהל' ד' כרב ביבי משום דלישנא דמתני' דייק כותיה וכפי הנוסחא דהכא במתני' עד שיהו שלשה ומשלשה ועד תשעה דמדחלקן התנא לשתי בבות ש"מ דחלוקין במקצת הן דבשלשה צריך שיהו כולן ראוין לעשות ובמג' ולמעלה ועד ט' לא בעינן שיהו כולן ראויין לעשות ובלבד שלא יפחתו אלו הראויין לעשות מחשבון המשולשים והוא ככר של ששים מנה. והראב"ד ז"ל במשנה שם פירש דרב ביבי דאמר משולשים קאי אשלשה אילנות וזעירי דקאמר מתשעים קאי אתשעה וכו' ולפירושו איכא למידק דמאי האי דקאמר ר' ביבי שלא יפחות מחשבון משולשים לא ה"ל למימר אלא ובלבד שיהו משולשים ואפשר דגי' אחרת היה לפניו ולגי' שלפנינו מוכרח הוא כדאמרן:
יצא קציר העומר שהיא מצוה. ומתני' דפ"י דמנחו' כר' ישמעאל הוא דאתיא ועיין במה שנתבאר בריש פרקין ועוד יתבאר אי"ה בסוף פ"ק דר"ה בהגיעי לשם ברחמי ובסייעתא דשמיא:
אף אנן תנינן דרבא וכו'. כלומר מילתא דרביתא טפי מהא דקאמרת כדפרישית. והתי"ט כתב דהא דקאמר בירושלמי בהדיא עד ר"ה היינו לאחר תקנת ר"ג וב"ד. ולאו מילתא היא דא"כ מאי קמ"ל הא כבר תנינן בברייתא דלעיל והיא תוספתא דריש מכילתין דר"ג וב"ד התירו בעבודת הארץ עד ר"ה וכל האילנות שוין הן בזה"ז אלא האי ברייתא ודאי בזמן המקדש וקודם תקנת ר"ג וב"ד נשנית וס"ל דכך ניתנה הלכה שאם בקשו לחרוש יחרושו כדקאמר בהלכה דלקמן אבל אינו מוסכם כך לפסק הלכה כהאי ברייתא אלא כסתמא דמתני' לפי משנה הראשונה דקודם ר"ג וב"ד וגם להאי דתני ר"ח לענין צירוף לא נשנית כך בהתוספתא וכך היא שנויה שם בפ"ק ג' אילנות של ג' בנ"א והשדה של אחר אע"פ שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו ה"ז מותר והרמב"ם ז"ל לא פסק אלא כסתמא דמתני' במ"ש שם בהלכה ב':
היו עשויות שורה ומוקפות עטרה. הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב שורה על קו אחת ומוקפות עטרה להיות כקשת מעגולה וכ"כ בחיבורו בפ"ג שם בהל' ו היו עשויות שורה אחת או מוקפות עטרה אין חורשין וכו' וכך הוא נראה דאילו לפי' הר"ש והר"ב והבאתי במתני' דעטרה הוא גדר קשה מאי מעכב הגדר סביב שלא יהי' נראה כאלו מלאה כרם אם הן מפוזרות בתוך בית סאה כדקאמר הכא בגמ' דהיינו טעמא דמפוזרות בעינן ומ"ש הראב"ד ז"ל בהשגה שם נראה לי מן הגמ' דאו מוקפות עשרה קתני במתני' נראה שלמד לומר כן מדקאמר בסוף הלכה בהא דמשני אליבא דשמואל תמן ע"י שהן מפוזרות בתוך בית סאה וכו' ודקדק הוא ז"ל דדוקא בתוך בית סאה ולאפוקי אם היו עשרה מוקפות ואין בתוך הבית סאה כלום דאז אין רואין כאילו היא מלאה כרם זהו דעתו ומיהו אין הכרח בשביל כך לשבש כל הנוסחאות של המשנה שלפנינו דודאי מפוזרות בעינן וכשהן מוקפות כעטרה וכנזכר ג"כ לאו מפוזרות הן ודע דלכל מה שנשנה בהתוספתא מענין נטיעה נראות כזקנה וכו' וכמו שהבאתי בפנים בהסוגיא נטיעה מעין עשר וכו' כל זה לא הביא הרמב"ם כלל ואפשר דהואיל ומילתא דלא שכיחא היא ובלאו הכי לא נאמר כל זה אלא בזמן המקדש השמיטו הוא ז"ל:
ערבה הלכה למשה מסיני. בבבלי פרק לולב וערבה (דף מד) קאמר נמי ר' יוחנן דהלמ"מ היא ושקיל וטרי התם ומסיק אליבא דר' יוחנן דבמקדש הלמ"מ ובגבולין יסוד נביאים ובחיבורי פני המנורה הרחבתי בביאור הענין והסוגיא דהתם ובמה שהביאו התוס' שם ראיה לגי' ר"ח דילכון אמר דילהון היא ול"ג הוא ופי' דלכון שהוא רב כהנא מבבל אמר דילהון היא המנהג וע"ש וכבר זכרתי מזה בפ"ד דע"ז בהלכה א' ומה שכתוב בתוס' שם פרק אין מעמידין בירושלמי ט"ס הוא ואין כאן מקומו להאריך בזה:
והן שיהו נטיעות רבות על הדלועין. למאי דמותיב ר' מנא מהתוספתא דקתני שלשה קשואין וכו' להא דבעי לפרש הרישא בדלעת יונית ממילא איתותב נמי להא דקאמר שיהו הנטיעות רבות על הדלועין דהא קתני ג' קשואין וג' דלועין וד' נטיעות ואין לומר דהנטיעות רובא דחד מינייהו כמ"ש בהגהת פי' הר"ש דקשואין ודלועין כחדא נינהו והוו להו נטיעות מיעוטא אלא דלא בעינן רבו הנטיעות ולפיכך סתם הרמב"ם וכתב שם כלישנא דמתני' והדלועין והנטיעות מצטרפין לבית סאה. וכן משמע נמי מהאי סתמא דתוספתא דפליגי על רשב"ג בהא דעשרה דלועין וזה כדמסיק הכא אליביה דבדלעת יוונית קאמר דהא קתני קשואין וכו' וד' נטיעות אלמא דלעולם נטיעות מיהת בעינן אלא דאינך מצטרפין בהדייהו ולפיכך חזר בו ממה שפסק בפי' המשנה הלכה כרשב"ג ופסק בחיבורו כהת"ק וכסתמא דהתוספתא: